“לסקירה המלאה:
https://wp.me/p4kTCp-82a
התמרון בלבנון במסגרת המערכה "שאגת הארי" החזיר אותי לספרו של תא"ל (מיל׳) אלישיב שמשי, "עוד ניצחון כזה..." (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2013), שתיאר וניתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה. שמשי, שעוטר על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים בעיטור המופת, בחן האם וכיצד באו לידי ביטוי ערכים כמו דבקות במשימה, דוגמה אישית, יוזמה ותעוזה ומקצועיות.
שמשי טען שבמלחמת לבנון השנייה התגלו בכמה יחידות וגדודים נורמות שליליות שלא היו שכיחות במלחמה בעבר של צה"ל ובהן דוגמה אישית לקויה של מפקדים, אי־ביצוע ודחיית משימות בתירוצים שונים ומשונים, בעיות משמעת שלא טופלו ועוד. עיקרון נוסף שניכר שלא מומש כהלכה ולא פעלו לאורו ברמה הטקטית הוא עיקרון התחבולה. במקומו הסתמכו הכוחות על אש ועוד אש. התוצאות בהתאם.
פרק חשוב בספר הוא הקרב שניהל גדוד 51 של גולני בעיירה בינת׳־ג׳ביל. בבוקר ה־26 ליולי 2006, החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.
שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג׳ ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג׳ לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. שמונה הרוגים ו־27 פצועים ספג הגדוד בקרב. 17 פעילי חזבאללה נהרגו בוודאות וההערכה היא שמספר דומה נהרג בזירת הקרב מאש הסיוע.
גדוד 51 לא נפל למארב. שני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים. הקרב, שבו לא הצליח צה"ל להביא לידי ביטוי את מרבית יתרונותיו הטכנולוגיים, הפך למבחן קשיחות ורוח לחימה של רובאים (גולני ניצחו אם למישהו היה ספק). למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו, בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש סיוע משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבמפגש עם האויב נוצר כמעט "קרב הוגן".
"הקרב בבינת׳־ג׳ביל לא הוביל לנפילת העיר לידי צה"ל, כפי שקיוו. זאת, בגלל תכנון לקוי ברמות הגבוהות, הגבלת הפעולה בזמן, חוסר הגדרה ברורה מה נדרש מהכוחות וניהול כושל של הלחימה" (עמ׳ 122). אולם, "גם ברמה הגדודית היו בעיות. מההיתקלות באויב ביום רביעי, כאשר התברר שחומת החצר אינה מאפשרת הסתערות ישירה, לא בוצעה שום התקפת־נגד על האויב. המג"ד היה יכול לנוע קדימה עם מ"פ א׳ כדי ליצור קשר עין עם אזור הלחימה, מייד כשהבין שמצבה של פלוגה ג׳ אינו כשורה. הגדוד הסתפק בירי לעבר מקורות האש ושתי הפלוגות הנוספות שעמדו לרשות המג"ד לא הופעלו כדי לתקוף את האויב" (עמ׳ 122).
יתרה מכך, כתב המחבר, לאחר הקרב, "גם ביומיים הנוספים שבהם נמצא הגדוד בשטח, הוא לא פעל כלל. נראה כי היה ראוי להשלים את המשימה על ידי סריקת המקומות. שבהם נערך האויב" (עמ׳ 122). המחבר ציין כי המג"ד, אשר נחשב בעיני פקודיו "כקצין מקצועי ונועז, לא גילה במקרה זה יוזמה מספקת" (עמ׳ 123).
"סוגיה אחרת שעמדה בפני המג"ד קשורה למיקום המפקד. לאחר היתקלות פלוגה ג׳ באויב ובשעה שנודע על נפגעים רבים, היה המג"ד בבית 21, כמאתיים מטרים ממזרח לאירוע, בשטח "מת", שממנו לא ראה כלל את זירת הלחימה. המג"ד בחר להישאר במקומו עד אשר תמונת המצב תתבהר לו, ורק לאחר שלוש שעות קריטיות שינה את מיקומו. נראה כי המג"ד טעה בשיקוליו. הוא לא היה צריך להמתין לדיווחים שיבהירו לו מה המצב, אלא לנוע מייד לפנים ולראות במו עיניו את המתרחש בשטח. ככל שהמצב מורכב ומעורפל יותר כך יש חשיבות למיקומו של המפקד בנקודה שממנה תהיה לו שליטה ישירה על הכוחות הלוחמים ועל גזירת הפעולה" (עמ׳ 123).
פרק ייחודי בספר נגע לקרב שניהלה סיירת צנחנים בכפר מרון א־ראס. פרק זה שונה ממרבית פרקי הספר שניתחו קרבות גדודיים, והתמקד בלחימה ברמה הפלוגתית. על גדס"ר חטיבת הצנחנים הסדירה, שפעל תחת החטיבה המרחבית 300, הוטלה המשימה לכבוש את הכפר מרון א־ראס. לרשות המג"ד, בוגר הפנימייה הצבאית ויוצא פלוגת הנ"ט (פלנ"ט) של הצנחנים, עמדו פלוגות הסיור וההנדסה החטיבתיות וכן פלוגת טנקים מוקטנת.
למרות שהקרב בכפר היה קרב גדודי, המחבר ביקש להתמקד בלחימת הסיירת החטיבתית. על הפלוגה פיקד קצין מנוסה שעשה את כל שירותו בצנחנים, תחילה בגדוד 101 ובהמשך כמ"פ בגדוד הסיור החטיבתי. במלחמה כבר היה למפקד הסיירת.
בשעה 01:00 בלילה ב־20 ביולי 2006 החלה הפלוגה בהתקפה. מפקד הסיירת החליט שלא לחכות לטנקים שהיו אמורים לחפות על הכניסה לכפר. הוא נע עם הפלוגה לכבוש כמה בתים שולטים בכניסה הראשית של מרון א־ראס ועל הצומת המרכזי בו. פלגת הלוחמים תפסה את הבית הראשון שהיה ריק. הפלגה המבצעית נעה מזרחה לתוך הכפר עוד כמאה מטרים "והשתלטה על בית 251 מדרום לכביש, ובעקבותיה נכנס לבית גם חפ"ק המג"ד" (עמ׳ 77).
לאחר מכן יצא מפקד צוות בראש כוח לסרוק מבנה סמוך. הוא קרב לבית ונפתחה לעברו אש. מפקד הסיירת שצפה על השטח ושמע את הירי התקשה לזהות את האויב. הוא הורה ללוחמים ששהו עמו במבנה לירות לעבר מקורות האש מצפון ומדרום. במקביל נתקל מפקד הצוות מטווח קצר במחבל שבפתח המבנה. המחבל השליך לעברו רימון. "הרמתי את הרימון שנזרק לעברנו וזרקתי אותו חזרה לעבר המחבל. שמעתי את הפיצוץ ובאינסטינקט החלטתי שזו ההזדמנות לעוף משם, כי זה עניין של זמן שלוחמי חזבאללה נוספים יגיעו אלינו" (עמ׳ 85), סיפר הקצין.
בינתיים נותרו חמישה מלוחמיו במבנה נוסף, כשהם נצורים תחת אש חזבאללה. אחד מהם תפס פיקוד וניהל את הלחימה. הוא וחבריו השיבו אש לעבר לוחמי החזבאללה שקרבו למבנה. היה זה רגע קשה למפקד הצוות, כמו גם למפקד הסיירת. "הוא הרגיש את מלוא כובד האחריות שהיה עליו כמפקד" (עמ׳ 85). הוא פנה למג"ד, ששהה אז במרכז הכפר ושמר על קשר רציף עמו, וביקש תגבורת בשל הימצאות עשרות לוחמי חזבאללה בגזרתו.
במהלך הקרב הלוחם שוחח עם המ"פ בקשר "והבין ממנו שהוא הפעיל צלפים לפגיעה באויב" (עמ׳ 89). בנוסף, אמר המ"פ ללוחם "שהוא מכוון מסק"רים (מסוקי קרב) שיירו טילים לעבר בתים שמהם נורתה אש" (עמ׳ 89). בחיפוי אש ארטילרית ואש שירו חבריהם נחלצו חמשת הלוחמים, שהשכילו לקחת עמם מכשיר קשר מגופת אחד מפעילי החזבאללה שהרגו, וחברו לבית בו שהה מפקד הסיירת.
לאחר מכן פתחו פעילי חזבאללה במכת אש מלא זמנית ומתואמת על בית המ"פ. אז התגלה מכשיר הקשר כאוצר בלום. "נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. אחרי שנייה פתחתי את עיניי וראיתי שכולם שוכבים על הרצפה. אמרתי לעצמי: מה קורה כאן, זה לא הגיוני, אני אחראי על כולם. התעשתי וצעקתי לכולם לתפוס מייד עמדות ולהשיב אש" (עמ׳ 91), סיפר המ"פ. תחילה ירו הוא ואנשיו לכל עבר באופן אוטומטי, אך מהר מאוד הצוות שהיה עמו, "שהכיר כבר היטב את השטח, ירה באופן מדויק לעבר אויב שזוהה האש פסקה והלחץ עלינו ירד" (עמ׳ 91).
מהאזנה למכשיר הקשר שנלקח שלל התברר כי פעילי חזבאללה נעים לעברם. משהובנה תמונת אויב ברורה ועדכנית הורה מפקד הסיירת למפקד הצוות "למקם קלעים לכיוון מזרח, לעבר השטח החשוף שבין בית 101 לבית הספר, שטח שאותו לוחמי החזבאללה חייבים לחצות" (עמ׳ 91). ואמנם, כעבור זמן קצר נראו פעילי חזבאללה בדרכם דרומה לעבר בית הספר. הצוות שנערך לכך "פתח באש ושלושה מהם נהרגו. במכשיר הקשר נשמעו צעקות ובקשות לעזרה. לצלפים היתה נחת מהפגיעות המוצלחות" (עמ׳ 91).
המשך האזנה למכשיר הקשר של החזבאללה העלה כי פעילי החזבאללה נערכים בחורשות סמוכות. המ"פ הטיל על מפקד פלגת הלוחמים להכווין לשם מסוקי קרב. גם "המג"ד האזין לבקשות הסיוע של הפלוגה ומפעם לפעם כיוון בעצמו את המסוקים" (עמ׳ 92).
לכוח הסיירת היו שלושה פצועים ואילו החזבאללה ספג 20 הרוגים ועשרות פצועים. הסיירת נשארה בכפר שלושה ימים בהם שמרה על רמה מבצעית גבוהה כמו גם על מוסר הלחימה בכל האמור הן בשימוש ברכוש שבבתים והן בסוגיית הפעלת הכוח למול אויב ורק למולו. זהו פרק מרתק ומלמד, אך העובדה שהפרק לא תיאר את לחימת הגדוד בכפר (הגדוד, ככלל פעל היטב, אך בהמשך הוטלה לקרב יחידת אגוז שספגה נפגעים) פגמה בהבנת תמונת הקרב השלמה.
הפרק הטוב והמעניין בספר תיאר את לחימת גדוד 7012 מחטיבת המילואים אלכסנדרוני, חטיבה המורכבת מיוצאי חטיבת גולני, שעליו הוטל להשתלט על מרחב הכפרים שיחין, אלג׳בין וצומת רג׳מין, שנחשבו לשטח מפתח שיאפשר את המשך התמרון הקרקעי למערב דרום לבנון.
הגדוד לחם כפי שהתאמן ובהתאם לתורה הלחימה (תו"ל), הפקודות ולאור משימה ברורה. לא פלא שהגיע להישגים ועמד במשימתו. כמוהו אגב כוחות מילואים איכותיים נוספים, שהגיעו מאומנים, מיומנים ומנוסים למלחמה (בלטה לחיוב חטיבת הצנחנים מילואים 226). אך אלה לא היו רבים, בשל כשירותו הלקויה של צה"ל ערב המלחמה. כפי שגילו לא מעט כוחות, סדירים ומילואים כאחד, במלחמת "חרבות ברזל", תורת הלחימה, בתנאי שבקיאים בה ומיישמים אותה בהתאמה למשימה, עובדת. זה נדרשים כמובן אימונים שיקנו לכוחות כשירות ומיומנות, אבל בשורה התחתונה – זה עובד.
"הטענה שרמות הפיקוד הבכירות היססו, שינו כל הזמן משימות ולא ידעו להגדיר לגדודים משימות ברורות, לא רק שאינה מפחיתה מחריפותה של הבעיה אלא אף מעצימה אותה. שכן דווקא במצבים אלה נדרשת יוזמה מצד מפקדי הגדודים. המג"דים אמורים לחוש אחריות ומחויבות אישית, לא רק לגבי הלוחמים שאותם הם מנהיגים, אלא גם לגבי מצוקתם של האזרחים בעורף שהיו באותה עת תחת הפגזות טילים וציפו לישועה שתבוא מלוחמי צה"ל. לכן, התבטאותם של כמה מגדים בדבר העדפתם שלא להסתכן על פני ביצוע משימה שאינם שלמים איתה, מצביע על בעיה ערכית ממדרגה ראשונה" (עמ׳ 308).
למעשה, קבע, "אם למג"ד לא ברורה המשימה, עליו לברר אצל המח"ט מה המטרה, כי הוא לא יכול ולא רשאי להוביל גדוד מבלי לדעת לאן. אך מרגע שהמג"ד נע לביצוע, הוא חייב להגדיר לעצמו ולכפופים לו מה המשימה ולדבוק בה" (עמ׳ 308).
אכן, כמאמר אחד ממפקדי בצנחנים, "המפקדים קובעים את התוצאה". הוא, שהפך ברבות הימים לקצין בכיר מאוד, כיוון לכלל המפקדים בדרג הטקטי, אך הדבר אינו פוטר כמובן רמות בכירות יותר מלגבש אסטרטגיה שקושרת קשר ברור בין מטרות למשימות שבאמצעות העמידה בהן משיגים אותן.
המחבר טען שמשימת השמדת משגרים וצמצום ירי על העורף היתה ברורה וחשיבותה לא הוטלה בספק. יתכן שבדיעבד נראית תכלית זו ברורה, אולם במלחמה חלק לא מבוטל מהמשימות והקרבות התנהל ללא קשר לתכלית מוצדקת זו. במקרים שבהם זו היתה המשימה, כמו במבצע "נערי החוף" שביצעה יחידת מגלן ובמהלך לחימת חטיבת הצנחנים במילואים 55 במבצע "שינוי כיוון 11", איש לא ערער על ערכיותה.
לחלופין, גם התכלית של פגיעה בפעילי החזבאללה ומערכיו לא תמיד הובילה למשימות שתכליתן ברורה. למחרת הקרב הקשה בבינת׳־ג׳ביל ביקר מפקד אוגדה בצה"ל בחטיבת גולני ושמע מהמח"ט על הקרב. הקצין, שפיקד בלבנון על פלוגה וגדוד צנחנים ועל חטיבה מרחבית, תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת. המח"ט השיב שאינו יודע והדהים את השואל. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית, אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?", תהה. זהו סיפור קטן שתפס בתוכו את המלחמה כולה. בלי זיקה ברורה בין המשימה למטרה כל הסוסים הדוהרים והמפקדים ההתקפיים לא יעזרו.”

“אלישיב שמשי, הוא מומחה בניתוח ותחקיר של קרבות ומערכות צבאיות.
הוא כתב בעבר על תיפקוד ברמות הפיקוד השונות בצה"ל, החל ממפקד האוגדה ועד צוותים של טנקים.בדרך כלל ספריו הם נושאיים ואינם באים לנתח מערכות שלימות. הנושאים העיקריים שנתקלתי בהם בספריו הם שליטה ובקרה על הכוחות שברשות הדרג, מידע ומודיעין מוקדם ועוד. אזכיר את ספרו המצויין "היכן אני נמצא לעאזאזל?" שמצייר שגיאות מיקום וניווט כגורם קריטי במספר קרבות. הדוגמה הבולטת ביותר היא קרב סולטאן יעקוב.
ספר זה מצטרף למחקריו של שמשי, והפעם על רוח הקרב של היחידה עד רמת הגדוד, והלוחמים כפרטים וכקבוצה.
יעד הכתיבה הזה הגביל את הניתוח , כי לטענת הכותב הגדוד הוא הרמה העליונה שבה יש קשר בין החייל והפעילות של היחידות האורגניות.
לטענתו , הדרגים שלמעלה, כמו החטיבה, האוגדה והפיקוד אינם עסוקים ברמת הפרט, וניתוח מפורט של תהליכי הלחימה.
עם זאת בספר עולה תמונה של תפקוד דרגים אלו.
כל המקרים הם ממלחמת לבנון השניה.
כמעט בכל הדוגמאות עולים השלבים הבאים:
- הגדרת משימה ושינויה ברגע האחרון.
- גם למשימה הראשונה וזאת החדשה, אין הסבר על מטרותיה ויעדיה. חוץ מאמירה כי יש לבצעה עד זמן מסויים.
- בהרבה מקרים, מידע חלקי על היעדים.
- וחמור יותר חוסר מידע על כוחות שכנים שפועלים בגיזרה והגדרות התיאום ביניהם.
- בחלק מהמקרים ניתנה פקודת נסיגה לאחר ביצוע או היתקעות במילוי המשימה.
תהליך זה יצר אי אמון בדרג המחליט ובעיקר ב"צדקת המטרה" והקורבן הנדרש אצל הלוחמים.
השינויים התזזיתיים בפקודות שלא לצורך, יצרו גם בהרבה מקרים אי סדר לוגיסטי. שבו ציוד חיוני הושם הצידה והיחידות לא יצאו מצויידות ומאורגנות כדבעי.
התוצאה היא כי בחלק מהמקרים נאלצו המפקדים לעסוק בדירבון לצאת לקרב. או נסיונות להרמת המורל בזמן הקרב.מאידך הרעות והתלכיד החברתי עדיין נשמר והמחוייבות ההדדית היתה חזקה ביותר.
כאן נעצר הניתוח הנפלא של שמשי אלישיב.
כי בעצם הבעיה מונחת לפתחה של האוגדה ומעלה. ואין הסבר מדוע נעשו החלטות והשינויים האלו.

בספר ישגם דוגמאות "חיוביות" כמו הקרבות של גדוד אלכסנדרוני, פיתוח יוזמות הרחבת המטרות כדי לגלות מיפקדות ואמצעי שיגור של החיזבאללה ועוד.

הספר כתוב "צבאית", עם מפות ואיורים מצויינים ומסבירים.

ואי אפשר בלי הרהורים בעקבות הספר.
שמו של גל הירש עלה כמועמד למפכ"ל המשטרה.
חלק מהקרבות המתוארים כאן היו תחת פיקודו של הירש. והתסמינים בהם היו זהים גם למפקדות שלא היו בפיקודו.
אני מניח כי לפיקוד צפון,למטה הכללי ואפילו לממשלה, יש חלק באותה אי בהירות וסדר.
מקריאת הספר לא התרשמתי כי ההמלצה למנות את הירש, היא הנכונה ביותר.
מודה ועוזב ירוחם.”

“ספר בהחלט מרתק, מעניק למלחמה הנוראה ההיא זווית אחרת ממבט שונה, מומלץ מאד.”