אני לא מאמינה בגורל. אני חושבת שבני האדם הם פחדנים, והמציאו את הגורל כדי לברוח מאחריות. הרבה יותר קל לומר שהגורל גרם לי לעשות ככה וככה, מאשר להודות שזה בא ממני. הרבה יותר קל להאשים משהו שהמצאנו כדי לחפות על הטעויות שלנו, מאשר לומר שהאמת היא שזה בעצם היינו אנחנו.
זה מה שחשבתי לעצמי בשיעור מחשבת ישראל, כששאלו מה זה גורל, ובשביל מה הוא קיים. גורל הוא משהו שאנשים המציאו כדי לברוח, כדי להאשים.
אבל בלום פתח בפניי חלון חדש. 'מצרפי המקרים'. רעיון מקורי לגמרי שבעצם מאוד דומה לגורל, כשחושבים על זה. אולי אלה שגורמים לגורל להתרחש, יותר נכון לומר.
יש ספרים גאוניים. יש ספרים מקוריים. יש ספרים קיטשיים. יש ספרים קלילים. יש ספרים גרועים. יש ספר עצובים. יש ספר מרגיזים.
ויש ספרים טהורים.
כן, זו המילה שלי לספר הזה. טהור. אפילו שקראתי אותו כבר לפני כמה שבועות, הוא עדיין משאיר אחריו הילה שכזאת, שגורמת לי להתגעגע.
יכולתי לסווג את הספר גם בספרים הגאוניים, כי הוא בהחלט גאוני, אבל סווגתי אותו כטהור, כי הוא פשוט כזה.
אני נכבשתי כבר במילים הראשונות, והוקסמתי עד המילים האחרונות.
אהבתי את הרעיון של מצרפי המקרים, אפילו שכמו שאמרתי קודם- אני לא מאמינה בגורל.
אולי הייתי רוצה להאמין.
אהבתי לחשוב על זה שיש אנשים שכל העבודה שלהם מסתכמת בלשמור ולהנחות אותנו. כנראה שגם אני רוצה לברוח לפעמים מאחריות. אנושית, לא?
האמת היא שהיו רגעים שאיחלתי להיות כזו בעצמי. והאמת היא שבלום חשב על משהו די גאוני. תחשבו על זה: תיאורטית, אם אשקיע בזה את כל זמני ולא יהיו לי מטלות אחרות, אני אוכל להיות מצרפת מקרים בעצמי. אף פעם לא הזכירו בספר איזה כוח קסום שמצרפי המקרים מחזיקים בו.
אולי רק הכישרון להיות נורמאליים. להיטמע בן כולם, כמו שאף אחד בעצם לא ממש מצליח.
"להיראות רגיל- זה כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע לבלתי נראה."
וזה לא רק זה. בלום בעצם לקח כמה שאלות שלנו על החיים: האם יש כזה דבר גורל? או אלוהים? וכתב על מצרפי מקרים. הוא שאל האם חברים דמיוניים של ילדים הם בעצם לא יציר דמיון שלהם- ויצר ילד דמיוני.
בכל מקרה, זה ספר טהור. הוא מדבר על החיים, הוא מדבר על אהבה, ועל תקווה.
אפילו אם לדעתי מצרפי מקרים וגורל זו המצאה אחת של התחמקות, הוא כמו אור קטן כזה, ולא ברור איך הוא נוצר. הוא פשוט שם.
ציטוטים נבחרים:
"אנחנו סופגים פנימה את המראה שלנו, יותר משאנחנו מקרינים החוצה את מי שאנחנו מבפנים. לא?"
"כמה אנשים בוכים בחתונות או צורחים בתסכול או זורקים את הראש לאחור בעת צחוק או תופסים את פניו של בן זוגם בעת נשיקה מפני שמשהו בתוכם מוביל אותם לזה, וכמה עושים את זה רק כי זה משהו שצריך לעשות?"
"לחיות זה משהו שעושים עכשיו, לא אחר כך."
"מתישהו, בעתיד, מישהו יספר לך כל מיני סיפורים על מה זו אהבה. אל תאמין למה שאומרים לך. אהבה זה לא בום, זה לא פיצוצים ואפקטים. זה לא זיקוקי דינור בשמים ולא מטוס שעובר עם כתובת גדולה וברורה. זה נמסך לאט לאט מתחת לעור שלך, בשקט, בלי שאתה שם לב בכלל, כמו שמן מלכות. אתה רק מרגיש חמימות כזו, ויום אחד אתה מתעורר ומגלה שמתחת לעור שלך, אתה עטוף במישהו אחר."
"האהבה נובעת מחיכוך בין שני אנשים. כמו גפרורים, כמו נעל של מחליק על הקרח, כמו כוכבים נופלים שנדלקים כשהאוויר נשרט מהם, אנחנו צריכים חיכוך בשביל שיקרה משהו בחיים שלנו."
אוצר, מה?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
