ספר המתח "רשימת חיסול" מאת ג׳ק קאר (הוצאת ידיעות ספרים, 2026) ביקש לתאר, בדומה לספרו של טום קלנסי, "ללא חרטה", מה קורה כשלוחם ביחידת הקומנדו הימי האמריקני (ה־Navy SEALs) מחליט לשבור את הכללים ולצאת למלחמה פרטית. לוטננט קומנדר ג׳יימס ריס, מפקד מחלקה בצוות 7 של הסילס איבד את מרבית הכוח שעליו פיקד במהלך "חרב אודין", מבצע מיוחד שנועד להתמקד בפעיל טרור בכיר באפגניסטן. הכוח נפל למארב. עם שובו הביתה נרצחה גם משפחתו הקרובה. עד מהרה התברר לריס שלא מדובר במשימת חיסול שביצע אויב זר, אלא במזימה שמגיעה עד לדרגים הגבוהים ביותר בממשל. לריס למעשה לא נותר מה להפסיד והוא יצא לנקום את דם יקיריו ואת דמם של חבריו לנשק. ראש וראשון לבעלי בריתו הוא סוכן ה־CIA בן אדוארדס, חברו הטוב ביותר של ריס. "הם היו בעבר חברים לצוות, אחרי שעברו ביחד את ההכשרה של הקומנדו הימי, ויצאו יחד למבצעים. הם נשארו חברים טובים גם אחרי שריס התקדם לקצונה ובן עבר לצד האפל של הלוחמה הימית המיוחדת" (עמ׳ 49).
קאר תיאר את ריס ככליל המעלות והשלמות, דמותו כמו יצאה מכרזת הגיוס של הקומנדו הימי בכל מקום ובולטות בו הדמויות החד ממדיות שיצר. אלו מחולקות ל"רעים" ו"טובים" מוחלטים על־פי סטריאוטיפים קבועים. אלו המשרתים בצבא תמיד יהיו ישרים והגונים בעוד שלאזרחים תמיד תהא השקפה רכרוכית, מוטעית ואינטרסנטית על העניינים. ל"טובים" תמיד יהיו שמות אנגלו־סאקסיים בהקבלה עברית לשמות כמו שחץ בר־מחץ, רם בן־נר או אהוד ברק, אמנון שחק ודן חלוץ. בחינה של גיבורי הספר מראה זאת בבירור. יתרה מזו, גיבוריו הינם על־אנושיים. הם אינם כקרי גראנט (ששימש מקור השראה לג'ק ראיין של קלנסי) המאלתרים את דרכם אל ההצלחה אף שאינם מוכשרים לאתגר שלפניהם. אף שאין כל רע במקצוענותם של לוחמים ומפקדים אם מדובר בסופר־מן אזי איפה העניין, ואם לא תנו לנו גיבורים שקשה להם. אין זאת שבחיים האמיתיים אלה רק מכונות המלחמה מן הקומנדו שמוצאים (או מוצאות) עצמם בלבה של משימה דרמתית. מקרה מבחן מן המציאות הקרובה אלינו הסותר זאת הוא מבצע אביב נעורים בו בלטו בגבורתם אישים דוגמת אמנון שחק ז"ל. העובדה ששחק ופקודיו שירתו בצנחנים ולאו איזו יחידת מחסלים מקצועית רק מעצימה את גבורתם והישגם של אנשים רגילים שיכלו לסכנה. עד כאן הקבלות למציאות, בספרות לא ניתן גם להימלט מן ההשוואה המתבקשת לספריו של טום קלנסי, גם הוא רפובליקני בכל נימי נפשו ומעריץ מושבע של הכוחות המזויינים של ארצות הברית. אולם קלנסי הוא, בפשטות, סופר משובח וקאר פשוט לא. גיבוריו, דוגמת ג׳ק ראיין (ואפילו ג׳ון קלארק דינג שאבז), אנושיים יותר ואינם מצטיירים כבני־אלים כל־יכולים. יתרה מזאת, מעבר ליכולת הכתיבה הגבוהה שהיתה לקלנסי (במיוחד בספריו המוקדמים החל מ"המרדף אחר אוקטובר האדום", "משחקים פטריוטיים" ו"סכנה ברורה ומיידית") הוא ניחן גם במוח אסטרטגי שהפך את התסריט שהציג לסביר מאוד (כפי שהוכח בפיגוע במגדלי התאומים ובמקרים נוספים).
המחבר, קאר, היה הוא לוחם ומפקד לשעבר בנייבי סילס, יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני. הוא הוביל צוותי פשיטה וצלפים בעיראק ובאפגניסטן, פיקד על מחלקה במבצעי לחימה בטרור בדרום הפיליפינים. בשנת 2016 פרש משירות פעיל בדרגת לוטננט קומנדר וכיום מתגורר ביוטה עם אשתו ושלושת ילדיו. אבל הוא עוד משהו, הוא איש ימין שנתן לדעותיו הפוליטיות לעוות את המציאות. אמנם ניסיונו הצבאי של המחבר מקנה לו ידע בלתי אמצעי על אנשי המבצעים המיוחדים והקהיליה החשאית האמריקנית אבל במטרה לייצר הבחנות מובהקות בין הטובים לרעים הוא פשוט כתב שטויות. הרעיון של המחבר להציג את אדמירל פילזנר, מפקד אחד מכוחות המבצעים המיוחדים הטובים בעולם, הסילס, כקצין מטה שמעולם לא פיקד על "אנשים בקרב" (עמ׳ 93), וגם לא השלים את הכשרת הקומנדו הימי מגוחך. קאר גם כתב כי סביר "שלנטיותיו הפוליטיות הליברליות של פילזנר, תחת נשיא דמוקרטי מהשמאל הקיצוני, היה חלק גדול בהישארותו בתפקיד. האדמירל היה בבירור מודאג יותר מכיוון כוח האדם ביחידה מפתיחתה לנשים מאשר מהבסת אויביה של אמריקה" (עמ׳ 93). זהו משפט שנשמע כאילו יצא מפיו של שר המלחמה פיט הגסת׳, שיצא לאחרונה בהצהרה לפיה יטהר את האקדמיות הצבאיות מהפרופסורים והחוגים שמקדמים אג׳נדות שאינן קשורות לניצחון במלחמה. בין היתר, הכריז כי יבוטלו סמינרים בנושאי רצח עם וניתוח מגדרי, ויפסלו קורסים המהללים את ההיסטוריה של חמאס. כל אלו קבע שר המלחמה תכנים שהוחדרו לצבא על ידי השמאל המטורלל. מיותר לציין שהתכנים לא קיימים באקדמיות וזוהי הכרזה ריקה וכמוה הטענות של קאר בספר. לא משום שאין שמאל רדיקלי ומטורלל כמו גם ימין קיצוני ואלים אלא משום שעל הסילס, הקומנדו הימי האמריקני, מפקדים רק בוגרי מסלול ההכשרה ביחידה ולאור 25 השנים האחרונות מאז אירועי 11 בספטמבר 2001 הם גם בעלי ניסיון קרבי מרשים (פשיטות, סיכולים ממוקדים, מבצעי איסוף מודיעין וחילוץ בני ערובה. המבצע הידוע ביותר הוא המבצע בו הרגו לוחמי צוות 6 של הסילס את בן לאדן בפקיסטן, אבל מספיק רק לקרוא את הרקורד של המחבר).
ולמי שפספס הספר נפתח עם הפסקה הזו בהקדמה: "הספר הזה עוסק גם בשליטה. המגמה הלאומית של ריכוז הכוח ברמה הפדרלית מוסווית כיום בתואנה של ביטחון הציבור, וזאת מגמה שיש להישמר מפניה בכל מחיר. היא מביאה עמה שחיקת זכויות הדרגתית, שמחסלת באטיות את החירות. הגענו לנקודה שבה כוחה של הממשלה הפדרלית - מאפשר לה לפגוע בכל מי שתבחר. ההאשמות האחרונות, ולפיהן סוכנויות ממשלתיות שמו להן למטרה יריבים פוליטיים, צריכות להדאיג את כל האמריקאים, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית. יש פוליטיקאים אופורטוניסטים ושופטים, שלא עמדו לבחירת הציבור, שמערערים על פירוש החוקה ומחזיקים באג׳נדות שמפרשות מחדש את מגילת הזכויות, וזאת במטרה לקחת כוח מהעם ולרכז אותו ברמה הפדרלית - האנשים האלה מאיימים על עקרונות הליבה של הרפובליקה שלנו. בתור עם חופשי, פיקוח מתמיד על הכוח הפדרלי הוא האינטרס של כולנו. האמונה העמוקה בחירות היא שמבדילה אותנו משאר העולם. אנחנו אזרחים, לא נתינים, ועלינו לעמוד תמיד על המשמר כדי שנישאר כאלה" (עמ׳ 8). בקיצור סופר שעיקם את המציאות לטובת האידיאולוגיה שלו לפיה השמאל חלש ומחליש והימין פטריוטי וטהור וחזק. זו לא פעם ראשונה שאני קורא מותחן גרוע כל כך בהוצאת ידיעות ספרים ("טרדסטון" ושני הספרים של מתיו דן) וזה גרם לי לשאול את עצמי מי הלקטורים בתחום המתח הצבאי של הוצאת ידיעות ספרים, ולמה הם בוחרים ספרי מתח גרועים כל כך.
