לרוב, אני לא מתחברת לפנטזיה. לעיתים רחוקות בלבד זה באמת מצליח לתפוס אותי ולגרום לי להתעניין. וקפקא על החוף הוא קצת ספר פנטסטי.
הוא מספר על קפקא, ילד בן 15 שבורח מהבית ומגיע לספריה פרטית בקצה השני של יפן ומשתקע שם. הוא מנסה להפוך לבן ה-15 הכי חזק בעולם, וגם לברוח מהנבואה/קללה שהטיל עליו אביו: קפקא יהרוג את אביו וישכב עם אמו ואחותו. הבעיה היא שאמו של קפקא עזבה את הבית כשקפקא היה בן 4, ולקחה את אחותו איתה, כך שלקפקא אין מושג איך הן נראות וכל אישה יכולה להיות אמו או אחותו.
הספר מספר גם על נאקאטה, זקן פגוע ראש שיכול לדבר עם חתולים אבל לא יודע לקרוא ולכתוב ולרוב לא ממש מבין את העולם סביבו. נאקאטה בורח מטוקיו גם הוא, מסיבותיו שלו, ויוצא לחפש אחר משהו שהוא לא יודע מהו. כשהוא יגיע לשם, הוא ידע שזה המקום.
הסיפורים משתלבים יחדיו אבל גם לא ממש משתלבים. אין איזושהי נקודת השתלבות ברורה, אלא הם די מקבילים אחד לשני, עד שבשלב מסוים הם מתקרבים.
בסוף הספר אתה בעיקר נשאר עם שאלות - האם התאוריה שקפקא העלה בספר נכונה? האם קפקא ונאקאטה הם אותו בן אדם? ובכלל, מה קורה פה?
למרות שרוב הספר מתבסס על דברים מיסטיים, ואפילו בלי איזשהו ביסוס מד"בי אמיתי, אלא מתייחס אליהם כאל פשוט קיימים ואל כחלק מהעולם הרגיל (וזה הכי שנוא עליי), עדיין לא הצלחתי להניח את הספר מהידיים. זה הספר הראשון של מורקמי שאני קוראת ונהניתי. רציתי לדעת מה עולה בגורלו של נאקאטה - מה הוא מחפש, האם הוא ימצא את זה, ואיך הסיפור שלו ישתלב עם של קפקא. רציתי לדעת אם קפקא צדק.
לא קיבלתי את כל (אפילו לא את רוב) התשובות לשאלות שהיו לי במהלך הספר, אבל אולי לפעמים לא צריך לדעת הכל.

אוף. כשהספר יצא רציתי ישר לקרוא אותו. קניתי והוא ישב לי על המדף תקופה די ארוכה (שנה אם להיות מדויקת, ואם לדייק עוד יותר - זו לא תקופה כל כך ארוכה אצלי). וכל כך התאכזבתי. באמת, איזה שעמום.
כן, הרעיון נחמד ומעניין - היטלר חוזר לחיים? איך? למה? מה עושים איתו? אבל הביצוע הרבה פחות.
היטלר חוזר לשנת 2011. בהתחלה הוא לא מבין מה קרה לברלין שהוא מכיר ולמה הכל נראה כל כך טוב. עד פה הסיפור אמין (עד כמה שחזרה לחיים יכולה להיות אמינה). אבל רבאק, באיזשהו שלב, כשהוא מתוודע לאינטרנט ולטלפון הנייד ולגוגל - הוא לא חושב לעשות על עצמו חיפוש ולראות מה עלה בגורלו?
וכשהוא מתעקש לא להבין שכולם סביבו בטוחים שהוא קומיקאי מסור במיוחד - הוא לא תוהה למה?
ולמה הוא לא מנסה לדבר עם אף אחד ולנסות להבין מה קרה לו?

ריבוי החורים בעלילה מנע ממני לצחוק בצחוק כל כך גדול כמו שהכריכה הבטיחה. נכון נכון, סיפור לא אמין מראש, אבל לא צריך לזלזל כל כך בקוראים ולצפות שהכתיבה לבדה על טאבו תעשה את העבודה.
תחסכו מעצמכם

אני נמצאת כרגע בתקופה קצת מבלבלת. תוהה מה יהיה איתי בהמשך חיי. אמנם רק בת 23, אבל זה כבר הזמן להחליט החלטות חשובות. ולכן הספר הזה היה בשבילי כמו מכה בבטן.
סטונר, אתם כבר בטח יודעים, מספר על וויליאם סטונר, נער חווה שהולך ללמוד חקלאות באוניברסיטה, אבל במסגרת קורס חובה בספרות אנגלית, מתאהב דווקא במקצוע הזה. הוא מחליף חוג, מסיים את לימודיו והופך למרצה. מלבד זה, הוא מתחתן עם אדית', אישה משוגעת לכל הפחות, או למחמירים מבינינו - פשוט רעה. באוניברסיטה, הוא מנסה לעמוד על שלו ולא לתת לדוקטורנט עצלן ושקרן להמשיך בעבודתו, אבל נכנס למלחמת אגו עם ראש המחלקה, שמתעמר בו במשך יותר מ20 שנה על כך. יש לו גם בת, גרייס, שהוא היחיד שמטפל בה בשנות חייה הראשונות, אבל בשנות ההתגברות שלה אדית' מרחיקה אותה ממנו ומכולם.
הבעיה עם סטונר היא שהוא פסיבי. הוא לא לוקח יותר מדי אחריות על החיים שלו ולא עומד על שלו מול הסובבים אותו. הוא לא עוזב את אדית' (או אפילו לא מנסה לנער אותה), אלא פשוט משלים עם הנישואים חסרי האהבה ביניהם. הוא לא מתעמת עם לומקס, ראש המחלקה, על כך שהוא מתנקם בו בעזרת מערכת השעות שלו במשך שנים. הוא אפילו לא מתעמת עם עצמו, אלא מקבל את החיים כמו שהם.
אולי בגלל זה סטונר שואל את עצמו בסוף הספר כמה וכמה פעמים "למה ציפית?"
אולי הוא לא ציפה לדבר. אולי הוא לא ציפה מלכתחילה לאיזשהו יחס. אולי הוא מלכתחילה לא ראה את עצמו כשווה מספיק.
--
לאורך כל הספר ליוותה אותי תחושה רעה. כמו כשיודעים שמשהו רע עומד לקרות. היא לא הרפתה, ואתמול, כשסיימתי את הספר, בכיתי. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי ממש בזמן קריאת ספר, אבל אתמול לא יכולתי לעצור את הדמעות. בסופו של דבר, סטונר הוא אדם טוב, שפשוט אף אחד לא עומד לצידו ואף אחד לא נלחם למענו, וסיפור חייו הוא לא פחות מטראגי בעיניי.

כמו שכתבתי כאן בעבר, אני נוטה להיזהר מספרים שהם קונצנזוס. אם יש משהו שכולם אהבו, אני אתייחס אליו בחשדנות. אפילו אם יש סרט שכולם ראו, כנראה ייקח לי כמה שנים טובות לראות אותו.
בנוסף לכך, אני נזהרת ממלכודות בכי כמו מאש. בכל פעם שאני נתקלת במסחטת דמעות, אני מתמלאת ציניות. ב"שומרת אחותי", כשכולם בכו, אני צחקתי.
ועם זאת, הרגשתי שמזמן לא קראתי ספר טוב, שממש נהניתי ממנו ונכנסתי אליו, אז בחרתי את "ללכת בדרכך". וכמה שאני נזהרת מקונצנזוס וממסחטות דמעות, גם אני נפלתי.
התחלתי את הספר בראשון בצהריים וסיימתי אותו הבוקר - פשוט לא יכולתי להניח אותו מהיד. כן, גם אם הוא קלישאתי, גם אם הוא מוגזם, גם אם הוא לא אמין, הוא פשוט יפה ומרגש, ואם לא הייתי מסיימת לקרוא אותו בעודי על כלי תחבורה ציבורית, הייתי מייבבת ומתייפחת.

מיותר לציין שאתמול הזמנתי גם את ספר ההמשך, נכון?

אני מאוד אוהבת רומנים היסטוריים, רצוי כאלה שמתרחשים באירופה באלף השני. מאוד אהבתי גם את "הקתדרלה ליד הים" של פלקונס, לכן לקחתי גם את הספר הזה, על אף שהעלילה בכריכה האחורית לא נשמעה לי מי יודע מה מפתה - הקשר בין משפחת צוענים לבין שפחה לשעבר במאה ה-18.
אני מודה שאין לי יותר מדי מה להגיד על הספר הזה. לקח לי זמן להיכנס לעלילה (אבל גם לקח לי זמן להתחיל לאהוב את "הקתדרלה", לכן לא נבהלתי) ובסופו של דבר היא לא הייתה מרגשת במיוחד.
זה ספר שבסה"כ עושה את העבודה - נחמד לקרוא אותו, הוא מעביר את הזמן, הדמויות מעניינות, אבל הוא לא יישאר איתך אחרי.

״אפקט הפרפר״ הוא מונח שמתאר מצב בו שינוי קטן וזניח למראה בתנאים ההתחלתיים מביא לשינויים גדולים לאורך זמן.
ב״מדונה על הירח״ אפקט הפרפר הוא כיבוי נר התמיד בכנסייה של באיה-לונה: ׳״בכפר הזה כולם משוגעים, וגם אתה כמוהם,״ ככה אמר לי פריץ הופמן רגע לפני שכיבה את נר התמיד בכנסייה. ״מה זה כבר משנה אם בכפר המת הזה דולק או לא דולק נר קטן?״ בשביל פריץ זה לא שינה דבר, אבל את חיי חילק אותו נר לתקופה שלפני כיבויו ולזו שאחריו.׳ (עמ׳ 255)
--
באיה-לונה הוא כפר קטן בטרנסמונטניה, מדינה קטנה ודמיונית שמזכירה למדי את רומניה. המספר הוא פאבל בוטב, נער צעיר, שלומד בבית הספר עם כל ילדי הכפר באותה כיתה, אצל המורה ברבולסקו, אלכוהוליסטית, שלאחר שהיא מבקשת מפאבל לתלות את תמונותו של מזכיר המפלגה החדש על הקיר, היא מצווה עליו גם להרוג אותו ולשלוח אותו לגיהנום. זמן קצר לאחר מכן, היא נעלמת.
פאבל הוא גם נכדו של איליה, שיחד עם חברו דימיטרו הצועני, מחפש את מריה הקדושה על הירח ומנסה לעצור את תוכנית החלל הסובייטית.
בנוסף לכל אלה, יש גם כומר שנרצח, שחיתות שלטונית, אהבה לא אפשרית ומצפון שלא מניח.
--
הספר הזה נהדר. באמת. אני לא יודעת איך כל כך מעט אנשים קראו אותו. הכתיבה נפלאה, מצחיקה ומעציבה בו זמנית, ובעיקר לא מרפה.
הספר מראה שלא פעם הדברים הם אינם כפי שהם נראים, שאי אפשר לדעת מה עומד מאחורי החזות של האדם ושכשמיהו שרוצה להאמין במשהו, הוא ימצא את כל הראיות להוכחת צדקתו. גם אם זה אומר להאמין שמרילין מונרו היא מריה הבתולה.
לכו, דלגו, קפצו ורוצו לקרוא.

לפני כחצי שנה הייתי בחו"ל כלשהו. לקחתי איתי ספר של הנס פאלאדה וסיימתי לקרוא אותו כבר בטיסה הלוך. לכן לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לחנות ספרים ולקנות ספר חדש. האמת, שעם המחירים שהיו שם לספרים, הרגשתי שזה פשע לקנות פחות מארבעה.
וכך יצא מצב שגיליתי שליונס יונסון יש ספר חדש, שעוד לא תורגם לעברית. אני יודעת שרבים פה לא אוהבים את ספריו של יונסון, אך מכיוון שאני כן אהבתי מאוד את ספריו הקודמים לא היססתי וישר קניתי גם את הספר החדש, אבל לצערי התאכזבתי.
לפעמים כן צריך להחליף סוס מנצח, כי גם הוא מתעייף. מה שעבד בשני הספרים הקודמים לא עבד כאן הפעם. כבר קשה לי לשים על זה את האצבע, כי זה היה יחסית מזמן, אבל אני זוכרת שדי השתעממתי מהעלילה והכתיבה לא כל כך הצחיקה וריגשה אותי, וזה חבל.
יכול להיות שמישהו שלא קרא את הזקן ואת האנלאפביתית (או קרא רק אחד מהם) כן יהנה מ"הרוצח", אבל אני אישית התאכזבתי.
אחכה לספר הבא ואקווה שיהיה טוב יותר.

אני אוהבת ספרי מתח ואני אוהבת היסטוריה. אלה שני דברים שאך טבעי שיתחברו יחד.
אבל אני לא אוהבת ספרים שמנסים להיות "צופן דה וינצ'י". זה משעמם, זה מיותר ואף אחד לא נופל בזה.
"הצופן האלכסנדרוני" מספר על ארכיאולוג שבורח מכולם תוך כדי שארכיאולוגים עמיתים מגלים תגלית גדולה על אלכסנדר מוקדון. כמובן שעד הסוף אנחנו לא יודעים ממה הוא ברח, כמובן שיש ארכיאולוגית בסיפור, שלא יודעת את כל האמת וכמובן שיש את הbad guys. אבל שום דבר מזה לא עובד.
הכתיבה לא מעניינת ומשאירה אותך במתח והכל קורה בצורה פשוטה מדי.
אני חושבת שלכתוב ספר ולהכניס לתוכו המון מידע במעט מאוד מילים זה ככל הנראה כישרון, אבל כאמור, לדן בראון יש אותו ולרבים אחרים אין.
זה כבר קרה לי בעבר, עם "אחוות התכריך הקדוש", ספר נוסף שמנסה להיות צופן דה וינצ'י אבל נכשל חרוצות. שנאתי כל שנייה ממנו אז, ולכן נטשתי את הספר הזה בעמוד 170. אני עובדת על העניין הזה של לא לבזבז את הזמן שלי על ספרים שלא שווים אותו.
המחשבה שהייתה לי כשהגעתי לעמוד 169 הייתה: "האם כשאסיים את הספר, אזכור בעוד שנה על מה הוא היה?"
התשובה הייתה לא.

אני אתאיסטית גמורה ואדוקה. כופרת בכל, מאמינה במדע. למרות זאת, אני מכבדת את אמונתם של רבים מסובביי, ולא מנסה לשכנע אותם באמונתי שלי. מבחינתי, שכל אחד יעשה כרצונו, כל עוד הוא לא פוגע בחופש של האחר.
לא פעם אני מרגישה שאני צריכה להסתיר את עובדת היותי אתאיסטית - מפני סבתא שלא יודעת (אם כי אני בטוחה שהיא הבינה כבר), מפני חברים וידידים מאמינים שלא נעים להם לשמוע על אמונה כשלי, או אפילו מפני אנשים שהרגע הכרתי ופשוט אין לי כוח להיכנס לשאלת האמונה ולדיונים הנלווים אליה.
--
"האנוס" של מרקוס אגיניס מספר על פרנסיסקו מלדונדו דה סילבה, רופא ובן של אנוס שנאסר ועונה על ידי האינקוויזיציה. ברוב שנותיו הראשונות פרנסיסקו דובק בקתוליות, לומד אותה ומאמין בה, אבל כשהוא נוסע ללימה, כדי לפגוש את אביו וללמוד רפואה, הוא פוגש חברים ישנים של אביו שמספרים לו על היהדות ועל היותם יהודים בסתר. הספקות מתחילים לחלחל בפרנסיסקו, וכשהוא פוגש סוף סוף את אביו לאחר שנים ארוכות, הוא מבקש להיכנס בסוד העניין.
בסופו של דבר, גם פרנסיסקו נאסר על ידי האינקוויזיציה, אך בניגוד לאביו, שהתחרט וביקש לחזור לחיק הנצרות, פרנסיסקו עומד מול האינקוויזטורים ונלחם על אמונתו. מלחמה זו לא עוזרת לו כמובן, אך הוא נשאר נאמן לערכיו ולאמונתו שלו.
--
"האנוס" הוא ספר די טוב, ודי הופתעתי לראות שכל כך מעט אנשים קראו אותו. הוא אמנם מסורבל לקריאה, עם עודף של שמות דומים (ולכולם גם שמות אמצעיים ושני שמות משפחה!) ועודף של פרטים, התרגום מיושן למדי וההתחלה קצת מסובכת. אבל ברגע שנכנסים אליו, נשאבים לתוכו. הסוף הידוע מראש לא פוגם בהנאה ממנו, ואני יכולה רק לקוות שכל מי שיקרא אותו ייקח ממנו קצת סובלנות כלפי דעות שונות משלו.