• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נמסיס

נמסיס

מאת יו נסבו

הביקורת של גדפ

תמונה של גדפ
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
נמסיס

נמסיס

מאת יו נסבו

הביקורת של גדפ

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של גדפ
הוצאה לאור:בבל ומשכל
שנת הוצאה:2011
סדרה:הבלש הארי הולה #4
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
Dawn
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

אני מחבבת את הארי הולה אבל נדמה לי שהייתי מוותרת על הזמנה לארוחה בביתו. בכל זאת יש חידה,אפילו שתיים שדורשות פתרון ויש את רקל אהובתו והבן המתוק שלה, וביאנטה לן שמוצאת חן בעיני... וככה אני משייטת עם הארי משתדלת שהוא יצליח , גם כשאני ממש לא מבינה מה הוא עושה . זה יכול היה להיות סתם רומן סקנדיבי - אבל בלי דם זה לא ילך וטוב שכך. מומלץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שין שין
שין שין
1קורא|100%נשים

על המבקרת

תמונה של גדפ

גדפ

ותיקה
חברה מזה 12 שנים
69 ביקורות•239 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של גדפ
גדפ
ותיקה
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות69
לייקים שקיבלה239
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת27מתח ריגול והרפתקאות23ספרות מקורית11

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של גדפ

הסיפור של הילדה האבודה

הסיפור של הילדה האבודה

אלנה פרנטה

הרומן הרביעי של פרנטה נקרא הסיפור על הילדה האבודה. מהכותרת עצמה נוצרת ציפייה ובעיקר תהייה מי היא הילדה האבודה. האם הסיפור הוא על המספרת, או אולי על לילה כשהיתה ילדה ואולי על ילדה אחרת שמתוך הסיפור שלה תתפענח החידתיות סביב הקשר המיוחד בין שתי החברות. בלי להרחיב יותר מדי אנו מגלים שהסיפור נשאר אותו סיפור המתח בין המספרת לחברתה ומה שביניהן. מה שנותר סתום הוא כל מה שמתרחש אצל המספרת עצמה. אמנם היא מתארת באופן סדור וברור כמעין כרוניקה היסטורית מה אירע בחייה ובחיי חברתה ובני המשפחה של שתיהן. אולם הכול מתואר מבעד לעדשות מרוככות ומשוחות בווזלין כך שלא יסתנוור הקורא מעוצמת האירועים. איננו למדים דבר על עולמה הפנימי של המספרת ולגבי לילה, החברה הגאונה, אנו מקבלים דין וחשבון יובשני ורזה על פעולות ואמירות שהרגש הפנימי העמוק נחבא ומסתתר ועלינו לנחש אותו ולדמיין אותו בעצמנו. דמה הדבר לטיוטה של תסריט אפשרי שבו הכותב מקווה שהשחקנים כבר יביעו את הרגשות ויצקו תוכן משמעותי משלהם לתוך הפרדיגמה ששרטט. מה יודע הקורא על דיעותיה של המספרת בעניינים אמיתיים או על מה היא באמת מרצה בכל אותן נסיעות ברחבי העולם שם היא נפגשת עם קוראים. מה קורה לה עצמה בתהליך הכתיבה. אין הקורא יודע אלא סיסמאות קלישאתיות כגון פמיניזם, סוציאליזם, אנטי מאפיה, אנטי טרור, נגד שחיתות וכיוצא באלה. איך נראים אותם מפגשי קוראים ומה נאמר בהם. אין הקורא יודע לכאורה אין זה חלק מהותי מחייה של המספרת - אבל ברור שמה שמתרחש שם הוא בעל חשיבות לבד מהפן הכלכלי כי אחרת לא היתה מתמידה בכך ובוחנת את הצלחתה בקרב קוראיה דרכם.
בעיני הספר הוא ממש הפחות טוב מבין הארבעה. ורק בנקודה אחת מתעלה על עצמה פרנטה ומראה לנו מה היא יודעת לעשות. כאשר היא מתארת את רעידת האדמה בנפולי היא מצליחה להעביר את תחושת הכאוס המוחלט, האנדרלמוסיה המרטיטה ומעוררת הפלצות "התמוססות קווי המתאר" (עמ' 169) היא מכנה זאת ומוסיפה, "החפצים והאנשים משתפכים מתוך עצמם ומערבבים מתכת נוזל ובשר" (שם). ובהמשך היא מתארת כיצד את עצמה בתוך ההתרחשות "מה שלא יקרה ... אני נשארת יציבה" (עמ' 173).
מתוך הפרק הזה יוצא הקורא עם תחושה שהנה הקסם חוזר והקריאה שוב תישא אותו למחוזות רחוקים וקרובים בתוך עצמו. אך לא היא והכול שב לכרוניקה היבשה. כמעין עדות שנמסרת למישהו שחוקר מדוע לילה לא נמצאת ומה עשתה בעניין המספרת. והנה תשובתה "אני הייתי אני ובדיוק לכן יכולתי לפנות לה מקום בתוכי ולהעניק לה צורה בת קיימא. היא, לעומת זאת, לא רצתה להיות היא" (375) וכאילו אומרת המספרת, אין לי חלק בהיעלמות חברתי האהובה היקרה והיחידה. ייתכן שאלה באמת העובדות האובייקטיביות. אבל מי הוא הקורא שמחפש אובייקטיביות ברומן? חברה כאן תחושת הנפיצות שהיתה בכרך הראשון ובוודאי בשני. נראה שפרנטה התעייפה. ואולי עניין מיחזור הטקסטים עליו מספרת הגיבורה הינו שקוף של אותה התעייפות. נשאלת השאלה -לקרוא או לא לקרוא. התשובה - לקרוא כי התחלנו ולכן נסיים. וגם כי ישנם חלקים טובים מאוד ברומן שתענוג לקוראם.

לפני 8 שנים•גדפ
ספר המראות

ספר המראות

י.א. צ'ירוביצ'י

הרומן כתוב בשפה קולחת כמעט דיבורית. נוחה לקורא. השאלה הגדולה שנשאלת בספר פעמים רבות, מדי, הינה: "מה אתה זוכר מ..." בסופו של הרומן מי שבעצם מפענח את התעלומה הוא כמובן האיש שאובחן כלוקה באלצהיימר. כמה מקרי. בגדול הרומן עוסק בשאלה מי רצח את הפרופסור לפסיכיאטריה שעסק במחקרו בבעיות זיכרון ותודעה. הקורא אינו לומד דבר על המחקר הזה, לעומת זאת הקורא לומד הרבה על מערכות יחסים שעל פני השטח נראות מקסימות ומתחת לפני השטח בוערות אנרגיות לוהטות מסיבות אחרות לגמרי. מה שנראה כרומן בעיני האחד נתפש כהטרדה אובססיבית אצל אדם אחר , ועוד כהנה וכהנה. הקורא לומד שהכבישים בין ניו יורק לניו ג'רסי מרתקים כמעט כמו ההתפתחויות הדרמטיות בעלילה. ודיינרים מקומם חשוב כמו הבית שבו נרצח הפרופסור. ועם זאת, ספר טיסה יעיל, לטיסות קצרות טווח ולואקוסט כמובן.

לפני 8 שנים•גדפ
הנפשות האפורות

הנפשות האפורות

פיליפ קלודל

כפי שנאמר בביקורות אחרות פתרון "החידה הבלשית" אינו הכוח המניע את הקריאה ברומן. המספר מציע לקורא דרכי התבוננות שמקלפות את התבניות שמצויות במחשבתו של הקורא כמו בזו של המספר. מקלפות את הדעות הקדומות ומציגות אופציות אחרות של פרשנות לגבי התנהלותן של הדמויות בקהילה הקטנה שבה מתגורר המספר. מעמדות ונימוסים, איפיונים של מלבושים ומראות של בתים מציעים שיטוט בין מה שיודעים לבין מה שלא יודעים. ובתווך עומדות הנשים- הזכות והטהורות מלבר ומלגו, כמו הילדה הצעירה, האלמנה המורה החייכנית, רעייתו של המספר וגם הנשים שנראות כאילו הן שייכות לתחתית הגזע האנושי אך מתברר שהן בעצם קדושות ובעלות תובנות מפתיעות על העולם. בכל מקרה הגיבור הראשי על פי גישתו של המספר אינו בן אנוש אלא הגורל. דעתם של האנשים היא מוטת גורל, ומשום כך התפניות בעלילה אינן נובעות רק מן הפעולות שמבוצעות על ידי הדמויות בקהילה הקטנה - לעיתים בניגוד מוחלט מתחולל מהפך בלתי צפוי בעלילה שמשמעותה היא גזר דין מוות לאחת הדמויות.
הרומן מציע התבוננות באנשים ובטבע מתוך חמלה ופליאה ובעיקר צניעות. שווה קריאה - בנחת .

לפני 9 שנים•
★★★★★
•גדפ
השלישי

השלישי

ישי שריד

יומנו של יונתן, נסיך נכה ופגוע, מצמרר ומעלה שאלות קשות על החיים שלנו כאן ועכשיו. הדרך שבה ארגן שריד את החומרים שואבת את הקורא לתוך המציאות המסוייטת והמחרידה - ואי אפשר להניח את הספר לרגע. הקורא יודע מלכתחילה את הסוף הרע ובכל זאת כמעט מתפלל לאלוהים שיקרה נס. השיבוץ של הפסוקים המקראיים מדוייק ומעציב. קראתי את הספר במקביל לקריאה חוזרת בספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" שמתאר סוף נוראי אחר , טוב אז נראה שהצבא ישתלט על הוויה הישראלית - עברו 31 שנים והאצטלה השתנתה - אבל הסוף הוא אותו סוף. מעניין האם משרד החינוך או משרד התרבות יפסלו את המשך פרסומו של הספר מסיבות של חוסר נאמנות למולדת.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•גדפ
החולשה של ויקטוריה ברגמן - ילדה עורב

החולשה של ויקטוריה ברגמן - ילדה עורב

אֶריק אָקסל סוּנד

כנראה שבכל זאת אצטרך להמתין עד שאסיים לקרוא את כל הטרילוגיה המבטחת. כי בסיומו של הספר הזה נותרתי עם תחושת אי נוחות כללית. למעשה החידה כמעט ונפתרה במחצית הספר, וכל מה שנכתב מאותו רגע היה מבחינתי רק המתנה לרגע שבו המפקחת ז'אנט תגלה את התשובה ותבין עד כמה נוראית היא. ובכל זאת ההקבלה המעניינת בין חייה של הפסיכולוגית ושלל המושגים המקצועיים שאמורים לייצר אצלי כקוראה תחושה של אמינות,ומן הצד השני ההתבוננות על חייה של המפקחת הנלחמת על מעמדה המקצועי ועל הלכידות המשפחתית שלה היתה מעניינת דיה כדי שאסתגר עם הספר לשעתיים רצופות . בתור לא פסיכולוגית אני יודעת שהנפש האנושית אכן מבקשת לייצר תחליפים לאובדנים, אך לעתים אלה אינם עשויים באופן שמזהה אותם באופן חד חד ערכי. לסיכום כדאי לקרוא לאוהבי הז'אנר.
מילה אחת בשבחי התרגום והעריכה - הערות השוליים היו מצויינות וסייעו להבין את המושגים והתאריכים. על כך תודה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•גדפ
איש השלג

איש השלג

יו נסבו

אני מחבבת את הארי הולה. משהו בבדידות של האיש החכם הזה והפרטי כל כך מוצא חן בעיני. הרגלי שתיה לא שתיה שלו - נוגעים ללבי. הרעיון של בובת השלג שלא נותרים בה עקבות מקסים. הפתרון , כמו תמיד מסובך מדי מתפתל ומסתבך - ואפילו היה רגע שרציתי להגיד להארי הולה שהוא טועה .. אבל הוא ידע טוב ממני. אם כי הפרטים שהוא ידע ואני לא נחשפתי אליהם, ובאמצעותם הוא פפיענח את החידה המטרידה הזו, חבל שנסבו לא סיפר גם לי. למדתי על מבנה העיר אפילו ניסיתי למקם את האירועים על פי המפה המצורפת. העיקר - ספר צונן לימי השרב המעיק שהיה כאן באחרונה. כמו תמיד, הסקנדינבים חולצים נעליים בכניסה לבתים שלהם ושל זרים, ואחר כך מבצעים מעשי טבח נוראיים. השלג בולע הכול.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•גדפ
הבגידה

הבגידה

הלן דאנמור

חברה רופאה המליצה על הספר, ואמרה, את יודעת זה מעניין כי בכל זאת הגיבור הוא רופא והנאמנויות שלו הן לא רק לעצמו... ההתחלה היתה נהדרת, ריח של ליזול או משהו דומה עלה באפי, חריקות מגפיים על פרקט מבהיק ומסדרונות ארוכים, ותיאורים של חורף קשה ותורים עד אין קץ שבהם עומדת הגיבורה כדי להשיג מצרכי יסוד לבני משפחתה. והדילמה שמולה ניצבים בני הזוג בעקבות ההכרח לטפל בבנו של מפקד המודיעיםן הרוסי הסטלינסטי. מפחיד מצמרר והנימה האנטישמית שמהדהדת מדברי הגיבורים. יש טובים ויש רעים. אבל הפחד הופך את כולם לאויבים ואויבים בפוטנציה. הכול מהלכים על תחושת אשם שמוטמעת בנפשם מחד גיסא ומאידך גיסא הכול אוספים פרט אחר פרט בחיי הסובבים אותם ששבהם יוכלו להתשמש נגד זולתם במקרה הצורך.
חלקו השני של הספר סכמטי ושטחי ומתאר את החיים של השורדים נסתרים מן העין בין אם במרתפי לוביאנקה הכלא הידוע לשמצה ובין אם בדאצ'ה שאליה נמלטת אשת הרופא. והסיום... סתמי ולא מספק. היתרון הגדול של הספר - אחרי שעתיים הטובים איתנו והרעים מתים. כמו שרצינו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•גדפ
הדברים שאני רוצה

הדברים שאני רוצה

גרגואר דלקור

דווקא מתחיל נחמד הסיפור על אשה מהעיר אראס בצרפת. בעלת חנות לכפתורים וסרטי מוסלין ורוכסנים... כל השמות הצרפתיים הללו... איזה ניחוח של טיול עולה באפי, אני חושבת שיצאתי לחופשה .. ואז פתאום אני מבינה שרק גבר יכול ככה לכתוב על אשה בת 47 כאילו היא נצבת על צוק מול מים גועשים וכל מה שנותר לה - זה פשוט לקפוץ ולסיים את עניין הזה שנקרא חיים. נו, באמת. אבל, הרעיון שדווקא היא תזכה ב18 מיליון אירו משובב נפש בעיני, ובסיום הקריאה נשארתי ככה חוככת ביני לביני מה הייתי עושה לו זכיתי אני.. מה היתה רשימת הקניות שלי כוללת, כנראה שפורשה קאיין לא הייתם מוצאים שם. אבל סנדלים של לובוטין כנראה שכן וגם תיק וצעיף של הרמס. אח אח אח.. זה מה שגברים חושבים על נשים מן הפריפריה בצרפת. טוב, זה שם. אצלנו זה ממש לא כך. קראתי את הספר הזה בשביל כולם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•גדפ
אל מקום שהרוח הולך

אל מקום שהרוח הולך

חיים באר

שני מישורים עניינו אותי בספר , האחד תיאור גרוטסקי מופלא של היווצרות חצר חסידית, כיצד הכסף והמאעכרים מייצרים עסק במקום שאמור היה להיות כולו רוחניות ןצינעה על סף הנזירות. העניין השני הוא ההליכה למקום הנחבא ביותר מן המודרנה, מן החדשני, למקום שמצהיר על עצמו כטובל באוקיינוס של התעלות הנפש. ושם, דווקא שם, מוצא גיבור הרומאן את יצריו חזקים ממנו והוא נשאב לתוך סחרור שכולו רגשות ותחושות בעוצמה אדירה. בין שני העוגנים הללו נפרשת תמונה של מערכות יחסים חשובים לחשובים יותר, בין קדושה לטומאה ובעיקר בין מה שאדם רוצה להבין כמעשה אלוהי ובין מה שאדם מפרש כמעשה ידי אדם. עניין אחר שנאמר על ידי באר באחד הראיונות שקיים בעקבות הספר צד את אזני והיכה בי. באר סיפר שבחר את טיבט, משום שמדינונת קטנה זו היתה בבת עינם תרתי משמע של האמריקנים, כל עוד לא נמצאה להם דרך לעקוב אחר המתרחש בסין מתוכה פנימה. ובימים ההם השפיעה ארה"ב על טיבט מכול טוב. משנסע ניקסון לסין והתקבל שם בכבוד ויקר, וכוננו יחסים בין שתי מעצמות הללו, נזנחה טיבט לאנחות ונשכחה מלב מיטיביה. לא לחינם מציין באר בספר (עמ' 274-275) את הספר שכתב תומאס ליידר INTO TIBET . (ראה גם http://www.intotibet.info/aboutthebook.html). בעת שהספר יצא 2010, הודח מובראק משלטונו במצרים, ויחסי ארה"ב ומצרים השתנו כליל. בעצם נדמה שבאר מנסה לאותת לקוראיו כי גם הידידה הקטנה של הידידה הגדולה , ישראל,עלולה למצוא את עצמה במצב דומה. בספר יש מהלך מעין היצ'קוקי בו מטיילים ישראלים מתווכחים האם הצדיק שעולה איתם במעלה ההר הינו באמת הצדיק או סתם איש (עמ'241 243). וכמובן שהגיבורה היא גם יפה גם מדענית וגם יהודיה... הספר שווה קריאה וקריאה נוספת. ולא יזיק להצין בספר גוג ומגוג שכתב מרטין בובר שיש בו הרחבה של תמונת העולם שעולה מן הרומאן.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גדפ

ביקורות נוספות על "נמסיס"

נמסיס

נמסיס

יו נסבו

זהו. סימנתי את הוי שלי. החשש הפרוזאי שליווה אותי כשהתחלתי לקרוא אותו נמוג בשלב מסויים. לא מיד בהתחלה אמנם, זה לקח איזה 200 עמודים, אבל זה בכל זאת קרה ולקחתי שליטה.

כבר ראיתי את עצמי מלאת התלהבות, מחצינה שתיים מהתכונות שאני משתדלת להצניע במופע הוירטואלי ועל כן המבוקר הזה שלי, הנטייה להתלהב והפתטיות. דימיינתי את עצמי באה לכאן כמו מי שחזרה הרגע מחדר לידה, מתפעלת ללא גבול מהפרצוף האליפטי של התינוק הלא מאד יפה אובייקטיבית שזה עתה הגיח ומשתוקקת לספר עליו בפורום, רק שכולן שם אמהות צעירות אך מנוסות, טרוטות עיניים וחשופות עצבים.

אז זה הנסבו הראשון שאני קוראת ואחרי שקראתי כמה ביקורות אני מבינה שהבחירה בו היתה יחסית מוצלחת במונחים של השקעה לטווח ארוך, כי אם הוא אכן לוקה בתסמונת הספר הרביעי הרי הספר הבא יהיה בהכרח טוב יותר.

ואין לי תלונות. היה אחלה. הטובים טובים, הרעים או ממש רעים או סתם טיפשים, הצדק אבסולוטי ונדמה לי שבסך הכל אני מבינה את החוקים:

החולשות של הטובים לעולם יהיו במתכונת החסרונות של עצמך שאת מכינה לפני שאת הולכת לראיון עבודה, מגרעות נחשקות,

כל ציפורן חודרנית או חור בגרב שלא התייחסו אליהם בתשומת הלב הראויה הם סימן לבאות,

והפצצה שהונחה מתחת לכסא תתפוצץ בסופו של דבר, לא חשוב אם אני רוצה או לא רוצה שזה יקרה.

ונראה שזה עשוי טוב, הכל מאד מוקפד, אבל אני כבר די מזמן הבנתי שבקריאה זה לא הז'אנר שלי. את סוג החווייה הזאת אני מעדיפה בקולנוע או בטלויזיה. כשזה על המסך אני לגמרי נהנית.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
נמסיס

נמסיס

יו נסבו

החץ של עכברי מטייל לו בין ארבעה לחמישה כוכבים. תוהה, מהסס, מתחבט, מתלבט. ובכן, אנחנו לוקים בתסמונת הספר השני. למי שאינו בקי בתסמונת זו, הנקראת גם אדום החזיס-נמסיס-קתרזיס מסוג A או מסוג B, או בכל שם שתרצו.

לופת הקורא הנרגש את הספר השני, אחרי שהתפעל עמוקות מהספר הראשון, ושואל את עצמו: האם נסבו התעלה על עצמו בנמסיס, או לא. שהרי זאת עליכם לדעת, ספר ראשון (מתורגם ראשון לעברית, למען הדיוק) שמתגלה כמעולה ומפתיע, משאיר אחריו שביל רחב של ציפיה ותקווה. ואז, הספר השני, נופל במלכודת המחלה שלעיל. חלק מן החולים, אלה הלוקים בסוג A קוראים את נמסיס כשהם שטופים בדעות קדומות והתפעמות חולנית והם נאנקים מהנאה מזוייפת כאילו אינם יכולים להפריד בין ספר לספר ואין להם כלים חדשים לביקורת זולת ההתפעלות הקודמת מאדום החזה המופלא.
לעומתם, יש החולים בתסמונת מסוג B, והם מתים ללמד את הסופר לקח. אה, כבר חשבת שאתה מי יודע מה, ושכל ספר שתפיק מכאן והלאה יוכל לשייט על גלי ההצלחה בלי מאמץ מצדך, אז דע לך שעלינו לא עובדים. הספר הקודם היה מקסים, אבל במקום לכתוב ספר טוב יותר כתבת ספר טוב פחות, וזה נורא ואיום כשמדובר בסופר עם פוטנציאל גבוה.

מכיוון שבקופת חולים כבר אין תורים פנויים וחדרי המיון קורסים, עלי לאבחן את התסמונת שלי בעצמי: אם לקיתי ב-type A או ב- type B.

ובכן, לצערי, מכיוון שהתחלתי לקרוא את הספר לפני כמה שבועות וסיימתי רק לפני יומיים, הדיאגנוזה ברורה בהחלט. ומי שלא הבין את האבחון מוטב יפרוש מלימודי רפואה וילך ללמוד שאמאניזם.
וכמה מילים על הכשרון שלא הוכיח את עצמו בספר זה.
אדום החזה היה ספר מפתיע, מרגש, קושר חוטים היסטוריים לנורבגיה של היום, חם, נשי במקצת, ולו הפרק על העבר במלחמת העולם השנייה היה קצת יותר בהיר ונהיר ולא הייתי צריכה לקרוא אותו שלוש פעמים, הייתי נותנת לו מאה כוכבים מתוך מאה.
בנמסיס לא נשאר כמעט כלום מהתפוצצות הזיקוקין הזאת. הספר הוא קר, מנוכר, נורווגי, יש בו כמה תעלומות, אבל רק שתיים באות על פתרונן ואחת מהן ניחשתי די באמצע. וכאן עלי להתוודות. למרות שאני קוראת מיומנת של ספרי בלשים ויש לי חוש חש לפתרון תעלומות, אינני מאלה המתיימרים לפתור תעלומות לפני הסופר. זה קורה לפעמים, אבל בהחלט לא תמיד. ודווקא בספר המורכב הזה, תעלומה אחת התבררה לי קצת בטרם עת.
נמסיס ליווה אותי במשך כמה שבועות, עניין מביך קצת בהתחשב בעובדה שמדובר בספר מתח. אם מותחן לא אוחז בגרונך, ולא דוחה שינה, עבודות הפסח, עבודות פורים, עבודה בעבודה וסתם מחוייבויות, מה כן יעשה את זה?
וכך קרה שנאלצתי לקרוא פרקים שלמים פעמיים כי פשוט שכחתי מה בדיוק קרה. יו נסבו, אני מצטערת, אבל זה באמת לא זה.
אז מה היה לנו בספר הזה?
1. תעלומת שוד שבסופו רצח (הפרק הזה כתוב באופן גאוני).
2. התעלומה של אנה, אהובתו לשעבר של הארי.
3. האם יבוא תום וולר השוטר הנבל מן הספר אדום החזה על עונשו?
אינני רוצה להרחיב את הנקודות שהוזכרו, כי לתאר את תוכנו של ספר מתח פרושו להרוס את המתח.

המתפעמים מסוג A, טרחו לאזכר את התהפוכות שבספר ואת העובדה, שבכל פעם שנדמה כי התעלומה באה על פתרונה, העניין מתהפך והתעלומה מסתבכת. וזה נכון. הם גם כתבו כי נסבו הוא רב אמן בהתפייטות ובתאור מצמרר של כל מה שקשור בתיאורי נוף. והם צדקו. הם גם אהבו את דמותו החבוטה של הארי הולה, אלכוהוליסט מסתבך בצרות שיגרתי לחלוטין, שלצערנו כל בלש שני הינו אביו הרוחני (בהתחשב בעובדה שרוב הבלשים הספרותיים שלנו מבוגרים מהארי).
אני, לעומת זאת, מקווה מאוד שהספר השלישי ידמה יותר לאדום החזה, שאוכל לתת לו חמישה כוכבים בלי לאבחן תסמונות ושיו נסבו יעניש סוף-סוף את תום וולר, כי יש גבול לסבלנות שלי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אפרתי
נמסיס

נמסיס

יו נסבו

****


לא מזמן כל כך, הייתי מעורב איכשהו ביצירה של סרט קולנוע באורך מלא. אני זוכר שבמהלך הדיונים על התסריט ומהלך העלילה עלתה התיאוריה הפשטנית משהו (אבל בפועל מדוייקת למדי) שסרט טוב הוא כזה שאתה יכול לתאר אותו בחצי דקה בשיחה טלפונית לחבר. הצלחת? יופי, אפשר להמשיך. לא הצלחת? מורכב מדי? לא טוב. צריך לחזור ולעבוד על התסריט, לפשט אותו, לזקק אותו. משהו לא עובד. בתכל'ס, זה עובד עם כל סרט טוב שראיתי.
גם בספרים, המבחן הקטן הזה אמור לעבוד. כשחושבים על זה, רוב הסיפורים די פשוטים, גם אם מדובר ברומנים מורכבים או בעלילות רצח סבוכות. בתוך הספר יש עוד מורכבויות, כמובן, ושפה ומבנה וסיפור ומסתורין וכל הדברים האחרים שהופכים צירוף של מילים ומשפטים ליצירה ספרותית מדהימה, אבל בסופו של דבר - רצוי שהספר יוכל להסתכם בתוך מין סינופסיס קצר, פסקה קצרה או שתיים. בדרך כלל, השורות האלה כתובות על הכריכה האחורית של הספר, ומסכמות בקצרה את העלילה, למי שצריך את זה.
התיאוריה הנחמדה הזו קרסה ארצה ברעש גדול ב"נמסיס".
אם מישהו היה מבקש ממני בסוף קריאת הספר הזה לסכם בכמה משפטים את העלילה עבורו, הייתי מסוגל - אולי - להגיד משהו כזה: יש שוד בנק והכספרית נרצחת. קשה למצוא חשודים. אחר כך קורים מיליון דברים ובסוף מתברר מה קרה. אבל איך הגענו לשם? רק אלוהים ויו נסבו יכולים להסביר. אולי רק יו נסבו. כי הסיפור הזה כל כך סבוך, ומורכב, ומעניין, וקושר את כל גיבוריו באופן כל כך אינטיליגנטי ולא מתבקש, שזה מרגיש כמו המופעים האלה בקרקס, שמישהו מצליח לאזן שלושים צלחות על עשרה מוטות דקים שמונחים זה על זה, וכל העסק חייב להיות מדוייק על המילימטר, אחרת הכול יתמוטט בשניות.

אחרי "אדום החזה", חיכיתי בקוצר רוח שייצא הספר הבא בסדרה. היו שם כמה קצוות לא פתורים, והשם "נמסיס" סיקרן אותי ורמז שהקצוות האלה ייפתרו, כך שבשנייה שראיתי אותו בחנות, קניתי אותו והתחלתי לקרוא. "אדום החזה" היה ספר בהחלט לא רע, ולמרות שהוא סקנדינבי ומקומי מאוד, הוא מרגיש הרבה יותר תכליתי מהספרים של סטיג לארסון, ויש בו משהו הרבה פחות נקי, הן מבחינת העלילה והן מבחינת הדמויות והשפה.
ובכל זאת, אני חייב לומר, ובאופן מפתיע - "נמסיס" עולה על "אדום החזה" אולי בכל פרמטר. הוא בעיניי ספר מבריק. סיפור בלשי שקשה מאוד לנחש את פיתוליו, אבל כשהם באים אתה חייב להודות שהם מעניינים, לא מתבקשים ויחד עם זאת מאוד לא סתמיים. הדמויות עגולות ואמינות, הן לא אומרות כמעט אף פעם את הדברים ה"נכונים" שהיית מצפה שיגידו, דמותו של מפקח המשטרה הארי הולה היא כמעט ההיפך ממה שהיית מצפה מגיבור ספרותי, ואפילו מאנטי-גיבור. הוא שתיין, הוא לא חכם במיוחד, אופיו פגום, הוא חלש פיסית, ממורמר לעתים, אין לו חוש הומור מושחז ויציאות שנונות - ברוב המקרים ממש להיפך - והוא מתפקד כמעט כמו מריונטה תחת שליטתם של נבלים כאלה או אחרים, ולא מבין דברים שהם כמעט מובנים מאליהם. התחשק לי לאחוז בכתפיים שלו ולצרוח: הלו! תסתכל לשם, טמבל! זה הוא! זה כל כך ברור, איך אתה לא רואה?!
נסבו מיטיב לתאר מצד אחד סיטואציות מורכבות עמוסות בפרטים כמו שוד בנק, ומצד שני רגעים שקטים וליריים כמעט, כמו מחשבותיו הנודדות של המפקח כשהוא מעשן סיגריה. הכתיבה שלו יכולה להיות כמעט משעשעת לעתים, בייחוד כשהוא מתאר מצבים טעונים אבל מצליח להשחיל בהם בדייקנות כירורגית רמזים קומיים דקים. מצד שני - כשהוא מותח, קשה לנשום.

אני בהחלט מוריד את הכובע. את הבא אני הולך לחפש גם באנגלית - התרגום של הספרים בעברית קצת נוקשה בעיניי וגם כאן המעבר בין תתי פרקים היה צריך להיות מובחן וברור יותר, כי אין שום אינדיקציה לעתים שעברנו סיטואציה בתוך הפרק, לפעמים תוך כדי שיחה שלא ברור אם הסתיימה.

דבר אחרון - רספקט ל"סטודיו דרום" על עיצוב כריכת הספרים (גם של "אדום החזה"). ממש מתחשק לחטוף את הספרים האלה, ופתאום המחיר המלא שלהם (קרוב למאה שקל למרות ששילמתי בפועל 70) נשמע שווה בהחלט.


****

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נמסיס

נמסיס

יו נסבו

מכירים את זה שקצב הנשימה שלכם משתנה עם קצב הנשימה של הדמות בספר שאתם קוראים? פתאום אתם מרגישים שאתם מתחילים לקרוא מהר יותר ויותר... שנשימתכם נעצרת? שאובוי לבושה אתם קוראים פסקה קדימה כדי לוודא שהכולל בסדר?
לא מכירים? אם כך אתם צריכים לקרוא את הספר הזה. כי ככה רבותי, לעניות דעתי כותבים ספר מתח. יש בו גם דמויות עגולות, גם אווירה, גם אמינות, יש רגעים שאין לך מושג, ויש רגעים שהרגשתי כמה אמא שלי בתקופה שסירטי אימה היו באופנה (וידאו שארפ, חנות השכרת סרטים בקצה הרחוב, כותרים כמו "ליל כל הקדושים" סיוט ברחוב אלם על כל המספרים, ועוד... איך לעזעזל נתנו לנו לראות סרטים כאלה בגיל כזה, עד עכשיו לא החלטתי עם בוב ספוג זה תוכן הולם לבני בן ה 10...בחזרה לביקורת) באותם סירטי איימה, אימא שלי תמיד צעקה בזמן שהרוצח התגנב מאחורי הווילון של הבלונדינית המתקלחת... מנסה בכל כוחה להזהיר אותה. לא מעט פעמים רציתי להוציא את הסיגריה מהפה של הארי ולכוון אותו ולסייע לו, ולהזהיר אותו... הארי הולה הוא לא גיבור כל יכול, הוא לא נקי כפיים ובר לבב, אין לא אישיות חפה מחולשות, ואולי בגלל זה הוא הרגיש לי כה אמיתי.
אני יודע שהייתי אמור להתחיל מאדום החזה... אבל זה מה שנקרה בדרכי קודם ואני לא מצטער, אשלים את שדורש השלמה.
ולמי שהתקשה לקרוא בין השורות, הספר מומלץ, למרות שנראה לי שההמלצה מיותרת, איכשהו אני מרגיש שאני היחיד שעוד לא קראתי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
נמסיס

נמסיס

יו נסבו

עד שהתחלתי לכתוב את הביקורת, לא ידעתי שאכתוב אותה. לא בגלל שהספר לא טוב או לא מעניין - הוא דווקא טוב ומעניין מאד. זה אחד מאותם ספרים שגורמים לאנשים להגיב אליהם - לטוב ולפעמים גם לרע. זה הספר השני של נסבו שאני קוראת, ואת הראשון קראתי ממש מזמן.

הארי הולה הבלש של נסבו גרם לי לחשוב על המקצוע הספרותי הזה. כבר אמרו לפני ש"בלש" במותחנים צריך להיות שרוט קשות: בדרך כלל הוא בודד - גרוש או אלמן, שותה יותר מדי, לא מתנהג באופן מקובל, יש סביבו אווירת מדנים ותככים, ובדרך כלל סולחים לו על כל המיזנטרופיה הבלתי מוסתרת שלו בגלל יכולתו המופלאה לפענח פשעים, שזו הסיבה לקיומו. הולה הוא אובססיבי לפיתרון חידות, העבודה שלו מגדירה אותו - כי היא יחד עם השתייה מהווה את הסיבה לקיומו. יש לו חברה שבספר הזה נמצאת בארץ אחרת והקשר בינהם מסתכם בשיחות בטלפון בעל קליטה לא משהו.

העלילה בנויה נפלא. שתי תעלומות שנראות על פניו שונות ולא קשורות משתלבות להפליא ועם הפיתרון (המפתיע!) אתה מבין גם עוד על מה שחושב נסבו על משפחות, על אהבה, על פושעים, על "כבוד" על אמת ועל שקר. ומה שהוא חושב הוא מרתק וכנה, מתובל בפרטי תרבות ומוסיקה (אמנם של עשור או שניים קודם, אבל בכל זאת!) ולא גרם לי לפקפק באמינותו.

הספר הזה שונה ככל שניתן ממותחן אמריקאי. הוא מורכב, מתאר מצב מציאותי, הולה שוגה לעתים, שגיאות שעולות ביוקר לו ולאחרים. אבל בתמורה אתה מקבל סיפור שהוא יותר מנוסחה ושאינו מתמקד רק בפשע ובפיתרונו. חובבי המתח שאוהבים "קצת יותר" ייהנו מהספר הזה, לדעתי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
נמסיס

נמסיס

יו נסבו

הנה לקח לחיים - לא לקרוא את ספרי הסדרה בסדר רנדומלי. אדום החזה היה מרענן ומפתיע. פנטום היה מרתק ומבריק. נמסיס - פחות. נסבו עדיין אותו נסבו ולא שחלילה פרשתי ממועדון המעריצים שלו, אבל אחרי פנטום הייתה ירידה מסויימת ברמה. יש לי מין הרגשה עמומה שקיים (מבחינתי כמובן)כלל ה"שלושה" בספריו, ז"א החשוד הראשון והשני לעולם לא יהיו הרוצחים והאדם השלישי, שלכאורה לא - הוא כן. לא כלל מדעי, סתם אינטואיציה נשית:-)

מכיוון ששוב אין לי הרבה מה לחדש אחרי יותר משלושים ביקורות מהללות, כהרגלי לאחר קריאת ספריו של נסבו, אפצח במספר שאלות המופנות אל עצמי:

1. הארי הולה הוא אלכוהוליסט שלא מצליח להגמל, אנטיפת מוצהר, מרושל בהופעתו ובעל הגיינה לקוייה ועדיין כל הנשים הן נר לרגליו. למה?
2. למה כל השמות של הנורבגים בספר קצרים וקלים להגייה (הולה, ובר, מולר, לן, ילטן, וולר) ושמות של הרחובות והשכונות לא ניתנים להגייה בשום פנים ואופן?
3. למה בן אדם שהותקף על ידי רוטווילר רצחני והיה על סף מוות לא הולך לבית חולים (או לפחות יורד על בקבוק ג'ין), אלא עולה על טיסה מסחרית טרנסאטלנטית כדי לתפוס את הרעים. מזוכיזם? לפחות תלמד מביבי - טוס בביזנס!
4. ממתי חיוך של דיוויד הסלהוף נחשב לשם דבר בתחום החיוכים? מישהו בכלל ראה את החיוך שלו מאחרורי הסיליקון של פמלה אנדרסון?

על אף כל אלה, קניתי את כוכב השטן, ציידי הראשים ופטנט הפוקים של דוקטור פרוקטר. אני את דמי החברות במועדון שילמתי...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
נמסיס

נמסיס

יו נסבו

חשבתי שמי שמנהל את העולם הוא האיש השחור בבית הלבן או מיליארד ומשהו סינים או גוגל או תאגידי הענק או מארק צוקרברג/טים קוק/ביל גייטס או השייחים של נסיכויות הנפט במפרץ הפרסי או שימון פרס את בג״צ.

אז חשבתי.

מי שמנהל את העולם דה פקטו זה צועני אחד, רסקול בּדגֶ'ט, שיושב בתא כלא באוסלו, נורווגיה. רסקול זה, יש לו זרועות במערכת הפשע בברזיל, שלוחות במערכת המשפט ברוסיה, מוציאים לפועל ברחבי אירופה, והוא לא צריך שום גוגל ארת' או ווייז כדי לאתר שום מאן דהוא בשום מאן דפה או דשם – יש לו מרשתת ייחודית לא מבוססת טכנולוגיה: הצוענינט. הוא סוג של באבא-פשע ששוטריה הטובים של משטרת אוסלו עולים אליו לרגל, בברכת הממשל הנורווגי, כדי שיעזור להם לפענח פשעים ולהשתיק את הציבור הנורווגי הנודניק שמתלונן שהמשטרה לא מפענחת פשעים. בין העולים לרגל גם בכיר בניה של משטרת אוסלו, הלא הוא המפקח הארי הולה.
(אילו רק רסקול בדג'ט היה זמין כשנחתמו באוסלו הסכמי אוסלו... אם מישהו יכול היה לסכל אותם, זה רק רסקול בדג'ט. כל מי שקורא "פושעי אוסלו לדין" צריך פשוט לפנות לרסקול והוא כבר יטפל בהם.)

עברה יותר משנה מאז קראתי את אדום החזה, והזיכרון קצת היטשטש. יו נסבו הסיר את האבק שהצטבר אצלי בעמ' 21 כשהגניב באלגנטיות את תקציר הספר הקודם. אלן ילטן המנוחה, ראש מחלק הפשע ביארנה מולר, הניאו-נאצי סוורה אולסן והמפקח החתיך ההורס הקטלני תום וולר. רקל, בת הזוג החדשה של הארי שאותה דווקא קצת זכרתי, הוגלתה לרוסיה עם בנה אולג, מה שאיפשר להארי לחדש ימיו כקדם עם אנה שהייתה אהובתו למשך שישה שבועות לפני שש שנים. 6-6 זה מספר נאחס, כפי שיתגלה בהמשך.

הפעם התרחש שוד בנק, פקידת בנק נרצחה, אנשים - בעיקר נשים - מסביב להארי הולה ממשיכים למות (יש בו מנחוס, בהולה הזה) ואיכשהו יו נסבו הצליח לקשור ביניהם. ספר זה, בניגוד לקודם, מתמקד בהווה ולא בפשעים ששורשיהם במלחמת העולם השנייה, ומבחינה זו הקריאה הייתה נוחה יותר למשתמש. אלא שפיתוליה הסבוכים עד כדי פסיכדליים של העלילה איזנו את הנוחות הכרונולוגית היחסית. אפילו ביארנה מולר אמר להארי הולה שהוא עושה לו כאב ראש.

"מה זאת אומרת?" שאל מולר. תחזור על זה עוד פעם, הארי, לאט."
הארי נשם נשימה עמוקה.
"בעצם, לא משנה," אמר מולר. "כואב לי הראש."

אצל נסבו, המתח לא מתקיף מאחור ולופת אותך בצוואר, אלא מתגנב לו בחשאי, בצעדים חרישיים וערמומיים. המתח הוא כמו רפסודה שצפה באגם שקט על המאדים, כשאין רוח ואין אדוות גלים ובעצם, האגם הוא בכלל קפוא. אם בכלל יש אגם על המאדים. אין פה דפיקות לב מואצות, ואין שעון שמראה שכבר שלוש בלילה ואני בכל זאת לא מסוגלת לעזוב את הספר. הוא לא ספר מאחר ובוודאי לא ספר מבריז, אבל הוא ספר טוב ומעשיר. מאוד מעשיר. יו נסבו ושליחו הארי הולה הם מצבור ענקי של ידע.

דברים שלא ידעתי עד שקראתי את נמסיס ואני לא מבינה איך הגעתי עד הלום בלעדיהם
# אאוריס אלטאה: אוזניים בולטות (הנסיך צ'ארלס, בלשון עממית)
# פּוּסִיפוּרְם גְירוּס: חלק באונה הצדעית במוח שתפקידו היחיד הוא לזהות פרצופים
# אוסלו: אוס = רכס לו = מישור
# כוכבי נויטרון: כוכבי לכת שרמות הדחיסות וכוח המשיכה שלהם הן כה גבוהות עד כי כל ניצוץ קטן יגרום לפיצוץ בעוצמה של פצצת אטום.
# דיסוזמיה: אי יכולת להריח גווייה
# ארבעת יסודות הנקמה: שמחה לאיד, קטנוניות, צדקנות וסדיזם.
# האנתרופולוג אדוארד הול היה הראשון שהוכיח את הקשר בין המרחק שבו בני אדם עומדים זה מזה בעת שיחה לבין היחסים ביניהם. איזה גאון!

בכל זאת תפסתי את יו נסבו באי דיוק קטן. הוא הסביר שאנגרמה היא משחק אותיות, למשל מילים שאפשר לקרוא אותן גם מההתחלה וגם מהסוף, כמו המילה "מים". כמובן שהוא לא הדגים זאת על מילה עברית, כי הוא לא יודע עברית. הוא יכול היה להרחיב חקר עוד קצת ולכתוב שמילה שכזו נקראת פלינדרום. פלינדרום הוא מקרה פרטי של אנגרמה.

אבל אין על הארי הולה. אילו רק הוא היה מפענח גם פשעים אמיתיים שלא יו נסבו הגה, הייתי ממליצה עליו למפכ"לות.
אני תוהה אם גם במציאות אפשר להוציא דגימת דנ"א מתוך הבל פה של שודד בנק שננשף על הזכוכית בדלפק, ועוד לפענח אותה בתוך 3 ימים, ועוד כשזה שעון חורף נורווגי.
איפה אוסלו ואיפה אנחנו... אצלנו זה לוקח 3 חודשים ועוד בשעון קיץ וזה עוד כשיש בכלל מפכ"ל.

אבל לנו יש פלאפל. ולנו יש רח' הרצל פינת בגין. ולא רח' בלתיקריאוסלוואיין פינת גיברישקוואובווייאן בואכה נשברוליהשיניימסססמקובווייאאן.

הארי הצמיד את הטלפון הנייד האדום של ביאטה לאוזנו.
"מוקד התחזוקה של עיריית אוסלו? מדברים מהמשטרה. איפה אתם מרוקנים את המכולות שלכם? את הפרטיות, כן. מתודיקה, איפה זה... ורקסאייר פורולונדס ואי באלנברו? תודה. מה? או בגרנמו? איך אני אדע באיזה..."
"תראה," אמרה ביאטה. "פקק תנועה."
בירידה אל צומת הטי מול קפה לורי בהגדהאוגסוואיין יצרו המכוניות חומה בלתי-חדירה לכאורה. היינו צריכים לנסוע באורנינבורגוואיין," אמר הארי. או בשירקוואיין."

כן. דפניטלי שירקוואיין.

אני מחבבת את ההומור האנדרסטייטמנטי של הארי הולה, את חוסר הבולשיטיות שלו, את העקיצות הדוקרניות, הלגלגניות, המדויקות והכה מתוקות שהארי שולח לרונה איברסון, מפקד האגף לחקירות שוד. איך אומרים בנורווגית אפס?

דוגמה מתוקה לחוסר הבולשיטיות ההארי הולית:
מפקד משטרה כלשהו להארי הולה: הצגת מידע רלוונטי שמאפשר שמירה על כללי המשחק.
הארי הולה למפקד משטרה כלשהו: הלשנה.


אסיים בשתי בדיחות. אחת שלי ואחת מהספר.
# "אגפי הפשע, השוד ועברות המין ארגנו מסיבת חג מולד משותפת בקפטריה." (לא מדובר באגפים של ארגון הפשע של דומרני את אבוטבול, אלא דווקא במשטרת אוסלו.)
# שני ספלים ריקים יצאו לטייל באוסלו. לפתע ראו ספל קפה. אמר האחד לשני בהתלהבות, "יו! נסבו."


מעניין אותי אם השם המקורי והמלא של יו נסבו הוא יואכים יונסבו.
אבל יותר מעניין אותי מי היה משחק את הארי הולה בסרט או סדרה. אני צריכה איזושהי נקודת ייחוס לעוד שנה, כשאקרא את ההארי הולה הבא.

הופה הולה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
נמסיס

נמסיס

יו נסבו

"הופה הולה הולה, הופה הולה... כל בוקר אני מתעורר... מכין לי כוס קפה... הופה הולה הולה הולה..." זה מה ששרתי לעצמי כמעט בכל פרק שקראתי בספר. אמנם הרי הולה בכלל לא בטלן, אבל התיאורים של השכמתו, הכנת הקפה, המחשבה על השתיה החריפה שהפסיק לשתות, הסיגריה, חוזרים בספר שוב ושוב כמו פזמון חוזר, זה נראה כמו הדבק של החיים שלו, ובמחשבה שניה אם זה הדבק של החיים שלו הרי זה דבק החיים של רובנו. העשיה החוזרת.
בכל מקרה, טעם החיים של הרי הולה זה תעלומות של שוד ותעלומות של רצח. וחייו מכוונים בעיקר למצוא את האשמים. יש לו גם חברה שהוא אוהב, אבל היא ברוסיה עם הבן שלה, בדיונים משפטים מול האב של הבן על חזקה.
להולה, כמו כמו בכל סיפור משטרתי, יש שותפים לעבודה שהוא אוהב, יש כאלה שהוא שונא, ובעיקר יש לו חברים טובים מאוד, מחוץ למשטרה, שעוזרים לו. יש לו חשיבה "מחוץ לקופסא" ולפעמים גם עשיה מסוג זה, מה שמעצבן את רוב שותפיו לעבודה. אבל מה שבעיקר עוזר לו בספר הזה - זו שותפה שלא שוכחת לעולם פנים של אדם שראתה אי פעם. ובכל זאת, הוא גם טועה באבחנותיו, יותר מפעם אחת.
הספר הוא ספר בלשי נחמד, כמו ספרים רבים מסוג זה. אני לא מצאתי בו יחוד, ואני גם לא חושבת שאקרא את ההמשך שלו. המשך שאולי כבר יצא לאור ואולי לו. אין לי מושג, אבל ברור שסידרת הולה לא הסתיימה, כי האיש הכי רע עדיין לא נתפס. בדרמה תורכית אולי זה היה הסוף, אבל יש לי הרגשה שהנורבגים רוצים סוף קצת יותר טוב, ובעיקר צודק.
הופה הולה הולה...

לפני 5 שנים•
★★★★★
•בת-יה
נמסיס

נמסיס

יו נסבו

לפני זמן מה, בעגה המקצועית, "חטפתי צינון". השתמשתי במי מלח, סחבתי איתי גליל של נייר טואלט לכל מקום, ושכחתי איך נושמים מהאף בצורה נורמלית.
יום שבת אחד הגיע ואני הוצאתי מערימת הספרים של אמא את הספר הנ"ל. הזהרתי אותה שאני חושבת שזה לא הספר הראשון, אבל היא לקחה אותו בכל מקרה (מזל. מזל טהור. אני מאמינה במקריות, דרך אגב.).

וכך קרה שאני, מילים המצוננת, נשארתי במיטה כל שבת כמעט (למעט הפסקת מחשב של שעה וחצי) וקראתי את "נמסיס" של יו נסבו.

העלילה מסובכת מכדי שאתחיל להסביר אותה, מה גם שאני לא זוכרת ממנה כלום. הדבר היחיד שנשאר אצלי זו ההרגשה של - "רגע, אבל זה נפתר, ההוא עשה ככה וככה ובסוף היה -", שמתבדה לגמרי בעקבות המחשבה הבאה -"אבל יש עוד ______ עמודים עד סוף הספר, איך הוא עומד למלא אותם?" ונזרקת לפח השיממון של התמימות אחרי שמתברר שתיאוריית הקשר שרקחתי בכלל לא נכונה, כי יש משהו עמוק עוד יותר מאחורי הכל.

ובאמת, אני חייבת להגיד, זו הרגשה פשוט נהדרת. אני לא קוראת ספרי בילוש בדרך כלל, בעצם בכלל לא, אבל נראה לי ש"קפצתי ראש" לתוך הז'אנר הזה ואני ממש לא רוצה לצאת מהבריכה.

זהו ספר מסובך ומלא הפתעות, עשיר ונהדר.

אחרי כמה שעות יצאתי מהמיטה ובהרגשה קצת סהרורית החזרתי את הספר למדף ותהיתי מה עשיתי מאז תשע בבוקר, עכשיו כבר שלוש ולאן הזמן רץ, וממש לא שמתי לב אבל עבר לי הצינון.

נתון 1: מילים מצוננת קוראת יו נסבו, מילים מבריאה מהצינון תוך שעות.
מסקנה: תקראו יו נסבו, זה טוב לצינון.
נתון 2: עכשיו חורף, כולם מצוננים.
מסקנה 2: כולם צריכים לקרוא יו נסבו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מילים
דירוג
4.0
לפני 13 שנים

“הספר השני שתורגם לעברית, טוב יותר מהקודם ("אדום החזה"), מעניין ומושך. מפחיתים מההנאה: הניסיון של הסו”

39/51
ביקורות על נמסיס
הבאה
יאנוש
לפני 14 שנים

“אומנם כאשר יו נסבו יוצר רומן הוא רותם ידע אישי רחב, אך לפעמים יש תחושה הוא מוגבל, וכך גם הטווסטים בס”