"סופר מקורי הוא לא סופר שאינו מחקה אחרים, כי אם סופר שאיש אינו יכול לחקות."

אז הספר הזה הוא לא מקורי במיוחד. הוא לא שונה, לא הותיר בי יותר מדי סמני שאלה, והניו יורק טיימס החליט שהוא רב מכר. אפילו הכריכה היא לא הכי מושכת שראיתי.

אבל מרי לו יודעת טוב מאוד איך כותבים ספר סוחף. ספר שאיכשהו בזמן שקראתי אותו לא יכולתי לעזוב אותו לרגע, והייתי בטוחה שהוא הכי מקורי בעולם. ספר שבזמן שאני כותבת את הביקורת הזו, גורם לי להסתכל עליו שוב ושוב במבטי ארגה.

למה זה נגמר כל כך מהר?

הספר מספר על דיי, פושע מבוקש באזור, ועל יוני, ילדה מיוחדת ומבריקה העובדת בשביל השלטון שבו שניהם חיים. לא צריך להיות גאון כדי להריח את סיפור האהבה מקילומטרים (או יותר נכון, מהרבה דפים לפני), ובאמת, לאחר שאחיה של יוני נרצח, היא יוצאת לחפש את דיי, וכשדרכיהם נפגשות סוף סוף (ברצינות, שליש מהספר הם לא נפגשים. זה באמת טיפשי)... טוב, אנחנו נגלה כמה דברים צפויים ולא צפויים שיגרמו לנו לרצות לשלם עוד כסף על ספר ההמשך.

אני חייבת להזכיר את השמות קודם כל. חייבת להודות שהם מאוד מצאו חן בעיני- יוני, דיי, מיטיאס, תומס, עדן, טס. לסופרת יש טעם פשוט מצוין. לדעתי, לפחות.

בנוסף, מגיע לה צל"ש על משפט ההתחלה המעניין במיוחד-

"אמא שלי חושבת שאני מת".

טאם-טאם-טאם-טאם. בחיי, הסופרת יודעת איך לשאוב אותך יותר טוב משואב אבק.

ונחזור אל העלילה. לא מסובכת, לא מפותלת. נפגשים, מתאהבים, בעיות, צרות, סודות, שחיתויות ועוד ועוד. ספר פנטזיה טיפוסי, לא? אבל בכל זאת תחושה שעבר הרבה זמן מאז הרגשתי אותה התפשטה בי... אני לא יכולה להגדיר את זה. אני פשוט כל כך... נהניתי מהספר. פשוט נהניתי, אני מניחה. אין דרך אחרת להגדיר את זה. כי למרות שזה ספר פנטזיה רגיל על בני נוער וכנראה שקראתי עוד מיליונים של ספרים באותה התבנית שבטח מלמדים בבתי הספר לסופרים מגיל אפס, את הכישרון, שהמורים פשוט לא מסוגלים ללמד את הסופרים האלה, מצאתי כאן בשפע. הרצון לדעת מה יקרה, הלב שדופק מהר, העיניים הדולקות, הקריאה בזמן האוכל. אפילו בזמן שאני כותבת את המשפט הזה אני מגניבה מבטים חטופים אל הספר. הייתי שמחה להיפטר מהגועל שלי מקריאת ספר פעמיים או יותר, ולקרוא אותו שוב. אבל החיים מבאסים, הא?

הדמויות הראשיות חכמות (באמת- מבריקות), והסופרת מעבירה את זה מצוין. הבחינה של יוני של כל פרט ופרט- כל שני משפטים כתוב בסוגריים פרטים על המקום, מסקנות שלה. הסופרת ממש נכנסה לראש של בן אדם מבריק. או שהיא כבר מבריקה בעצמה. וגם דיי, עם המזימות והחשיבה המיוחדת. אלה פשוט דמויות שנכנסו לי ללב, למרות שבספר אחר כנראה הייתי רוטנת שהן יותר מדי מושלמות.

אני לא יכולה שלא לכעוס על לו (אוי ואבוי, איזה שם משפחה. איך אני יכולה לקרוא לבן אדם לו? זה פשוט אכזרי מדי. אני אקרא לה מרי)- אז סליחה- מרי- על שסיימה את הספר במתח. למה אני מוכרחה לחכות חודשים שלמים בשביל הספר הבא? זה פשוט עינוי!

אבל הספר שירת את מטרתו, נהניתי ממנו מאוד, הוא שבר את מחסום הקריאה שלי, והפיג מעט את הלחץ מכל עומס המבחנים בשבועות האחרונים.

התלבטתי הרבה מה לתת לו, אבל אני חושבת שבאמת מגיע לו חמישה כוכבים, למרות חוסר המקוריות.

אז ספר, מרי לו, דיי, יוני, אני רק רוצה לומר לכם תודה. תודה על יומיים של הנאה רצופה.

- פיירי

ולא, לא דמיינתם, זה לא בטעות, בכוונה הבלטתי את ה-פייר. כי זה לא פייר שאני צריכה לחכות לספר הבא. ממש לא.

השם "אגדה" גאוני. רוב האגדות - בניגוד מצער למציאות - מציבות את היחיד החלש, הגובר על הרע החזק. הרע יכול להיות יחיד חזק (מכשף, זאב, אם חורגת) או כלל חזק - (עריץ עם המון כוח עודף, נניח). מה שבולט בספר הזה אינו דווקא העריצות בה חיים התושבים לא תהליך ההישרדות הבלתי אפשרי של נער בן 15, שעושה את זה כבר 5 שנים(!). גם לא העליבות בה מתוארים החיים של רוב האוכלוסייה - עוני, מחלות, עריצות של כל בעל שררה זוטר, עבודה כפוייה, שליטה בכל תחום של חיי האזרחים. גם המלחמה שאין לה סוף נגד אוייב אלמוני "הקולוניות" אינה חדשה - מ"1984" והלאה נתקלנו במלחמה מהסוג הזה.

ברפובליקה האמריקאית הזו אין שום סממן אמריקאי ניתן לזיהוי, ולא בכדי. מרי לו, כתוב על העטיפה, היא ילידת סין שהיגרה ב1989 וחיה בארה"ב. אני לא יודעת בת כמה היא היתה, אבל בסיפור שלה יש סממנים סיניים: שלטון עריץ ומושחת, המשתמש באמצעים קטלניים כלפי תושביו, טבח מפגינים בכיכר, מחנות "עבודה" לאלה שאינם מתאימים(?) וגם אכילת רחוב, עלית שלטונית מתבדלת מ"העם", פערים עצומים בין עניים לעשירים ובוז מובנה לעניים, שאף פעם לא צריך את קולם כדי להיבחר...

ואיזה מין גיבורים יש בסיפור הזה? קודם כל רובין הוד ששמו דיי, שעשו לו עוול אבל הוא שוחר טוב. את יכולותיו המופלאות הוא מגייס למען החלשים - משפחתו חסרת האונים וחסרי אונים אחרים. הוא גם יפה וגם חכם, שורד, ומוסרי. מנגד יש אריסטוקרטית צעירה, יוני. היא יפה, חכמה, בעלת יכולות גבוהות וזכויות יתר. והיא בצד השני, אבל תחזור בתשובה. שאר הדמויות מאפיינות את מי שהן - חיל אכזרי ומאוהב, ילדת רחוב עם לב זהב, אח מגונן, מפקדת סדיסטית, אם חסרת אונים וילד חולה. נראה שאפשר לשרטט את העלילה של הספרים הבאים (יהיו עוד שניים, אומרים, אבל אם יחסי הציבור יצליחו אולי יפיקו עוד כמה? התשתית מאפשרת...) והמלחמה הזו שהיא השתקפות של המציאות - שליטים רבים, לא רק באגדות, בוחרים במצב מלחמה כדי לשסות את נתיניהם באויב, ולייצב את השלטון. העובדה היא שאנשים נוטים להפוך פטריוטים כשיש אויב בשער, ולא כל כך בודקים בציציות המנהיג מבית, בעת כזו.

הספר קריא מאד ומעניין, דומה מאד ל"משחקי הרעב" הטוב ממנו, וחוזר על ערכים המופיעים כמעט תמיד בסוג הזה של ספרים - הגיבור תמיד יהיה נאמן למשפחתו ויגונן על החלשים, והגיבור לבדו - עם מעט עזרה מידידיו - יוכל למנגנון משומן של מדינה עם עוצמה צבאית, ובלי עכבות מוסריות. מעניין לקרוא אותו, למרות הנוסחתיות. השם "אגדה" הולם אותו, ובני נוער, שכבר גדולים מדי לאגדות תינוקיות, אוהבים אגדות מהסוג הזה, הנכתבות עבורם.

את מרי לו מצאתי איי שם בארצות הברית. על מפתן הבית הפרטי האופייני לאנשים עם משרה טובה ומספיק כסף להשקיע כדי להוציא ספר. במיוחד בשבילה באתי לשם, עם הספר בידיים. סקרתי אותה בעיון; היא הייתה ילידת סין שהיגרה לארצות הברית איי שם לפני שתכננו להביא אותי לעולם. יפה למדיי, תספורת קארה, עיניים מלוכסנות מודגשות באיפור, עור בהיר שתמיד רציתי בניגוד לשזוף התימני שלי. היא לא ציפתה שאני אדפוק לה בדלת. וכשפתחה אותה היא קפאה במקום לנוכח התימניה הלא-גמדה (!!) שעומדת לה בדלת.
"אז זה הדבר הרגיל." התחלתי לומר, באנגלית מעט עילגת, כמובן.
היא זקפה גבה, "מה?"
"עוד להיט חדש."
היא הביטה בספר שבידיים שלי. "הא?"
"זה הספר שלך. כלומר, בישראל. אולי לא ציפית לזה כי כולם שונאים אותנו."
"הא. בסדר. אבל - מה רצית לומר?" היא זקפה גבה.
"את יודעת, נערים צעירים, עולם עתידני, תככים, רומנטיקה, רשע בלי מניע ברור, והנה עוד ספר שבעטיפה האחורית מודפס "רב מכר של הניו יורק טיימס". אני מתערבת איתך שהם משוחדים."
"נחמד לדעת שזה מה שאת חושבת על הספר שלי."
"הו, לא התכוונתי להעליב, אבל את חייבת להודות שיש פה כמה דברים מאוד נדושים ואני בטוחה שביססת חלקים ממנו על הספרים שיש לאחרונה בשוק."
היא ביקשה ממני ללכת, אומרת שיש לה אורחים. מוזר, היא הייתה בפיג'מה והיה שש לפנות בוקר.

לא הספקתי להסביר למרי לו את דעתי לעומק, לצערי. אז אני אסתפק בכם, אולי איכשהו זה יגיע עד אליה.
עוד "להיט-כביכול" חדש. זה לפחות מה שאפשר להבין מהעטיפה. התקציר הנדוש והדרכיהם לא היו אמורות להצטלב הדרמטי. אף אחד לא הבין זה שאם מישהו אומר משפט כזה אז הדבר ההפוך קורה? זה מרפי.

אנשים עושים שטויות בכמויות. דברים טובים, ורעים, ודברים שהם בין לבין. וכל אלה שונים, אבל יש דבר אחד משותף בהם - קיים מניע. למשל, גניבה נעשית בגלל הצורך לכסף, ואונס מתרחש בגלל הצורך לספק את היצר המיני. מבינים לאן אני חותרת?
בזמן האחרון או בכללי לאנטיגוניסט אין מניע משום מה. הוא עושה ככה, וזהו. פתטי, לא?
במקרה סוזן קולינס הבינה מה קורה וב"משחקי הרעב" יש מניע, אבל זאת רק אני או שזה מניע דיי עלוב?
סליחה, זה מקרה דו פעמי, וקסנדרה קלייר באה עם מניע נהדר לבני הנפילים - "כי הוא חושב שהוא צודק, שהוא מציל אותנו".
ואגב, חוץ ממקרים נדירים אי אלו, אם כבר יש מניע לעשות משהו רע, הוא רק מניע אחד - נקמה. נקמה נקמה ועוד נקמה. או ילדות קשה, שזה בכלל לא שיא הבנאליות, השחיקות והשגרתיות (מסכן וולדרמורט, כולם גנבו לו את המניע:().
הו! ויש את הגיבור, שמגן על מי שהוא אוהב והמניע שלו מן הסתם טהור, כמוהו עצמו, והוא איבד כבר מישהו וקשה לו בחיים, הו, בואו נבכה למענו, גיבור מסכן עם חיים קשים.

התקציר הפתטי למחצה מספר טוב מאוד מה קורה שם. למרות שהעלילה יותר טובה מזה. אבל בעיה אחת שהייתה לי עם זה, היא שאומנם אני חושבת שהמשפט "אין אנשים רעים" הוא שקר גמור, אבל אני חושבת שבדייה יותר גמורה היא שאנשים רעים יגיעו למצב של שליטה. ועוד שליטה על מעצמה כמו ארצות הברית. מצחיק.

אל תטעו ממה שאמרתי, הספר חמוד, הארבעה כוכבים למעלה מציינים את זה (למרות זאת, אם הייתי יכולה, הייתי נותנת שלוש וחצי), אבל יש לי כמה וכמה בעיות שאני חייבת להעלות פה. אבל לפני שאמשיך, הנה כמה נקודות טובות;
הוא שנון, הוא מעניין, הכתיבה נפלאה אם כי לפעמים חוזרת על עצמה, והדמויות נחמדות ביותר. הספר מאוד אינטיליגנטי ומלא ברעיונות טובים למדיי של הדמויות, בעיקר של יוני, ויש בו כמה סטיות שלא ציפיתי.
הו, ועוד משהו שממש אהבתי. תומס; מנומס וחמוד מול האנשים שהוא אוהב, מול מי שהוא רואה כנגדו הוא קטלני, אכזרי, וחייה שנושמת בשביל כאב של אחרים. הוא נהנה הנאה אכזרית מעינויים וזה משהו שהסופרת העבירה חד וחלק, ממש מרשים, משהו ריאליסטי לחלוטין.

בחזרה לחצי-קטילה, יש משהו קצת מושלם מידי בדמויות הראשיות, לפחות. הדבר הראשון שיוני ודיי ראו אחד בשני כשנפגשו היה היופי, עזבו ספויילרים. אבל המשיכה הפתאומית ביניהם הייתה צפויה מידי. הספר גרם לי לחכות למשהו חדש ולצערי לא קיבלתי אותו. וכשהיא קראה לו "מלאך רצוץ" בלב לא הספקתי לצחוק. באמת. זה היה כל כך מביך ואני לא הייתי שם.
ועוד משהו, יוני; יפה, חכמה, שמה לב לפרטים, לא האדם הכי טוב בעולם (הדבר הפחות או יותר היחיד שהיה הפגם שלה) והסופרת מתכחשת להתנשאות המעטה שלה. ודיי, חתיך, מושך בנות, עם רגשות וכל הקטע הזה, וזריז, ובנוי טוב יחסית לרחובות, קצת מוגזם. לא היו להם פגמים בולטים לעין.
א-ב-ל למרות הפגמים הדמויות נתנו לי הרגשה אנושית משהו שלא קיבלתי הרבה. כנראה האינטילינגנציה של הדמויות (וואו, המשפט הזה מוזר) הייתה מאוד גבוהה והוסיפה המון עניין לספר. בשלב מסוים קיבלתי הרגשה מעטה של התעסקות פסיכולוגית בראש שלי. ואני אוהבת דברים כאלה D: הסטות רגשיות גורמות לי להתלהב.
כשדוחקים את אחד הגיבורים לפינה בצורה מסוימת זה כל כך כיף. ואנשים ממעטים לעשות זאת בימינו.

אגב, איי פעם ראיתם מישהו מסמיק? כי אני לא. למרות שכנראה יוצא לי לעשות את זה דיי הרבה (למה אני חייבת להיות כל כך פתוחה רגשית?:'() ואם דיי, מגנט בנות (בן חמש עשרה. שנה ממני. שמטייל בברים וכאלה כן, ממש אמין, אבל נעזוב את החלק הזה), מסמיק? למה דווקא הוא? זה לא אמין. ואגב, זאת רק אני או שכל דמות שנייה מסמיקה? מחכה שעוד אנשים יקראו את הספר
סתם צוחקת, רק שלושה מהן. דיי, יוני, וטס.

אגב טס, היא אחת הדמויות האהובות עליי. היא כל כך חמודה D: היא גם בת שלוש עשרה שזה בפני עצמו גדול. וקיירה, שמעניינת, קטלנית ורמאית גדולה. והמפקדת ששכחתי את השם משפחה שלה ולכן תיקרא המפקדת משמה, או החובטת-פרצופים (ובגלל הכינוי השני הבנתם למה אני אוהבת אותה).

אבל מצד שני למרות כל הדברים שעצבנו אותי בספר הזה, הוא העביר לי שעתיים שלוש בכיף והיה כל כך מעניין. ההתחלה הייתה אומנם מעט צולעת, אבל מתמודדים. נותנת לו שלוש וחצי כוכבים בראש. אבל כרגע, למרות תחילת הביקורת אני משנה לארבע. הוא היה כל כך כיפי. הדיאלוגים היו מעניינים ולא היו רגעים שרציתי פשוט לזרוק את הספר D: מה שקורה לי הרבה בזמן האחרון. כן, גם עם ספרים רציניים (ב"מפתח של שרה", לדוגמא, ברוב הקטעים של ג'וליה).
פשוט ספר כיפי, ממליצה אם בא לכם פשוט להעביר זמן. אל תפסלו אותו על הסף, אני קצת פרפקציוניסטית.
ואגב, תודה לפיירי האדירה שהראתה לי את הספר הזה מההתחלה!

אגדה.
אני מביט בכריכה, קורא את התקציר, משחזר בראש את האירועים המרכזיים שקרו בספר שרק הרגע סיימתי לקרוא.
בהתחלה אני לא מודה בזה, אבל לאט לאט אני מבין שאני מנסה לחפש משהו מיוחד, יוצא דופן, בספר הזה.
משהו שאני אוכל להגיד עליו- זה היה החלק שממש אהבתי בספר הזה. את המשפט הזה אני לא אשכח. הסיטואציה הזאת מחרידה.
אבל לצערי, אני לא מוצא משהו כזה.
ויש הרבה מקרים לא שגרתיים בספר הזה, כמובן. לא אמרתי שלא.
חקירות, מרדפים, רצח, הפגנות, עושר מול עוני, קפיצה מגג לגג, עולם עתידני ונורא. אבל בין כול זה לא הצלחתי למצוא אפילו טיפה קטנה של ייחוד. ומה החיסרון בזה? רוב הסיכויים שאם אני לא אקרא בקרוב את הספר השני שרק יצא, הספר הזה פשוט יתפוגג מהראש שלי. אני אשכח ממנו, ולא יהיה לי ממש על מה לחשוב מתוכו, על מה להרהר. יש חוסר מקוריות כללי.
ועל זה יורדת חצי נקודה בדירוג.

החצי השני יורד על הדמיון המחליא לסדרת משחקי הרעב.
דיי, נער צעיר שהגיע ממעמקי שכונות העוני, מתבלט מעל כולם ו"גובר" על השלטון הנוקשה, מתחכם. מראה לעם שהשלטון לא כול כך חזק כמו שהוא נראה.
מוכר מאיפה שהוא? קטניס שמגיעה ממחוז 12 הנידח ומשנה את חוקי המשחק?
העולם בו מתרחש סיפורנו- ארצות הברית העתידנית. עוני גדול ברחבי העם, וקבוצת אוכלוסייה קטנה שנמצאת הרבה מעל כולם. מבחינת טכנולוגיה, מגורים, שגרה.
וההשוואה כבר התבצעה בראש שלכם, תנו לי לנחש.
ויש עוד הרבה נקודות לדמיון. השליט, המבחנים.. אבל אחרי הכול, כולנו רוצים לשמוע לפעמים בעיקר את הדברים הטובים.

יש למרי לו כישרון. היא כותבת מדהים. זה ברור כבר מהעמוד הראשון.
האופן שבו היא מתארת את הנוף הרחב מנקודות שונות בעיר, האופן שבו היא מעבירה את המחשבות המתרוצצות במוחות הגיבורים שלנו למילים על הדף.
אפילו הזיכרונות הקצרצרים מהילדות ששני הגיבורים נוהגים להיזכר בהם.
היה כיף לקרוא את הספר הזה רוב הזמן, בלי קשר לעלילה.

יש לי נטייה לאהוב את הדמויות שהרוב לא יאהבו.
למשל, אני בטוח שרוב מי שקרא את סדרת "הארי פוטר" יאהב במיוחד את הארי, הרמיוני, או רון. אני אישית תמיד הכי אהבתי את נוויל.
ובסיפורנו הנוכחי, אגדה, לא יכולתי שלא להתחבר ליכולת המדויקת של יוני לחשב דברים בראש. לחשוב על ההשלכות של המעשים, לשים לב לדברים הכי קטנים, לפעול בזריזות אבל לשקול כול צעד.
יש בה משהו אלגנטי וקטלני, לפחות בחצי הראשון של הספר. היא חיה בבועה, בטופ של הטופ של הרפובליקה.
וזה כול כך כיף לראות את הבועה הזאת מתנפצת לה בפרצוף. לראות אותה מגלה אנושיות.
יוני היא אחת הדמויות המורכבות ביותר שקראתי עליהן, ולנסות לפענח אותה ואת המעשים שלה היה נחמד.
אבל אני עדיין חושב שדיי הרס אותה. (^^)

לסיכום,
היו קטעים לא מובנים בספר. היו קטעים מסתוריים מדי.
מצד שני, היו קטעים שגרמו לי לחייך, שגרמו לי לרצות להמשיך.
אז נכון, הספר הזה הוא לא תגלית מדהימה שאני אזכור לכול חיי.
עלילה די מוכרת, של שתי דמויות מעולמות שונים, שנפגשות בדרך הכי לא צפויה.
אהבתי את קטעי האקשן, האסטרטגיה.
אם אני אתחיל לספר על כול הדמויות זה לא יגמר בחיים, אבל באמת מסתתר שם עולם מורכב, שחשבו עליו לפרטי פרטים.
אבל יש משהו אכזרי מדי בעלילה הזאת. לא אנושי מספיק בשביל שאני אוכל להאמין לו.

ספר נחמד. שווה את הקריאה, אבל לא מיצה את עצמו.
כאן נגמרת הביקורת,
אדון החתולים, פולו.

בתחילת הספר זה היה ארבעה כוכבים.
באמצע זה התנדנד לכיוון חמש ושלוש.
בסוף זה הפך לשניים.
אלוהים, אני רוצה לזרוק את הספר הזה מהחלון.

נתחיל בדמויות.
דיי- אדם שעוד לפני שקראתי את הספר דמיינתי כמישהו מדהים והתאהבתי בו מיד. במיוחד בגלל השם שלו.
בהתחלה אהבתי אותו. הוא הוגדר כטיפש ומיותר לעולם ואיכשהו הצליח לשרוד למרות הכל.
למרות שהוא בבירור חכם מכדי אי פעם להיחשב כטיפש, הדחקתי את זה והתמקדתי בשאר.
אה, סוף סוף דמות הגיונית ולא מושלמת שאני יכולה להזדהות איתה לפחות קצת.
צחוק כן, ממש. היית חייבת להרוס את הכל, הא, מרי לו?
יוני- דמות עם בעיות קשות. היא מתנשאת מדי, חכמה מדי, יפה מדי, מורדת מדי ובעלת דעות קדומות על עניים.
היא מצדי יכולה ללכת לעזאזל.
מערכת היחסים שלה עם אח שלה בכלל לא ריגשה אותי, ולא היה לי אכפת שהוא מת (והם באמת ציפו שאהיה מופתעת כשזה יקרה? הספוילר החשוב ביותר הזה היה פאקינג כתוב בתקציר של הספר. ושלא נשכח שהיה כתוב שם גם את העובדה שדיי לא היה זה שרצח אותו, עוד ספויילר ענקי.
...
כאילו, אתם צוחקים עלי?זה הדבר הטיפשי ביותר שהיה אפשר לעשות!
התקציר דרמטי בצורה מגוחכת ולא קשור בכלל. "דרכיהם לא היו אמורים להיפגש" באמת? כי יוני היא בבירור חיילת חזקה ומוכשרת שמטרתה כשאר החיילים היא לתפוס את מי שעושה בעיות לשלטון האידיוטי הזה, והוא בבירור הפושע המבוקש ביותר שיש.
באמת, ספר? באמת?).
ומערכת היחסים בין שתי הדמויות האלה זה הדבר הכי טיפשי, מיותר, מעצבן וקיטשי שמישהו אי פעם כתב. זה אפילו עולה על דמדומים. כי בדמדומים לפחות עברו כמה ימים עד שהם התאהבו זה בזה, ובפחות קיטשיות.
דמדומים. פחות קיטשיות.
אתם מבינים עד כמה המקרה חמור?
כלומר, הוא התאהב בה ברגע שראה אותה ולהפך, הם בילו יחד משהו כמו יומיים (בחייך, מרי לו, הספר שלך מספיק קצר בכדי שתוסיפי עוד חודש או משהו), התנשקו ביום השלישי ברגע של שכרות (בני חמש עשרה, כן?) ואז מייד אחרי זה (כמה שניות, באמת) בגידה בדיי.
תמותי, יוני! תמותי! (גם אתה דיי, אבל רק מאוחר יותר).
וכך דיי הקשוח והמגניב הפך לקיטשי ורכרוכי.
אה, ואם כבר הזכרנו את העובדה שהם רק בני חמש עשרה, בואו נעמיק בזה קצת:
טוב, אז אתם רואים, במהלך הספר דיי השתכר, נכנס לפאבים, התחיל עם ברמניות (אני בספק אם גם היא בת חמש עשרה. לא כל העולם הזה יכול להיות בן חמש עשרה), בחורות הסתכלו עליו, תואר כחתיך ורודף שמלות, הימר... כלומר, ברצינות, חמש עשרה.
ויוני. מערכת היחסים הלא יחסית שלה עם תומאס. גם הוא בן חמש עשרה? כי אם לא, דבר ראשון, פדופיליה. אם כן- למה הוא אחד מהחיילים המתקדמים ביותר שיורה באנשים בפקודה ומענה אנשים... וזאת רק אני או שהוא הנהג האישי של יוני?
וכמעט שכחתי להזכיר עד כמה מטריד ולא הגיוני שיוני כל כך חכמה שהיא יכולה אפילו לחזות את המחשבות של כל אחד עד למילה האחרונה.
ואם דיי כל כך חכם, איך זה שהוא אף פעם לא פקפק בציון הנמוך ומעורר החשד שלו?
ועכשיו נעבור לנושא הבא. העולם העתידני הזה לא אמין בכלל.
נראה כאילו הוא כולו מנוהל ומתורמן על ידי שני ילדים בני חמש עשרה, ודבר שני- כל כך מרשע שזה מטופש, כמו שאנג'ל הסבירה בצורה כל כך טובה בביקורת שלה.
מה שכן, אהבתי את סיפור העבר של דיי. את המשפחה שלו, חוץ מעדן, כמו כל דמות שהסופרת מנסה להפוך ליקרה וחשובה במיוחד לדמויות הראשיות.
ג'ון ואימא שלו היו הדמויות היחידות שאהבתי, והזיכרונות של דיי מהם כל כך מתוקים. רק כשקראתי את הזיכרון האחרון שכתוב בספר שבו ג'ון כל כך דאג לדיי כשהם שיחקו הוקי רחוב ביחד הבנתי עד כמה אני אוהבת את ג'ון, ודיי- רק כשהוא ילד קטן. ודווקא הדמות המעצבנת מבין שניהם שרדה. (אלוהים אדירים, מה הבעיה של הספר הזה?!)
ואהבתי גם את האכזריות, שמשום מה הייתה כה חסרה במהלך הספר בשביל ספר עתידני עם שלטון אכזר.
כל הקטע של ניסויים בילדים ומגפות ומה שעשו לדיי כשהיה בן עשר- וואו, באמת, לזה באמת מגיעות מחיאות כפיים ללא נימה סרקסטית.
ועכשיו נדבר על המוות של אח של יוני. כתוב בצורה כל כך כל כך גרועה. התגובה של יוני לא הייתה מציאות, מאולצת ומבלבלת, וקרתה בפתאומיות מגוחכת. שום הלם, רק חוסר תגובה לא ברור שגרם לגלגל עיניים. וההלוויה הייתה חסרת טעם.
מייד אחרי שאח שלה נהרג היא החליטה למצוא את דיי ולהרוג אותו- מה שקרה בקלות מפתיעה ומגוחכת ביותר, וגם הסיבה לכך שהבינה שזה דיי הייתה מגוחכת. זה יכל להיות בקלות טעות.
הוא שלח יד לצוואר שלו. לדיי יש שרשרת שנעלמה. או מיי גאד, זה בטוח הוא! אז תופסים אותו, לוכדים אותו, בלה בלה בלה, דיי אומר שיוני נראית יפהפייה בבגדי אצילים, אני רוצה למות ולהרוג אותו, ואז לכדו גם את האחים שלו, ואז כמה מורדים ראו כשהם צילמו את דיי שיש לו קצוות שיער מכוסה בדם והם צובעים את שלהם באדום.
...מה?
אז, כאילו, אם לדיי היה אף נשר הם היו שמים אפים מלאכותיים? מה הרעיון הטיפשי הזה אמור להביע?
ואז רוצחים חלק גדול מהם (זה מחזיר אותי לכמה שהשלטון הזה מטופש. מה קרה לזכויות האדם? השוויון? הפרדת רשויות? העולם ההוא הוא שילוב של היטלר וימי הביניים).
ואז... כשדיי בורח, וג'ון... הוא... לא! אתם לא הרגתם הרגע את הדמות היחידה שאהבתי בספר המטופש הזה! לא! אני לא מסכימה לזה! לאאא!
למה יוני לא יכלה למות? הסופרת הזאת לוקחת את כל הדברים שחשובים לי.
ואז הם מצטרפים לאיך שלא קוראים למתנגדים ההם שלא הסבירו עליהם מספיק מה שהיה גם מבלבל וגם מעצבן.
טוב, בקיצור, אני לא אוהבת את הספר הזה יותר. אני לא אקרא את ההמשך, אם יש המשך.
ולסיכום הביקורת הזאת- הדברים שכן אהבתי בספר:
-האכזריות
-ג'ון
-טס
-אימא של דיי
-זכרונות של דיי
-הציונים למבדקים
-המחנות שהם לא מחנות
-דיי בן העשר
-קיידה, הברמנית המורדת
-השמות- כל כך מגניבים
-חדר המתים
-הצליעה של דיי
-העין הקצת יותר בהירה מהאחרת של דיי
-קוצר הראייה של טס
-לא את יוני
-לא את תומאס
-לא את מטיאס
-לא את דיי
וזהו, אני חושבת.

לכל אחד יש ציפיות מהספר לפני שהוא פותח אותו. משהו גורם לך לקוות שזה יהיה מדהים, בדיוק כמו שדמיינת שזה יהיה, לפי מה שהבנת שיקרה ברגע שקראת את התקציר או ראית את הכריכה- גם אם לא ידעת שזה מה שרצית.
ולמרות שהזהירו אותי מהספר הזה, למרות כל מה ששמעתי על העולמות העתידניים שכבר התחילו להימאס- בכל זאת ציפיתי למשהו.
טוב, זה לא בדיוק הלך כמו שתכננתי (אם כי העובדה הזאת עזרה לי לפתח את אחד מהסיפורים שלי), אבל זה בסדר. היו כמה דברים אחרים שכיפרו על מה שמעולם לא קיבלתי. ועדיין- הספר הזה לא מושלם. לא.

החלטתי לוותר על כתיבת הערות הפעם. הייתי מצוננת ועייפה, והיה קר מכדי לדאוג למשהו מעבר לשמיכות ושוקו. אז הקריאה זרמה כמו שלא זרמה כבר כמה זמן, בלי עצירות ובלי ניסיונות להעביר את המחשבות שלי לכתב. החלטתי לקרוא, וזהו.
אז אני פשוט אתחיל מההתחלה.

הספר התחיל בצורה טובה-
"אימא שלי חושבת שאני מת."
בקריאה ראשונה זאת לא נראית כמו התחלה מבטיחה, אבל המשפט הזה מכיל כל כך הרבה דברים בצורה שאפילו לא צריכה להיאמר. את הכאב והפחד והאשמה של דיי. אימא שלו חושבת שהוא מת.
ואז מופיעה טס, שנשמעת כמו קול ההיגיון. אפשר להתאהב בדמות שלה כמעט מייד. כולם מתארים אותה בתור ילדה חלשה שפשוט עוזרת לדיי. לא, בעצם אפילו פחות מזה- הילדה הקטנה והחלשה שדיי הציל והחליט להיסחב איתה בגלל שאין לה הורים. היא אף פעם לא נוקטת עמדה, אף פעם לא עושה משהו מדהים והרואי. וזה מה שאהבתי בה, בגלל שלמרות שקשה לראות את זה- היא חזקה בדרך שונה ממה שמקובל בספרי הנוער האחרונים. היא לא נלחמת ומטפסת על בניינים, היא לא שודדת בנקים או רצה לעבר הסכנה כדי להציל את האהובים שלה. אבל היא תמיד שם, ותמיד תהיה שם. היא תעזור בכל דרך אפשרית, תחליט החלטות ברגע שתישאר לבד ותוכיח שהיא יותר מילדה טיפשה וחסרת אונים. היא תמשיך לחלום ולרחף ולהסתכל מעלה אל הדמויות האחרות. כמעט כמו צל, למען האמת. ואפילו דיי לא נותן לה יותר מהיחס שמצופה ממנו לתת לילדה קטנה וחלשה.
הממ.
דיי. משום מה לא אהבתי אותו. מכל הבחינות הוא דמות טובה, אבל לא הצלחתי לאהוב אותו. לא את היהירות ואת הצורך שלו לעשות הכל בשביל המשפחה שלו ובשביל טס. לא את הצורה שבה הוא זז ומדבר ועושה דברים ומתייחס לאנשים. זה לא נראה לי נכון. למרות שכל גישת הרובין-הוד שהוא מציג אמורה לגרום לו להיראות כמו גיבור סרקסטי עם לב טוב, זה פשוט לא מצליח. המשפחה שלו חשובה לו, כן, הוא כועס על השלטון- יש לו זכות. הוא עושה מה שהוא יכול כדי להמשיך לעבוד על פי העקרונות שלו- יופי. אבל אני חושבת שהוא לא בנוי טוב. דומה מדי לכל אותם גיבורים שבאו לפניו, והעולם כולו סובב סביבו.

בכל מקרה, דיי פורץ לבית חולים כדי למצוא את נוגדן המגפה בשביל אח שלו. הרשע של האנשים במעמד הגבוה מתבטא בצורה כל כך ברורה וגועלית כשהם מסתייגים מהאנשים החולים והפצועים שהגיעו לקבל טיפול. והם צוחקים עליהם. וזה... טוב, באמת מוגזם. לא יכול להיות שכולם שם אכזריים וחסרי אמפתיה. השוני בין הצד הטוב לצד הרע לא אמור להיות כל כך... חד משמעי. וזה מעצבן אותי. יוני לא יכולה להיות היחידה שמבינה מה כל כך לא נכון בטבח אנשים והדבקתם במגפות.
ואם כבר הגענו לנושא של יוני, בואו נדבר עליה קצת.
דבר ראשון- קוראים לה ג'ון. החודש יוני באנגלית. לא יוני. ג'ון.
והיא טובה מדיי, אבל לא בהרבה.
ולמה?
בגלל שכל מה שלא סובב סביב דיי, סובב סביבה. כולם אוהבים אותה וכולם דואגים לה, או מפחדים ממנה ומקנאים בה. היא תמיד מתוארת בתור התגלמות השלמות- יפה, חכמה, מהירה וחזקה, אמיצה וכל כך... מיוחדת. אף אחד לא בז לה, וכולם מעריצים אותה. והיא מודעת לזה, והיא מתנהגת כאילו לא אכפת לה. ואני לא מצליחה להבין למה היא לא יכולה להיות קצת יותר אנושית. כלומר, כמובן שיש בה תכונות פחות טובות- היא מתנשאת ויהירה, היא רואה את עצמה במרכז, היא חושבת שהיא תמיד תוכל לגבור על יריבה ולא מבינה עד כמה העולם גדול יותר מהאקדמיה המטופשת.
אבל... טוב, התכונות האלה לא משתלבות לתוך דמות טובה. היא לא דמות שאפשר לאהוב.

וסיפור האהבה!
אלוהים אדירים.
זה היה נוראי.
שני גאונים כל יכולים מתאהבים. שתי דמויות גרועות ומעצבנות להפליא שוכחות משאר העולם ופתאום הדבר היחיד שחשוב להם הוא אהבת חייהם שפגשו לפני אולי שבוע. טס נשכחת מאחור, יחד עם קידה- דמות טובה נוספת שלא זכתה להגיע לאור הזרקורים- והאחים של דיי התחילו להתפוגג במרחק באיטיות, והמעט שידענו עליהם התחיל להישכח. יוני, שמעולם לא היו לה חברים או אנשים שיצרה איתם קשר עין- מצאה על מה לדבר כל היום במקום מיתיאס.
אחרי היומיים שבילתה ברחוב עם דיי, נראה שהיא פיתחה איתו קשר מיוחד שמצריך הרבה יותר מפציעה ובקבוק יין כדי ליצור. ולמען האמת, בקטעים האלו השתעממתי. זה לא שלא היה אקשן או שיחות מצחיקות, אפילו טס הייתה שם, אבל... הכל נראה לי סתמי ברגע שהספר השיג את מטרתו והפגיש בין שתי הדמויות הראשיות. הכל התפוגג והפך ללא חשוב, והמתח נעלם. כל מה שנשאר לספר עליו הוא הקושי של דיי להתמודד עם המצב של עדן, ועל סיפור האהבה המטופש. כלומר, אם אני הייתי הסופרת גם אני לא הייתי יודעת על מה לספר חוץ מזה (בעיקר בגלל שעד אותו הרגע העלילה לא התרחקה יותר מדי מהמסלול שנקבע על יוני ודיי), אבל... עדיין.

ועכשיו הגענו לפרקים האחרונים. לסוף.
תוכנית הבריחה לא נראתה לי מציאותית. הכל הרגיש נמהר מדי, ולא יכולתי להתחבר לפחד ולרצון שלהם לשרוד. אז לא הרגשתי עצובה כשאחיו של דיי הקריב את עצמו. לא הרגשתי מתוחה כשדיי התחיל לקרוס. לא כשנשארו להם רק שניות אחדות לברוח. כמו שלדמויות לא היה זמן לחשוב, כך גם לי. ההלם לא היה אותו הלם כשקראתי על הזיכרונות של דיי והרגשתי את הפחד והאשמה של ילד קטן כשהוא התחיל לבכות. לא קראתי כדי לדעת מה יקרה בהמשך, כמו ברגע שבו הוא הצליח לברוח מבית החולים. המשכתי לקרוא בידיעה שהספר עומד להיגמר, בתקווה שהעמודים האחרונים לא יהיו ספוגי אקשן ומתח. יכול להיות שהעובדה שתקוותי התממשו הצילו את הספר מהאכזבה שידעתי לצפות לה- הספר נגמר בתחושת ייאוש כלשהי, עם ספק של תקווה ורצון וידיעה שחייבים להמשיך הלאה. דיי, בפעם הראשונה, הגיב כמו כל נער רגיל. אפילו הסרקזם נשאב ממנו והשאיר אותו אנושי וחשוף מול יוני, שאפילו היא התנהגה כמו אדם בעל חוש אמפתיה וסובלנות.
ואני לא יודעת אם לזה ציפיתי, אבל הייתי מרוצה מהסוף.
וכשגמרתי את הספר, לא ממש התחרטתי. אהבתי אותו, אחרי הכל. אולי לא אקרא את הבא, ואולי לא תמיד אסתכל עליו בצורה חיובית- אבל לפחות אזכור אותו בתור הספר שביליתי איתו את ימי הפוך שלי.

~

אוקיי, אז זאת הביקורת הראשונה שלי אי פעם באתר. במשך שנים הייתי נכנסת לכאן רק כדי לקרוא ביקורות אחרי שהייתי מסיימת ספר. הייתי מחפשת בהתרגשות אחר כל ביקורת אפשרית בשביל שאני אוכל לדעת מה אחרים חשבו על הספרים על הספרים שאני קוראת. ויום אחד פשוט חשבתי לעצמי, למה אני רק קוראת ביקורות ולא כותבת אותם בעצמי? למה אני לא משתפת גם בדעה שלי על הספרים שכל כך אהבתי?
אז הנה אני כאן, חופרת בתקווה שמישהו בכלל יקרא את זה:)

הספר הראשון שהרגשתי צורך לרשום עליו ביקורת זה אגדה.
הספר הזה כל כך קרוב לליבי. התאהבתי בעולם שלו, ביוני ודיי ובאפשרות להיכנס לנקודת מבט של כל אחד מהם, זה מהספרים הבודדים שקראתי שמאפשרים לך להיכנס לעולם של שתי דמויות ולא רק אחת ובכך לגרום לי להתחבר גם ליוני וגם לדיי בו זמנית, ולהתחבט בשאלה איזה מן הדמויות אהבתי יותר.
אני כל כך אהבתי את הספר הזה, ואת סדרת "אגדה" בכללי, והיא כל כך אנדרייטד בעיני ולא זוכה להתלהבות ולהכרה שמגיעה לה.
התקציר של הספר אומנם לא מזמין ובכלל ואפשר לחשוב שהוא איזה ספר ילדים פשוט שמועתק מכל סדרה אחרת.

אחרי כל ההקדמה המטורפת הזאת אני אנסה לדבר רק על הספר הראשון ולא על כל הסדרה בכללי ולהפריד בין הספרים(:
אז הספר הראשון הרגיש לי כל כך קצר, פחות מ300 עמודים. רק נכנסנו לעולם של הרפובליקה ואופס נגמר הספר.
כל כך אהבתי את דיי, את המעמד שנהיה לו מכך שהוא ה"פושע הנודע לשמצה של הרפובליקה"
אין ספק שהנקודת מבט שלו היה מעניינת הרבה יותר מזו של יוני. האופי השנון שלו, המצחיק, איך הוא קורא תיגר על אנשי הרפובליקה בלי פחד, איך שהוא מוכן להסתכן למען החשובים לו לא משנה מה יקרה לו.

אומנם אהבתי הרבה יותר את הספר השני בסדרה "עילוי" ובהתאם הביקורת עליו תהיה יותר ארוכה ומפורטת, אבל הספר הזה זה ההתחלה של הכל, זה להכיר את הדמויות, את החוקים, המבחנים, מי נגד מי, מי רע ומי טוב.


הרגע הזה שיוני מובילה את החיילים לביתו של דיי- ובכך בעצם מסגירה אותו ואת משפחתו וגורמת למוות של אמא שלו, הוא קטע חשוב שבעצם גורם לך כל הזמן להתחבט בשאלה-
איך דיי ויוני יכולים להיות ביחד אחרי דבר כזה. אני לא אעשה ספוילרים גם להמשך הספרים אבל השאלה הזאת תעמוד באמצע מערכת היחסים השלהם ולדעתי היא הרבה יותר משמעותית וקשה מאשר עוד משולש אהבה סתמי.
אז נכון, הוא לא מבריק במקוריות שלו וכולל בתוכו את כל האלמנטים הקבועים של ספרי נוער- שלטון דיקטטורי, מעמדות, נער\נערה אמיצים שרק רוצים להגן על המשפחה שלהם. אבל איכשהו הספר הזה היה שונה מבחינתי ושבה אותי לגמרי. באמת מומלץ לכל אוהבי ספרי הדיסטופיה!


ולסיום הביקורת החופרת, 2 הציטוטים האהובים עלי מהספר(כן זה רשום באנגלית כי באנגלית זה תמיד נשמע הרבה יותר טוב)-
“Each day means a new twenty-four hours. Each day means everything's possible again. You live in the moment, you die in the moment, you take it all one day at a time.”

“What a joke! Poor little rich girl's fallen in love with the Republic's most famous criminal.”

אוקי.
הספר הוא טוב אבל די צפוי..

נתחיל בעלילה :

יוני ילדה חכמה יפה חיילת בצבא של הרפובלקיה.

דיי פושע מסוכן. עד שאחיה של יוני מת והם נפגשים. תומס חבר של מיטיאס עושה את כל מה שהמפקדת אומרת לו לעשות אפילו אם זה לפגוע בחברים שלו .

זאת בערך העלילה לי זה היה נראה בהתחלה כמו עוד ספר על נער שפוגש נערה והם מתאהבים אבל חברה שלי אמרה לי שאני חייבת לקרוא אז קראתי .

אז כן יש פה סיפור האהבה אבל הוא ממש חמוד אני לא מצטערת על שקראתי את הספר הזה ( הרוב בשיעור ספרות במקום לשמוע על הקמצן )

לסיום אני ממליצה בחום לקרוא את הספר הוא מעניין אבל קצת צפוי

רק אמא שלי יכולה להתקשר 7 פעמים כשאני באמצע שיעור קודח בספרות ולהגיד לי שהיא נמצאת במסע שופינג-ספרים-מטורף-על-כל-הראש ושאני יכולה לבחור ספרים בחנות יד שנייה מרהיבה בתל אביב.אינסטינג ידוע להיכנס לאתר סימנייה הנאמן ולראות את רשימת הרוצה רוצה רוצה שלי.
במבט חטוף תודות לסמארטפון הנחמד מניתי בשמות כמה ספרים.אגדה של מרי לו היה בניהם.
כשחזרתי לביתי הופיעו 5 ספרי יד שנייה במצב מעולה ומחיר הוגן על שולחני, אמא התחילה בסיפורייה על המוכר המרתק שנשבע לה שקרא את כל הספרים בחנות, גם את מדור הנוער.
היא ציינה בפני שהוא אהב מאוד את אגדה והוא מחכה בהתרגשות לספר ההמשך.
עובדה זו שימשה לי כעזר כשהחלטתי לחזור לקרוא ספרים לאחר פגרה של 4 חודשים.
ציטוטים אהובים: "אדם שנכנס לפאניקה הוא אדם מת"- הזכיר לי את המציאות החדשה שלי,לא מזמן עברתי טסט ואני חייבת לציין שהנהגים הישראלים לא עשו לי טובות , למדתי עם הזמן לא להיכנס ללחץ כי אם כן אאבד כל אמון אישי בעצמי וביכולותיי.
""כל יום משמעו 24 שעות חדשות.כל יום משמעו שהכול אפשרי מחדש.אתה חי ברגע,אתה מתה ברגע,ואתה עובר כל יום ביומו."- אהבתי מאוד.
אגדה הוא סיפור מרתק על עתיד רחוק ומופרח,קצת עצוב,קצת קודר ומאוד פסימי.
הסיפור מסופר מנקודת מבטם של יוני ודיי, אני נהניתי לראות את השקפותיהן השונות וריתקה אותי העובדה שהסופרת כתבה כל כך יפה מנקודות מבט שונות של אותה העלילה.
הספר לא ירד מידי ונהניתי מכל רגע ורגע.
הבנתי שהספר עומד להיות סרט,נשמע טוב.
לסיום,ספר מוצלח מאוד,מחכה לתרגום של הבאים בסדרה !!