ספויילרים. גם כמעט-ספויילר לגבי הספר השני.

התאהבתי בספר הזה ברגע שפתחתי אותו.
אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה הזאת, של אהבה. אני לא יודעת איך להסביר למה הספר הזה שימח אותי כל כך, ולמה הוא גרם לי לחייך כבר בפרק הראשון. אני לא מוצאת מילים לתאר עד כמה הפשטות המפתיעה של הספר המדהים הזה הפכה למשהו שאני כל כך אוהבת. ההסבר הכי פשוט שאני יכולה למצוא- גם אם אני אומרת את זה על כל ספר שאני אוהבת- זה שהספר הזה יפה. המילים, הדמויות, העלילה, המסתורין, הפנטזיה. הכל. הוא פשוט יפה.
חיכיתי לספר שאני יכולה לאהוב, ספר שאני יכולה להתמכר אליו, למילים שלו, לאווירה שלו. לנערי העורב יש אווירה כחולה-שחורה-סגולה, עם מעט ורוד וירוק בהיר מפוזרים על פני הדפים, בסיכות של בלו, בשולחן של גנזי, בעורב של רונאן.

התיאורים מקסימים, והדמויות כל כך רחבות ומלאות אופי. כל כך אמיתיות. והן משתלבות בעלילת פנטזיה מדהימה- גם אם מעט נמהרת מפעם לפעם- עם עצים שמדברים לטינית, השלד של נואה וחזרה לתחייה אחרי תגובה אלרגית חמורה לעקיצות דבורים.

בביקורת האחרונה שלי הערתי משהו לגבי זה שסופרי נוער לא יודעים איך לבנות דמויות ראשיות חזקות ואמינות, בעיקר בגלל שמשקיעים מאמץ מיותר בניסיון לגרום לאותה דמות ראשית להיראות מיוחדת, מסכנה או חשובה יותר משאר הדמויות.
בלו סרג'נט היא דוגמה נפלאה לדמות ראשית שנכתבה בצורה טובה. יש לה עבר משפחתי מעניין ולא ברור, מלווה איכשהו בכוחות גילוי עתידות שפסחו עליה; יש לה חוש אופנה מעורער שמתאפיין ביותר מדי סיכות ובגדים ממוחזרים; ויש לה אישיות חזקה ועצמאית וגישת "אני לא צריכה שום גבר בחיי", מה שלא מפתיע במיוחד אם מתחשבים בעובדה שהיא באה מבית מלא בנשים, ושסיפרו לה שוב ושוב שהיא תגרום למותו של אהוב ליבה ההיפותטי.
למרות שהכותרת "דמות ראשית" כתובה לה על המצח, היא לא מתנהגת כאילו הסיפור מתמקד בה. בלו פשוט מנסה לחיות את חייה, והיא מודעת לעובדה שהיא לא הדמות הראשית היחידה שהספר יכול להכיל.

אני חושבת שהפעמים היחידות בהן לא אהבתי את בלו היו כשהיא רק הצטרפה לחבורה של נערי העורב. אולי בגלל שהם כן העניקו לה יחס מיוחד, במידה מסוימת. אולי בגלל שהיא לא הייתה נחמדה לגנזי, שהיה הדמות האהובה עליי. אולי בגלל שהיא נקשרה והיללה את אדם, שלא היה הדמות האהובה עליי. אולי בגלל שהיא הייתה הבת היחידה שם, וזה אף פעם לא נגמר טוב.
אבל בסופו של דבר התרגלתי לנוכחות שלה עם שאר הבנים, והחברות שלהם הפכה למשהו שעמד ברקע. למרות שהייתי רוצה לראות עוד מהדינאמיקה ביניהם. היא לא ממש דיברה עם רונאן או נואה.

בעיקרון, כל הדמויות היו טובות. אפילו אדם, שאני שונאת מעמקי נשמתי, היה דמות טובה. העובדה שאני לא אוהבת אותו לא משנה את העובדה שיש בו עומק, ויש בו פגמים לצד כל הדברים הטובים. הוא כתוב טוב, בדיוק כמו כל שאר הדמויות, ונהניתי לקרוא את התיאורים שלו ועל מערכת היחסים שלו עם שאר הדמויות. הוא היה אנושי, וזה מה שחשוב.

מה שכן מפריע לי בנוגע לאדם, אם בכל זאת תתנו לי להתלונן טיפה, היא העובדה שאין לו שום כבוד לחברים שלו. הספר מנסה להוציא אותו באור טוב, עם סיפור רקע עצוב והשיחות עם רונאן וגנזי, אבל קיימת העובדה שמהרגע שהוא הופיע הוא לא אמר שום דבר נחמד על גנזי, רונאן או נואה. במהלך כל הספר הראשון קיוויתי שהוא יעיר משהו לגבי זה שגנזי הוא אדם טוב, או שהוא לפחות מבין שהכוונות שלו טובות, אבל מה ששמעתי בסופו של דבר היה "הו, גנזי, איזה חבר נוראי אתה, בגללך ובגלל רונאן אני לא גר עם אבא מכה יותר. אתה מציע לעזור לי עם הבעיות הכלכליות שלי כדי שלא אעביד את עצמי למוות? איך אתה מעז?"

אדם רואה את עצמו טוב יותר משאר הדמויות, כאילו העובדה שהוא בא ממשפחה ענייה הופכת אותו לחכם יותר או צודק יותר, או נותנת לו את הזכות לשפוט את החברים שלו על סמך הכסף שלהם. כלומר, גם רונאן מציג גישה דומה במקרים מסוימים, אבל זו בסך הכל מסכה, וגם היא לא מצליחה להסתיר את החיבה שלו לחברים שלו. גם אם בפרקים הראשונים הוא היה שקט ומאיים- שקוע בעצמו, במידה מסוימת- וגם אם השיחות שלו עם כמעט כל דמות כללו קללות ואדישות שאין לה סוף, הוא ידע להוריד את אותה מסכה כשהוא ראה את גנזי בוחן צרעה על החלון, או כששאל אותו אם ייקח גם אותו וגם את אדם כשימצא את המלך הרדום, שמשהו קרה והוא היה חייב להתחשב בעובדה שהאנשים האלה הם כמו המשפחה שלו והוא אוהב אותם יותר משהוא אוהב את עצמו.
בספר הראשון התייחסו אליו בתור "הכלב של גנזי", בגלל שגנזי לקח את מה שנשאר ממנו אחרי מות אביו ודאג שלא יכניס את עצמו לצרות. אילף אותו, אני מניחה. לרונאן לא היה אכפת מה חושבים עליו או איך קוראים לו, לא משנה עד כמה זה מעליב. בספר השני- ספויילרים, אני מניחה -קראו לגנזי "החברה של רונאן", בגלל שהדובר היה אידיוט (ושוביניסט, אם אני כבר נכנסת לזה). רונאן כעס ואיים לעזוב, בגלל שזה גנזי, וכשזה מגיע לגנזי הוא לא מוכן לסבול דברים כאלה.


מערכת היחסים שלו עם האחרים תוארה יותר בספר השני, בגלל שבלו לא הכירה אותו כל כך טוב בספר הראשון, בגלל שלא נואה ולא רונאן קיבלו נקודת מבט בספר הזה, ובגלל שאדם שכח שהוא ורונאן בכלל חברים. מה שכן, אם תרשו לי להתלונן עוד קצת, אפשר היה לראות שלרונאן אכפת מאדם בספר הזה. הוא הרביץ לאבא שלו אחרי שהוא הכה את אדם וכמעט נעצר אחרי שהם התקשרו למשטרה, עד שאדם החליט להגיש תלונה. אדם היה צריך להיות הרבה מעבר לאסיר תודה על מה שרונאן עשה בשבילו, אבל במקום להראות את זה הוא החליט לריב עם גנזי בגלל שהוא הציע לו לגור איתו ועם רונאן.
הא. אדם פאריש הוא בהחלט חבר טוב.

טוב, עכשיו שכבר עברנו על הדמויות, אני רוצה לדבר על הרומנטיקה.
הרבה מהקוראים (שראיתי, לפחות) התייחסו רק לחלק הרומנטי בספר, בין אם זאת מערכת היחסים הנוכחית של אדם ובלו, או זאת של בלו וגנזי שכנראה תגיע בשלב מאוחר יותר. זה די חבל, למען האמת. העלילה היא... טוב, היא כל הספר. המלך עם השם שאני לא יכולה לבטא או לאיית, המורה הדיכאוני שהחליט שהעולם לא שווה את זה, ההיעלמות המשונה של ניב וזהותו הלא ידועה של אבא של בלו- לדעתי כל זה הרבה יותר חשוב מהשאלה "עם מי בלו תהיה בסוף?"
כלומר, כן, כל סיפור הרקע שלה מביא אותה לנקודה בה היא תמצא מישהו שהיא אוהבת. כל הדיבורים הלא ברורים לגבי אהובה שימות אם היא תנשק אותו הם חלק גדול מהסיפור של בלו, אבל אני באופן אישי אפילו לא יכולה לדמיין אותה במערכת יחסים עם כל מה שקורה מסביב (וגם בלי קשר, אני מניחה. לקרוא עליה מחזיקה ידיים ומחבקת את אדם היה מוזר בשבילי. החיזיון איתה ועם גנזי היה מוזר אפילו יותר). בסופו של דבר הרגעים הרומנטיים יגיעו, ואני מצפה להם ומחכה להם, אבל כרגע הם לא רלוונטיים לסיפור.

למרות ש... כן, אני רוצה לראות איך הקטע עם בלו וגנזי הולך להסתדר בסוף. היא לועגת לו על בסיס יומי, והוא עסוק מדי בדבורים ובמלכים רדומים מכדי לחשוב על כל דבר אחר.



אין לי עוד מה לומר חוץ מזה שהספר הזה הוא ספר טוב. עם עלילה מעניינת ונושא מוזר, עם דמויות מגוונות בעלות אישיות רחבת אופקים שיגרמו לכם לשבת לבד עם הספר ולחשוב "כן, אני גאה בדמויות האלה. הן עברו כל כך הרבה, ואני ממש גאה בהן."
או, לפחות, ככה אני הרגשתי.

~ספויילרים~


ציפיתי ליותר.
הספר הזה, ששמעתי עליו כל כך הרבה- על המוזרות שלו ועל הפנטזיה הטהורה שבו, על הדמויות המרשימות- פשוט אכזב אותי.
אל תטעו- כשהתחלתי לקרוא אותו הוא באמת נראה ככה, בגלל שחיבבתי את הרעיון העלילתי ואת קארו, שהייתה דמות יצירתית ועצמאית. היא הייתה דמות... שונה. לא בדיוק אחת שהתחברתי אליה, אבל הערכתי אותה ואת שיערה הכחול. תמיד רציתי שיער כחול, או אולי ירוק.
והיו גם החברים של קארו, סוזנה ומיק, שהיו זוג כל כך טוב ודמויות כל כך נחמדות ומעוררות השראה שלמען האמת, יכלו לשחק את תפקיד הדמות הראשית טוב יותר מקארו.
בכל מקרה.
קארו, סוזנה, מיק, בית הקפה, המשפחה של קארו, הקסם והשיניים- הכל היה כל כך יפה. כל כך שונה. עולם פנטזיה שהייתי מוכנה לגור בו. הרפתקאות שלמרות שלא פירטו עליהן בכלל, הייתי שמחה לחוות. וקסם. כל המחשבה שנתנו לקסם ולעולם הכימרות.
הכל נהרס ברגע שהעלילה הגיעה לשיאה.
רציתי סיפור פנטזיה טוב ויוצא דופן. לא קראתי ספר פנטזיה איכותי מאז "האימפריה האחרונה". חיפשתי משהו מיוחד שיכול להציע לי סיפור שאני יכולה לקנא בו. עלילה ורקע שבנויים כל כך טוב עד שכמעט אשנא את הספר. משהו שאני אוהבת וכמעט רוצה שלא לאהוב. במקום זה קיבלתי סיפור שכל כך רציתי לאהוב, אבל אני פשוט לא יכולה.

אני לא אגיד שזה קרה בגלל עקיבא. למרות שהוא חלק גדול מאוד מהסיבה שאני לא אוהבת את הספר הזה, הוא לא הסיבה היחידה.
כלומר, כן- נמאס לי מדמויות טראגיות חסרות פגמים. במיוחד אלה עם הגוף המושלם- נראה שסופרים של ספרי נוער חושבים שגוף שרירי, חטוב ושזוף הוא הדבר היחיד שיכול להיחשב "יפה" (בעוד נשים מתוארות קטנות ושבריריות, כאילו נאסר על כך שיהיו גבוהות או שריריות, או אפילו קצת שמנות). חוץ מזה, נראה שכל האישיות של עקיבא בנויה על איך שהוא נראה, בגלל שזה באמת הדבר היחיד שאני יכולה להגיד שאני רואה בו שגם הדמויות רואות. מאיפה הן הסיקו את כל שאר הדברים לגבי האישיות שלו- אין לי מושג.
אבל מה שבאמת הרס לי היה...
איך לומר?
חוסר התזוזה. מבחינה עלילתית ומילולית כאחד. יותר מחצי ספר מדברים על המה-שמה שעקיבא פעם אהב, בעוד לא טורחים להכיר לנו את הדמויות המשניות יותר, או להרחיב אופקים וליצור קו עלילה שלא מתבסס על אהבה רומנטית. אני רוצה לדעת יותר על עולם הכימרות ועל העולם של המלאכים, ולא לקרוא על מה-שמה המושלמת שנתנה לעקיבא ללקק אותה. אני רוצה לדעת עוד על האכזריות ועל היופי, ואני רוצה לראות ולחוות את הקונפליקט בין שני העולמות ואני רוצה שעוד דמויות חוץ מעקיבא יופיעו בגלל שהייתי מעדיפה לקרוא על כל אחד אחר. כל אחד. כלומר, היה קל יותר להתחבר לסיפור הרקע המופרך של קארו יותר מלזה של עקיבא, והיא הייתה נסיכה לשעבר שמתה וחזרה לתחייה בלי שום זיכרון מעברה הטראגי (מה-שמה, למקרה שתהיתם). זה אומר הרבה.
אהבתי את ה"רעיון" של קארו. שיער כחול, אומנות, גודלה על ידי כימרות, מבדילה בין סוגי שיניים, יוצאת למשימות משונות ולא מוסברות בשביל המשפחה שלה. אבל היא כל כך... מושלמת. כולם אוהבים אותה, אין לה מגרעות, אפילו יש לה סיפור עבר קסום ומיותר לחלוטין שהספר היה יכול להסתדר בלעדיו. בעצם, הספר היה יכול להיות טוב יותר בלעדיו, בגלל שהוא רק מוסיף על כך שהיא כל כך מיוחדת, וכל כך... דמות ראשית.
אחד הדברים שהופכים ספר לטוב הוא השוויון בין הדמויות. דמויות משניות צריכות לחשוב ולהתנהג גם הן כאילו הסיפור סובב סביבן, והתפקיד המרכזי לא אמור להיות כל כך... ברור. לא הכל חייב להסתובב סביב קארו, לא כל שיחה חייבת להתמקד בה, לא כל דמות חייבת להעריץ אותה ולחשוב עליה כל הזמן.

וכאן נכנסים סוזנה ומיק.

אז כן, הזכרתי בהתחלה שהם היו דמויות טובות שלא קיבלו מספיק יחס, מה שממש חבל. אבל במובן מסוים העובדה שלא התייחסו אליהם הפכה אותם לדמויות טובות יותר. לדוגמא, בואו נסתכל על הדמות האהובה עליי:
סוזנה.
לא היה שום ניסיון לגרום לה להיראות שונה, מיוחדת, או טובה יותר מאחרים. במקום זה, הסופרת גרמה לה להיראות אנושית. אין בה שום דבר מיוחד, אבל יש בה כל כך הרבה דברים שהופכים אותה לדמות מדהימה. ושלא כמו לקארו, היא מלאה בפגמים ובאישיות שלה יש הרבה גורמים שונים.
היא כועסת, היא אגרסיבית, היא לא מוותרת בקלות, היא יצירתית, היא חברה טובה, היא מתעצבנת מהר, היא נותרת טינה, מתלוננת הרבה ועקשנית, כשמצד שני היא אוהבת לדבר על בנים ומפחדת לגשת לבחור ההוא עם הכינור שהיא רוצה להכיר. סוזנה הייתה לצידה של קארו לאורך כל הדרך, גם כשהיא לא ידעה מי היא, גם כשקארו סירבה לספר לה. ובסופו של דבר, כשקארו נמצאה פצועה ובוכה, סוזנה הייתה לצידה וניחמה אותה, דורשת ממנה להפסיק לשקר לה ולספר לה מה לעזאזל קורה.
גם מיק, למרות שהוא לא הופיע הרבה, הראה תכונות "רגילות" שהשאירו אותי שפויה במהלך קריאת הספר- למרות שאני לא מצליחה לנקוב באף אחת מהן כרגע (בגלל שעבר יותר מדי זמן מאז קריאת הספר או בגלל שלא טרחו להכניס אותו ליותר מארבעה פרקים?). אבל זה לא בדיוק משנה, בגלל שמה שגרם לי להתאהב בדמות של מיק הייתה האהבה שלו לסוזנה והאכפתיות שלו לה ולקארו. בדיוק כמו סוזנה, הוא תמיד היה לצידן, ולמרות שהוא וסוזנה לא יצאו יותר מדי זמן (כמה חודשים, אם אני לא טועה) היה ברור שהוא אוהב אותה.
הו, ולמקרה שלא עליתם על זה, הוא היה הבחור עם הכינור.

ו... זהו. שני אלה היו הדמויות הטובות היחידות בכל הספר המעצבן הזה שעדיין חיות. לכל השאר אפילו לא מגיע שאזכיר אותן.
You either die a good character or you live long enough to become a bad one.




טוב, נראה לי שאסיים את הביקורת הזאת. התלוננתי מספיק, ולקח לי יותר מדי זמן לגמור את הדבר הזה (כתבתי את הביקורת במשך חודשיים בגלל מחסום הכתיבה הנוראי הזה. אה, זה היה מתסכל).
האם אני ממליצה?
לא. זה די ברור מאליו.
הרעיון המדהים שהתקלקל בגלל העלילה השטחית אכזב אותי יותר מדי מכדי שבכלל אחשוב על האפשרות לתת לכם לעבור את הסבל שאני עברתי. אבל אני מניחה שאני נחמדה מדי ואני לא יכולה לשלול דעות של אנשים אחרים, אז מי יודע- אולי תאהבו את הספר בכל מקרה.

אזהרת ספויילרים

היה לי מחסום קריאה קטן בזמן האחרון, כפי שחלק מכם אולי יודעים. אני פשוט לא מצליחה... לקרוא. לא מצליחה לרצות לקרוא, ליתר דיוק. וכשמצב הרוח לספר חדש בכל זאת מגיע, הלימודים מחליטים להפריע. בנוסף לחוסר היכולת לקרוא יותר משלושה עמודים ביום, אני גם במחסום כתיבה (או אולי מחסום עלילתי? יצירתי? אני לא בטוחה איך להתייחס לזה. הסיפור העיקרי שלי תקוע בפרק שני, ולא הצלחתי לכתוב ביקורות על הספרים האחרונים שקראתי) וכבר התחלתי להרגיש כאילו אני זונחת את המילים שאני כל כך אוהבת.
ואז הגיע הספר הזה.
הוא קליל ומעניין, אמרה לי כיפה כחולה ביום בו החלטתי לזנוח את קריאת "באר האלוהות", טוב עד כמה שיהיה. לא קשה להיכנס לתוכו, היא אמרה, והוא ממש טוב.

היא צדקה.

ואתם יודעים מה?
שכחתי עד כמה אני שונאת את זה.
אני שונאת להישאר ערה עד מאוחר כשאני יודעת שאצטרך לקום מוקדם בבוקר, כשאני מסתכלת על השעון ומגלה שנשארו לי עוד חמש שעות שינה, לראות אותן נגמרות באטיות... אבל מה קורה בפרק הבא? מה הוא עושה? מי זאת הדמות החדשה הזאת? למה הספר מסרב להסביר לי מה קורה כדי שאוכל ללכת לישון כבר?
לא כל ספר יכול לשבות אותך בצורה כזאת. והספר הזה, גם אם לא היה מושלם, הצליח לשבות אותי. בגלל העלילה המקורית והזורמת והדמויות המעניינות והתחושה הכל כך... יומיומית. כמעט שגרתית, שבכל זאת יש בה את שביב הפנטזיה שהופך את הספר למה שהוא. ואפילו אם היו קטעים שהייתי רוצה שירחיבו או דמויות שיעמיקו, אני באמת לא יכולה לכעוס על הספר הזה.
כלומר, באמת קיוויתי לראות קצת יותר מהעולם ומהדמויות.
רציתי פירוט, וציפיתי לקצת יותר מחלק מהדמויות היותר ראשיות- רוב הפרקים של אמילי סיפרו או על האהבה שלה לגיא או על הלחץ וחוסר הביטחון שלה בעצמה (למרות שמעניין לראות את הניגודיות הזאת בינה לבין קסנדרה), ואריק נעלם לחצי מהספר- מה שדי הוריד מההפתעה בסוף. אבל אני לא חושבת שהייתי רוצה לשנות את מה שכבר כתוב, אני לא חושבת שהייתי יכולה לחשוב על דרך טובה יותר לכתוב את הרעיון המדהים של מצרפי המקרים. הגלישה החלקה בין הומור לשיחות פילוסופיות קטנות, הצדדים הקטנים והשונים בדמויות, הקיטשיות שלא באמת הייתה קיטשית.
הספר הזה כל כך שונה ממה שקראתי עד עכשיו.
מבחינתי הוא כמו ספר ראשון- אני לא יכולה להשוות אותו לשום ספר אחר. זה פשוט לא אפשרי.
לכן תמיד אוהב אותו.
לכן תמיד אחייך כשאזכר בו.
לכן נגזר עליו להישאר מושלם לנצח.
וזה כנראה הדבר הכי מדויק שאוכל לנסח במילים לגבי הספר הזה.
נגזר עליו להיות מושלם לנצח.
***

אני עדיין תוהה אם אי פעם הייתי מעורבת בצירוף מקרים חשוב ומתוכנן בקפידה.
הייתי רוצה לדעת.

יש לי ערמה קטנה של ספרים שעומדת ומחכה לי על השולחן. שבעה ספרים, אם אני לא טועה. שבעה ספרים שעוד לא הספקתי לקרוא.
המדפים שלי מתמלאים לאט מדי, נוספים להם פחות ספרים מאשר אלה שמצטרפים לרשימת "הספרים שאני רוצה לקרוא". ולמרות כל זאת, למרות שזה מציק לי, בחרתי לדחות את קריאת הספר הבא ולקרוא מחדש חצי מהספר "גוף מארח".
לקחו לי כמעט חודשיים לגמור את הספר, בגלל שקראתי אותו בעיקר לפני השינה או בבוקר לפני בית הספר. כבר מההתחלה ידעתי את רוב העלילה (ראיתי את הסרט קודם. טעות איומה, אבל אני מניחה שבלעדיו בכלל לא הייתי מבקשת לקנות את הספר ואולי אפילו הייתי נהנית מהחוויה פחות, פשוט כי הספר הרבה יותר טוב מהסרט- יותר ממה שציפיתי שיהיה- ולא חשבתי שאוהב משהו שהגיע מהיוצרת של "דמדומים") אז לא הייתי יותר מדי מופתעת במהלך הפרקים הראשונים, אבל העלילה עדיין הייתה מרתקת והדמויות היו אפילו יותר עמוקות ומגוונות משהיו בסרט.

היו לי רגשות מעורבים בקשר לוואנדה, בעיקר בהתחלה. היה לי קשה להבין איך ההשתלטות על גוף אחר יכול להיראות לה- לנפש שוחרת שלום- כמו דבר מוסרי. מלאני צדקה- הם רוצחים גזע שלם ואז מהללים את עצמם בשם כך. הם מוחקים אותם, ולוקחים מהם לא רק את השליטה על הגוף אלא גם את כל הזיכרונות שלהם, ורודפים אחרי כל אהוביהם. הם גונבים מיצורים תבונתיים את חיים, ואפילו לא מבינים עד כמה המעשה הזה נוראי. לדעתי לא התייחסו מספיק לנושא הזה בספר. השאלות שנשאלו היו בקשר לטבע בני האדם והשאלה מה היא אנושיות, אבל בקושי הזכירו את מלאני הכלואה בתוך גופה, נאבקת לצאת החוצה כשהיא מרגישה כאילו היא הולכת ונשכחת מצד ג'ארד ואחיה. איאן אפילו הציע לוואנדה להפסיק לנסות ולהחזיר אותה כשהיא השתתקה בטענה שאולי ככה יהיה לה נוח יותר בגוף שהיא גנבה, וגם זה הפתיע אותי. למה כל כך קשה לו להבין את הצד של מלאני? למה הוא לא רואה עד כמה זה לא הוגן להעניק את הגוף שלה לוואנדה, את הזיכרונות שלה, את המשפחה שלה?

כשאני חושבת על זה, הבעיה הגדולה ביותר שהייתה עם הספר הייתה איאן. בגלל האובססיה שלו לגבי וואנדה, הוא כבר לא ראה את כל השאר. לא את מלאני, או ג'ארד, או אחיו, או כל בן אדם אחר שנותר. הוא התייחס לוואנדה בתור אדם חלש שמקריב מעצמו יותר מדי, אבל היא הרבה יותר חזקה ממה שהוא חושב וההקרבה שלה היא רצונית לחלוטין. היא רצתה להציל את ג'יימי. את האח הקטן שלמדה לאהוב, האח הקטן שאהבה בדיוק כמו מלאני. גם אפשרות המוות שלו הייתה כלום בשביל איאן. ברור שמותר לו לאהוב את וואנדה, אבל חוסר האכפתיות שלו פשוט מגוחך. הוא לא יכול להתעלם מכל העולם לטובתה של וואנדה. זה לא מעשי או אפילו הגיוני.
הוא המשיך להטיף לג'ארד כל הזמן כשבעצם ג'ארד צדק. ולאיאן לא הייתה שום זכות על וואנדה בדיוק כמו שלוואנדה לא הייתה זכות על הגוף של מלאני.

אחח. אני לא יכולה להכחיש את העובדה שהספר הזה היה מעצבן אותי. אבל אם אני אתעלם מאותם פרטים קטנים ומטרידים, אי אפשר שלא להודות בעובדה שהספר הזה טוב. למרות השבריריות של וואנדה והתסכול בשל השנאה הבלתי נגמרת כלפיה, ואפילו השעמום שהגיע מפעם לפעם, באמת נהניתי מהספר. לא אותו מדע בדיוני שאני מצפה לו (בלי קשר לסיפורים ההזויים של הכוכבים המאוכלסים השונים, זה היה מטופש לחלוטין. לכל אותם התוהים- דובים עם מפרקים כפולים שמפסלים בקרח ודולפינים ששוחים באוויר. אני לא מאמינה שזה באמת כתוב שם), לא היה שום אקשן ולא היו שום הסברים מסובכים לגבי טכנולוגיה חייזרית, אבל אני מוכנה להסתפק בזה. גם ניתוח המין האנושי היה מעניין.

הספר הזה הוא בהחלט הספר הטוב ביותר בסדרה. למרות שנותרתי אדישה בסופו כפי שהייתי בתחילתו, אין לי שום חרטות בקשר הקריאה. זה היה ספר טוב. אואן קולפר לקח את כל הדברים הטובים שאפיינו את הספרים שלו והשתמש בכולם בכל הדרכים הנכונות.
זה ספר ממש טוב.
ולמה בדיוק, אתם שואלים, הוא כל כך טוב?

תכינו את עצמכם לספויילרים.

1. סדר עלילתי.
במהלך הספרים תמיד הייתה לי בעיה עם הסדר של העלילה. היא תמיד נראתה... כאילו חסר לה אותו סדר, והעלילה הייתה מבולגנת מדי ומהירה מדי. הפעם נראה שהתזמון של אואן קולפר מושלם. למרות שזה מטבעו להכניס כמה בדיחות בזמן סכנת חיים כזו או אחרת, כל פרט הרגיש כאילו הוכנס בדיוק במקום, בדיוק בצורה הנכונה.

2. ארטמיס.
באופן כללי הוא הדמות האהובה עליי, ובאופן כללי אני נהנית לקרוא עליו, אבל הפעם, בגלל תסביך אטלנטיס, הוא הפך לדמות הרבה יותר... מגוונת. פיצול האישיות וההפרעה הטורדנית כפייתית הובילה אותנו לכל מיני מצבים שונים- קומיים, דרמטיים או מלאי אקשן כאחד. והדאגה של פולי והולי לארטמיס הייתה מאוד גלויה בספר בשם כך. היה טוב לראות את זה, והיה כיף לקרוא על זה.

3. האנטגוניסט בספר הזה, המטרה שלו.
קשה להאמין שאחרי כל הנבלים שהופיעו ונעלמו במהלך הספרים, הופיע אנטגוניסט עם רצון טהור לאהבה. אולי הפעולות שלו הביאו למוות והרס, אבל כל מה שהוא רצה היה לראות את אשתו צעירה ומאושרת. לא נקמה, לא שליטה בעם הפיות, רק... זה. רק לראות את אהובתו מאושרת.
קשה שלא לרחם עליו, גם ארטמיס הזכיר את זה לקראת סוף הספר.

"ההרפתקה הזאת הייתה שונה, הולי. בדרך כלל מישהו מנצח, ובסוף אנחנו במצב טוב יותר. אבל הפעם כל כך הרבה אנשים מתו, אנשים חפים מפשע, ואף אחד לא הרוויח מזה. והכל למען האהבה. אני אפילו לא מסוגל לראות בטרנבול את הנבל שבסיפור- כל מה שהוא רצה היה להחזיר לעצמו את אשתו."

4. הכתיבה. פיתוח הדמויות. ההתבגרות של הספר ושל ארטמיס כאחד, והשינוי בהתנהגות של הולי כלפיו וכלפי אחרים.
הסדרה הזאת השתנתה. הספר הזה שונה מקודמיו.
וארטמיס אמנם לא אותו גאון מרושע, אבל הוא התבגר מבחינה נפשית ופיזית ונפתח לדברים ומצבים חדשים. הוא נעשה פחות קר ויותר עוקצני (תכונה שאני מאוד מעריכה), ועכשיו שאר הדמויות נותנות לעצמן להיתמך בו ובמוח שלו במקרה הצורך (כנראה חוץ מטרבל, אבל זה בסדר. הוא היה שינוי מרענן).
פולי התחתן, ויש לו ילדים. אני לא יכולה להגיד שזה הפך אותו לאחראי או משהו, או ליותר סימפטי או מבין כלפי ארטמיס והולי וכמה מהדמויות האחרות, אבל ברור שאכפת לו. ברור שהוא רוצה לעזור וברור שהוא מנסה להיות חבר טוב.
והולי, למרות שגם בעבר היא לא ממש הקשיבה לפקודות, נראתה יותר עצמאית ויותר יצירתית. היא גם נעשתה הרבה יותר חברותית בהתחשב למה שקרה בספר הקודם, והיא נהפכה כל כך אכפתית וכל כך דואגת כלפי ארטמיס יחסית לספר הראשון. זה פשוט... יפה. זה יפה לקרוא על מערכת היחסים ביניהם. אני לא יכולה למצוא שום מילה אחרת.
הספר הזה יפה.

במובן מסוים הספר הזה היה כמו שאר הספרים: אותן דמויות, אותן בדיחות, ולמרות הרעיון העלילתי החדש הכל עדיין מהיר כפי שאפשר לצפות מאואן קולפר.
אבל במובן אחר הספר הזה טוב יותר. מהנה יותר. רציני יותר, בוגר יותר. פיתוח הדמויות, הבדיחות, הרעיון המדהים לעלילה, הרקע מאחורי כל דמות וכל מצב.
הספר הזה היה... מושלם, במובן מסוים.

לקח לי הרבה זמן למצוא את הספר הזה.
הרבה זמן.
שאלתי אותו מחברה שלי- שהיא לא אוהבת ספרים גדולה, אבל כישרון השכנוע שלי הביא אותה להתאהב בסדרה- ואני קצת עצובה שאחרי כל הזמן הזה בכל זאת אין לי אותו על המדף. אפילו השביעי נמצא שם עכשיו. מדלג מחמש, ולוקח את מקומו של אחיו מספר השש.
בכל מקרה, אני פחות-או-יותר ידעתי למה לצפות מהספר הזה, אחרי ההמתנה הארוכה. אני מניחה שזה גרע קצת מהיופי של הספר, מההפתעה, אבל אני לא יכולה לעשות כלום לגבי זה.
בכל מקרה- אני אתחיל בביקורת עצמה. וכל מי שהספר לא נהרס לו עד עכשיו, אני מציעה לכם להפסיק לקרוא את הביקורת כאן ועכשיו.
להתראות!

אוקיי.
אפשר להתחיל.

בעיקרון, כל הספר הוא מרדף ארוך ומתיש אחרי למור.
הלמור, מסתבר, הוא מקור לתרופה שתרפא את אימא של ארטמיס ממחלה פייתית קשה כלשהי. אבל אז נודע לנו שגם אופאל מעורבת בעניין, אז ברור שזה שקר.
בפעם הראשונה במהלך הספרים, די שנאתי את ארטמיס המרושע (כלומר, מגיל שתיים עשרה ומטה). כנראה בגלל ש- למרבה האירוניה- הוא גבר על ארטמיס בן הארבע עשרה (או שאולי הוא נחשב בן שמונה עשרה בספר הזה? כל העניין של המסע בזמן מאוד מבלבל).
כך או כך, הם חוזרים בזמן בכל מקרה, כמה דברים משתבשים (ארטמיס כמעט נהרג על ידי גורילה. זה יכל להיות מפחיד, אם זה לא היה מגוחך) ודברים אחרים לוקחים תפנית מוזרה (השיער של ארטמיס, הנשיקה, הבור מלא הלהבות במקום בו התכנסו האנשים ששונאים חיות, ארטמיס מהעבר וארטמיס מההווה מתווכחים לגבי תווים, ארטמיס מהעבר הקופץ לעתיד). ואם לסכם- אפשר להגיד שבספר הזה מכל הסדרה היה הכי פחות הגיון. ולכן בין כל הטירוף, הוקל לי מהעניין שהפרדוקס מוביל לרצף זמן הגיוני. כבר ראיתי כמה סרטים בהם הגיבורים גילו הכל לגבי עתידם ושינו אותו לחלוטין, ובנוסף אפילו זכו להישאר עם המידע הזה.
ואתם יודעים מה יקרה אם ארטמיס קטן ומרושע ישיג ידע לגבי העתיד? דברים מסוכנים. דברים מסוכנים מאוד.

בכל מקרה, נראה כאילו מטרת הספר הזה היא להראות את השינוי שעבר ארטמיס בתור דמות
והשינוי שעבר ארטמיס די גדול.
ניסיתי להכחיש את המחשבה הזאת, לסרב לעובדה שאואן קולפר מציב לי מול העיניים. אני לא רוצה להיפרד מהגאון המרושע שזכינו לפגוש בספרים הראשונים. הוא היה דמות כל כך טובה, ואישיות כל כך יוצאת דופן. ופתאום הוא רוצה להפוך לאדם טוב. פתאום האנושיות שלו דורשת לפרוץ החוצה בפרץ של הורמונים ורגשות אשם.
ארטמיס התבגר.
בספר הזה זכינו לראות את זה בבירור.
בתחילת הסדרה, ארטמיס היה בודד ומתבודד. הוא לא נתן לאף אחד באמת להתקרב אליו ובמובן מסוים אפילו עם באטלר הוא העמיד פנים. הוא הודה בפני מינרווה בספר החמישי לגבי עניין הבדידות (היה אפשר לראות עד כמה הדמות שלו התפתחה בנקודה הזו רק בכך שהוא הציע לעזור למישהו ללא שום סיבות אנוכיות). הוא הופתע בשלב מסוים מהעובדה שיש לו חברים.
והם באמת אוהבים אותו. והם עזרו לו כל כך הרבה במהלך הסדרה, ושינו אותו לאדם טוב יותר.
וזה קצת עצוב. וקצת משמח.

למרות שקשה לי להודות בכך לפעמים, אני יודעת שספרי ארטמיס פאול לא מעולים. הרעיון של סרט אקשן הכתוב בתור ספר לא תמיד מסתדר, והכתיבה של אואן קולפר תמיד תהיה מקור לכמה בדיחות מטופשות או למצבים משונים של סכנת חיים (ראו למעלה את הדוגמה עם הגורילה). זאת סדרה לקהל צעיר יחסית למה שאני קוראת בדרך כלל, ולפעמים כואב לי להתייחס אליה ככה, בגלל שאני מאוד אוהבת את ארטמיס ואני מאוד אוהבת את הספרים. אבל- אני מאוד אוהבת את ארטמיס, ואני מאוד אוהבת את הספרים. אז כמובן שתמיד אוהב אותם.

קשה לי לנסח את המחשבות שלי לגבי הספר הזה.
בבירור אהבתי אותו, את זה אני יודעת. אהבתי את העובדה שהוא כל כך שונה ומחוץ לתחום ההיכרות וההבנה שלי. אהבתי את החלל, ואת אנדר ושאר הדמויות, ונהניתי מהאזור האפור אליו בחרתי להיכנס ברגע שהתחלתי לקרוא את הפרק הראשון.
אבל אני לא מבינה למה אהבתי אותו. אני לא מבינה מה בספר הזה הגיע ללב שלי, אני לא מבינה למה אני לא יכולה שלא להסתכל על הספר בהערכה.
הוא גאוני, זה נכון. הספר והסופר שכתב אותו הם גאונים. אבל בעולם של מדע בדיוני, ובמיוחד בעולם שיצר אורסון סקוט קארד, אני מוצאת שקשה לי להתמצא. קשה לי להבין את הסביבה שבה מציבים אותי בתור קוראת. וזה למה העובדה שהתאהבתי בספר הזה הייתה... משונה. בגלל ש... וואו. איך אפשר אפילו להסביר ספר כזה?
כבר קשה לי למצוא מילים, למען האמת. עוד לא עברו עשר שורות, ונאבדו לי כולן.

כל מה שנותר להגיד זה שהמשחק של אנדר הוא בהחלט ספר מדהים. בהחלט בלתי נשכח. בהחלט שווה קריאה.

אני לא הולכת לבקר את הספר על פי המסר שלו על טבע האדם או השמירה על הסביבה. למרות כל השאלות שהסופר מעלה, השואלות על העולם והיקום, הן לא מרשימות אותי אם הסיפור לא מסופר בצורה טובה.
וזה המצב בספר הזה.

קודם כל- טובי.
אני בת ארבע עשרה, וטובי בן שלוש עשרה. אני קרובה מספיק לגילו כדי להבטיח לכם שילד בן שלוש עשרה לא מתנהג ככה.
מבחינה מעשית הוא בהחלט בוגר מספיק, אבל צורת הכתיבה- שהיא בעצם גרסה מילולית לצורת המחשבה של טובי- מספרת דבר שונה לגמרי. קשה לי להסביר מה בדיוק הייתה הבעיה, אבל לא יכולתי לעבור פרק מבלי לעקם את האף בגלל הכתיבה הילדותית וההתנהגות המאולצת של טובי שיכולה רק להשתדל להיראות מציאותית.

הדבר השני שהפריע לי היה שנראה שטובי וקרוביו הם האנשים המוסריים היחידים בכל העץ. כאב לי לראות את הסופר משמיץ את הטבע האנושי עם כל האכזריות והשנאה חסרת כל הבסיס, כשכל הדמויות האחרות בספר היו חסרות כל מטרה אמיתית ומתקבלת על הדעת- חוץ מרוע.
אפשר לקחת לדוגמה את ג'ו מיטץ' שהורס את העץ בגלל שהוא אוהב ליצור חורים. הוא אוהב להרוס ולהשמיד. כך הציגו את זה בספר, כנראה בתור מטאפורה כלשהי ליסוד המין האנושי... אבל עדיין קשה לי לקבל את זה. בני אדם לא מחריבים, הם בונים. הם מתקדמים הלאה ולומדים מהמעשים שלהם.
כלומר... אני אדם אידיאליסטי למדי, אבל אני לא חושבת שמה שאני אומרת הוא חסר הגיון.

ובחזרה לספר עצמו.
אחרי שעברתי על הדמויות ועל צורת הכתיבה, אני חושבת שאספר על העלילה.
הרעיון מקורי ומעניין, וסדר הדברים הוא הגיוני ולא הזוי מדי או משונה מדי. העלילה משתלבת עם הכתיבה ויוצרת סיפור נחמד, אבל הזרימה שלו נקטעת כל כמה זמן בגלל התזמונים הגרועים של הסופר.
אני מתכוונת לזיכרונות של טובי מהענפים הנמוכים, מהמשפחה שלו ואלישה, כשרצף הסיפור פשוט נקטע. לחלק מהזיכרונות שהסופר בחר לספר לא היה בכלל קשר לנקודה שהוא רצה להבהיר, ואלה שכן היו חשובים בשביל רצף העלילה ובשביל העמקת הדמויות היה אפשר לספר בתחילת הספר או להכניס לתוך דיאלוג בין כמה דמויות (והיו חסרים רגעים של שיחה במהלך הספר. כמעט חצי ספר עבר מבלי שטובי פתח את פיו), או אפילו בתור מחשבה קצרה בין הרפתקה להרפתקה.
***

אלה היו עיקרי הדברים שיש לי לומר על הספר, אבל כמובן שאני לא יכולה להתעלם מהסוף של הספר, ששינה את הגישה שלי לטובי ולסיפור שלו במקצת.
אחרי שקראתי את הספר מתוך הרגשת חובה אחרי שחברה שלי נתנה לי לקרוא אותו בתור סוג של מתנת יום הולדת, ואחרי שלא ידעתי אם לאהוב אותו או לא, הגעתי לפרקים האחרונים.
לקראת סוף הספר הבנתי שטעיתי לגבי דמותו של טובי. הוא התבגר אחרי שהצטרף לקלופים, מבחינה פיזית ונפשית גם יחד, והאישיות שהתקשיתי לראות קודם לכן התפרצה על גבי הדפים. היה בו זעם, כעס ועצב יחד עם התחושה הנבגדת כשמצד שני הוא היה אותו נער עקשן ואופטימי שסירב לקבל את העובדה שהוא מתבגר.
יכול להיות שראש ירח היה זה שהביא את טובי להיפתח, או שהוא היה זה שהביא אותי לראות את מה שלא ראיתי בו קודם... אבל פתאום טובי נראה לי מציאותי יותר. כמו כל מתבגר אחר שהייתי פוגשת, כמו כל גיבור ראוי של ספר אהוב. כמו כל אדם שעבר כאב בחיים, כמו כל אחד שסירב לוותר.
קראתי את העמוד האחרון בנשימה עצורה.
הסוף הציל את הספר מהאכזבה שלי.
הסוף גרם לי לאהוב את טובי ואת ראש ירח, ולהתגאות באלישה וקולין וליאו בלו בתור הדמויות הטובות שהם.
ולמרות שאני לא יכולה להתעלם מהמגרעות של הספר, אני מוכנה לשכוח מהן לכמה שניות ולומר שהספר הזה לא היה נוראי כמו שהוא נראה לי בתחילתו.

~היזהרו מספויילרים~


כשפתחתי את הספר, לא ידעתי למה לצפות. לא ידעתי להחליט אם הספר יהיה טוב או גרוע, בהתחשב בעובדה שהוא לא ממש מקורי והתקציר לא מוסר יותר מדי חוץ מהפרטים על סיפור האהבה. מה קורה מחוץ למשולש של קאסיה, זאנדר וקי? מה העולם הזה דורש מהדמות הראשית, ומה קורה מחוץ לקהילה?
האמת שאפילו עכשיו אני לא בטוחה לחלוטין.

~ הרושם הראשון הגיע מהכתיבה- היא הייתה פשוטה וקלילה, בלי יותר מדי פרטים לא הכרחיים ובכל זאת עם תובנות (גם אם לא תמיד הצליחו להשתלב במהלך הספר). הכתיבה הייתה... מתוקה. אי אפשר להגיד שהיא נוראית, אבל היה חסר בה משהו שיהפוך אותה לפחות קלילה וליותר ריאלית, עם הרגשה יותר... כואבת.
ובכל זאת, הסופרת יודעת איך ליצור אווירה טובה.

~ ועכשיו מגיעים לרגע שבו קי מופיע. התגובה של קאסיה הייתה מאוד דרמטית ודי קיצונית, למען האמת. היא אמרה שהיא מכירה את הפנים שהופיעו על המסך, והאמירה הזאת גרמה לי לחשוב שזה כנראה משהו מאוד קריטי או לא צפוי.
אבל לא.
הוא סתם מישהו שהיא מכירה.
זאת הייתה אכזבה די גדולה.

הממ.

~ המשחקיה.
...
אה... מה? O_o
אוקיי, מה שתגידו.

~ במהלך הפרקים הראשונים חשבתי לעצמי שהדמות של קאסיה עלתה על הציפיות שלי ממנה (עד שהגעתי לעמודים יותר מתקדמים והתחלתי להשתעמם. אבל עדיין!). היא הייתה חלק מהחברה, מהאנשים הטיפשים שעושים את מה שאומרים להם וחיים באשליה שהמציאות היא מקום חסר כאב. הבועה שלה אפילו לא ממש "התפוצצה". זה נראה כאילו היא מקלפת את השכבות של העולם האידיאלי, לאט לאט, בלי לקחת שום צעד גדול מדי.

~ כשמתחילים לקרוא את הספר יש הרגשה שהסופרת מתאמצת להפוך אותו לעמוק ואינטליגנטי כשהיא מכניסה כל מיני משפטים חסרי כל הקשר כל כמה פסקאות. טוב, זה לא ממש מצליח. אבל ככל שממשיכים בקריאת הספר, צורת הכתיבה נעשית משהו יותר נוח ומוכר אפשר להקשיב לאחד מהתקפי החוכמה הבאים והולכים של קאסיה וליהנות מהם. כמו, למשל, ביום המוות של סבא שלה. זה נראה שגרתי להחריד וקצת משונה, אבל כשסבא שלה ביקש שיסובבו אותו לחלון והתחיל לדבר על השמיים לא יכולתי שלא לחייך. זה היה רגע כמעט מושלם, למען האמת.

~ אז, ספר, מה שאתה אומר זה שהקהילה רוצחת קשישים אבל משמרת אותם כדי להחיות אותם?
מה לעזאזל?

~ לקהילה שלהם קוראים "קהילה".
האנשים המרושעים יכלו לפחות להשקיע בשם.

~ הו, ותנחשו מה? קאסיה היא לא מרכז העולם של כל הדמויות בספר. זה חידוש די גדול בקרב דמויות ראשיות, לא? אני חייבת לשבח את אלי קונדי לגבי זה. היא באמת נתנה יחס לכל דמות שהופיעה, גם אם לא יחס רב ולמרות שהכל הסתכם בקאסיה ובקי בסופו של דבר.

~ "מוות לא נראה ככה".
וואו.

~ בערך בנקודה הזאת הספר התחיל להימאס עליי. התייחסתי יותר לחסרונות שלו מאשר ליתרונות, עד שהגעתי לפרקים האחרונים. אני חושבת שהבעיה העיקרית הייתה שהחיים של קאסיה היו כל כך... יומיומיים ולא עניינו אותי יותר מדי. כל יום אותו הדבר קרה- היא התעוררה, הלכה לטפס על הגבעה, הלכה לבית הספר, נקרעה בין זאנדר לקי, לא הפסיקה לדבר על קי והעיניים שלו והסיפור שובר הלב שלו ועד כמה שהוא שונה מכל השאר (מה שלקח בערך חצי מהפרק, סביר להניח שיותר) ובלה בלה בלה.
כלומר, ספר לא מחייב אקשן כדי להיות מרגש, אבל צריך להיות בו יותר מ... טוב, זה.

~ העולם של קאסיה נראה כל כך קטן ומעצבן. קיימים בו המשפחה שלה, קי וזאנדר. וזהו. יש לה חברות נוספות אבל אפילו לא יצא לנו להכיר אותן או לראות יחס כלשהו של קאסיה כלפיהן. אחרי הכל, הן מכירות כבר די הרבה זמן, לא? בטח יש להן מה להגיד אחת על השנייה.

~ אאחחחחחחח. הגענו למצב שאפשר להשוות את הספר לדמדומים (כלומר, לא קראתי דמדומים, אבל כולם יודעים את הקווים הכללים של הקיטשיות). נראה שלקאסיה לא היו חיים לפני שהתאהבה בקיי, בגלל שכל מה שהיא מדברת עליו זה עד כמה הוא עמוק ויפה, וכמה שהחיים שלו היו טרגיים, כמה שהעיניים שלו יפות- ושצבען כל הזמן שונה- ועל זה שהיא רוצה להיות איתו אבל לא יכולה, ושוב עיניים, ושוב סיפור טרגי, ובחזרה למילים שהן "רק שלהם". כלומר, באמת, אין לך משהו אחר בחיים חוץ ממנו? עד לפני כמה זמן זאנדר היה החבר הכי טוב שלך, ועשיתם... אני לא יודעת מה בדיוק אפשר לעשות בעולם כל כך משעמם, אבל בטח עשיתם משהו.

~ ההערה הקודמת הוכיחה לי שקאסיה חסרת אישיות.

~ למה הסופרת מנסה לגרום לקי להישמע מסכן? זה לא תורם לדעה שלי כלפיו בתור דמות שאין בה יותר מדי... אישיות. הוא מספר את הסיפור שלו לקאסיה כמעט מייד, רק בגלל ש... אני אפילו לא יודעת. עד עכשיו הוא לא סיפר לאף אחד. למה העובדה שסיפרו לו על זה שהם מתאימים משנה את זה? זה לא שהוא באמת מכיר אותה אחרי זה.
בכל מקרה, זה גרם לו להיראות פשוט... מעורר רחמים ונואש למדי.

~ ועכשיו, הסוף. הסוף המדהים והיפהפה שציפיתי ולא ציפיתי לו. פתאום העולם גדל קצת, פתאום ראינו קצת יותר, ידענו קצת יותר. פתאום העולם המוכר התחיל להתמוטט באיטיות, וקאסיה נותרה לבדה. זאנדר לא היה מי שהיא הכירה כל כך הרבה זמן, וקי נשלח להילחם. היא עצמה עמדה לעבור עיר בגלל שאמה החליטה להיות כנה. הכל השתנה, והתחיל להיבנות מחדש באותה צורה עדינה מדי שהקהילה תמיד מקפידה עליה. ואנחנו גילינו עד כמה המערכת אכזרית מבפנים, מה שיכולנו לצפות מראש, אבל לא בצורה הזאת. לא. לא בהרעלת קשישים או שליחת סטיות לחזית, מחיקת הזיכרון של כל מי שאי פעם ראה, הניסויי שעשו על קאסיה וקי. לא חיפשתי הגיון בעולם ההוא, בגלל שידעתי שתמיד אוכל למצוא חורים קטנים, אז האמנתי לו. והוא אולי לא משחקי הרעב, אבל אפשר לראות מידה של אכזריות.
וחיכיתי למשהו כזה.

ולסיכומה של הביקורת- זה ספר נחמד. לא מדהים, וקצת משעמם, אבל אפשר לאהוב אותו.

~הסוף~