אודה כבר עכשיו- קראתי את הספר אחרי רקע של לפחות עשרים צפיות בסרט יחד עם אימא שלי, חלקן באותו השבוע, ודקלום של חלק ממנו בעל-פה (כן, דיאלוגים שלמים שחרוטים בזיכרוני השחוק וגורמים לי להישמע כמו תסריט מהלך).
ואודה בחטא הגדול והלא יאמן- העדפתי את הסרט.
אולי זה בגלל שכבר נקשרתי אליו רגשית, ואולי זה פשוט בגלל שמריל סטריפ היא שחקנית מעולה, אבל אני פשוט לא יכולתי לתת לו חמישה כוכבים שלמים.
סך הכול הספר קליל כמו הסרט שמבוסס עליו- בחורה, חסרת חוש אופנה, שרוצה להיות כתבת, מתקבלת לעבודת החלומות ש"מיליון בנות היו רוצחות למענה" במגזין אופנה, עם בוסית שלא תאחל לפגוש גם בסיוטים הנוראיים ביותר שלך.
אז הספר הזה מצחיק, ואולי גם קצת שטחי. הכתיבה אמנם משעשעת, אבל הדמויות לא עמוקות במיוחד. אלכס, החבר הנחמד והמדהים, לילי, החברה המשוגעת, ההורים המיושנים, עובדות הטרנד הרכלניות, הבחור הסקסי שבסופו של דבר הוא סתם שחצן.
גם הדמות הראשית לא מפגינה יותר מדי רגש חוץ מסרקזם ותסכול במשך הספר, מה שאני לגמרי יכולה להבין, אבל לפעמים נמאס לשמוע כמה כלבה הבוסית שלך וכמה שאת מתחמנת אותה ומגישה לה צלחות מטונפות.
חלאס.
ובכל זאת, יש בו גם משהו כיפי ומהנה. אווירה אופטימית ונעימה, גם אם ברובו הדמות הראשית צינית וזועפת. לורן וייסברגר עשתה עבודה טובה, בהחלט, למרות שהבמאים עשו עבודה עוד יותר טובה. זו פשוט דוגמה אידיאלית לספר של ארבעה כוכבים; הוא לא עוצר נשימה, לא נוגע בליבי וגורם לי לחשוב על סיפור מרגש שקרה לי, אבל הוא כן שווה את הזמן, במיוחד אם את יושבת בבית רוב היום מפחד שיחזרו האזעקות.
ואחרי שאני מתחילה להשוות את המבצע-יותר-נוטה-למלחמה צוק איתן למלחמה בזומבים מתאבדים- מגיעה לי קצת נחת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
