תרגום ראשון לעברית לשניים משישה סיפורים שנכללו בספרו מ-1874 של ז'ול ברביי ד'אורווילי, מהסופרים הצרפתיים הנחשבים של סוף המאה ה־19, המשויך לזרם הרומנטי.
כותבת באחרית הדבר לספר ענת רנן:
גיבורת הסיפור נקמתה של אישה מפיקה הנאה מזוכיסטית מהקץ האיום שהיא מכינה לעצמה. הזעם הקטלני שיש לה כלפי בעלה, המאמץ שלה להרוס אותו, כוללים בתוכם את אובדנה שלה עצמה. מה דוחף אותה להפוך עצמה לפסולת, לאשפה? "החלטתי לחיות כאן חיים של יצאנית, שלא הפחידו אותי, ולרדת בהם בלי בושה עד לדרגה האחרונה של בחורות אבודות אלה המוכרות את עצמן בשביל מטבע של כסף, אפילו לבזויי אדם", היא אומרת. האם זו דרכה להשיג תחושת שליטה, לתבוע לעצמה את זכויותיו של האדון ולשנות את יחסי הכוחות בניהם?
גיבור הסיפור אהבתו היפה מכול של דון ז'ואן הוא גבר שעונה לייחול הנשי ששום אישה לא תוכל לקחתו ממנו. גבר שלא מסתכן לאבד דבר הוא גבר מזויף, מתחזה, שהופך עצמו לאובייקט מוחלט. ככזה, הוא אינו חסר דבר ועל כן לא מעורר לא אִיווי ולא מועקה. זוהי תמונה של "גבריות" עלובה, נלעגת, כפי שמעיד עליה כבר המשפט הפותח את הסיפור: "הוא חי עדיין, הזקן המושחת הזה?"