כשאני חושבת על זה, תמיד נדמה לי שאני אמות צעירה.
כמובן, לא נדמה לי שאני אי פעם אמות בכלל - העובדה שאני יודעת שזה חייב לקרות מתישהו לא אומרת שאני מרגישה את זה באמת, שאני מפנימה את זה - אבל עד כמה שהמוות שלי לא מסתדר לי בראש, יש משהו שלא מסתדר לי יותר.
להתבגר. להזדקן. שוב, בחושים ההגיוניים שלי אני יודעת שזה יבוא, אבל לדעת משהו ולהרגיש אותו זה לא אותם הדברים. אתם מבינים על מה אני מדברת? כשאני מנסה לצייר לי בראש תמונה של עצמי מתבגרת, ומוצאת עבודה קבועה, ומתחתנת, ומביאה ילדים - התמונה הזו מסרבת להתיישב לי במוח. אני לא מצליחה באמת לראות את זה קורה. אם אני מתאמצת חזק, אני יכולה לראות את עצמי בצבא, ואפילו באוניברסיטה, אבל לא רחוק יותר.
ויחד עם זאת, אני גם באמת לא מצליחה לראות את עצמי מתה. כולם יודעים שהם ימותו בסופו של דבר, אבל כמה מאיתנו באמת מעכלים את זה?
אתם מבינים על מה אני מדברת, הנערים מביניכם? על חוסר היכולת לראות את עצמך בעתיד? אתם מרגישים את זה גם, או שזו רק אני? ואני הרי יודעת שלא יקרה מצב בו אני סתם פתאום אפסיק להתבגר, כמו פיטר פן. כך שאחד משני המצבים ההם, שמסרבים להסתדר באותו קו במוח שלי, יקרה. או שאני אמות, או שאני אתבגר.
והכי גרוע זה, שאני לא בטוחה מה מביניהם אני מעדיפה. כן, למות בגיל צעיר אומר להפסיד הרבה, אבל זה גם אומר להפסיד הרבה מהדברים הרעים. זה אומר להתחמק מכל מה שאני מפחדת ממנו. מאחריות, ממחויבות, מהרגע בו כבר לא אוכל להשתמש בהורמונים בתור תירוץ לבלבול שלי.
אמא שלי אומרת שהגיל בו אני כרגע הוא הגיל הכי יפה. אני ממש לא מרגישה שזה גיל יפה, לא עם כל ההורמונים, הבלבול, הפחד, הלחץ, הרצון להשתלב, חיפוש התשובות, ושוב בלבול.
אבל אני מאוד אתאכזב אם יום אחד, כשאהיה מבוגרת, אגלה שהם צדקו, ושמפה זה רק מדרדר.

סאם, גיבורת הספר, לא צריכה לדאוג מכל זה. היא מתה, בתאונת דרכים בדרך הביתה ממסיבה, ביחד עם החברות, ביום האהבה, בעודה בת 18. היא מעולם לא עשתה סקס, היא מעולם לא עשתה בנג'י, היא מעולם לא אכלה ביצי דגים, היא מעולם לא הרוויחה כסף משל עצמה, היא לא עשתה מיליון דברים ועכשיו גם לא תעשה. היא לא אמרה להורים שלה מספיק שהיא אוהבת אותם. היא לא הסתכלה מספיק על אנשים אחרים, על החיים שלהם. היא לא עזרה מספיק לאנשים שיכלה לעזור להם. ועכשיו זה מאוחר מדי.
או שבעצם...?
כי אף על פי שהיא מתה, שהיא יודעת בוודאות שהיא מתה, היא מתעוררת למחרת בבוקר במיטה. או שבעצם, לא בדיוק למחרת. היא מתעוררת שוב לאותו יום, היום שתמיד יהיה היום האחרון בחייה, ויש לה הזדמנות אחת אחרונה לעשות משהו משמעותי עם עשרים וארבע השעות האלו. ואז היום חוזר על עצמו שוב. ואז שוב. ולא משנה כמה היא מנסה, בסוף היום היא מתה.
או שאולי בעצם המטרה בכלל לא הייתה להציל את עצמה?

יש לספר הזה מוסר השכל מאוד ברור - תעשה טוב, תתחשב באחרים, לכל אחד יש השפעה עצומה על הסובבים אותו שהוא אפילו לא מודע אליה, השתמש בה לטובה.
אבל מה שבי אישית נגע יותר היו הדמויות. הן לא היו מושלמות, אבל הן היו אמיתיות וכנות.
קראתי ביקורת אחת שאומרת משהו בסגנון:
"סמנתה וחברותיה הן ביצ'יות מניאקיות שלא מודעות לעצמן. ואי אפשר שלא לאהוב אותן."
וזה נכון. אני לא יודעת לגבי אחרים, אבל אני אהבתי את ארבעתן, את סאם ולינדזי, ואלי ו(רגע, חוזרת לספר לבדוק, למרבה הבושה שכחתי את שמה)אלודי.

אהבתי את זה שהן היו רעות קצת, והמציאו שירים על ילדה לא מקובלת ושרו אותם כל פעם שהיא עברה לידן, אבל בו זמנית הן גם היו שם אחת בשביל השנייה, לכל צרה וכל מצב, והן היו שם עם אהבה. אהבתי את זה שהן לא היו מלכות כיתה מהסוג המושלם, שתמיד נראות מתוקתק, עם שביל של בושם ובנים שמאוהבים בהן ובנות שמזדנבות אחריהן. הן היו בנות אדם אמיתיות, שצוחקות על דברים גסים ומשתכרות ומשפריצות שוקו מהאף מרוב צחוק.
יותר מהכל, לפי דעתי, זה ספר על חברות. חברות בין ארבע בנות, שאפשר בקלות למצוא בעולם האמתי. חברות שבה שומרים את הסודות אחת של השנייה, ולא מדברים על דברים כואבים, כמו אמא אלכוהוליסטית או נטייה להשאיר את רוב האוכל בצלחת. חברות שבה לא צריך לדבר כל הזמן על הדברים החשובים, וזה בסדר גם רק לשבת ביחד ולצחוק. רק לשבת ביחד ולגלגל שיחות סרק ושיחות חולין חסרות משמעות. רק לשבת ביחד.

אהבתי את איך שכל יום היה מעט שונה מקודמו, והיו בו רגעים רעים ורגעים טובים, ורגעים שהיית רוצה לזכור. ועל אף יום לא הייתי רוצה לוותר במקומה של סאם. אף אחד מהם. ואיך שכל יום, כל יום שלנו, הוא יום אחד שבו אנחנו קרובים יותר למוות, אבל גם יום אחד בו אנחנו קרובים יותר לאדם שהיינו רוצים להיות.


אני מתחילה להיות קיטשית. אבל זה יום האהבה, כך שמותר לי. רק רציתי להגיד את מה שאמרתי. אני אלך עכשיו.
להתראות! :)

אפשר להוציא מהספר הזה את הצד הרע שלו. ברור שאפשר. אפשר לקטול אותו ולקרוע אותו לגזרים - כי הדמויות אולי שטחיות מידי, והעלילה נדושה למדיי, אבל אני חושבת שפה לא הבנתם את המסר. כי המסר הוא אנושיות. מכוערת ומלוכלכת ומדכאת ואמיתית.
והאמת, גם אני לא אוהבת את סאם - ממש לא. אני מוצאת את האישיות שלה נוראית. אבל אתם יודעים מה, איכשהו, היא הצליחה לשבור אותי. היא הצליחה להגיע עמוק ולרסק אותי מבפנים. היא גרמה לי לבכות כמו תינוקת.
אולי בגלל זה אני לא אוהבת אותה.
תחשבו על זה.

כי מנקודת מבט אחת - הדמויות נוראיות. סאם מחזיקה באגו ענקי, לינדזי מרושעת, אלודי זונה, ואלי היא מפלצת דו פרצופית. אבל זה לא נכון, כי אם תסתכלו טוב, תראו שיש בהן עוד. ומה שאמרתי עכשיו היא תדמית, ולאו דווקא הכל.
כי סאם - היא טיפסה לפסקה בכוח, והיא גאה בעצמה על זה, אז יש לה אגו, נכון, אבל זה מסיבה מסויימת. כי היא גם יכולה להיות מצחיקה, היא עצובה והיא כועסת. היא לא הכי חכמה. ויש עוד רשימה של תכונות שיש לה - ובגלל שהסופרת הניחה את החסרונות לצד הייתרונות, אהבתי את היצירה של הדמות. כי החוכמה היא לא ליצור את הדמות שכולם יאהבו, אלא לגרום לה להישמע כאילו שלפת אותה מהעולם האמיתי.
לינדזי. חשבתי בהתחלה שהנה, היא עוד מקובלת טיפוסית. אבל זה לא נכון. באחד הקטעים מתואר שמישהי התאבדה. ואתם יודעים מה, היא המשיכה להתנהג כרגיל, לעומת שלושת הבנות שהתייסרו על מה שעשו לילדה שהתאבדה. היא אמרה משהו ממש עוצמתי - "אחרי שמישהי מתה אתן מצטערות בשבילה? טוב, אז אתן צבועות." וזה משהו שממש אהבתי בה, כי להיות אמיתית זה מה שמייצג אותה (אולי כמה מעשים שעשתה) יכולים לגרום לכם לחשוב אחרת, אבל אני חושבת שזה נכון בכל מקרה. ואגב, אחרי שסאם מבינה את זה שהיא באמת מרושעת. כלומר, באופי עצמו. היא עדיין אהבה אותה. וזה דבר שבאמת הערכתי בסאם - היכולת שלה לסלוח.
לגביי אלודי - לא הכרתי אותה יותר מידי. היא דמות שולית למדיי. למרות זאת, היא אוהבת את החבר שלה. היא לאו דווקא זונה. היא מתוקה כשהיא רוצה. זה שהיא מתלבשת כדי למשוך מבטים? אני מכירה מישהי שעושה את זה. וזה הגיוני וזה יכול להיות טוב כל עוד הגבול נשמר. והגבול נשמר - היא לא מתפרפרת. ובאמת, אפשר להתגאות במה שיש לך. במידה מסוימת זה לא שונה מציור חדש שציירת או ספר שכתבת.
אלי, למעשה, היא לא דו פרצופית. היא מחוספסת עם צד רך. ואת זה יש להרבה אנשים. וזה מה שאהבתי בה.

כי אם תסתכלו ותבדקו - יש מיליוני בנות כאלו בערך בתשעים אחוז מבתי הספר באמריקה. או, לא, בעצם בעולם. אנשים תמיד מחפשים מעמדות. ואלה במעמדות הגבוהים לא מושלמים.

ולגבי השאר; הרבה פעמים יש רעיון בסגנון הזה. ולא תמיד הביצוע הוא טוב. הביצוע מסתמך בצורה כבדה על הדמויות. בעיקר בנושא כזה רגיש, שבמילה אחת לא נכונה, כל הסיפור מתמוסס בידיים. ופה הביצוע הוא נהדר. כי הדמויות נהדרות. או לפחות, בנויות נהדר. וכן, לפעמים יש קטעים יותר מידי דרמטיים. אבל זה כל כך נכון, כי זה נושא דרמטי, והיא נערה מתבגרת. באמת אפשר לצפות ממנה לפחות?
והיו משפטים שנכנסו ממש חזק לתודעה שלי, כמו, אם אתה רוצה שהכל יחזור להיות מה שהוא היה, פשוט צריך להסתכל למעלה. והיו עוד משפטים כואבים ששברו לי את הלב. ובעיקר כשהיא שאלה למה, וכשתהתה מה היא עשתה כל כך רע; כי לא תמיד אפשר לראות מה עשיתם רע, כי אתם בני אדם, כי אתם מצדיקים את עצמכם. ומה שהכי אהבתי, היו המקנות שהיא הגיעה אליהן בסוף. מעשים שהיא עשתה, ולא כדי להציל את עצמה. את ההשלמה שקיבלה עליה. פשוט ככה.

אז אם אתם חושבים שהדמויות טיפשיות מידי בשבילכן, let him be ותעשו לעצמכם טובה - אל תקראו אותו. אם אתם חושבים שתצליחו לעמוד בדמות ראשית שאתם לא מחבבים למשך כמה שעות טובות, אז בהצלחה. כי סאם לא שטחית לגמרי, והיא לא גרועה כמו הרבה דמויות שיצא לי להכיר, לצערי.

ואתם יודעים מה. מה שהכי יפה, בכל הספר הזה, זאת האי מודעות. בלי הרגשות רעות ביום לפני המוות. בלי שום צפייה לעתיד. עם זמן להבין וזמן לקלוט.




ולסיום - הנה לכם שבוע אנושי של רגשות לפני המוות הסופי, לפי הסופרת;
יום 1#: בלבול.
יום 2#: תסכול.
יום 3#: כעס.
יום 4#: עצב.
יום 5#: ניסיון.
יום 6#: הבנה.
יום 7#: השלמה.

אולי אם לכולם היה שבוע לפני המוות משהו היה משתנה לטובה כשהם יגיעו לקראתו.

כשסופר משחק ברעיון בדיוני רצוי שהרעיון הזה או דרך הטיפול בו יהיה חדש לקוראים. אבל לורן אוליבר לקחה רעיון משומש ועטפה אותו בסיפור משומש, עם דמויות צפויות והתנהגויות צפויות ומה שיצא זה הספר הזה - לא גרוע במיוחד, אפילו, סתם כזה.

לאחרונה קראתי כמה ספרים המתארים את חיי התיכון (האמריקאי במאה ה 21...) ומנסים לכתוב תאורים מפליגים על מה שקורה שם: על ה"מקובלים" האכזריים, על "הלא מקובלים" האומללים, על הבילויים העדיפים (רמז - המון חומרים לשתות, לעשן ולשאוף, מעט בילוי) על המורים הלא מבינים לנפש הנוער (ממש נאצים - כך בטקסט...) על ההורים הלא מתחשבים שמקצים סכומים קטנים להדהים לדברים החשובים באמת כמו ביגוד ודיסקים, ומבזבזים הרבה מדי מהכנסתם (למה הם לא מרוויחים יותר?) על דברים חסרי השראה כמו מזון וניהול הבית.

ובכן סמנתה קינגסטון שהיא ושלושת חברותיה הן "מהמקובלים" המספרת את הסיפור בגוף ראשון, מתה בתאונה ביום שישי אחד. ואחרי שהיא מתה היא מקבלת הזדמנויות לחיות שוב ושוב את היום האחרון בחייה ולשנות בו דברים. היא לא יכולה לשנות את התוצאה (מוות) והיא גם לא שוכחת מה קרה ומה יקרה. אבל היא יכולה לשנות התנהגויות מסויימות שלה ולקבל תובנות חדשות עליה ועל סביבתה. חיי התיכון בעיקר שכבת הבוגרים מתוארים בצורה כנראה אמינה לפחות אפשר לזהות את הסיפור בעוד ספרים על הנושא. הדילמות שהיא מעלה מוכרות גם הן אפילו לי, שימי התיכון שלי היו אי שם במאה ה 20 הנשכחת, והפתרונות שהיא מציעה גם הם די לעוסים.

הספר הוא ספר ביכורים של הסופרת (שאוהבת, כמו שכתוב על העטיפה האחורית, לקרוא, לכתוב, לבשל, לרוץ, לרקוד...אשת אשכולות). זה ספר נוסף בנושא תלמידי-תיכון-וחייהם-לפני-שהם-הופכים-להוריהם, שמן הסתם ייקרא על ידי אותה שכבה עליה מסופר הסיפור, שתצליח לזהות בו חלקים מחייה. אותי הוא בעיקר שיעמם וסיימתי אותו במאמץ מסויים, למרות שכמו שאמרתי הוא אינו מזיק ומטיף לדברים שכולם מסכימים עליהם כמו "ואהבת לרעך כמוך" ו"את השנוא עליך אל תעשה לחברך".

מכירים את ההרגשה הזאת כשאתם מסיימים ספר, ואתם מוצאים את עצמם תוהים, מבולבלים, כל המחשבות והרגשות מסתחררים במהירות ובמשך זמן מסוים אתם לא יודעים איך לארגן אותם\לשכוח מהם, בייחוד כשמדובר בספר טרגי, מוחלט, סופי? אתם מוצאים את עצמכם נאבקים ברגשות, בתחושות, בדמויות שחוויתם דרכם, ולא תחוו שוב.
זה בדיוק מה שקרה לי, ולהגיד את האמת, זה הגיע אליי בדרכים שאפילו לא יכולתי להעלות בדעתי.

את הספר התחלתי בהרגשה לא ברורה. קשה היה לי להתחבר לדמות הראשית - לסגנון שלה, להתנהגות שלה, ובהחלט שקלתי להפסיק לקרוא בהתחלה, ואז (הנה מגיע האז הגדול) משהו השתנה... לא ככה פתאום, לא בדרך קסם - באיטיות... ברגעים בודדים ובבחירות רגעיות. אני לא יכולה להצביע על הרגע המדויק שבו זה קרה, אך כמעט מבלי לשים לב מצאתי את עצמי עמוק בתוך הספר, מרגישה כל תחושה, חווה כל עצב, עוברת כל רגע וחולקת כל מחשבה עם הדמות. זה לא שמשהו השתנה - הכל נשאר אותו הדבר, וזה בדיוק היופי שבזה... היופי שבכישרון המדהים של לורן אוליבר לשנות הכל מבלי בעצם לשנות דבר.
בעודי ממשיכה לקרוא, סמנתה, שלא חיבבתי כל כך בהתחלה, הפכה לחברתי הקרובה, ולורן אוליבר שינתה את דרך ההסתכלות שלי על דברים שנדמים לנו תמימים כל כך, יומיומיים כל כך, סתמיים, חולפים ולא חשובים, בכוח החזק ביותר שקיים - במילים בלבד.
אני לא מסוגלת להתחיל לתאר אפילו את כל התחושות והרגשות החזקים האלה שליוו אותי במהלך הקריאה.
אני רק יכולה להגיד לכם את זה:
אהבתי את דרך החשיבה המיוחדת של הדמות.
אהבתי את דרך ההסתכלות שלה על העולם ועל הסובבים אותה.
אהבתי את הרגשות שהרטיטו את ליבי, נכנסו עמוק לתוכי והותירו תחושה מרוממת, כבדה ושונה בגופי.
אהבתי את כל הפרטים הקטנים, שעל אף שהיו קטנים ופשוטים התגלו כדברים החשובים והמרכזיים ביותר בסיפור (ובעולם) כולו.

ואת זה:
הסיפור הזה ישנה אתכם בדרכים שאתם אפילו לא יכולים להעלות בדעתכם.

ראשית כל:
סמנתה קינגסטון, את כלבה.

תראו, אני לא אומר שלא יהיו פה ספויילרים, אבל אם אתם באמת טורחים לקרוא את הביקורת שלי אז כדי שתבינו שאין שום טעם לקרוא את הספר, אז הספויילרים לא צריכים אפילו להזיז לכם.

"אני יודעת שחלק מכם חושבים שאולי זה הגיע לי. אולי לא הייתי צריכה לשלוח את הוורד הזה לג'ולייט או לשפוך עלייה את הבירה שלי במסיבה... אבל לפני שתתחילו להפנות אלי אצבע מאשימה, הרשו לי לשאול אתכם: האם מה שעשיתי באמת כל כך נורא? כל כך נורא שהגיע לי למות? כל כך נורא שהגיע לי למות ככה?
האם מה שעשיתי באמת כל כך גרוע יותר ממה שאחרים עושים?
האם זה באמת כל כך גרוע יותר ממה שאתם הייתם עושים במקומי?
תחשבו על זה."

אז חשבתי. ולמען האמת, סמנתה, כן. בקשר לעניין עם ה"הגיע לי", אני לא חושב שיש לזה איזשהו קשר. בדיוק מה שאת אמרת - כולם מתים בסוף. לא לכולם "מגיע" למות. יש אנשים שעושים מעשים איומים וממשיכים לחיות, ויש אנשים טהורים לגמרי שמתים עוד לפני שהם מספיקים לחיות. אבל כן, מה שעשית לג'ולייט באמת היה די מגעיל. וגם כל דבר אחר שעשית במהלך הספר. באמת סליחה, אבל אפילו עצם קיומך מחליא אותי. ז'תומרת, לפי מה שאת מספרת כאן, לא נראה שאיי-פעם היית טובה ורחומה כלפי מישהו. ואחרי שסוף סוף גמרת לחיות את חייך המיותרים, ועוד איך לא היית צריכה לקבל "שבע הזדמנויות". אם למישהו כאן הגיעו 7 הזדמנויות, זאת לא את. למה לג'ולייט סייקס ה"משוגעת" לא הגיעו 7 הזדמנויות? איזה חוסר הגינות. פשוט עצוב שרק אחרי שמתת התחלת להבין את כל הטעויות שלך ולנסות לתקן אותן.

והרי לכם, אנשי, קצת חומר רקע על מיודעתינו, והלו היא... סמנתה קינגסטון!!! סמנתה קינגסטון היא לא נערה פשוטה ככל הנערות בגילה. סמנתה קינגסטון היא מקובלת. ה"מקובלות" הזו מקנה לה זכיות יתר. היא מעל לכל בני האדם. היא והחברות שלה הן חבורה בלתי נפרדת, ששורר בתוכה אמון מוחלט. אין ביניהן סודות, אין ביניהן שקרים. כולם מכירים אותן, כולם אוהבים אותן, כולם סוגדים להן. כולם מסתכלים עליהן בייראה מלמטה. הן מושלמות, הן יפות, אין בהן כל פגם. לחבורת העריצות הללו מותר לעשות מה שהן רוצות - כי מי כבר יתנגד בעצם? - ובמיוחד הן אוהבות להפיץ שמועות ורכילויות. אה, כן, ואהבת חייהן הגדולה ביותר היא להשפיל אנשים אחרים. יאי. אלו מתבגרות למופת!
אז יום אחד סמנתה וחברותיה המקובלות (לינדזי, אלי, אלודי) יוצאות להן למסיבה. בדרך חזרה מהמסיבה המכונית מתנגשת בג'ולייט סייקס, שעד היום הן עשו בערך כל דבר אפשרי/פחות אפשרי שניתן על מנת למרר את חייה, וסמנתה מאבדת את חייה בשבריר שנייה ("למה הגיע לי למות ככה?" זה יכל להיות פי אלף יותר גרוע, סתומה. מוות מהיר ונטול כאבים. ומוסר ההשכל - לא נוהגים שיכורים! שננו היטב).
על מנת שהספר לא ייגמר בעמוד 64 (האמת שממש הספיק לי), לורן אוליבר המכובדת והמכובדה מלעיטה אותנו ב-300 עמודים נוספים, שמתארים כולם איך סמנתה חיה את יומה האחרון שוב ושוב. שבע פעמים. עכשיו הקטע, שסמנתה לא לומדת מהטעויות שלה, וכל יום חוזרת עליהן מחדש. נראה שהסופרת פשוט עשתה העתקהדבק שבע פעמים (בעצם שמונה, בשביל ההקדמה) ופה ושם שינתה כמה שורות. ז'תומרת, כל יום סמנתה צריכה לזרוק מחדש את החבר שלה!!!

אלוהים, ספר מייגע.

רוב הספר היה מופצץ בדיבורים וטמטמת על איפור, שופינג, בגדים ובעיקר כמות אדירה של רכילות מיותרת. כלומר, כל פעם שסמנתה (הספר מסופר בגוף ראשון) מוסיפה שם לסיפור היא כותבת שם, שם משפחה, ומספרת על איזושהי השפלה שהוא עבר, לרוב באדיבותן הרבה של חברותייה. בנוסף, היה לי ממש קשה עם השמות בספר - היו שם כל כך הרבה שמות שחזרו על עצמם (שלושה סטיבים) או שהיו ממש דומים אחד לשני. כל הדמויות, ללא יוצא מן הכלל, עלו לי על העצבים. היו דמויות שאהבתי בהתחלה, אבל באמצע הספר כולן כבר נראו לי זהות לגמרי - משעממות, רדודות, ילדותיות, רכרוכיות, חסרות אופי לגמרי. באמת, לא מצאתי אפילו הבדל בין המקובלים ללא-מקובלים, שזו אבחנה מאוד משמעותית בספר. כולם שמה הולכים עם הזרם, מחוסרי ייחוד.
אותו דבר על הכתיבה של הספר - רדודה, משעממת, חסרת ייחוד. ואין לי מושג מי האידיוט שהכניס את הספר לקטגוריית "מהעולם האמיתי" ("סיפור על החיים שלנו"!!! כן, בטח, כל הספרים שמסומנים ככה, גם הטובים וגם הגרועים, מדברים על מוות), אבל אני מוכרח לחלוק עליו. לדעתי הספר הזה ישתלב מעולה בין מדפי הפנטזיה והחלומות בהקיץ.

ממש התאכזבתי. שמעתי כל כך הרבה דברים טובים על הספר קודם, אבל אין לי מושג למה בכלל הוא יצא לאור. לא מצאתי שום פואנטה. רק עלילה גרועה שכתובה בצורה גרועה. לא כדאי לכם לבזבז את זמנכם היקר על הזבל הזה, יש דברים הרבה יותר טובים. כאילו, אני לא בנאדם של קלאסיקות, ורוב הספרים שאני קורא הם מה שמגדירים ספרות זולה וזבל ספרותי (או במילים אחרות - ספרי נוער), אבל בדיוק בגלל שאני לא מגדיר את ה"זבל ספרותי" הזה כ"זבל", כי בעיני יש שם דברים טובים. אך אחרוג ממנהגי הפעם. לעומת זאת, אני חושב שהסרט עלה על הספר, למרות שגם הוא מתחיל לעלות על העצבי באיזשהו שלב.

זה לא דבר רגיל, להרוג את הדמות הראשית בפרק הראשון. אך זהו נושא הספר- המילה הקצרה להחריד והעמוקה לאין שיעור הזאת- מוות.

מוות הוא סוף. אם תרצו בכך ואם לא, החיים שלכם- ולא משנה איך הם עברו עד עתה- יסתיימו לבלי שוב.

מחשבה מדכאת, הלוא כן?
כמובן, יש אנשים שקשה להם לקבל את העובדה שזה נגמר. הם מאמינים שיגיעו שוב לחיים בצורה אחרת, או שיישארו כאן בצורת רוח רפאים או שיעלו השמיימה ורק ישחקו גולף וישתזפו ויאכלו גלידת שוקולד ששורפת קלוריות כאילו אין מחר במשך כל החיי- טוב, במשך כל מה שזה לא יהיה. לאנשים קשה להבין שזהו זה, אין יותר ספרים ועבודה ואוכל ותשלום מיסים וארנונה והתבטלות וכתיבת ביקורות וריצה ואוויר. זהו זה.
לפריק קונטרולס כמוני קשה במיוחד לקבל את זה. אנחנו רוצים להאמין שרגע המוות לא יגיע אלינו לעולם וגם אם כן- מתי ואיך נלך יהיה בידיים שלנו.
אבל זה לא נכון. אנחנו לא יכולים למנוע את התאונה או המחלה או מה שזה לא יהיה שיסיים את הכל, לא משנה כמה נאמין בכך.

אבל מה שהשארנו מאחורינו? זה לגמרי בידיים שלנו.

אנחנו יכולים לבחור אם להחמיא ולחבק ולאהוב את הסובבים שלנו ובכך לחזק אותם, או לרכל עליהם או להציק או פשוט להיות גסי רוח, ולהרוס אותם.

וזה עד כדי כך פשוט.


סמנתה קינגסטון היא ביץ' אמיתית. היא מבלה את חייה בהתאכזרות לאחרים והתמזמזות ושיכרון ובילויים עם החברות שלה והתמסטלות ובלהגיד לעצמה שהיא ממש לא אשמה. היא לא אשמה שהילדה ההיא יושבת בשירותים ובוכה ובכך שהילד ההוא לא הגיע היום לבית הספר. זה הם שהביאו את זה לעצמם.
כמו המשפט החביב עליה: "בית הספר אמור להכין אותנו לחיים, לא? יש כאלה שיש להם ויש כאלה שאין להם. ואין מה לעשות."
כנראה שגם המוות שלה הוא מעט באשמתה. איש לא אמר לה להיכנס למכונית בלילה גשום עם חברות שיכורות שמועדות לתאונות. איש לא אמר לה לשבת במושב שליד הנהג, ולהעלים עין כשחברותיה מתווכחות ורק לפטפט על הפעם ההיא כשהן עשו מלאכי שלג בקיץ.

סמנתה לא הבינה בחייה שיש לה כל כך הרבה השפעה על אחרים. אך היא הבינה זאת לאחר מותה.


~~~~~~


אהבתי את הספר הזה מכמה סיבות. הכתיבה קולחת וזורמת והרעיון נהדר.

עכשיו, הדמות הראשית היא ביצ'ית מאנייקית שלא מודעת לעצמה. וככה גם שלושת החברות שלה.
אבל מה? אי אפשר שלא לאהוב אותן.

הספר הזה הוא כל כך אמיתי, והדמויות בו כל כך אמיתיות.
הן לא רק טובות או רק רעות, הן לא פועלות מתוך גבורה או אהבה או משהו שמעורר הערצה.
הן נערות נורמליות לחלוטין. לכל אחת הטראומות שלה, הצדדים הרעים והטובים שלה והדברים שעושים אותה מיוחדת.
לינדזי, מנהיגת החבורה, יכולה לדבר בגסויות ולדרוך על אנשים ולשנוא אותם בלי סיבה, אבל היא יכולה להגיד שהיא אוהבת מישהו או מישהי ובאמת להתכוון לזה, ולפחד ולהיות זקוקה לתמיכה. היא אדם נורמלי.


הספר מתויג כ"ספר מהעולם האמיתי" ולמרות הצד הסוריאליסטי המובהק שלו- הוא לא יכל לענות על ההגדרה הזאת טוב יותר.
הסופרת אומרת שהיא כתבה בכנות מוחלטת ובנאמנות למה שקרה בתיכון שלה, כך שבספר נוגעים בנושאים כמו מין, אלכוהול וסמים. הספר לא מתיימר להציג את הנוער במיטבו או את הרוע בהתגלמותו- הוא מציג בית ספר אמריקאי רגיל.
הנה המקובלים, שם. והנה נבחרת הפוטבול, ונבחרת המתמטיקה והגותים והשתקנים והמסוממים.

הספר לא מושלם. ברגעים מסוימים הוא כל כך צפוי שזה מצחיק, וקטעים מסוימים מיותרים.

אבל הסוף מרתק. והיו שם כמה ציטוטים שראויים להעתקה.

בשורה התחתונה- ספר טוב ומומלץ.

נ.ב. תחיו את החיים עד כמה שאפשר,
בגלל שלאולי לחלק מכם יש את מחר,
אבל לחלק מאיתנו יש רק את היום,
והאמת היא
שאף פעם אי אפשר לדעת.

קודם כל, אני רוצה להכריז על פתיחת מרתון ביקורות!
בין 2-7 ימים אני אוציא ביקורת חדשה, מצחיקה ולעיתים עצובה.
עכשיו, בואו נצא מהאווירה השמחה כי הספר הוא על מוות! (מחייכת חיוך פסיכי ואחותי לוקחת כמה צעדים אחורה)

שינוי אווירה! ברררררר

רצינות.
הספר מדבר על סם, סמי, סמנתה קינגסטון אם תהיו בררנים. שמתה בתאונת דרכים (לא ספויילר), קודם כל, מה הקטע עם התאונות דרכים? אוור ווטאבר (המצאתי לה כינוי חדש!) מ-"לנצח" גם נהרגה בתאונת דרכים נוראה וגם אליינה מיומני הערפד מתה בתאונת דרכים. אפשר בבקשה מקוריות? אולי מתה מהתקף לב? או תקיפת אלפקות?
עכשיו ברצינות, תהיי רצינית.

לספר מגיע 2 כוכבים אך בגלל שאני יצור כה רחום ונדיב החלטתי לתת לו שלושה.
הרעיון עצמו נחמד. ילדה סנובית שמתה ונותנים לה הזדמנות לכפר על חטאיה. הדמויות והצורה ה.. גסה בהיעדר מילה אחרת שהספר כתוב בה הורסים את הספר ומורידים מערכו. נתחיל עם הכתיבה. היא הייתה כל כך, ענייה (באוצר מילים), כל כך נדושה שהורידה מהספר הרבה. היה נחמד הרבה יותר אם התיאורים של הנשיקות והדבר-הזה-שאסור-לדבר-עליו-למקרה-שילדים-רואים-את-הביקורת לא היו כל כך מפורטים. (מזכיר למישהו משהו? אני אתן לכם רמז נולדו ב....).

לקטע האהוב עלי, קטילת הדמויות.

סם - אני מודה, לדמות הזאת יש מניעים מובנים. היא מקובלת ורואה איך ילדים מושפלים ולא עושה שום דבר בקשר לזה כי היא מפחדת לאבד את מעמדה החברתי. אני מזדהה, זה בסדר. אבל למה לעזעזל תקעו לה רומנים עם 3 בנים (שאגב, רק 1 מהם הוא חבר שלה, ואחד מהם הוא מורה שלה) וקטע מאוד לא נאות של "התחבקות" עם המורה שלה. אף אחד לא רוצה לראות תודה רבה. (הוא נישק אותי ואז ליקק את צאוורי והשמיע קולות אנקה קלושים) איכס! שאני אקיא בתוך השקית הזאת או בפח? גם היא כזאת דרמה קווין, עושה מהכל סיפור ומרחמת על עצמה בכל שנייה נתונה. היא חושבת שהיא קדוש מעונה ששגא בעבר אך המוות עזר לו להגיע לתובנה רוחנית או משהו בסגנון. היא סנובית מאוד ומגעילה רב הזמן.

רוב - החבר המקובל והחתיך של סם. הוא חושב שהיא לא מגניבה מספיק בשבילו עדין ולא מראה אליה כמעט שום רגשי חיבה. דמות עלובה. הקטע הטוב היחידי איתו היה האופן שבו הוא הגיב כשסם זרקה אותו. בסך הכל, דמות עלובה.

לינדזי - חברה הכי טובה. הפרחה המקובלת בעלת סודות העבר. דמות ממוחזרת ושטוחה.

אלודי - עוד חברה במעגל של המקובלות. ילדה מטומטמת ושיטחיתצ אפילו יותר מלינדזי. הסגנית שלה. גם, דמות ממוחזרת.

אלי- נערה מגוחכת. מתיימרת ילדה חמודה אבל מצד שני משתכרת ומבריזה. תחליטו.

ג'ולייט - הדמות פשוט עלובה. היא מוצגת כנערה מקסימה שלינדזי והיא היו חברות הכי טובות. לינדזי האשימה אותה במשהו והשפילה אותה והפיצה עליה שמועות. אבל היא לא רוצה לפגוע בלינדזי ולכן שותקת וסובלת את הכל. קדוש מעונה מדי. בסוף, כמובן, מנסה להתאבד.

קנט - אהבת האמת של הדמות. הדמות הכי חמודה ורגישה בסיפור. אליו הכי הצלחתי להתחבר.

אוקיי נראה לי שגמרתי עם הדמויות. עכשיו לעלילה.
עלילה נחמדה סך הכול, לפעמים מעצבנת אבל כתובה היטב.

וגמרנו. צפו לביקורת חדשה עוד שלושה ימים. אני יודעת שלא תצפו לזה

האם אי פעם חשבתם על המוות שלכם?
כן. המוות דבר מוחשי וקיים, לא הרבה אנשים חושבים על המוות, רובינו מתקשים לקבל את זה שיום אחד נמות, נעלם, נתפוגג פשוט לא נהיה.
בספר הזה סמנתה חייה את יום מותה מחדש, יום אחרי יום, כל פעם היא עושה דברים מעט אחרת.
אני אדבר בכנות ואומר שלא פעם חשבתי על המוות, הייתי שוכבת על המיטה מביטה ושואלת: "האם יזכרו אותי? האם יחשבו שהייתי אדם טוב?"
מיד לאחר מכן קופצים לראשי כל הדברים הרעים שעשיתי השקרים, המזימות, הגנבות. אני לא אדם טוב, אף אחד לא
(אולי חוץ מחברה שלי שהיא התגלמותו של הטוב והמושלם עלי אדמות) וגם סם לא טובה, היא 'לא רעה לא טובה רק נחמדה'*
(כפי שנאמר בשיר 'last midnight' מהסרט אל תוך היער) ולורן גם לא ניסתה להראותה כמושלמת היא הראתה אותה כאדם נורמאלי מהשורה נסחפת עם הזרם, לא משתנה
אני אהבתי את הדמות של ג'ולייט היא מראה את הקשיים והצלקות שמשאירים עלינו החיים, היא מודחת, שונה, מוחרמת. בלילה האחרון בחייה של סם ג'ולייט מנסה למות.
הדבר שסם כל כך מנסה למנוע ממנו מלקרות, מנסה לשנות בכל כך הרבה דרכים ג'ולייט פשוט עושה.
וקנט... הוא דמות יפיפיה, כל כך חיונית ומלאות חיים, הוא מוצא בכל דבר רק טוב, הוא אפילו מסוגל להיות מאוהב במישהי שכל מה שהיא עושה מעיד על היותה אדם נורא הוא מאמין ביכולת של כל אדם להשתנות ובכל זאת אומת לסם 'את לא צריכה להשתנות' הוא, אולי הטוב בהתגלמותו ואני אומר לכם שגם לי יש קנט בחיי ושאם גם לכם יש אתם ברי מזל ממש כמוני, ואם אין לכם אז אל תתיאשו! הוא עוד יגיע.

אני אודה בעוד דבר, צפיתי בסרט לפני שקראתי את הספר.
אני יודעת פשע שאין עליו כפרה... אבל לא יכלתי להתאפק!‏
מהרגע ששמעתי על הספר וקארתי את התקציר שלו באתר רציתי לקרוא אותו. יום אחד ישבתי מול המחשב וגיליתי על קיומו של הסרט, מכיוון שהייתי בטוחה שייקח עוד מלא זמן עד שאוכל לקרוא את הספר רציתי לצפות בו... הצלחתי להתאפק שבוע לפני שנשברתי וצפיתי בסרט, הוא היה נפלא ואני לא מתחרטת על כך, רק שיומיים לאחר מכן חזרתי הביתה ועל השולחן היה מונח... (תאמינו או לא) הספר! מיד התאבלי על טיפשותי ושמעתי בלופים את השיר ‏hey jude של הביטלס.
בסוף כל זאת קראתי את הספר ואפילו שצפיתי בסרט היה נהדר לקרוא אותו, אני חושבת שסוג של קסם פעל על המוח שלי ובדרך פלא הוא השתתק ונתן לי לקרוא את הספר בשקט עד שסיימתי.
אם עוד לא אמרתי... אם עוד לא קראת אותו תתחילו מיד!
נ.ב.
לא התכוונתי לעשות את זה כל כך ארוך ומיגע אז תודה לכם על שקראתם בין עם זה היה תוך סקירה מדוקדקת של כל מילה ובין אםפשוט דילגתם לסוף התגובה.
תהנו!

יש ספרים שהתקציר שלהם נשמע נפלא אבל בכל זאת אתה לא מרשה לעצמך לצפות מהם יותר מדיי, ואז הם מפתיעים אותך וסוחפים אותך.
הספר אכן מתחיל בתיאור שטחי של חבורת "מקובלות" אמריקאיות מטומטמות ומעצבנות, אבל לאט לאט אפשר לראות תהליך התבגרות לא שגרתי, לאט לאט מראים לך איך כל צעד בחיים יכול לשנות את כל היום שלך, את כל החיים שלך, ואת החיים של הסובבים אותך. זה גם לא ספר על רומנטיקה ואהבה קיצ'ית, אלא מציג גם את הצד השני הסתמי שזוגיות יכולה להגיע אלייה.
הספר הזה מלא בדמויות שלא קל להתחבר אליהן, אך מגלים רבדים ומתחילים להבין אותן, אולי לא להסכים עם דרכי הפעולה שלהם, אבל כן גורם לך להבין שיש דברים שהם נסתרים מן העין.
לדעתי, הסיפור הזה הוא קודם כל על חשבון נפש שמתגבר ומסתבך, על חברויות ואומץ, על השלמה ועל קבלה, וכמובן גם על מעשים טובים בים של אנוכיות וחוסר אמפתיה בסיסית לבני אדם.
זה ספר שהשאיר אותי בתהייה בדבר הרנדומאליות הנוראית של החיים, ועל לקיחת אחריות גם עלייה.
לכן, הסיפור הזה הוא באמת על החיים האמיתיים, למרות הרובד הבדיוני שלו.


"רוב הזמן - תשעים ותשעה אחוז מהזמן - אתה פשוט לא יודע איך ולמה החוטים נשזרים זה בזה, וזה בסדר. אתה עושה מעשה טוב, ומשהו רע קורה. אתה עושה מעשה רע, ומשהו טוב קורה. אתה לא עושה כלום, והכל מתפוצץ.
ולעיתים ממש ממש נדירות - בזכות יד הגורל או איזשהו ציאוף מקרים, כמו פרפרים שחובטים בכנפיהם סתם ככה, ופתאום על קצוות החוטים נשזרים לרגע - יש לך הזדמנות לעשות את הדבר הנכון".