"דיון מוסרי הוא תמיד מאוד חמקמק. מה זה מוסר? אנשים כאן לא מבינים שכל אחד מאיתנו, ואני מדבר כראש שב"כ וכמפקד שייטת 13, וכמפקד חיל הים, כמי שהשתתף בעשרות מבצעים וירה אינספור תחמושת והרג בהרבה מאוד מבצעים, כשאנחנו הולכים לישון בלילה, אנחנו צריכים לישון עם כל מה שאנחנו לוקחים איתנו. אנחנו צריכים לישון עם זה שאנחנו הפעלנו לחץ שלדעת בג"ץ הוא לא ראוי ולא לגיטימי על נחקר. אבל אנחנו לא פחות מזה, צריכים ללכת לישון גם עם אותם מקרים שבהם החלטנו לא הפעיל לחץ, וכתוצאה מזה נהרגו אזרחי ישראל. כל אחד מאיתנו יודע להצביע על הרגעים האלה. לא בטוח שאני אכתוב אותם בספר הזיכרונות, ואני כנראה לא אספר לך בדיוק את הרגעים האלה עכשיו, אבל אתה יודע ואני יודע שהם קיימים. ולכן, אם אתה שואל אותי עם מה אני מעדיף ללכת לישון, אני אומר לך – אילו הייתי יכול למחוק כמה רגעים מההיסטוריה האישית שלי, הייתי מוחק אותם הרגעים שבהם לא פעלתי מספיק וכתוצאה מזה נהרגו אזרחי מדינת ישראל. ולכן אם אנחנו החלטנו, אני החלטתי, שאני רוצה שנחקר שב"כ כזה או אחר יסבול יותר על מנת שאנחנו נציל את אזרחי מדינת ישראל ממוות, אין לי בעיה עם זה. אני יכול ללכת לישון בשקט." (עמי אילון, עמודים 98-99)
הספר "שומרי הסף" שכתב הבמאי דרור מורה (הוצאת ידיעות ספרים, 2013) הוא מסמך מאלף, לא פחות. למורה היה חזון: להושיב מול המצלמה את כל ראשי השב"כ (שעודם בין החיים) לשיחה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המאבק בטרור, האלמנט המוסרי והמשפטי (מה מותר ואסור לעשות לנחקר למשל או בכדי לגייס ולהפעיל "נכס", מילה נקייה לאדם, מודיעיני) אובדן הדרך של ההנהגה, ההזדמנויות שהוחמצו, הדם שנשפך. הספר בנוי כך שכל פרק הינו ראיון עם ראש שב"כ (ע"פ סדר כהונתם) כאשר בתוך הפרקים משלב המחבר תגובות של חמשת ראשי השב"כ האחרים בהקשר לנושא המדובר. וכך נחשף השב"כ בשורה ארוכה של נושאים שלא היו ידועים מחד גיסא, ולא מאוגדים, מסודרים ומוסמכים (שהרי הדברים נאמרים כמעט "מפי השכינה") מאידך גיסא.
כך למשל מתאר אברהם שלום כיצד בנה מחדש את אגף אבטחה לאחר טבח הספורטאים במינכן, ומשלים אותו כרמי גילון, שבאותה עת התגייס לשב"כ כמאבטח ומבהיר כי קורס המאבטחים למעשה: "מייצר מכונות לחימה." (כרמי גילון, עמוד 126). ממשיך את הקו הזה אבי דיכטר בתארו את הכשרת המאבטחים: "דייב בקרמן היה באמת דמות יוצאת מן הכלל. עולה מארצות הברית. אמריקני כזה שחי את המערב הפרוע ואת המערבונים. היתה לו גם עברית במבטא אמריקני כבד, והוא לימד דברים מאוד בסיסיים על אקדח. אני זוכר ששעות על גבי שעות היינו שולפים ויורים. כי באקדח, טעות קטנה בירי – במרחק של 10, 20 ו-30 מטרים – זה כבר פספוס המטרה בגדול, או להרוג – לא עלינו – חף מפשע. מעל הכניסה למתקן האימונים הוא תלה שלט יוצא מן הכלל של האמירה המפורסמת של סמואל קולט, המפתח והבונה של האקדח המתילוגי "קולט 45": והשלט אמר –
Fear no man, no matter size, count on me – I'll equalize.
ולימים באמת כל פעם שהייתי צריך להשתמש באקדח, ולצערי, או לשמחתי במקרים מסוימים, השתמשתי באקדח, אתה יודע לומר בדיוק כמה הוא אפקטיבי אם אתה יודע להפעיל אותו."
(אבי דיכטר, עמודים 125-126)
הפרק על אברהם שלום מפתיע בעיקר ביחסו לפרשת קו 300, כרמי גילון מרתק בתארו את פרשת ההתנקשות ביחיא עייאש, כמו גם כאשר הוא נוגע בכישלון הגדול ביותר של השב"כ – רצח רבין. כשלעצמי התרשמתי מאוד משלושת ראשי השב"כ האחרונים בתפקיד. חשתי, כי גם בראיון, וגם ע"פ מה שידוע לי על תקופת כהונתם, הם לא סידרו את העבר, ובהתאמה את עמדותיהם לגבי המדיניות והאירועים ב"רוורס". כנותו של אילון מרשימה, כמו גם תחושתו שלאורך הדרך אבדה המטרה, מרוב מאבק בטרור נשכח איכשהו ה-End Game , כלומר לאן רוצים בסוף להגיע. לא מוכרחים להסכים עם עמדתו בכדי להתרשם ולהעריך אותה. כמוהו גם דיכטר, שראייתו את הסכסוך נצית יותר משל אילון. דיכטר, מעיד על עצמו: "אני תמיד מגדיר ש"עברתי שלוש לידות." הלידה הביולוגית, לפני 57 שנה כמעט, הפעם השנייה בסיירת מטכ"ל, והפעם השלישית כשהתחלתי לעבוד בערבית בשב"כ." (אבי דיכטר, עמוד 247) ומתאר את המאבק הסוער של שנות האנתיפאדה השנייה, וניכר כי אותו קו מחשבה שהוביל אותו בעת שהיה בתפקיד מוליך אותו כיום.
ראש השב"כ האחרון שנחשף בספר הוא יובל דיסקין. דיסקין מצטייר בספר כאדם ישר, נטול פוזה. כך למשל בספרו על השירות הצבאי: "ב-74' התגייסתי. התגלגלתי לסיירת שקד, הסיירת של פיקוד דרום. אני כבר התגייסתי לתקופה של צה"ל שאחרי ההלם של יום הכיפורים." (יובל דיסקין, עמוד 303) אבל בהמשך מקפיד לציין כי: "אחרי הטירונות אפשר לומר שאת החלק הארי של הצבא שלי עשיתי בסיני. מאוד אהבתי את סיני. אני אוהב אותו עד היום בין 74' לשחרור שלי זאת היתה תקופה יחסית שקטה. לא היו מלחמות. באמצע היה אמנם את "מבצע אנטבה", אבל לא השתתפתי בו. היום כולם מספרים שהם היו באנטבה. אני לא. וזהו, השתחררתי מהצבא בינואר 78', אחרי תקופת קבע קצרה." (יובל דיסקין, עמוד 303)
דיסקין מתאר את היעדר המנהיגות הישראלית, החסך בדוגמה אישית, והעובדה כי מנהיגי המדינה האחרונים איתם עבד בשונה מרבין, פרס, שרון ואולמרט, אינם מעמידים את האינטרסים של מדינת ישראל מעל טובתם האישית. הראיון איתו מטלטל בכל פסקה ופסקה. דיסקין מטיל פצצה אחר פצצה. כך למשל כשהוא מתאר את הסיכול הממוקד: "כי אנשים מצפים ממך שתקבל החלטה. שתקבל החלטה, ובדרך כלל הם מתכוונים להחלטה שתגיד לעשות– כי זאת "החלטה". להגיד לא לעשות תמיד נראה יותר קל, אבל לפעמים זה הרבה יותר קשה. ואתה בעצם צריך להתמודד עם כל העוצמה של הלחצים האלה, ופה אין זמן. הרבה פעמים המצבים האלה נמשכים בין שניות ספורות לבין דקות בודדות, ובזמן הזה אתה צריך לקלוט המון נתונים, להמשיך לעקוב אחרי הסיטואציה, לקלוט את כל הלחצים ולקבל את ההחלטה. ואני אומר, עדיין לא המציאו כנראה מוח שיודע לעשות את כל הדברים האלה בפרקי זמן כאלה קצרים ולכן זה הרבה אינטואיציה. ואינטואיציה לא באה משום מקום. אינטואיציה, לפחות בתחושה שלי, בנויה על ניסיון וחוויות וידע שצברת, ועל עוד הרבה דברים כמו ערכים, חינוך, סך כל הדברים שבונים אותך כבן-אדם. ולפעמים, גם אחרי שעשית עבודה או מבצע "סופר נקי" – אף אחד לא נפגע חוץ מהמחבלים עצמם – גם אז יש לפעמים סיטואציות שאחרי זה אתה, או אני לפחות, עוצר לרגע. זה לא קורה לך תוך כדי כי אין לך זמן לחשוב תוך כדי, אבל פתאום החיים עוצרים בלילה, ביום, בגילוח, בחופש. כל אחד עם הסיפור שלו. אתה פתאום אומר לעצמך: אוקיי, הייתי בסיטואציה, קיבלתי החלטה ונהרגו איקס אנשים, נהרגו שלושה או ארבעה מחבלים שהיו בדרך בוודאות לעשות עכשיו פיגוע קשה. אף אחד לא נפגע מסביבם, הכי "סטרילי" שיכול להיות כביכול, ועדיין אתה אומר: יש פה משהו לא טבעי במצב הזה, והמשהו הלא טבעי הזה זה בעצם הכוח שיש לך לקחת משלושה אנשים – מחבלים, כן? – אבל לקחת ככה את החיים שלהם בשנייה באותה סיטואציה." (יובל דיסקין, עמודים 326-327) וכך כשהוא מדבר על משבר המנהיגות, היעדר החזון והעובדה כי חסר במדינת ישראל אדם המסוגל לקבל החלטות ולהוציאן אל הפועל.
הספר מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, לעובדי מערכת הביטחון בעבר ובהווה, לחוקרי מדעי המדינה וההיסטוריה הצבאית וכן לחובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית, שהרי זו הפעם הראשונה שנעשה "ניתוח לב פתוח" שכזה ביחסים שבין שירותי הביטחון של מדינה כלשהי לאזרחיה. רגע של כנות. ראשי השב"כ נחשפים כאן בשר ודם. שישה אנשים שהקדישו את חייהם למלחמה בטרור מסתכלים, חלקם לראשונה, ישר במראה. חובה לקרוא!!!!

















