אתחיל בבדיחה: במועצת מנהלים של חברה , התקיים דיון, האם להציג מאזן רווחי, או הפסדי. הדיון נמשך שעות, עד שמישהו קם ואמר "אולי נציג מאזן אמיתי?".
כך הרגשתי בקריאת ספר זה.
עיקר הסיפור הוא פשוט: למוסד פסיכיאטרי מובא אומן שתקף את ציור שמצוי במוזיאון סמיסטוניאן שבוושינגטון בשם " לדה והברבור".
הפסיכולוג נרתם למסע ( אמיתי ומטפורי) לגילוי הנסיבות לתקיפה.משקיע את כספו, זמנו, מירצו ותשומת לבו, לחקר התופעה המשונה.
תחשבו בוודאי: הצייר בעל אישיות קורנת? לא ולא. הוא מסתגר ואטום כלפי הסביבה , מקרין מעט מידע כמעט כמו חור שחור.
אולי הפסיכיאטר מזדהה עם זאוס המחופש לברבור? מה פתאום.
אולי הוא מרגיש את לדה ומזהה כי בעצם יש כאן אונס? לא כל כך. המוטיב האומנותי הוא שולי בעלילת הספר.
ובכן יש כאן ספר רב עמודים שהוא בלש נחמד עם מוסר הסכל,(רציתי לכתוב השכל ותת ההכרה עבדה), כלשהו.
פניתי לאינטרנט כדי למצוא את הציור והצייר ו..לא מצאתי. נאמר שם כי אין צייר כזה.
אבוי , נכזבה תוחלתי.
מאידך הספר עורר בי סקרנות ומחשבות על הקורבנות של התעלולים של זאוס וכל מני אלים במיתולוגיות. איך הרגישה לדה כשהברבור חושף ציפורניים ואונס אותה?
הנושא הזה הוא משני בעלילת גיבורנו הפסיכיאטר ובספר בכלל.
אם הסיפור היה מזקק את העלילה לחלק האמנותי, תוך הבאת המרכיבים הפסיכיאטריים של הצייר.הייתי נשכר יותר.
הספר חף מתובנות, לא השכלתי ל"ראות" בו עומק בציור, ולא עומק בפסיכולוגיה. אין בו אפילו תמונה של המוסד הפסיכיאטרי והחיים בו, כך שאם הנושא הוא הפסיכיאטר, היינו רואים את ההקשר למקום עבודתו.
הוא פשוט מין עלילה משתלבבת ומשתרגת על מאות עמודים.
מין " הסתרה על הסתרה"( לא אגלה יותר כי לא תהיה לקורא הבא כל הנאה), תפורה, לדעתי, בחוטים לא עדינים.
זאת במקום לאמץ את הכלל הפשוט "אם הנך רוצה לחדור לעיר, פשוט עבור בכניסה הראשית".
עדיין הספר קריא.















