כשהגעתי לעמוד 256 והבנתי שיש לי עוד מאתיים וחמישים עמודים נוספים לקרוא, סגרתי את הספר באנחת דכדוך והשלמה. כשל כוחי, פקעה סבלנותי.
אבל בכל זאת, היו כמה תעלומות בספר, לא תעלומות מתח, אלא חידות שהוטלו כמו פיתיונות עלילתיים, החשובים לקשירת הקצוות הפרומים.
אז קראתי כמה עשרות עמודים מהסוף, וחזרתי באופן רטרואקטיבי עד עמוד 350. הווי אומר, דילגתי כמאה עמודים ללא נקיפות מצפון ובלי חורים בעלילה.
<mark>אליזבת</mark> קו

ההיסטוריונית/ <mark>אליזבת קוסטובה</mark>

לו, ואני מדבר פה תיאורטית בלבד, הייתי מנהל רשימת ספרים עם הכותרת הקליטה בעליל 'ספרים מצויינים שהסוף שלהם כל כך גרוע ומרגיז שצריך למחוק אותו מהזיכרון הקולקטיבי של בני האדם ולהחליף במשהו אחר' היא לא הייתה מאוד ארוכה, אבל ההיסטוריונית היה מוצג שם לראווה בתור דוגמא למען יראו ויראו.
זהו, הוצאתי את זה.

ההיסטוריונית הוא באמת ספר מצויין. למרות שהגעתי אליו סקפטי להפליא,

אם ולאד צפש (דרקולה) היה צריך לסכם את הספר העוסק בהיסטוריה האמיתית והמדומה שלו, הוא בטח היה אומר "Aiurea in Tramvai" - ביטוי רומני ישן שלא ניתן לתרגם כפשוטו. בעברית הביטוי הקרוב ביותר זה "שטויות במיץ".
בעשור שעבר ניהלתי כמה פרויקטים ברומניה ונחשפתי להרבה מאד סיפורים על ולאד צפש (המשפד), הלא הוא דרקוליה (או "דרקולה"). בימי המשטר הקומוניסטי, כשכל אדם שלישי היה מודיע של הסקוריטטה, אי אפשר היה לספר ב

רומן מתח היסטורי זה משלב בין שתי תקופות שונות. שנות השבעים של המאה ה- 19 בה אנו מתוודעים לחייה של ציירת פריזאית שניתן לשייכה לזרם האימפרסיוניסטי באמצעות מכתביה לדודה האהוב, וחייו של פסיכיאטר שמקבל לידי את הטיפול בצייר מאוד מוכשר שבוחר לתקוף תמונה של ברבור במוזיאון האומנות. הפסיכאטר, אנדרו מארלו שגם הוא צייר חובב מנסה לתהות על קנקנו של מטופלו ויוצא למסע בעקבות תחנות חייו של הצייר שבוחר לשתוק. כך מג

גנבי הברבור -ספרה השני של <mark>אליזבת קוסטובה</mark>, אינו דומה כלל להיסטוריונית ששבה את לב הקוראים ואשר נתן לערפד הנודע דרקולה,סיפור חיים שונה לחלוטין.
הפעם כתבה א.ק רומן המבוסס על וציור שנותן יופי של מידע על הז'אנר הזה באמנות אבל מתנהל בעצלתיים וללא התקדמות בעלילה לפחות עד עמוד 400 !
כן זה בהחלט מפתיע אבל הרגשתי ש 400 העמודים הראשונים היו המבוא ו 100 העמודים האחרונים היוו את העלילה בסיפור.
מי שחובב ציור

כשהייתי בת 15, שאלתי מהספרייה העירונית את "דרקולה" של בראם סטוקר, זה היה הרבה לפני שערפדים הפכו לייצורים רומנטיים,
באותו הלילה ישבתי על המיטה צמודה לקיר בחדר ילדותי מנסה לנער תחושה מביכה של פחד,
סיימתי אותו עוד באותו הלילה ועם קרני שמש ראשונות נוכחתי לדעת ששחררתי אנחת רווחה קטנה,
הספר הפך עבורי למען פולחן לספרי ערפדים, כשהם עוד לא נצצו באור השמש.

"ההיסטוריונית" הוא ספר לא פחות מרתק, אבל כבד

ביקורת אחרונה באתר?... עוד נראה.
הספר "ההיסטוריונית" כתוב לפי החוקים של ספרי המתח והפנטזיה:
יש בו מסתורין על ישות לא מהעולם הזה, סיפור בהמשכים שמסופר במכתבים בעיקר, אב שמספר לביתו (בלשון של מכתב/ספר רהוטה במיוחד, כי כך אנשי אקדמיה מדברים?)
ותופעות שמתקיימות רק בספרי מתח: הדמויות שנתונות בסכנה חושבות שזה רעיון מצויין להתבודד ולצאת מהמרחב המוגן שלהן וכמובן לעשות ההיפך ממה שאומרים להן ולצאת להרפת

ראשית, היה לי קשה לחזור לקרוא את הספר אחרי שפעם אחת נואשתי ממנו בעמוד ה-200 בערך, הוא היה נראה לי ארכאי וטרחני...
אבל הביקורת של הקיסרית הילדותית (שכבר לא בנמצא באתר) החזירה לי את החשק, וכך החל מול עיניי מתרקם לו מסעה של נערה צעירה בנבכי ההיסטוריה ובעקבות מסעו של אביה הקשור קשר הדוק לאובדן אימה, ובעקבות מסעו למציאת מורהו וידידו הטוב שנעלם לפני שנים, וכמוהו, חווה אהבה בדרך וגם אימה מפחידה ומצמררת

אני יכול להבין את העדר של הקוראים שמיד קנו את הספר אי שם בתחילת שנות ה2000 עם כל זרם הסרטים על הערפדים שיצאו אז שגרמו לקוראים לחשוב שמדובר בשוס רציני ומותח אבל כשאני קורא בויקי שעד עכשיו לא עשו על הספר ה"דגול" הזה סרט למרות שרכשו את הזכויות , בליבי מתעוררת שמחה שאני לא היחיד שחושב שבספר הזה אין שום עלילת מתח ואקשין ששווה השקעה שתגיע לאקרנים.
ובתמצית אחת של ביקורת, הספר הזה יכל להתקצר לכ100 עמודים