יש לי בעיה עם הספר הזה.
נתחיל מזה שנהניתי ממנו. מרובו. השם של הספר מצוין, אני אוהב שמות כאלו. העטיפה יפה ומאוד מזמינה. אבל ...
יש בספר מספר בעיות שכדי ליהנות הייתי צריך לעצום את העיניים. חלקן, ואולי רובן , אם רואים את השבחים באתר הן אולי דברים שמפריעים לי יותר מלאחרים ואנימודה שאני ביקורתי יותר בזמן האחרון .
העלילה מתארת חבורת זקנים בבית אבות ומשתרעת מתחילת המאה הקודמת עד לימינו אנו. אפשר להגיד שהעלילה נחצית בין סיפורי הרקע של כל דמות לשנים בבית האבות.
המספרת מתבוננת בדמויותיה אבל שומרת מהן מרחק. ככל הסגנון הזה מקשה עלי את הקריאה.
הכתיבה לאורך הספר אינה אחידה, לא בסגנון ,לא בזמנים ולא בפיזור הדימויים והמטאפורות. לעיתים משתנה הזמן והסגנון בין מקטע למקטע. בכלל יש מעט הרגשה של קרקס בכתיבה: למרות שהעלילה ברובה היא לינארית (אני מתכוון בהתפתחות הסיפור לא בזמני העלילה ) יש מקטעים שנשזרים בלי קשר מיוחד כאילו היו שאריות שנחתכו בעריכה ואז הוחזרו.
המספרת לקחה על עצמה סיפור רחב יריעה כדי לכסות את סיפורי הרקע אבל הם מסופרים בקפיצות כמו שקופיות, דבר שיצר אצלי ריחוק מהדמויות וגם סוג של חוסר סיפוק. קצת כמו בצק שרודד יותר מדי.
ואם במטאפורות ודימויים עסקינן אז הם זרועים לאורך הספר , אם כי לא באחידות. בקטע הראשון של בית האבות יש מקבץ מרשים שכמעט גרם לי להפסיק לקרוא , אחר כך יש הידלדלות.
למיקי בן כנען יש משקפיים מיוחדות בהן היא רואה את העולם , כמעט כל תנועה או זוית ראיה מזכירה או נדמית לדבר אחר. אלו משקפיים נהדרות, אני חייב להתוודות שגם לי יש זוג כזה, רק שאצלי זגוגית אחת מכוסה בפיח. הסופרת מנדבת את זווית הראיה המיוחדת לאורך הספר והאמת שרבים מהם מעוררים מחשבה ויפים אבל אני חושב שבדיוק על זה אמר פוקנר " הרוג את יקירייך" , מישהו היה צריך לקרקס ולצוד את הטווסים היפים שפשטו בו. זה אחד הדברים שאני יודע שבו אני חלוק עם הרבה קוראים וזה מעלה אצלי שתי שאלות:
1. למה זה כל כך מפריע לי?
תשובה:
בראיה שלי מטאפורות ודימויים נועדו להעביר או להעצים הרגשה או דבר מה שקשה או מסורבל להעביר בתיאור רגיל. זו בהחלט דרך פיוטית יותר לתאר דברים ואני מסכים שאפשר גם להשתמש בה לקישוט הכתיבה אבל זה צריך להיות במידה ולתרום לעלילה. בספרות בישראלית יש נטייה להעמיס את הכתיבה במטאפורות ודימויים לדעתי מתוך רצון ליצור שפה מליצית.
אבל אם צריך לדייק לא שבירת החוקים הספרותיים היא זו שהכי מפריעה לי, ריבוי הדימויים והמטאפורות פועל עלי כמו הערות שוליים, אחת שתיים מדי פעם זה נחמד אבל ריבוי גורם לי לעצור לדלות את הדימוי בראשי ולנסות להתאים אותו לסיטואציה. זה פוגע ברצף הקריאה ומרחיק אותי מהכתוב.
מעבר לזה במקומות מסויימים המטאפורות או הדימויים מגבילים את הדמיון בכך שהם כופים עלי לראות דברים מסויימים בדרך אותה המחברת רוצה ומקשים לדמיין את הסיטואציה ובכך משיגים פעולה הפוכה מהמטרה המקורית שלהם.
זה נשמע פלצני אז אנסה להסביר בדוגמאות :
- "...הטלפון צרצר כמו להקה של ציקדות בתיק שלי" - המילה צרצר כבר מתאר את טורדניותו של הצלצול. לכל אחד מאיתנו יש בראש צרצור טלפון אחר שאותו אנו נחבר בראש כאשר נקרא שהטלפון צרצר. הדימוי של הציקדות לא תורם כלום לעלילה ואינו עוזר לתאר את הסיטואציה. הוא מאלץ אותי לזנוח את הצירצור שלי ולחפש צירצור ציקדות ואם לא שמעתי צרצור ציקדות אז כל התיאור חלף מעל ראשי.
אני יודע. אני קטנוני.
- "...אחרי האלונקה שאופניה יבבו ככלבים נדרסים. גוויתו המתוכרכת של ... נרעדה- רוטטת כרגל קרושה" . את הכלבים הנדרסים אני יכול לקבל למרות שיבבו היה מספיק – לי ישר עולה האלונקה החורקת מהסרט האסונות של נינה אבל הרגל הקרושה כאילו מוחקת את כל מסע ההלוויה ומה שנשאר זו רגל קרושה . אין גופה , הראש שלי עבר למטבח של סבתא ומי שהתמזל מזלו ולא פגש רגל קרושה. איך תרטוט לו הגופה? זה מיותר ומעמיס. הרגי את יקירייך!
2. למה אנחנו כעם שמתגאה בדוגריות שלו כל כך אוהב בספרות שלו מטפורות ודימויים?
אין לי מושג . אולי בגלל שאנחנו דוגריים. אולי כי עברית היא שפה שהוחייתה וסופרים מרגישים שאין מספיק מילים. אולי כי לומדים עגנון בתיכון או סתם כי אנחנו מלאים בפאתוס. אני מוכן לפתוח את זה לדיון.
אני חושב שיש מספר סופרים ישראלים שמצליחים לכתוב בשפה מליצית ולהשתמש בדימויים ומטאפורות רבים ( מהאחרונים שפגשתי היו חיים סבתו ובתרגום של קנז ומהעבר עולה לי רביניאן אבל יש עוד ) אבל המפתח לכתיבה כזאת הוא אחידות ומינון נכון ומדויק ויתכן שחוסרם בספר הזה הדגיש לי את הבעיתיות שלו.
בסופו של דבר נתתי לספר ארבע כוכבים גבוליים כיוון שכן נהניתי והספר קרא לי לשוב אליו בין הפסקות הקריאה( היי בתוך עמי אני חי ) וזה מדד חשוב אצלי לספר. העלילה מעניינת ופתלתלה בצורה לינארית. והסוף לפני אפילוג הקרקס היה אפל למרות שהיה ידוע מראש , מהסוג שגורם להרהר.


















