****
דן שכטמן, זוכה פרס נובל המהולל, נחשף כטירון פוליטי וקיבל קול אחד בלבד בבחירות לנשיאות. ברק אובמה, שזכה לאחרונה לכינוי "הנשיא הגרוע ביותר משנת 1945" ומתגלה בימים אלה יותר ויותר כבלון רטורי מלא אוויר חם זכה בפרס נובל לשלום בעיקר על סמך הבטחות עתידיות ריקות מתוכן. הי, יאסר בלאדי ערפאת זכה בפרס נובל. לשלום! אייאייאיי. מסתבר, שלשבת בארוחה הנפוחה הזאת עם מלך שבדיה היא לא ערובה מי יודע מה להיותך בנאדם נעלה, וההיסטוריה מלאה בדוגמאות נוספות.
אבל יותר מזה. נראה שגם אם אתה מדען משכמך ומעלה, גם אם גילית משהו מדהים, ואפילו אם כל חייך עסקת כמעט ללא הרף במאבק להצלת כדור הארץ, ייתכן, ממש ייתכן, שכמו כולנו, באמת כמו כולנו, יש לך חולשות, מאוויים נסתרים, אולי קצת מלוכלכים אפילו. אתה מכור לאכילת שומנים רוויים מהחי או אולי נכנע לפיתויים חטופים, אתה נהנתן או שאתה סתם קקה של בנאדם, רקוב מבפנים, אולי אתה צופה בפורנו מטופש באישון לילה או שאולי אתה לובש בגדי נשים בהסתר, אולי יש לך ילד שאינך מכיר בקיומו כי זה היה רק לילה אחד, אולי לקחת לריאות פעם ועכשיו להודות בכך אחרי שנים של הכחשות זה מאוחר מדי, אולי אתה עקשן מדי או מטומטם מדי, אולי אתה עוסק בפוליטיקה קטנונית או שאתה סתם שקרן דפוק, או שיש לך יצרים אלימים שאתה כובש, או שאתה פשוט מנוכר, רודף שמלות סדרתי או פחדן ללא תקנה. מדהים, מה שהאנושיות שלנו כוללת, ומה המשמעות הפחות נעימה של "להיות בנאדם".
אני זוכר את עצמי מחייך חיוך פנימי ביום השני של גיבוש טיס, בעודי צופה בפניו מדושנות העונג של המ"כ יואב ונזכר איך סיפרה לי שבועיים קודם לכן החברה שלו לשעבר על כמה מתכונותיו הפחות-נעלות.
אבל גם אני, צריך לומר, גם אני, שם בפנים, בניגוד למה שאני מקפיד להציג כלפי חוץ, בפנים גם אני קקה, גם אני חלש ואנוכי ופחדן, טיפש ודילטנט, גם אני טועה ונכנע לפיתויים קלים ושובר עקרונות סידרתי וחושב מחשבות מלוכלכות או לא הוגנות או סתם גרועות על אנשים אחרים. גם אני אכניס אחת מתחת לחגורה כשאחשוש שידי על התחתונה בוויכוח, או אפילו סתם כי יש בי משהו אכזרי. כן, אני אנושי. מה תעשו לי? נראה שכל עוד לא ארצח מישהו או אמעל במיליונים, אמשיך לצוף בנוחות מעל לקו הבלתי נראה של בני תרבות, ומה שבני תרבות מוכנים לקבל לקרבם.
אחרי "אהבה עיקשת" ו"אמסטרדם", זהו הספר השלישי של מקיואן שאני קורא, ובעיניי הוא הטוב משלושתם. הכתיבה שלו היא לא פחות ממהפטנת, ויש לו יכולת פנומנלית להיכנס לנבכי נפשו של אדם ולדוג משם תובנות סופר-מדוייקות על הטבע האנושי, שאין בהן אפילו צל של קלישאה. את הדמויות העגולות שלו (תרתי משמע) מעמיד מקיואן בסיטואציות שהן אולי קומיות אבל הוא מוסך בהן במינונים כירורגיים גם מידות לא מבוטלות של אימה ומועקה, כך שאינך יכול ממש לצחוק אלא בעיקר להתפעל בנשימה עצורה מהיכולת הסיפורית המבריקה שלו. דמיינו לעצמכם מדען שמן ומכובד, זוכה פרס נובל, שיוצא למסע הרצאות של חמישה כוכבים סטייל מלכת המדבר בקוטב הדרומי, ולאחר שהוא מתעורר במלון מאוחר מדי מכדי להיערך כיאות ולובש על כורחו בחיפזון בגדיו קטנים ממידותיו, הוא יוצא לרכיבה במינוס עשרים ושש מעלות על אופנוע-שלג, אץ הצידה באמצע הדרך בשלפוחית מתפקעת כדי להשתין וחברו הטוב ביותר (לא, לא הכלב) נצמד לרוכסן המעיל ומסרב להינתק. אני מבטיח לכם שתחסירו פעימת לב אחת לפחות, ולא רק מתוך צחוק או חרדה או מועקה, אלא מחמישים תתי-תחושות נוספות שמקיואן מצליח לעורר בכתיבתו המופתית.
יופי של ספר.
****
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
