קפקא על החוףהרוקי מורקמי15לרוב, אני לא מתחברת לפנטזיה. לעיתים רחוקות בלבד זה באמת מצליח לתפוס אותי ולגרום לי להתעניין. וקפקא על החוף הוא קצת ספר פנטסטי. הוא מספר על קפקא, ילד בן 15 שבורח מהבית ומגיע לספריה פרטית בקצה השני של יפן ומשתקע שם. הוא מנסה להפוך לבן ה-15 הכי חזק בעולם, וגם לברוח מהנבואה/קללה שהטיל עליו אביו: קפקא יהרוג את אביו וישכב עם אמו ואחותו. הבעיה היא שאמו של קפקא עזבה את הבית כשקפקא היה בן 4, ולקחה את אחותו איתה, כך שלקפקא אין מושג איך הן נראות וכל אישה יכולה להיות אמו או אחותו. הספר מספר גם על נאקאטה, זקן פגוע ראש שיכול לדבר עם חתולים אבל לא יודע לקרוא ולכתוב ולרוב לא ממש מבין את העולם סביבו. נאקאטה בורח מטוקיו גם הוא, מסיבותיו שלו, ויוצא לחפש אחר משהו שהוא לא יודע מהו. כשהוא יגיע לשם, הוא ידע שזה המקום. הסיפורים משתלבים יחדיו אבל גם לא ממש משתלבים. אין איזושהי נקודת השתלבות ברורה, אלא הם די מקבילים אחד לשני, עד שבשלב מסוים הם מתקרבים. בסוף הספר אתה בעיקר נשאר עם שאלות - האם התאוריה שקפקא העלה בספר נכונה? האם קפקא ונאקאטה הם אותו בן אדם? ובכלל, מה קורה פה? למרות שרוב הספר מתבסס על דברים מיסטיים, ואפילו בלי איזשהו ביסוס מד"בי אמיתי, אלא מתייחס אליהם כאל פשוט קיימים ואל כחלק מהעולם הרגיל (וזה הכי שנוא עליי), עדיין לא הצלחתי להניח את הספר מהידיים. זה הספר הראשון של מורקמי שאני קוראת ונהניתי. רציתי לדעת מה עולה בגורלו של נאקאטה - מה הוא מחפש, האם הוא ימצא את זה, ואיך הסיפור שלו ישתלב עם של קפקא. רציתי לדעת אם קפקא צדק. לא קיבלתי את כל (אפילו לא את רוב) התשובות לשאלות שהיו לי במהלך הספר, אבל אולי לפעמים לא צריך לדעת הכל.
הוא חזרטימור ורמש13אוף. כשהספר יצא רציתי ישר לקרוא אותו. קניתי והוא ישב לי על המדף תקופה די ארוכה (שנה אם להיות מדויקת, ואם לדייק עוד יותר - זו לא תקופה כל כך ארוכה אצלי). וכל כך התאכזבתי. באמת, איזה שעמום. כן, הרעיון נחמד ומעניין - היטלר חוזר לחיים? איך? למה? מה עושים איתו? אבל הביצוע הרבה פחות. היטלר חוזר לשנת 2011. בהתחלה הוא לא מבין מה קרה לברלין שהוא מכיר ולמה הכל נראה כל כך טוב. עד פה הסיפור אמין (עד כמה שחזרה לחיים יכולה להיות אמינה). אבל רבאק, באיזשהו שלב, כשהוא מתוודע לאינטרנט ולטלפון הנייד ולגוגל - הוא לא חושב לעשות על עצמו חיפוש ולראות מה עלה בגורלו? וכשהוא מתעקש לא להבין שכולם סביבו בטוחים שהוא קומיקאי מסור במיוחד - הוא לא תוהה למה? ולמה הוא לא מנסה לדבר עם אף אחד ולנסות להבין מה קרה לו? ריבוי החורים בעלילה מנע ממני לצחוק בצחוק כל כך גדול כמו שהכריכה הבטיחה. נכון נכון, סיפור לא אמין מראש, אבל לא צריך לזלזל כל כך בקוראים ולצפות שהכתיבה לבדה על טאבו תעשה את העבודה. תחסכו מעצמכם
סטונרג'ון ויליאמס15אני נמצאת כרגע בתקופה קצת מבלבלת. תוהה מה יהיה איתי בהמשך חיי. אמנם רק בת 23, אבל זה כבר הזמן להחליט החלטות חשובות. ולכן הספר הזה היה בשבילי כמו מכה בבטן. סטונר, אתם כבר בטח יודעים, מספר על וויליאם סטונר, נער חווה שהולך ללמוד חקלאות באוניברסיטה, אבל במסגרת קורס חובה בספרות אנגלית, מתאהב דווקא במקצוע הזה. הוא מחליף חוג, מסיים את לימודיו והופך למרצה. מלבד זה, הוא מתחתן עם אדית', אישה משוגעת לכל הפחות, או למחמירים מבינינו - פשוט רעה. באוניברסיטה, הוא מנסה לעמוד על שלו ולא לתת לדוקטורנט עצלן ושקרן להמשיך בעבודתו, אבל נכנס למלחמת אגו עם ראש המחלקה, שמתעמר בו במשך יותר מ20 שנה על כך. יש לו גם בת, גרייס, שהוא היחיד שמטפל בה בשנות חייה הראשונות, אבל בשנות ההתגברות שלה אדית' מרחיקה אותה ממנו ומכולם. הבעיה עם סטונר היא שהוא פסיבי. הוא לא לוקח יותר מדי אחריות על החיים שלו ולא עומד על שלו מול הסובבים אותו. הוא לא עוזב את אדית' (או אפילו לא מנסה לנער אותה), אלא פשוט משלים עם הנישואים חסרי האהבה ביניהם. הוא לא מתעמת עם לומקס, ראש המחלקה, על כך שהוא מתנקם בו בעזרת מערכת השעות שלו במשך שנים. הוא אפילו לא מתעמת עם עצמו, אלא מקבל את החיים כמו שהם. אולי בגלל זה סטונר שואל את עצמו בסוף הספר כמה וכמה פעמים "למה ציפית?" אולי הוא לא ציפה לדבר. אולי הוא לא ציפה מלכתחילה לאיזשהו יחס. אולי הוא מלכתחילה לא ראה את עצמו כשווה מספיק. -- לאורך כל הספר ליוותה אותי תחושה רעה. כמו כשיודעים שמשהו רע עומד לקרות. היא לא הרפתה, ואתמול, כשסיימתי את הספר, בכיתי. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי ממש בזמן קריאת ספר, אבל אתמול לא יכולתי לעצור את הדמעות. בסופו של דבר, סטונר הוא אדם טוב, שפשוט אף אחד לא עומד לצידו ואף אחד לא נלחם למענו, וסיפור חייו הוא לא פחות מטראגי בעיניי.
ללכת בדרכךג'וג'ו מויס14כמו שכתבתי כאן בעבר, אני נוטה להיזהר מספרים שהם קונצנזוס. אם יש משהו שכולם אהבו, אני אתייחס אליו בחשדנות. אפילו אם יש סרט שכולם ראו, כנראה ייקח לי כמה שנים טובות לראות אותו. בנוסף לכך, אני נזהרת ממלכודות בכי כמו מאש. בכל פעם שאני נתקלת במסחטת דמעות, אני מתמלאת ציניות. ב"שומרת אחותי", כשכולם בכו, אני צחקתי. ועם זאת, הרגשתי שמזמן לא קראתי ספר טוב, שממש נהניתי ממנו ונכנסתי אליו, אז בחרתי את "ללכת בדרכך". וכמה שאני נזהרת מקונצנזוס וממסחטות דמעות, גם אני נפלתי. התחלתי את הספר בראשון בצהריים וסיימתי אותו הבוקר - פשוט לא יכולתי להניח אותו מהיד. כן, גם אם הוא קלישאתי, גם אם הוא מוגזם, גם אם הוא לא אמין, הוא פשוט יפה ומרגש, ואם לא הייתי מסיימת לקרוא אותו בעודי על כלי תחבורה ציבורית, הייתי מייבבת ומתייפחת. מיותר לציין שאתמול הזמנתי גם את ספר ההמשך, נכון?
המלכה היחפה אילדפונסו פלקונס5אני מאוד אוהבת רומנים היסטוריים, רצוי כאלה שמתרחשים באירופה באלף השני. מאוד אהבתי גם את "הקתדרלה ליד הים" של פלקונס, לכן לקחתי גם את הספר הזה, על אף שהעלילה בכריכה האחורית לא נשמעה לי מי יודע מה מפתה - הקשר בין משפחת צוענים לבין שפחה לשעבר במאה ה-18. אני מודה שאין לי יותר מדי מה להגיד על הספר הזה. לקח לי זמן להיכנס לעלילה (אבל גם לקח לי זמן להתחיל לאהוב את "הקתדרלה", לכן לא נבהלתי) ובסופו של דבר היא לא הייתה מרגשת במיוחד. זה ספר שבסה"כ עושה את העבודה - נחמד לקרוא אותו, הוא מעביר את הזמן, הדמויות מעניינות, אבל הוא לא יישאר איתך אחרי.
פלאפל אוסלואמיר בן-דוד6בסך הכל אני מחבבת פלאפל. זו לא תהיה הבחירה הראשונה שלי כשאני רעבה, ככל הנראה אעדיף אוכל איטלקי או אסייאתי, אבל מדי פעם, גם פלאפל זו אופציה ממש נחמדה. גם "פלאפל אוסלו" לא הייתה הבחירה הראשונה שלי. למעשה, הספר שכב למעלה משנתיים על המדף עד שהואלתי בטובי להגיע אליו. אבל כמו שהמאכל יכול להיות מרענן, כך היה גם הספר. "פלאפל אוסלו" מספר על פרוספר לנון לומברוזו. פרוספר על שם סבו מצד אמו, ולנון על שם ה-לנון, כי הוא נולד ב9 בדצמבר 1980 - היום שבו נרצחה החיפושית האהובה, לפי שעון ישראל. אביו של לנון מאמין שנשמתו של ה-לנון התגלגלגלה אל גופו של בנו, ולכן קורא לו כך. הפלאפל הוא בדם של משפחת לומברוזו. לאביו, אלבר, יש דוכן פלאפל פופולרי מאוד בטבריה והוא כבר דור רביעי בתחום. לכן, אך טבעי שגם לנון יתגלגל לעסק, אבל להפתעת כולם הוא מגיע לשם רק בנורווגיה, אליה עבר עם אהובתו הנורווגית. באוסלו הוא פותח דוכן פלאפל, עליו הוא מציב שלט שמכריז: "המאכל הלאומי המופלא של ישראל", אבל כמו כל דבר שקשור בישראל, יש מי שלא אוהב את התיאור הזה ועולה השאלה - האם ניתן לקרוא לפלאפל המאכל הלאומי של ישראל? האם זה עוד משהו שנכבש מהערבים (כדבריהם בספר)? כמובן שהפרשה מקבלת תשומת לב בינלאומית, ובארץ מתחילה גם "אינתיפאדת הפלאפל", במסגרתה מיידים פלסטינים כדורי פלאפל על שוטרים. למעשה, הספר מתחיל בסוף - על העמוד הראשון אנחנו כבר יודעים איך הכל נגמר, ורוב ה"עניין" עליו מסופר בכריכה האחורית מגיע ממש בעמודים האחרונים, אבל בעיניי ידיעת הסוף לא פוגמת בחווית הקריאה כלל, אלא רק מגבירה את העניין, את הרצון לדעת איך דברים התגלגלו כך. "פלאפל אוסלו" הוא ספר מעולה, מעניין, שנון וזורם. אולי אלך לקנות פלאפל, פתאום בא לי.
מדונה על הירחרולף באוארדיק9״אפקט הפרפר״ הוא מונח שמתאר מצב בו שינוי קטן וזניח למראה בתנאים ההתחלתיים מביא לשינויים גדולים לאורך זמן. ב״מדונה על הירח״ אפקט הפרפר הוא כיבוי נר התמיד בכנסייה של באיה-לונה: ׳״בכפר הזה כולם משוגעים, וגם אתה כמוהם,״ ככה אמר לי פריץ הופמן רגע לפני שכיבה את נר התמיד בכנסייה. ״מה זה כבר משנה אם בכפר המת הזה דולק או לא דולק נר קטן?״ בשביל פריץ זה לא שינה דבר, אבל את חיי חילק אותו נר לתקופה שלפני כיבויו ולזו שאחריו.׳ (עמ׳ 255) -- באיה-לונה הוא כפר קטן בטרנסמונטניה, מדינה קטנה ודמיונית שמזכירה למדי את רומניה. המספר הוא פאבל בוטב, נער צעיר, שלומד בבית הספר עם כל ילדי הכפר באותה כיתה, אצל המורה ברבולסקו, אלכוהוליסטית, שלאחר שהיא מבקשת מפאבל לתלות את תמונותו של מזכיר המפלגה החדש על הקיר, היא מצווה עליו גם להרוג אותו ולשלוח אותו לגיהנום. זמן קצר לאחר מכן, היא נעלמת. פאבל הוא גם נכדו של איליה, שיחד עם חברו דימיטרו הצועני, מחפש את מריה הקדושה על הירח ומנסה לעצור את תוכנית החלל הסובייטית. בנוסף לכל אלה, יש גם כומר שנרצח, שחיתות שלטונית, אהבה לא אפשרית ומצפון שלא מניח. -- הספר הזה נהדר. באמת. אני לא יודעת איך כל כך מעט אנשים קראו אותו. הכתיבה נפלאה, מצחיקה ומעציבה בו זמנית, ובעיקר לא מרפה. הספר מראה שלא פעם הדברים הם אינם כפי שהם נראים, שאי אפשר לדעת מה עומד מאחורי החזות של האדם ושכשמיהו שרוצה להאמין במשהו, הוא ימצא את כל הראיות להוכחת צדקתו. גם אם זה אומר להאמין שמרילין מונרו היא מריה הבתולה. לכו, דלגו, קפצו ורוצו לקרוא.
הרוצח שחלם על מקום בגן עדןיונס יונסון10לפני כחצי שנה הייתי בחו"ל כלשהו. לקחתי איתי ספר של הנס פאלאדה וסיימתי לקרוא אותו כבר בטיסה הלוך. לכן לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לחנות ספרים ולקנות ספר חדש. האמת, שעם המחירים שהיו שם לספרים, הרגשתי שזה פשע לקנות פחות מארבעה. וכך יצא מצב שגיליתי שליונס יונסון יש ספר חדש, שעוד לא תורגם לעברית. אני יודעת שרבים פה לא אוהבים את ספריו של יונסון, אך מכיוון שאני כן אהבתי מאוד את ספריו הקודמים לא היססתי וישר קניתי גם את הספר החדש, אבל לצערי התאכזבתי. לפעמים כן צריך להחליף סוס מנצח, כי גם הוא מתעייף. מה שעבד בשני הספרים הקודמים לא עבד כאן הפעם. כבר קשה לי לשים על זה את האצבע, כי זה היה יחסית מזמן, אבל אני זוכרת שדי השתעממתי מהעלילה והכתיבה לא כל כך הצחיקה וריגשה אותי, וזה חבל. יכול להיות שמישהו שלא קרא את הזקן ואת האנלאפביתית (או קרא רק אחד מהם) כן יהנה מ"הרוצח", אבל אני אישית התאכזבתי. אחכה לספר הבא ואקווה שיהיה טוב יותר.
הצופן האלכסנדרוניויל אדמס10אני אוהבת ספרי מתח ואני אוהבת היסטוריה. אלה שני דברים שאך טבעי שיתחברו יחד. אבל אני לא אוהבת ספרים שמנסים להיות "צופן דה וינצ'י". זה משעמם, זה מיותר ואף אחד לא נופל בזה. "הצופן האלכסנדרוני" מספר על ארכיאולוג שבורח מכולם תוך כדי שארכיאולוגים עמיתים מגלים תגלית גדולה על אלכסנדר מוקדון. כמובן שעד הסוף אנחנו לא יודעים ממה הוא ברח, כמובן שיש ארכיאולוגית בסיפור, שלא יודעת את כל האמת וכמובן שיש את הbad guys. אבל שום דבר מזה לא עובד. הכתיבה לא מעניינת ומשאירה אותך במתח והכל קורה בצורה פשוטה מדי. אני חושבת שלכתוב ספר ולהכניס לתוכו המון מידע במעט מאוד מילים זה ככל הנראה כישרון, אבל כאמור, לדן בראון יש אותו ולרבים אחרים אין. זה כבר קרה לי בעבר, עם "אחוות התכריך הקדוש", ספר נוסף שמנסה להיות צופן דה וינצ'י אבל נכשל חרוצות. שנאתי כל שנייה ממנו אז, ולכן נטשתי את הספר הזה בעמוד 170. אני עובדת על העניין הזה של לא לבזבז את הזמן שלי על ספרים שלא שווים אותו. המחשבה שהייתה לי כשהגעתי לעמוד 169 הייתה: "האם כשאסיים את הספר, אזכור בעוד שנה על מה הוא היה?" התשובה הייתה לא.
יומני האומנתאמה מקלפלין וניקולה קראוס12"נאני, לגרייר יש היום ראיון ב'סנט דייויד'. ואחרי זה אני חייבת לרוץ לפגישה אצל מעצב הפרחים". "נאני, אני אגיע עם המכונית בסביבות שלוש כדי לקחת את גרייר לצייר הפורטרטים". פתקים שמשאירה גברת איקס (שמה בספר) לנאן. טוב ויפה, אלא מה? גרייר הוא ילד בן ארבע. נאן ('נאני'- אומנת, מילולית) צריכה את העבודה כדי להתפרנס כסטודנטית תפרנית השואפת להגיש את התזה שלה ולסיים את לימודיה. היא סבלנית, טובה למדי עם ילדים ומוכנה למאמץ אבל לא יודעת לאיזה עולם תיקלע. עולמם של ניו יורקים עשירים מאד. עולם בו נשות חברה מוציאות אלפי דולר במסע קניות בזבזני מתוך בולמוס, ומאות על טיפוח ציפורניים. בתים העולים מיליונים רבים וסכו"ם בשווי עשרות אלפים. בתי הספר הכי יוקרתיים לילדיהם. עולם מתוקתק שבו הכל חייב להיות מושלם. הפרחים, הכלים, הארוחות בחיק המשפחה ובסעודות ואירועים אליהם הם מוזמנים ללא הפסקה. הסנוביזם והנובורישיות בהתגלמותם. אבל כהורים, איך לומר, לא משהו. לבני הזוג איקס אין זמן פנוי רב לטיפול בבנם בדומה לרבים ממעגל המקורבים להם בין שלל עיסוקיהם המתוכננים בקפידה לפי ימים ושעות. לשם כך יש אומנות העובדות קשה בתפקיד שוחק ושכרן עלוב למדי. תכופות מוטלות עליהן שליחויות ומטלות שאינן קשורות כלל בטיפול בבנם או בתם של מעסיקיהן. נאן מתקרבת לגרייר שתחילה מוציא אותה מדעתה ועם הזמן נקשר אליה. היא מגלה בדרך הקשה את האמת. ילדי תפנוקים, הורים חסרי יכולת וניצול עובדים. תיקלע לסיטואציות שיעמידו במבחן את סבלנותה וכוח הסבל שלה. חלקים נרחבים בספר אינם מעניינים על גבול המשעמם. היכן היו, מה עשו, שליחויות, ארוחות, ברבקיו וארועים בפירוט יתר. חופשה בה תתוודע נאן לאמו של מר איקס, התגלמות הסנוביזם האליטיסטי. המסר עובר, הדרך פתלתלה וארוכה מדי.
יומני האומנתאמה מקלפלין וניקולה קראוס16אני היא סטודנטית ניו-יורקית בת עשרים ואחת שמתפרנסת, ובכן, בתור נאני. כלומר אומנת. אני חייבת להודות שהבחירה בשם מוזרה ומבלבלת. פגישה מקרית יוצרת שידוך בין נאני ובין גראייר בן הארבע. הדרך שבה נאני התקבלה לעבודה וחוסר השקיפות כלפי האומנת הקודמת שנאני החליפה, היו אמורים לרמוז לה איך יגיע סיום ההעסקה שלה עצמה, אבל היא בחרה לעצום עיניים ולהרוויח כסף כל עוד אפשר. הוריו של גרייר, המכונים בעוד בחירה שמית מוזרה מר וגברת איקס, הם אנשים-עשירים-מפונקים. נאני עסוקה רוב הזמן בלתאר איך העושר של הוריו של גרייר הופך אותם להיות מפונקים, אטומים, חסרי קשב וסבלנות לילד שלהם ומנצלי עובדים. גברת איקס אכן נוטה לסנג'ר את נאני למטלות ומשימות שאינן רלוונטיות לההעסקה שלה כאומנת, מעבידה אותה מעבר למסגרת הזמן והתפקידים שנקבעו. ממש השטן לובשת פראדה, רק עם ילד ובהרבה פחות שיק. אבל האמת היא שאנשים מנצלים שאינם מכבדי גבולות יש בכל מקום. ואנשים שלא יודעים להעמיד את הגבולות של עצמם ומפתחים מרירות במקום אסרטיביות גם הם לא חסרים. מה חסר כאן? קצת הומור חביב, כולל הומור עצמי. קצת תיאור רגעים של שמחה והנאה עם הילד, מילה אחת שאומרת שהיא אוהבת את הילד, תיאור מורכבות של דמויות. כל מה שחסר משאיר ספר בינוני מינוס ולא יותר.
יומני האומנתאמה מקלפלין וניקולה קראוס2אני מניחה שבטח כבר שמעתם על הספר או לפחות על הסרט, כי כתבתי ביקורת על הסרט בבלוג, ואכן הסרט מבוסס על הספר הרב מכר שיצא בשנת ''2003'' לפני שהסרט יצא לאקרנים. מצאתי אותו בספריה החלטתי לקרוא את הספר בשנית(אחרי שקראתי אותו כבר פעם אחת) הסיפור מגולל את סיפורה של נאני, סטודנטית לתואר שני מחפשת עבודה בכדי לחסוך כסף ללימודים ולעבודה אחרת משכילה יותר, היא מוצאת את עצמה כשמרטפית בבית משפחה עשירה בשם ''אקס'', בספר היא למעשה באמת מחפשת עבודה בתחום הזה כי היא סטודנטית ל''חינוך מיוחד וילדים'' לעומת הסרט שמציג אותה שכלל לא היה לה ניסיון בטיפול בילדים וזה פשוט פוגש אותה ברחובות ניו-יורק בסנטרל פארק, כמו מרי פופינס. מסתבכת עם הבעלים ומנהלת רומן עם השכן החתיך הקומה מלמעלה.במהלך שבת אחת ארוכה אכן קראתי את הספר עד סופו, נהנתי מאוד אבל ברור השעדפתי את הסרט על המרקע מאשר הספר, שהיה מעט עמוס בפרטים, לעומת הסרט שהיה מדויק יותר, ספר לא רע בכלל אפילו משעשע, אבל אין מנוס מלראות את הסרט על המרקע
יומני האומנתאמה מקלפלין וניקולה קראוס3איזה ספר חמוד.. משעשע ביותר.. אני נהניית לקרוא אותו שוב ושוב בסופי שבוע משעממים. מחממי אוזניים!