כשסופר משחק ברעיון בדיוני רצוי שהרעיון הזה או דרך הטיפול בו יהיה חדש לקוראים. אבל <mark>לורן אוליבר</mark> לקחה רעיון משומש ועטפה אותו בסיפור משומש, עם דמויות צפויות והתנהגויות צפויות ומה שיצא זה הספר הזה - לא גרוע במיוחד, אפילו, סתם כזה.

לאחרונה קראתי כמה ספרים המתארים את חיי התיכון (האמריקאי במאה ה 21...) ומנסים לכתוב תאורים מפליגים על מה שקורה שם: על ה"מקובלים" האכזריים, על "הלא מקובלים" האומללים, על הבי

מכירים את ההרגשה הזאת כשאתם מסיימים ספר, ואתם מוצאים את עצמם תוהים, מבולבלים, כל המחשבות והרגשות מסתחררים במהירות ובמשך זמן מסוים אתם לא יודעים איך לארגן אותם\לשכוח מהם, בייחוד כשמדובר בספר טרגי, מוחלט, סופי? אתם מוצאים את עצמכם נאבקים ברגשות, בתחושות, בדמויות שחוויתם דרכם, ולא תחוו שוב.
זה בדיוק מה שקרה לי, ולהגיד את האמת, זה הגיע אליי בדרכים שאפילו לא יכולתי להעלות בדעתי.

את הספר התחלתי ב

ראשית כל:
סמנתה קינגסטון, את כלבה.

תראו, אני לא אומר שלא יהיו פה ספויילרים, אבל אם אתם באמת טורחים לקרוא את הביקורת שלי אז כדי שתבינו שאין שום טעם לקרוא את הספר, אז הספויילרים לא צריכים אפילו להזיז לכם.

"אני יודעת שחלק מכם חושבים שאולי זה הגיע לי. אולי לא הייתי צריכה לשלוח את הוורד הזה לג'ולייט או לשפוך עלייה את הבירה שלי במסיבה... אבל לפני שתתחילו להפנות אלי אצבע מאשימה, הרשו לי לשאול

כשאני חושבת על זה, תמיד נדמה לי שאני אמות צעירה.
כמובן, לא נדמה לי שאני אי פעם אמות בכלל - העובדה שאני יודעת שזה חייב לקרות מתישהו לא אומרת שאני מרגישה את זה באמת, שאני מפנימה את זה - אבל עד כמה שהמוות שלי לא מסתדר לי בראש, יש משהו שלא מסתדר לי יותר.
להתבגר. להזדקן. שוב, בחושים ההגיוניים שלי אני יודעת שזה יבוא, אבל לדעת משהו ולהרגיש אותו זה לא אותם הדברים. אתם מבינים על מה אני מדברת? כשאני מנסה

אפשר להוציא מהספר הזה את הצד הרע שלו. ברור שאפשר. אפשר לקטול אותו ולקרוע אותו לגזרים - כי הדמויות אולי שטחיות מידי, והעלילה נדושה למדיי, אבל אני חושבת שפה לא הבנתם את המסר. כי המסר הוא אנושיות. מכוערת ומלוכלכת ומדכאת ואמיתית.
והאמת, גם אני לא אוהבת את סאם - ממש לא. אני מוצאת את האישיות שלה נוראית. אבל אתם יודעים מה, איכשהו, היא הצליחה לשבור אותי. היא הצליחה להגיע עמוק ולרסק אותי מבפנים. היא גרמה

*הזיה – הזיה 1*

אמ;לק: כן או לא? לא, אלא אם כן אתם קוראים אותו בשביל drinking game ולוקחים שלוק כל פעם שקורה משהו מטופש: השתכרות מהירה ומבדרת מובטחת!

תקציר מגב הספר:
הם אומרים שאחרי הטיפול למניעת אהבה
אהיה מאושרת ובטוחה לעד.
תמיד האמנתי להם.
אבל עכשיו הכול השתנה.
עכשיו אני מעדיפה להידבק במחלת האהבה,
ולו רק לשבריר שנייה,
מאשר לחיות מאה שנים
בכבלים של שקר.

ללנה נותרו 95 ימים עד

מבקרת: ליאל
הספר הזה היה אחד הטובים שקראתי (וקראתי המוווווווון) הוא היה כול כך עוצמתי! כול כך נוגע ללב! כול כך מרגש!, זה מסוג הספרים שאחרי שמסיימים לקרוא אותו לא מפסיקים לחשוב עליו...
אני קראתי את הפרק הראשון ואמרתי לעצמי "ספר צולע" לא הבנתי מה הסופרת רוצה ממני, לא אהבתי את סמנתה היא הייתה נוראית (רק בפרק הראשון כמובן) ואמרתי לעצמי שזה בזבוז זמן, אבל איכשהו הקול הפנימי שלי אמר לי ששווה לי להמשיך

אוקיי... עברתי עכשיו על כל הביקורות שלי, ואני חושבת שאת זו כתבתי לפני שנתיים (או ארבע או חמש), ואני מתנצלת מעומק לבי על שלקח לי כל כך הרבה זמן למחוק אותה.
בפעם הראשונה שהתחלתי לקרוא את הספר, הייתי בכיתה ח' או ט', זמן קצר אחרי שהבנתי איך העולם עובד- גיליתי את עובדות החיים, אם תעדיפו- וכל ספר שנגע בנושא היה על גבול הטראומטי מבחינתי, אחרי שאיכשהו קראתי המון ספרים שבאמת היו מגעילים.
אז... משם הביקור

הספר הזה מעט מדכא.
זה ספר מהסוג הספרים שאומרים "החיים ייגמרו בלי שתהיה מודע לכך שזה יומך האחרון"
הרעיון היה מעלף כן? אני לא אומרת שלא.
אבל לפי דעתי היא הייתה אמורה לחיות בסוף.
סאם הייתה מהאנשים האלה שבהתחלה רעים,ואז הם עברו שינוי משמעותי.
אני חושבת ש<mark>לורן אוליבר</mark> הייתה צריכה להחיות את סאם בסופו של הסיפור,
ואז אח''כ לכתוב שבסופו של דבר-סאם למדה לכבד אנשים.
המוות מאז ומעולם הפחיד אותי.
אני גם