לפני שנתיים קראתי והתפעלתי מספר הביכורים (סחיבת פצוע) של <mark>מיכל בראון</mark>. הכתיבה הבשלה שהרגישה לי כמו כתיבה משופשפת שצברה קילומטראז' מכובד, שלא ניכרה בה בוסריות בשום צורה, הדמויות העגולות לתפארת שהיו מושלמות באי - השלמות שלהן, והעלילה העוטפת את שני אלו.
 
אז חיכיתי בציפייה וסקרנות לספר השני.
והוא הגיע, ולא איכזב לרגע.
 
בראון כותבת את הגיבורים שלה מחוספסים. הם לא גיבורים פלקטיים שהכל יופי טופי בחי

יש סיפור שהוא רק סיפור. סיפור בדיוני. ויש סיפור שאתה מרגיש שהוא נתמך על יסודות מציאותיים, אתה יכול להרגיש מכל מילה שאתה קורא את האמת הנושבת ממנו.
היא מתלפפת סביבך, וכורכת את עצמה עליך, ומהדהדת בכל פסקה. זה מה שהרגשתי לכל אורך הקריאה של הספר המרגש הזה הלופת את הקורא והולם בו בעוצמה בבטן הרכה בכוח המילים בהן נכתב. חיכיתי בציפייה לפרק התודות, ולא הופתעתי לגלות שהתחושה שלי היתה נכונה. זה לא יכול ה