ל<mark>נועה שטמלר</mark> יש הרבה מה לומר. והמעט שאני יכולה לעשות הוא להקשיב.

יש לה, לנועה, סיפור קשה וכואב לספר.
אבל אם הוא קשה לי, המתבוננת מן הצד, אני יכולה רק לשער כמה קשה היה לחוות אותו, כמה קשה היה לספר אותו, כמה קשה היה להחליט לפרסם אותו - להניח לפצעים שלך לדמם לעין כל -

נגה הקטנה היתה מאז ומעולם לא כל כך בסדר. סימפטום אחרי סימפטום ואבחונים ובדיקות והר של פחדים ורגשי אשם עד לאבחנה הסופית:
גברת

*





חוויה מיוחדת, שככל הנראה לא תיקרה לי שנית בחיים: לקרוא בשקיקה עמוק לתוך הלילה, להתכרבל בפוך ולהפוך דף אחר דף בין אותם ארבע קירות בהם חיה וישנה הסופרת.
בחדר הסמוך ישנות בשלווה שתי בנותי הפעוטות. החדר הזה, עם המדפים שהחזיקו בובות ושגם אני בתורי הנחתי דובים עליהם, היה שייך לנוגה. נוגה מתמודדת עם מחלת נפש שהתפרצה אצלה בגיל עשר. לא אנקוב בשמה במפורש, שכן האבחנה ההדרגתית והמייסרת היא חלק מ