“היטלר מעורר רגשות עזים עד היום, מעל 70 שנה אחרי מותו. כמעט כתבתי "היעלמותו מהבמה" אבל הוא לא באמת נעלם מהבמה. הוא חי בזכרונות ובדימויים שהוא מעורר. רודנים רצחניים לא פחות - ואולי יותר - ממנו נאלצים להסתפק במקום השני. החוקים בגרמניה היום מנסים לתת מענה למצב בו מישהו ינסה לעשות כמוהו. אבל אמר כבר מי שאמר מה קורה לאלה הנלחמים את מלחמות העבר. יש המון דברים ש(כנראה) לא מדברים עליהם בגרמניה של היום, זו הליברלית, הנאורה, המקפידה על איכות הסביבה וקליטת פליטים. בא טימור ורמש וכתב רומן על מה שלא מדברים עליו. הרומן מתכוון להיות סאטירי ומצחיק. הוא בהחלט סאטירי אבל לטעמי לא ממש מצחיק. לא בגלל הדמות עליה הוא מבוסס, התקופה האפלה המאוזכרת רבות, ההתייחסות חסרת התקינות הפוליטית. הוא לא מצחיק כי הבדיחה היא פרטית לגרמנים. הוא שואב את האנלוגיות (האמורות להצחיק) מתוך החיים והאישים של הגרמנים היום, שאינם מוכרים למי שאינו חי בגרמניה, ולכן - למרות מאמציו הכנים של המתרגם להסביר - זה לא מצחיק. הספר לעתים שנון וגורם לך לגחך ולתאר לעצמך את הסיטואציה בצבעים חיים.

היטלר מתעורר לו ב 2011 במגרש חניה, לא מבין איפה הוא ואיך הגיע לשם. הרעיון לא ממש חדש: לוקחים דמות מהעבר וממקמים אותה בהווה, מגחיכים את הבורות שהיא מפגינה לנוכח חפצים, התנהגות, תלבושות ושפה שאנחנו מכירים והיא לא. בתחום הזה מצאתי שורמש לא מחדש, ומחשבותיו של היטלר על טלויזיה, מחשב, התנהגות חברתית וכו' הן צפויות ולא מרגשות. אבל יש תובנות מסויימות שהוא עלה עליהן, היכולות להסביר מה היה בו, בהיטלר, שגרם לכל כך הרבה אנשים ללכת שבי אחריו. מה שבולט הוא הקצב וצורת הביטוי שורמוש מצליח - כך נראה - לחקות היטב: היטלר שלו מסביר את הדברים המסובכים ביותר במעט מלים, בפיסקאות קצרות ובהיגיון מושלם. השומע אינו יכול לסתור את דעותיו באופן הגיוני, והדילמות שהן מייצגות חיות עמנו עד היום: "...עומדות בפניך שתי אפשרויות. או שהאחראי הוא הפיהרר עצמו ואף אחד מלבדו, או שאת חייבת להטיל את האחריות על האנשים שבחרו בפיהרר הזה או נמנעו מהדחתו... האם את מבקשת להוציא את הבחירות מחוץ לחוק?..."

ורמש, שרומן הביכורים שלו זכה להצלחה היסטרית בגרמניה והיה לתופעה ספרותית עולמית, הוא עיתונאי בינוני וסופר צללים של אוטוביוגרפיות. הספר הזה, שהתחיל כבדיחה, הצליח לעשות מספר דברים שאיש עוד לא עשה, למרות הררי המלים שנשפכו על הנושא: לאפיין את היטלר ואת הדרך בה דיבר ו(כנראה) חשב (אנשים, בסופו של דבר, ישמעו מה שהם רוצים לשמוע) ולהוסיף כמה תובנות חדשות על האיש והתופעה. הוא כתוב טוב וברור, עמוס באירוניה וציניות לגבי תופעות בחברה הגרמנית ובעולם הצרכני והקפטליסטי של ימינו.

ועוד משהו - ההוצאה בעברית שמרה על התמונה מההוצאה המקורית. עיצוב הכריכה, לדעתי, הוא לא פחות מגאוני.”

“איך בוחרים איזה ספר לקנות לעצמך?
אם תשאלו את רעייתי היא תסנן בבוז שאני קונה כל זבל שאפילו תולעת ספרים מזת רעב לא הייתה מוכנה לנקוב בה, והא רעיה שאין בספריי אף חור אחד. מה שהיה להוכיח.
אבל לאמיתו של דבר יש מדע שלם ועשרות שנות ניסוי וטעיה, הישגים מסחררים ובכי תמרורים שהביאוני לדרגת המקצוענות הדרושה על מנת לקנות כמעט תמיד את הספרים הפחות מוצלחים.
מסלול קבלת התואר בבחירת הספרים היה ארוך ומפותל. בימי ילדותי העליזים בחרתי את הספרים לפי עיצוב האותיות, או לפי עובי הכריכה. אגב, ממש לא הייתי הראשון לבחור בספרים לפי עובי הכריכה. אמא שלי אישרה ספרים בכריכה קשה והתייחסה בחשד תהומי לכריכה רכה וכך זכתה הוצאת רמדור, יגאל מוסינזון האומלל והחסמבוק שלו, כפי שקראה להם אימי בלעג, לקיתונות של ביקורת קטלנית.
כילד טוב המציית לאימו פניתי לכריכות הקשות וכך גיליתי את ספריו של אבנר כרמלי הידוע גם בשמותיו הנוספים דנידין, הספורטאים הצעירים, הבלשים הצעירים והימאים. משרגא גפני התגלגלתי לספרים שאייר אריה מוסקוביץ' משם התפצל עורק הזהב שבסלע לספרים בהוצאת מ. מזרחי ולחוברות דבר לילדים שגם אותם אייר אריה הזכור כל כך לטוב. בדבר ילדים היו עוד כמה מאיירים לא רעים בכלל כגון זאב פרקש, וגם אחד בשם נחום גוטמן שחיבר את בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בולביה ואת שביל קליפות התפוזים ואפילו צייר סתם תמונות שלא מקשטות מילים, למרות שאין לי מושג מה התועלת בציורים כאלה שלא משויכים למילה הכתובה.
בשנות התיכון גיליתי שהחיים קשים יותר משחשבתי, וכבר אי אפשר רק לסמוך על גודל האותיות, הוצאת הספרים או האיורים, וצריך למצוא שיטה חילופית. המלצות חברים, ההפך מהמלצות שונאים, שיחת זום עם אצטגנינים וכיוצא באלה.
בכל שנות החיפוש הנואש שלי אחרי נוסחה מנצחת לבחירת ספר לא בחרתי ספר לפי עיצוב הכריכה. שנים ארוכות בכלל לא שמתי לב שיש לספר כריכה, פרט, כזכור, לבדיקת עובייה, ואחר כך כבר התעלמתי ממנה לחלוטין. אני חושב שהוא חזר הוא הספר הראשון והיחיד שקניתי וקראתי בגלל העיצוב החנוך פיבני הנפלא של כריכתו.
מעניין כמה מעט קווים דרושים כדי לזהות דמות משפיעה כל כך כמו הצאצא לבית שיקלגרובר או להבדיל באלפי הבדלות אלברט איינשטיין. האם אימא שלהם הסתכלה בעולל המצווח ואמרה - כאן נולדה דמות היסטורית, תראו בכמה מעט קווים אני מציירת לבעלי את הילד שעליו לאסוף בפעוטון.
הספר היא סטירה הסוטרת יפה בפרצופם של בני האדם, אבל בעיקר בפניה של המדיה. פרט ליהודייה קשישה שמתעקשת שיש טעם רע למכביר בחיקוי דמותו של היטלר ולא מתרצה, כל השאר מוצאים צידוקים ונימוקים למכביר להכשיר את השרץ.
הספר הזכיר לי קצת את כבודה האבוד של קתרינה בלום. היינריך בל טיפל במדיה בחומרה רבה וחשף אותה במלוא החורבן שהיא יכולה להמיט על ראשו של אדם, טימור ורמש מלגלג על המדיה, לכאורה בכפפות של משי, אבל בעצם שניהם מצביעים על כך שהעוצמה האדירה נמצאת בעצם בידיו של ענק די מטומטם. לא לחינם מכונה המכונה המפחידה הזו בשמות כגון המעצמה השביעית, הרשות הרביעית (מעל לשופטת, למחוקקת ולמבצעת). חיים ומוות בידי הלשון ועושי דברה. בימים אלה של כניעה מבישה למופעי ההפחדה היומיים של השולטן סגלגל השיער בכל הערוצים היו ויש לדברים משנה תוקף.”

“קראתי שני עמודים וקניתי את כל הספר בצומת ספרים ולא רק את השני עמודים כי מסתבר שאי אפשר, הייתם מאמינים? אז בכל זאת קניתי כי הייתי גרידית והכריכה כל כך חכמה ומקסימה אבל השני עמודים האלה היו כתובים ממש טוב והיתה להם את המנגינה המחוייכת הזאת שיש לספרים טובים ומקסימים שמחייכים מהם והם אפילו קצת מצחיקים אבל אז אחרי שקניתי את כל הספר נשארתי בקניון והזמנתי בקפה הלל שליד צומת ספרים כוס גדולה של אייס קפה והתיישבתי וקראתי עוד שני עמודים ואז עוד שניים, ולמרות שעוד חייכתי מהשני עמודים הראשונים, הבנתי שעבדו עלי כי זה אולי כתוב נחמד ואפילו מחייכים אבל זה לא יותר מתרגיל מוצלח של יחסי ציבור שמתחיל ברעיון חביב של "מה היה קורה אם היטלר היה מתעורר לתחיה בגרמניה של היום", ואיך הוא היה מתייחס לכל השינויים הטכנולוגיים והשינויים החברתיים וכל זה, וכמובן שכולם היו מתייחסים אליו כמו למשוגע או לשחקן מוצלח וזה באמת בדיוק מה שקורה בספר וזה עולה על העצבים בדיוק אחרי עשרים או שלושים עמודים לכל היותר ואז החיוך יורד לאיטו כי הבנתי כבר שזה די מצחיק כשלא מאמינים לו בפעם השמונתאלפים שהוא באמת האדולף היטלר וזה הכול קומדיה מטופשת של טעויות.

נושמת

אז מה היה קורה אם רבין היה מתעורר בישראל של היום בשדה ליד אזור התעשיה של פתח תקווה או אם בן גוריון היה מתגלגל לתוך נפשו של ילד דרוזי מהגליל העליון? זה נחמד ומצחיק בשביל סיפור קצר עם מוסר השכל, אבל לא כספר שהוא גימיק ותרגיל יחסי ציבור באורך של ספר לספר עצמו. אולי בשביל הגרמנים זה מספיק מעניין אפילו בשביל לעשות על זה סרט כמו שבאמת עשו, אבל כמו שהטריילר שפורסם ביו-טיוב היה מספיק בהחלט כדי להבין את הקטע, גם בספר הזה הייתי צריכה להסתפק בשני עמודים הראשונים שלו, לחייך לעצמי ואז להניח אותו בחזרה בערימה ולעשות משהו יותר טוב עם הזמן המתקצר עד הגיוס הצפוי לצבא ההגנה לישראל.”

“שאלה: באיזה גז השתמש טימור ורמש על מנת לתקוף את קוראיו?
תשובה: בגז צחוק.



אם הספר הזה היה איכשהו מתגלגל לידיו של אדולף היטלר, אין ספק שכאשר היה מתחיל לקרוא אותו, או לפחות לעיין בו, הוא היה מיד מתהפך בקיברו (או בבונקר שלו, או איפה שלא יהיה).
ולמה? כי הוא מוצג כאן באור מגוחך, לועג, ואולי גם אפילו ביקורתי.
ואם כבר המילים "מתהפך בקיברו" נכתבו על ידי מיקלדתי, אז... מסתבר, לפחות על פי ספר זה, שהיטלר בכלל לא נח לו באיזה קבר, אלא, למרבה התדהמה, הוא מוצא את עצמו מתעורר בעיר ברלין המודרנית של שנת 2011, גרמניה, בירת הרייך, לאחר 66 שנים שבהם החשיבו אותו כמת, בעוד הוא אינו זוכר דבר ממה שקרה מאז.
ולמה אמרתי שמציגים אותו באור מגוחך, לועג ואף ביקורתי? פשוט מאוד - כי היטלר נשאר מאחור, בזמן שכולם התקדמו. הראש שלו (וגם שאר הגוף שלו, בגלל הבגדים שהוא לובש) נמצא בשנת 1945. המיפגש הזה, בין אדם שחושב כמו אדם שחי כאילו הוא נמצא בשנת 1945, לבין שאר האנשים שהראש שלהם נמצא בשנת 2011, מוליד הרבה מצבים קומיים ומגוחכים.
אבל היטלר הוא אדם חכם. הוא מבין שצוחקים עליו. הוא מבין שלא מתייחסים אליו ברצינות. הוא מבין שכעת הוא האדם הקטן והחלש, ואילו האנושות המודרנית היא האדם הגדול והחזק שהוא היה פעם. והוא לא מבין למה צוחקים עליו, או למה לא מתייחסים אליו ברצינות, או למה עכשיו הוא האדם הקטן והחלש. אז מה הוא מחליט לעשות? להציל את העם הגרמני, לגמרי לבדו ומבלי לבקש מאף אחד עזרה, מידי הסוציאל-דמוקרטים, מידי השמאלנים, מידי הבורגנים, מידי הזרים והיהודים, מידי הבולשביקים - ובכללי, מידי גרמניה המודרנית. במילים אחרות: אם אדולף היטלר חי 66 שנים אחורנית, אז שגם כל העם הגרמני יחיה 66 שנים אחורנית. ואת כל זה הוא מתכוון לעשות באמצעות, איך לא, התיקשורת...
דמותו של היטלר, כפי שהיא מתוארת בספר, היא של אדם חסר טאקט, וגם של אדם אשר לא יודע ציניות מהי. הוא כותב ברצינות רבה את הגיגיו, גם כשהמוזרות שלהם וחוסר ההתאמה שלהם למיקרה ספציפי כלשהו, הוא שקוף וברור לחלוטין. בכך היטלר מצליח לעורר ציחקוקים מצד הקוראים, ואף לחבב את דמותו הסאטירית המושחזת (אבל רק בספר, כן?). כמו כן, אדולף היטלר כותב נהדר בעיניי. הוא יודע איך לתפוס את הקורא ברגע הנכון, בזווית הנכונה. אף על פי שלעיתים, כשהוא מתלהב מדי, הוא מתחיל קצת לחפור על נושאים שלא ממש ידועים לקהל הקוראים הישראלי וזורק כל מני שמות גרמניים לא מוכרים, דבר שגורם לשיעמום ריגעי. ברגעים כאלה, לוקחים כמה שורות עד שמגיעה לה הנקודה המיוחלת, לאחר שטף הדברים הרב. אבל מה שכן, זה מוסיף על האמינות, ועל התחושה שהיטלר באמת כותב את זה. נראה, אפוא, שלטימור ורמש יש ידע רב בנושא, כי הוא ממש נכנס היטב לנעליו של היטלר, כשהוא בחר לכתוב את הספר מנקודת מבטו.
בכל מיקרה - נדמה לי שהסאטירה כאן היא על האובססיה הרבה שיש לנו מהיטלר, ועל חוסר היכולת שלנו לקחת אותו ברצינות ולהבין עד כמה הוא בן אדם נורא, עז שזה כבר נהיה מאוחר מדי, ועל חוסר היכולת שלנו להבין מתי נגמרת הבדיחה ומתי מתחילה הרצינות. אמרתי ש"נדמה לי", כי כל אחד יכול לפרש אחרת על מה בדיוק הסאטירה, על מה צוחק הספר. לפעמים נדמה שהוא צוחק על היטלר ועל הקיבעון המחשבתי שלו ודעותיו ההזויות, לפעמים נדמה שעל הטכנולוגיה (ועל העולם המודרני בכלל) שהפכה אותנו לאנשים חלשים, זולים, רדודים, והכי לא ארים שיש, שיעשו הכל בשביל כמה אחוזי רייטינג. ואני בטוח שיש עוד אופציות, אבל לא אכנס לזה עכשיו.
סאטירה משובחת. קצת קורעת מצחוק, קצת חכמה ורצינית ומעוררת מחשבה. קצת מכל דבר, במינון הנכון. פשוט הנאה צרופה. מומלץ בחום.
מיד לאחר שקראתי את הספר, ראיתי גם את הסרט. בשורה התחתונה, הסרט לא רע, אבל הספר טוב בהרבה וכמובן אין מקום להשוואה. הסיבה לכך, בעיניי, היא שנראה שיוצרי הסרט החליטו שהם רוצים שהסרט שלהם ייראה כמה שיותר שונה מהספר, וכמה שיותר מיוחד ואחר. ולכן הם הוסיפו בו הרבה קטעים שונים מהספר, שלרוב הם היו מגוחכים, מוגזמים, מיותרים ולא תורמים הרבה לעלילה המרכזית (כמו שבסרט, היטלר ספויילר יורה בכלב אף על פי שזה בכלל לא הגיוני כי היטלר אהב חיות והיה גם צימחוני, או שאיזה עובד בחברת טלוויזיה שוכב עם מזכירה שלו ורואים לרגע אחד שהיא מתכוונת להוריד לו את המיכנס למרות שאת מי זה מעניין בכלל, ועוד). ברוב הפעמים, דווקא הקטעים שנשארו כפי שהם היו בספר, הם היו הכי טובים. אם זאת, לקראת סופו של הסרט, היה איזה קטע מעניין מאוד בעיניי, שלא הופיע בספר (לא אחשוף ספויילר), שהצליח בכל זאת להעביר בסופו של דבר את המסר שהסרט (והספר) רצו להעביר, בצורה טובה, גם אם במהלך הסרט היו רגעים שבהם זה התפקשש מעט. דבר נוסף שכן אהבתי, הוא את הדרך שצילמו בה חלק מהסרט, כשהיטלר פוגש אנשים מהעם ומראיין אותם על עצמם ואיך הם מרגישים בגרמניה כיום, כאילו זה לא סרט אלא כתבת תחקירים בחדשות בטלוויזיה. אבל בגדול הספר, כמו ברוב המיקרים, טוב יותר מהסרט.

אפרופו "היטלר מתהפך בקיברו" ו-"היטלר מתעורר בברלין המודרנית" - תראו מה מצאתי: http://www.israelhayom.co.il/article/487813”