איזה ספר גרוע
מיותר לחלוטין

ספר המתח "רשימת חיסול" מאת ג׳ק קאר (הוצאת ידיעות ספרים, 2026) ביקש לתאר, בדומה לספרו של טום קלנסי, "ללא חרטה", מה קורה כשלוחם ביחידת הקומנדו הימי האמריקני (ה־Navy SEALs) מחליט לשבור את הכללים ולצאת למלחמה פרטית. לוטננט קומנדר ג׳יימס ריס, מפקד מחלקה בצוות 7 של הסילס איבד את מרבית הכוח שעליו פיקד במהלך "חרב אודין", מבצע מיוחד שנועד להתמקד בפעיל טרור בכיר באפגניסטן. הכוח נפל למארב. עם שובו הביתה נרצחה גם משפחתו הקרובה. עד מהרה התברר לריס שלא מדובר במשימת חיסול שביצע אויב זר, אלא במזימה שמגיעה עד לדרגים הגבוהים ביותר בממשל. לריס למעשה לא נותר מה להפסיד והוא יצא לנקום את דם יקיריו ואת דמם של חבריו לנשק. ראש וראשון לבעלי בריתו הוא סוכן ה־CIA בן אדוארדס, חברו הטוב ביותר של ריס. "הם היו בעבר חברים לצוות, אחרי שעברו ביחד את ההכשרה של הקומנדו הימי, ויצאו יחד למבצעים. הם נשארו חברים טובים גם אחרי שריס התקדם לקצונה ובן עבר לצד האפל של הלוחמה הימית המיוחדת" (עמ׳ 49).

קאר תיאר את ריס ככליל המעלות והשלמות, דמותו כמו יצאה מכרזת הגיוס של הקומנדו הימי בכל מקום ובולטות בו הדמויות החד ממדיות שיצר. אלו מחולקות ל"רעים" ו"טובים" מוחלטים על־פי סטריאוטיפים קבועים. אלו המשרתים בצבא תמיד יהיו ישרים והגונים בעוד שלאזרחים תמיד תהא השקפה רכרוכית, מוטעית ואינטרסנטית על העניינים. ל"טובים" תמיד יהיו שמות אנגלו־סאקסיים בהקבלה עברית לשמות כמו שחץ בר־מחץ, רם בן־נר או אהוד ברק, אמנון שחק ודן חלוץ. בחינה של גיבורי הספר מראה זאת בבירור. יתרה מזו, גיבוריו הינם על־אנושיים. הם אינם כקרי גראנט (ששימש מקור השראה לג'ק ראיין של קלנסי) המאלתרים את דרכם אל ההצלחה אף שאינם מוכשרים לאתגר שלפניהם. אף שאין כל רע במקצוענותם של לוחמים ומפקדים אם מדובר בסופר־מן אזי איפה העניין, ואם לא תנו לנו גיבורים שקשה להם. אין זאת שבחיים האמיתיים אלה רק מכונות המלחמה מן הקומנדו שמוצאים (או מוצאות) עצמם בלבה של משימה דרמתית. מקרה מבחן מן המציאות הקרובה אלינו הסותר זאת הוא מבצע אביב נעורים בו בלטו בגבורתם אישים דוגמת אמנון שחק ז"ל. העובדה ששחק ופקודיו שירתו בצנחנים ולאו איזו יחידת מחסלים מקצועית רק מעצימה את גבורתם והישגם של אנשים רגילים שיכלו לסכנה. עד כאן הקבלות למציאות, בספרות לא ניתן גם להימלט מן ההשוואה המתבקשת לספריו של טום קלנסי, גם הוא רפובליקני בכל נימי נפשו ומעריץ מושבע של הכוחות המזויינים של ארצות הברית. אולם קלנסי הוא, בפשטות, סופר משובח וקאר פשוט לא. גיבוריו, דוגמת ג׳ק ראיין (ואפילו ג׳ון קלארק דינג שאבז), אנושיים יותר ואינם מצטיירים כבני־אלים כל־יכולים. יתרה מזאת, מעבר ליכולת הכתיבה הגבוהה שהיתה לקלנסי (במיוחד בספריו המוקדמים החל מ"המרדף אחר אוקטובר האדום", "משחקים פטריוטיים" ו"סכנה ברורה ומיידית") הוא ניחן גם במוח אסטרטגי שהפך את התסריט שהציג לסביר מאוד (כפי שהוכח בפיגוע במגדלי התאומים ובמקרים נוספים).

המחבר, קאר, היה הוא לוחם ומפקד לשעבר בנייבי סילס, יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני. הוא הוביל צוותי פשיטה וצלפים בעיראק ובאפגניסטן, פיקד על מחלקה במבצעי לחימה בטרור בדרום הפיליפינים. בשנת 2016 פרש משירות פעיל בדרגת לוטננט קומנדר וכיום מתגורר ביוטה עם אשתו ושלושת ילדיו. אבל הוא עוד משהו, הוא איש ימין שנתן לדעותיו הפוליטיות לעוות את המציאות. אמנם ניסיונו הצבאי של המחבר מקנה לו ידע בלתי אמצעי על אנשי המבצעים המיוחדים והקהיליה החשאית האמריקנית אבל במטרה לייצר הבחנות מובהקות בין הטובים לרעים הוא פשוט כתב שטויות. הרעיון של המחבר להציג את אדמירל פילזנר, מפקד אחד מכוחות המבצעים המיוחדים הטובים בעולם, הסילס, כקצין מטה שמעולם לא פיקד על "אנשים בקרב" (עמ׳ 93), וגם לא השלים את הכשרת הקומנדו הימי מגוחך. קאר גם כתב כי סביר "שלנטיותיו הפוליטיות הליברליות של פילזנר, תחת נשיא דמוקרטי מהשמאל הקיצוני, היה חלק גדול בהישארותו בתפקיד. האדמירל היה בבירור מודאג יותר מכיוון כוח האדם ביחידה מפתיחתה לנשים מאשר מהבסת אויביה של אמריקה" (עמ׳ 93). זהו משפט שנשמע כאילו יצא מפיו של שר המלחמה פיט הגסת׳, שיצא לאחרונה בהצהרה לפיה יטהר את האקדמיות הצבאיות מהפרופסורים והחוגים שמקדמים אג׳נדות שאינן קשורות לניצחון במלחמה. בין היתר, הכריז כי יבוטלו סמינרים בנושאי רצח עם וניתוח מגדרי, ויפסלו קורסים המהללים את ההיסטוריה של חמאס. כל אלו קבע שר המלחמה תכנים שהוחדרו לצבא על ידי השמאל המטורלל. מיותר לציין שהתכנים לא קיימים באקדמיות וזוהי הכרזה ריקה וכמוה הטענות של קאר בספר. לא משום שאין שמאל רדיקלי ומטורלל כמו גם ימין קיצוני ואלים אלא משום שעל הסילס, הקומנדו הימי האמריקני, מפקדים רק בוגרי מסלול ההכשרה ביחידה ולאור 25 השנים האחרונות מאז אירועי 11 בספטמבר 2001 הם גם בעלי ניסיון קרבי מרשים (פשיטות, סיכולים ממוקדים, מבצעי איסוף מודיעין וחילוץ בני ערובה. המבצע הידוע ביותר הוא המבצע בו הרגו לוחמי צוות 6 של הסילס את בן לאדן בפקיסטן, אבל מספיק רק לקרוא את הרקורד של המחבר).

ולמי שפספס הספר נפתח עם הפסקה הזו בהקדמה: "הספר הזה עוסק גם בשליטה. המגמה הלאומית של ריכוז הכוח ברמה הפדרלית מוסווית כיום בתואנה של ביטחון הציבור, וזאת מגמה שיש להישמר מפניה בכל מחיר. היא מביאה עמה שחיקת זכויות הדרגתית, שמחסלת באטיות את החירות. הגענו לנקודה שבה כוחה של הממשלה הפדרלית - מאפשר לה לפגוע בכל מי שתבחר. ההאשמות האחרונות, ולפיהן סוכנויות ממשלתיות שמו להן למטרה יריבים פוליטיים, צריכות להדאיג את כל האמריקאים, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית. יש פוליטיקאים אופורטוניסטים ושופטים, שלא עמדו לבחירת הציבור, שמערערים על פירוש החוקה ומחזיקים באג׳נדות שמפרשות מחדש את מגילת הזכויות, וזאת במטרה לקחת כוח מהעם ולרכז אותו ברמה הפדרלית - האנשים האלה מאיימים על עקרונות הליבה של הרפובליקה שלנו. בתור עם חופשי, פיקוח מתמיד על הכוח הפדרלי הוא האינטרס של כולנו. האמונה העמוקה בחירות היא שמבדילה אותנו משאר העולם. אנחנו אזרחים, לא נתינים, ועלינו לעמוד תמיד על המשמר כדי שנישאר כאלה" (עמ׳ 8). בקיצור סופר שעיקם את המציאות לטובת האידיאולוגיה שלו לפיה השמאל חלש ומחליש והימין פטריוטי וטהור וחזק. זו לא פעם ראשונה שאני קורא מותחן גרוע כל כך בהוצאת ידיעות ספרים ("טרדסטון" ושני הספרים של מתיו דן) וזה גרם לי לשאול את עצמי מי הלקטורים בתחום המתח הצבאי של הוצאת ידיעות ספרים, ולמה הם בוחרים ספרי מתח גרועים כל כך.

לסקירה המלאה:
https://wp.me/p4kTCp-82a
התמרון בלבנון במסגרת המערכה "שאגת הארי" החזיר אותי לספרו של תא"ל (מיל׳) אלישיב שמשי, "עוד ניצחון כזה..." (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2013), שתיאר וניתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה. שמשי, שעוטר על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים בעיטור המופת, בחן האם וכיצד באו לידי ביטוי ערכים כמו דבקות במשימה, דוגמה אישית, יוזמה ותעוזה ומקצועיות.
שמשי טען שבמלחמת לבנון השנייה התגלו בכמה יחידות וגדודים נורמות שליליות שלא היו שכיחות במלחמה בעבר של צה"ל ובהן דוגמה אישית לקויה של מפקדים, אי־ביצוע ודחיית משימות בתירוצים שונים ומשונים, בעיות משמעת שלא טופלו ועוד. עיקרון נוסף שניכר שלא מומש כהלכה ולא פעלו לאורו ברמה הטקטית הוא עיקרון התחבולה. במקומו הסתמכו הכוחות על אש ועוד אש. התוצאות בהתאם.
פרק חשוב בספר הוא הקרב שניהל גדוד 51 של גולני בעיירה בינת׳־ג׳ביל. בבוקר ה־26 ליולי 2006, החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.
שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג׳ ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג׳ לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. שמונה הרוגים ו־27 פצועים ספג הגדוד בקרב. 17 פעילי חזבאללה נהרגו בוודאות וההערכה היא שמספר דומה נהרג בזירת הקרב מאש הסיוע.
גדוד 51 לא נפל למארב. שני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים. הקרב, שבו לא הצליח צה"ל להביא לידי ביטוי את מרבית יתרונותיו הטכנולוגיים, הפך למבחן קשיחות ורוח לחימה של רובאים (גולני ניצחו אם למישהו היה ספק). למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו, בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש סיוע משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבמפגש עם האויב נוצר כמעט "קרב הוגן".
"הקרב בבינת׳־ג׳ביל לא הוביל לנפילת העיר לידי צה"ל, כפי שקיוו. זאת, בגלל תכנון לקוי ברמות הגבוהות, הגבלת הפעולה בזמן, חוסר הגדרה ברורה מה נדרש מהכוחות וניהול כושל של הלחימה" (עמ׳ 122). אולם, "גם ברמה הגדודית היו בעיות. מההיתקלות באויב ביום רביעי, כאשר התברר שחומת החצר אינה מאפשרת הסתערות ישירה, לא בוצעה שום התקפת־נגד על האויב. המג"ד היה יכול לנוע קדימה עם מ"פ א׳ כדי ליצור קשר עין עם אזור הלחימה, מייד כשהבין שמצבה של פלוגה ג׳ אינו כשורה. הגדוד הסתפק בירי לעבר מקורות האש ושתי הפלוגות הנוספות שעמדו לרשות המג"ד לא הופעלו כדי לתקוף את האויב" (עמ׳ 122).
יתרה מכך, כתב המחבר, לאחר הקרב, "גם ביומיים הנוספים שבהם נמצא הגדוד בשטח, הוא לא פעל כלל. נראה כי היה ראוי להשלים את המשימה על ידי סריקת המקומות. שבהם נערך האויב" (עמ׳ 122). המחבר ציין כי המג"ד, אשר נחשב בעיני פקודיו "כקצין מקצועי ונועז, לא גילה במקרה זה יוזמה מספקת" (עמ׳ 123).
"סוגיה אחרת שעמדה בפני המג"ד קשורה למיקום המפקד. לאחר היתקלות פלוגה ג׳ באויב ובשעה שנודע על נפגעים רבים, היה המג"ד בבית 21, כמאתיים מטרים ממזרח לאירוע, בשטח "מת", שממנו לא ראה כלל את זירת הלחימה. המג"ד בחר להישאר במקומו עד אשר תמונת המצב תתבהר לו, ורק לאחר שלוש שעות קריטיות שינה את מיקומו. נראה כי המג"ד טעה בשיקוליו. הוא לא היה צריך להמתין לדיווחים שיבהירו לו מה המצב, אלא לנוע מייד לפנים ולראות במו עיניו את המתרחש בשטח. ככל שהמצב מורכב ומעורפל יותר כך יש חשיבות למיקומו של המפקד בנקודה שממנה תהיה לו שליטה ישירה על הכוחות הלוחמים ועל גזירת הפעולה" (עמ׳ 123).
פרק ייחודי בספר נגע לקרב שניהלה סיירת צנחנים בכפר מרון א־ראס. פרק זה שונה ממרבית פרקי הספר שניתחו קרבות גדודיים, והתמקד בלחימה ברמה הפלוגתית. על גדס"ר חטיבת הצנחנים הסדירה, שפעל תחת החטיבה המרחבית 300, הוטלה המשימה לכבוש את הכפר מרון א־ראס. לרשות המג"ד, בוגר הפנימייה הצבאית ויוצא פלוגת הנ"ט (פלנ"ט) של הצנחנים, עמדו פלוגות הסיור וההנדסה החטיבתיות וכן פלוגת טנקים מוקטנת.
למרות שהקרב בכפר היה קרב גדודי, המחבר ביקש להתמקד בלחימת הסיירת החטיבתית. על הפלוגה פיקד קצין מנוסה שעשה את כל שירותו בצנחנים, תחילה בגדוד 101 ובהמשך כמ"פ בגדוד הסיור החטיבתי. במלחמה כבר היה למפקד הסיירת.
בשעה 01:00 בלילה ב־20 ביולי 2006 החלה הפלוגה בהתקפה. מפקד הסיירת החליט שלא לחכות לטנקים שהיו אמורים לחפות על הכניסה לכפר. הוא נע עם הפלוגה לכבוש כמה בתים שולטים בכניסה הראשית של מרון א־ראס ועל הצומת המרכזי בו. פלגת הלוחמים תפסה את הבית הראשון שהיה ריק. הפלגה המבצעית נעה מזרחה לתוך הכפר עוד כמאה מטרים "והשתלטה על בית 251 מדרום לכביש, ובעקבותיה נכנס לבית גם חפ"ק המג"ד" (עמ׳ 77).
לאחר מכן יצא מפקד צוות בראש כוח לסרוק מבנה סמוך. הוא קרב לבית ונפתחה לעברו אש. מפקד הסיירת שצפה על השטח ושמע את הירי התקשה לזהות את האויב. הוא הורה ללוחמים ששהו עמו במבנה לירות לעבר מקורות האש מצפון ומדרום. במקביל נתקל מפקד הצוות מטווח קצר במחבל שבפתח המבנה. המחבל השליך לעברו רימון. "הרמתי את הרימון שנזרק לעברנו וזרקתי אותו חזרה לעבר המחבל. שמעתי את הפיצוץ ובאינסטינקט החלטתי שזו ההזדמנות לעוף משם, כי זה עניין של זמן שלוחמי חזבאללה נוספים יגיעו אלינו" (עמ׳ 85), סיפר הקצין.
בינתיים נותרו חמישה מלוחמיו במבנה נוסף, כשהם נצורים תחת אש חזבאללה. אחד מהם תפס פיקוד וניהל את הלחימה. הוא וחבריו השיבו אש לעבר לוחמי החזבאללה שקרבו למבנה. היה זה רגע קשה למפקד הצוות, כמו גם למפקד הסיירת. "הוא הרגיש את מלוא כובד האחריות שהיה עליו כמפקד" (עמ׳ 85). הוא פנה למג"ד, ששהה אז במרכז הכפר ושמר על קשר רציף עמו, וביקש תגבורת בשל הימצאות עשרות לוחמי חזבאללה בגזרתו.
במהלך הקרב הלוחם שוחח עם המ"פ בקשר "והבין ממנו שהוא הפעיל צלפים לפגיעה באויב" (עמ׳ 89). בנוסף, אמר המ"פ ללוחם "שהוא מכוון מסק"רים (מסוקי קרב) שיירו טילים לעבר בתים שמהם נורתה אש" (עמ׳ 89). בחיפוי אש ארטילרית ואש שירו חבריהם נחלצו חמשת הלוחמים, שהשכילו לקחת עמם מכשיר קשר מגופת אחד מפעילי החזבאללה שהרגו, וחברו לבית בו שהה מפקד הסיירת.
לאחר מכן פתחו פעילי חזבאללה במכת אש מלא זמנית ומתואמת על בית המ"פ. אז התגלה מכשיר הקשר כאוצר בלום. "נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. אחרי שנייה פתחתי את עיניי וראיתי שכולם שוכבים על הרצפה. אמרתי לעצמי: מה קורה כאן, זה לא הגיוני, אני אחראי על כולם. התעשתי וצעקתי לכולם לתפוס מייד עמדות ולהשיב אש" (עמ׳ 91), סיפר המ"פ. תחילה ירו הוא ואנשיו לכל עבר באופן אוטומטי, אך מהר מאוד הצוות שהיה עמו, "שהכיר כבר היטב את השטח, ירה באופן מדויק לעבר אויב שזוהה האש פסקה והלחץ עלינו ירד" (עמ׳ 91).
מהאזנה למכשיר הקשר שנלקח שלל התברר כי פעילי חזבאללה נעים לעברם. משהובנה תמונת אויב ברורה ועדכנית הורה מפקד הסיירת למפקד הצוות "למקם קלעים לכיוון מזרח, לעבר השטח החשוף שבין בית 101 לבית הספר, שטח שאותו לוחמי החזבאללה חייבים לחצות" (עמ׳ 91). ואמנם, כעבור זמן קצר נראו פעילי חזבאללה בדרכם דרומה לעבר בית הספר. הצוות שנערך לכך "פתח באש ושלושה מהם נהרגו. במכשיר הקשר נשמעו צעקות ובקשות לעזרה. לצלפים היתה נחת מהפגיעות המוצלחות" (עמ׳ 91).
המשך האזנה למכשיר הקשר של החזבאללה העלה כי פעילי החזבאללה נערכים בחורשות סמוכות. המ"פ הטיל על מפקד פלגת הלוחמים להכווין לשם מסוקי קרב. גם "המג"ד האזין לבקשות הסיוע של הפלוגה ומפעם לפעם כיוון בעצמו את המסוקים" (עמ׳ 92).
לכוח הסיירת היו שלושה פצועים ואילו החזבאללה ספג 20 הרוגים ועשרות פצועים. הסיירת נשארה בכפר שלושה ימים בהם שמרה על רמה מבצעית גבוהה כמו גם על מוסר הלחימה בכל האמור הן בשימוש ברכוש שבבתים והן בסוגיית הפעלת הכוח למול אויב ורק למולו. זהו פרק מרתק ומלמד, אך העובדה שהפרק לא תיאר את לחימת הגדוד בכפר (הגדוד, ככלל פעל היטב, אך בהמשך הוטלה לקרב יחידת אגוז שספגה נפגעים) פגמה בהבנת תמונת הקרב השלמה.
הפרק הטוב והמעניין בספר תיאר את לחימת גדוד 7012 מחטיבת המילואים אלכסנדרוני, חטיבה המורכבת מיוצאי חטיבת גולני, שעליו הוטל להשתלט על מרחב הכפרים שיחין, אלג׳בין וצומת רג׳מין, שנחשבו לשטח מפתח שיאפשר את המשך התמרון הקרקעי למערב דרום לבנון.
הגדוד לחם כפי שהתאמן ובהתאם לתורה הלחימה (תו"ל), הפקודות ולאור משימה ברורה. לא פלא שהגיע להישגים ועמד במשימתו. כמוהו אגב כוחות מילואים איכותיים נוספים, שהגיעו מאומנים, מיומנים ומנוסים למלחמה (בלטה לחיוב חטיבת הצנחנים מילואים 226). אך אלה לא היו רבים, בשל כשירותו הלקויה של צה"ל ערב המלחמה. כפי שגילו לא מעט כוחות, סדירים ומילואים כאחד, במלחמת "חרבות ברזל", תורת הלחימה, בתנאי שבקיאים בה ומיישמים אותה בהתאמה למשימה, עובדת. זה נדרשים כמובן אימונים שיקנו לכוחות כשירות ומיומנות, אבל בשורה התחתונה – זה עובד.
"הטענה שרמות הפיקוד הבכירות היססו, שינו כל הזמן משימות ולא ידעו להגדיר לגדודים משימות ברורות, לא רק שאינה מפחיתה מחריפותה של הבעיה אלא אף מעצימה אותה. שכן דווקא במצבים אלה נדרשת יוזמה מצד מפקדי הגדודים. המג"דים אמורים לחוש אחריות ומחויבות אישית, לא רק לגבי הלוחמים שאותם הם מנהיגים, אלא גם לגבי מצוקתם של האזרחים בעורף שהיו באותה עת תחת הפגזות טילים וציפו לישועה שתבוא מלוחמי צה"ל. לכן, התבטאותם של כמה מגדים בדבר העדפתם שלא להסתכן על פני ביצוע משימה שאינם שלמים איתה, מצביע על בעיה ערכית ממדרגה ראשונה" (עמ׳ 308).
למעשה, קבע, "אם למג"ד לא ברורה המשימה, עליו לברר אצל המח"ט מה המטרה, כי הוא לא יכול ולא רשאי להוביל גדוד מבלי לדעת לאן. אך מרגע שהמג"ד נע לביצוע, הוא חייב להגדיר לעצמו ולכפופים לו מה המשימה ולדבוק בה" (עמ׳ 308).
אכן, כמאמר אחד ממפקדי בצנחנים, "המפקדים קובעים את התוצאה". הוא, שהפך ברבות הימים לקצין בכיר מאוד, כיוון לכלל המפקדים בדרג הטקטי, אך הדבר אינו פוטר כמובן רמות בכירות יותר מלגבש אסטרטגיה שקושרת קשר ברור בין מטרות למשימות שבאמצעות העמידה בהן משיגים אותן.
המחבר טען שמשימת השמדת משגרים וצמצום ירי על העורף היתה ברורה וחשיבותה לא הוטלה בספק. יתכן שבדיעבד נראית תכלית זו ברורה, אולם במלחמה חלק לא מבוטל מהמשימות והקרבות התנהל ללא קשר לתכלית מוצדקת זו. במקרים שבהם זו היתה המשימה, כמו במבצע "נערי החוף" שביצעה יחידת מגלן ובמהלך לחימת חטיבת הצנחנים במילואים 55 במבצע "שינוי כיוון 11", איש לא ערער על ערכיותה.
לחלופין, גם התכלית של פגיעה בפעילי החזבאללה ומערכיו לא תמיד הובילה למשימות שתכליתן ברורה. למחרת הקרב הקשה בבינת׳־ג׳ביל ביקר מפקד אוגדה בצה"ל בחטיבת גולני ושמע מהמח"ט על הקרב. הקצין, שפיקד בלבנון על פלוגה וגדוד צנחנים ועל חטיבה מרחבית, תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת. המח"ט השיב שאינו יודע והדהים את השואל. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית, אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?", תהה. זהו סיפור קטן שתפס בתוכו את המלחמה כולה. בלי זיקה ברורה בין המשימה למטרה כל הסוסים הדוהרים והמפקדים ההתקפיים לא יעזרו.

"חקירת רצח היא כמו עץ. עץ גבוה. עץ אלון. היא נשתלה וטופחה בקפידה על ידי המדינה, הושקתה ונגזמה כשעלה הצורך, נבדקה למחלות וטפילים מסוגים שונים. מערכת השורשים שלה מנוטרת כל העת בזמן שהיא מתפתחת מתחת לקרקע ונאחזת בה. לא חוסכים בהוצאות השמירה על העץ. המטפלים בו קיבלו סמכויות נרחבות כדי להגן עליו ולשרת אותו. ענפיו של העץ גדלים ומתפשטים ברוב הוד והדר. הם מספקים צל למבקשים לחסות בצל הצדק האמיתי.ענפיו של העץ גדלים ומתפשטים ברוב הוד והדר. הם מספקים צל למבקשים לחסות בצל הצדק האמיתי" (עמ׳ 5). 

"עד שיוכח אחרת" מאת מייקל קונלי (הוצאת מודן, 2026) הוא ספר נוסף אודות גיבורו מיקי הולר, סנגור מוכשר הפועל בלוס אנג׳לס. הולר בצרה צרורה. בפתח הספר שוטר עצר את רכבו לבדיקת רישיונות אקראית ומצא ברכבו את גופת סאם סקֵיילז, אחד מלקוחותיו, כשהוא ירוי. ברגע אחד הוא הפך מעורך דין מצליח לחשוד ברצח. הולר החליט (כמה מפתיע) לייצג את עצמו, ולמערכה נרתמים צוות העובדים המסור שלו ואחיו למחצה (והגיבור המוצלח באמת של קונלי), הבלש בדימוס הארי בוש. ילדותו של בוש כללה "בתי אומנה וגיוס מוקדם לצבא, כשהיעד היה וייטנאם" (עמ׳ 117). במלחמה שירת כ"חולדת מנהרות", יחידה מובחרת בצבא יבשה שאנשיה אומנו ללחום במנהרות שחפרו ווייטקונג ובחיילי צבא צפון וייטנאם, לאתר בהן את האויב ולהורגו בדרך כלל באפילה ובקרב בטווחים קרובים. בהמשך היה בלש מוערך במחלק התיקים הלא מפוענחים של משטרת לוס אנג׳לס. 

מול הולר ניצבת מולם ניצבת התובעת המוכשרת והעוינת דנה ברג, שנחושה לכלוא אותו לשנים ארוכות. ראיות מוסתרות, עדים נשלפים במפתיע, סרטונים עוברים עריכה, ושאר עיכובים כדי להקשות על הולר לגבש הגנה יעילה. וגם בכלא הולר לא מוגן. במהלך החקירה בוש חשף הונאת ענק, שסקיילז היה רק קצה הקרחון שלה, וכל מי שקשור אליה מוכן לעשות הכול כדי להגן על עצמו. לכן הדרך היחידה של הולר להוכיח את חפותו היא לחשוף את הרוצח האמיתי. במשפט שבו נאשם אדם ברצח, הסביר הולר, "הענפים צומחים מתוך גזע עבה ויציב. ראיה ישירה, ראיה נסיבתית, מז"פ, מניע והזדמנות. העץ חייב לעמוד איתן נגד הרוחות המערערות אותו" (עמ׳ 5). בדיוק שם, הסביר, הוא נכנס. "אני האיש עם הגרזן. העבודה שלי היא לכרות את העץ מן היסוד ולשרוף אותו לאפר" (עמ׳ 5). 

אבל מה... הספר מותח מאוד, אבל הפינאלה גרוע. פשוט מעפן. כאילו בעמוד 390 התקשר הסוכן של הסופר ואמר לו שיש לו עוד עשרה עמודים ודי. ואז הסופר עשה תפנית מגוחכת שהפכה את הספר לפשוט מעפן. לא חיבבתי את הולר כדמות לפני זה (אף שאני מת על בוש וחושב שקונלי סופר מתח מצוין), וקראתי את הספר רק כי אחיו נכלל בו. לספרים הבאים בסדרה אין צ׳אנס שאני ממשיך.

"כולם נחשבים או שאף אחד לא נחשב" (עמ׳ 16). 

"כוכב המדבר" מאת מייקל קונלי (הוצאת מודן, 2026) הוא ספר נוסף אודות גיבורו הקבוע (אם כי לא היחיד) הארי בוש, בלש במחלק התיקים הלא מפוענחים של משטרת לוס אנג׳לס. בוש הוא בלש ותיק, לא רחוק מהפרישה, גרוש ואב לילדה שכיום היא בדרכה להיעשות בעצמה בלשית במשטרת לוס אנג׳לס. בעברו לחם בוש במלחמת וייטנאם כ"חולדת מנהרות", יחידה מובחרת בצבא יבשה שהיתה שייכת ל"גדוד 1 של חיל הרגלים, חטיבת הנדסה״ (עמ׳ 335), שאנשיה אומנו ללחום במנהרות שחפרו ווייטקונג ובחיילי צבא צפון וייטנאם, לאתר בהן את האויב ולהורגו בדרך כלל באפילה ובקרב בטווחים קרובים. כשסיפר לברמן באיזו יחידה שירת שאל האחרון: "המנהרות, (עמ׳ 335). כשבוש אישר "הברמן הנהן. הוא הכיר את המנהרות" (עמ׳ 335). האיש, בעצמו נחת ותיק שלחם בווייטנאם, השיב: "המנהרות האלה, אחי… איזה מקום דפוק" (עמ׳ 341).

עם שובו מן המלחמה, מריר וציני כשם שרק חוויות הלחימה הופכות אדם, התגייס למשטרה והפך לבלש. הוא ילך אחרי הראיות בתיק בלי להתחשב לאן הן ייקחו אותו, ורק בלש ישר כמותו, לא נגוע במשחק הפוליטי שבין מועצת העיר, התובע המחוזי, התקשורת והמשטרה עשוי להגיע לאמת. זה לא מזיק גם שבוש הוא מן הקשוחים, אלו שיודעים לקלוע באקדח אל חוט השערה ולהם זוג אגרופי פלדה. למרות השנים שחלפו המלחמה נותרה נוכחת בחייו, מאחוריו היו "חמישים שנות עמל בשדות הדם והקטל" (עמ׳ 25). 

כמו בספרים אחרים בסדרהבוש נדרש לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספרי הז'אנר הבלשי – Hard boiled) ולהתמודד עם נבלים מסוגים שונים ובכלל זה שוטרים מושחתים, שיכורים, סחטנים ואנשי החברה הגבוהה. בספר זה נענה בוש, פנסיונר שחי לבדו, לבקשתה של חברתו מימיו במשטרת לוס אנג׳לס , הבלשית רֶנהֶ בלארד, לחזור לכמתנדב למחלקה לפענוח תיקים קרים.. אבל יש לה תנאי: עליו לפענח קודם כול על תיק שיש לו חשיבות פוליטית להמשך קיומה של המחלקה. במקביל, הוא חתר בוש לפענח חקירה אחרת מימיו במשטרה, בה נרצחה משפחה שלמה, שעודנה רודפת אותו.

בוש, מנהל את שתי החקירות במיומנות ובנחישות האופייניות לו, אולם לא בטוח כלל שהוא יאהב את מה שיתברר לו על הקשרים בין הפרקליטות המחוזית, משטרת לוס־אנג׳לס ואילי ההון. האמת, לא רע בכלל הקונלי הזה. בוש הוא אחלה בלש שבעולם: קשוח, אמיץ, ישר ונחוש. לא שנון מי יודע מה אבל עושה את העבודה, כמו דרינק של בורבון "Maker's Mark" שיורד בגרון. לא חלק כמו "Macallan" סינגל-מאלט, אבל מפזר את אותה חמימות מרגיעה ומנחמת. כמו עם הדרינק הספציפי הזה, אתה פשוט יודע שבוש לא יעצור עד לפתרון. ספר נחמד מאוד!!!

"העולם הוא גדול, ידידי, מלא בכאב, אך גם מלא באושר. הכאב עוזר לך לצמוח; האושר הופך את המסע לנסבל (מונטוליו דה-ברושי, המדריך של דריזל לעולם הסיירות. עמ׳ 203).

הספר "שהות" (הוצאת אופוס, 2002) מאת רוברט אנטוני סלבטורה הינו הכרך השלישי והסוגר בטרילוגיית "האלף האפל" בסדרת "ממלכות נשכחות", שהיא למעשה קדימון לספרו הראשון של סלבטורה אודות גיבורו, האלף האפל, דריזט, "רסיס הקריסטל". בספר תיאר סלבטורה כיצד גיבורו דריזט, צעיר הבנים בבית ד'ואורדן, אשר נמלט מביתו בעולם המעמקים ומחברת האלפים האפלים המושחתים והרשעים, הגיע מעלה, לעולם הממלכות הנשכחות. "דריזט חי למעלה משלושים שנה במנזוברנזן, אך מעולם לא השלים עם דרכיהם האכזריות של בני עמו. הוא גרם מבוכה מתמדת לבית דו׳אורדן, למרות כישורי הלחימה המדהימים שלו" (עמ׳ 9). עם שתי החרבות המעוקלות החדות כתער שלו, אין מי שישווה לדריזט כלוחם. "חושיו וגופו של דריזט אומנו ללחימה; האלף היה מכונת לחימה מושלמת" (עמ׳ 67). אבל למרות יכולות הלחימה שלו, והפנתרה הקסומה שלו גוויניבאר, דריזט היה לבדו והיה עליו למצוא את דרכו בעולם עוין, מסוכן שגיבש כבר מזמן את דעתו על בני מינו של דריזט כמי שהם רעים ומסוכנים. 

עד מהרה מואשם דריזט על לא עוול בחפו בטבח משפחת חוואים ונאלץ להימלט על נפשו מציידי ראשים וסיירים. בעודו נמלט פגש האלף האפל במונטוליו דה-ברושי, זקן עיוור שחי לו ביער לצד חבריו בעלי החיים. אך היה בו יותר משהעין פגשה במבט ראשון. מונטוליו היה סייר. הוא נפצע בשעתו בקרב ואיבד את מאור עיניו. אך הוא נותר לוחם מיומן בזכות יכולותיו כסייר וחושיו האחרים. "הוא סיפר לדריזט על חבורת הסיירים האחרונה עמה נדד, וכיצד מלחמה החבורה בדרקון אדום שפשט על כפרי הסביבה. הדרקון נהרג. אך שלושה מהסיירים נהרגו גם הם, ופניו של מונטוליו נשרפו כליל" (עמ׳ 161). מונטליו הציע ללמד את דריזט להיות סייר ולעבוד את האלה הטובה מיאליקי. "דריזט למד את דרכי הסיירים במהירות, וכישוריו עלו על ציפיותיו הנהלהבות של מונטוליו" (עמ׳ 200). בהדרכת מונטוליו הפך דריזט לסייר "מיומן בדרכי הטבע ובשימוש בנשק" (עמ׳ 244). 

"זה כל העניין. אתה צריך ללמוד את האזור בו אתה נמצא כפי שציפור רואה אותו – מלמעלה. רק אז תוכל לבחור במסלול הנכון" (עמ׳ 201), הסביר לו מונטליו. "דריזט היה צעיר, לפי מונחי האלפים, אך הוא כבר היה מנוסה יותר מחיילים מקצועיים רבים" (עמ׳ 146). בספר ניכר שהפנים היטב את שיעוריו של הסייר הזקן והפך לסייר לוחם מיומן וקטלני. אך האם יוכל למצוא מקום שיקרא לו בית, ובריות שיכול לכנות חברים וקהילה?

לא כל הטרילוגיה מוצלחת. הספר הראשון נהדר, השני חלש והשלישי מוצלח. קראתי את הספר בנערותי וגם כיום מצאתי אותו מותח ומוצלח. יתרה מכך, כפי שזכרתי המפגש של דריזט עם הדרקון האדום הוא קטע מותח ומהנה במיוחד ששווה את הספר כולו. כדאי.

בספר "ונפילתו של משטר האייתוללות" שכתב פרופסור עוזי רבי (הוצאת סלע מאיר, 2026) ניכר שהוא ביקש לתאר כיצד עלה משטר האייתוללות ואולי, נוכח ההתפתחויות במלחמת "חרבות ברזל" הוא גם ייפול. רבי ניתח את המלחמה ותיאר את המערכה בלבנון כדוגמה ללחימה בשלוחים האיראנים. "שיאו של המהלך הגיע ב־27 בספטמבר 2024, כאשר חסן נסראללה חוסל בתקיפה ישראלית מדויקת בפרבר הדאחיה הדרומי של ביירות. האיש שהפך לאייקון של ציר ההתנגדות, מצא מסתור במשך שני עשורים בבטן האדמה ובחר להופיע רק מבעד למסכים. דווקא הוא מצא את מותו בבונקר שנחשב למבצרו האחרון" (עמ׳ 198). אמנם רבי ציין את מתקפת הביפרים המפתיעה, אך לא מנה את תקיפות חיל האוויר המדויקות שפגעו קשות בתשתיות הארגון, במפקדות, בבכירים וגרעו יכולות ואמצעי לחימה, וכן השמיט את התמרון המוגבל שהרס את עמדות הארגון בקו הכפרים הראשון וביטל את איום הפשיטה על יישובי הצפון. "הזעזוע מחיסולו של נסראללה חצה את גבולות לבנון והדהד ברחבי האזור" (עמ׳ 200).

בכל האמור בלחימה כנגד איראן עצמה כתב רבי כי "ביוני 2025 התברר כי ירי הטילים שנה קודם לכן, לא היה אלא קדימון למה שעתיד להתפתח ל׳מלחמת שנים־עשר הימים׳. בפעם הראשונה מאז מלחמת איראן־עיראק נחשפה איראן למתקפה ישירה ומתואמת של ישראל וארצות הברית. אשליית עומק ההגנה, שנבנתה במשך עשורים באמצעות שלוחות אזוריות, קרסה כמעט בן־לילה. מערכי הגרעין, בסיסי משמרות המהפכה ומערכות ההגנה האווירית שהוצגו כחומות פלדה התגלו כפגיעים ושבריריים. בתוך ימים ספורים התברר כי המבצר שעליו נשען היה רעוע מיסודו" (עמ׳ 203). לדבריו, "המערכה, שנודעה בישראל ובמערב כ"מלחמת שנים־עשר הימים" (24-13 ביוני 2025), כללה תקיפות אוויריות ממוקדות של כוחות ישראלים ואמריקאים לאחר נטרול מערכות ההגנה האווירית. מטוסי חמקן פגעו במערכי העשרת האורניום" (עמ׳ 203). בנוסף הותקפו מפקדות, תשתיות חיוניות, מחסני אמצעי לחימה וטילים וסוכלו בכירים רבים במהלומת עריפה מרשימה. רבי ציין בצדק כי "עצם העובדה שישראל פעלה בלב שטחה של איראן, סימנה נקודת שבר בתפיסת ההרתעה" (עמ׳ 204), אך הוא קשר למערכה קשרים והישגים רבים מדי, שכן לו היתה כה מוצלחת לא היה מבצע "שאגת הארי" נחוצה. יתרה מכך זולת תקיפה אווירית אמריקאית אחת, על מתקן גרעיני שאותו התקשתה ישראל להשמיד באמצעות יכולותיה לא היה זה מבצע התקפי משולב ישראלי־אמריקאי בדומה למבצע "שאגת הארי". רבי, פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב ולשעבר ראש מרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, הוא ידען גדול שיודע גם לספר סיפור. אך אי־דיוקים והשמטות אלו, לצד הנטייה של המחבר לקשור הישגים מוגזמים למערכה כנגד איראן הפכו את הקריאה לפחות מהנה או מלמדת. בקיצור, אפשר אבל לא חובה.

https://wp.me/p4kTCp-8Kt

"האנשים ההם מתים, ואני הממשלה בינתיים, שאלוהים יעזור לי, והממשלה לא בורחת" (ג׳ק ראיין לאחר שהושבע לנשיאות והתעקש לבקר בהריסות בניין הקונגרס שבו פגע מטוס נוסעים והרג את רוב יושביו. עמ׳ 22).
המלחמה הנוכחית עם איראן החזירה אותי לספר על מלחמה אחרת עם איראן, כזו שלא קרתה באמת, אבל יש בה נקודות דמיון לזו הנוכחית. "צו נשיאותי" (הוצאת הד ארצי, 1998) שכתב סופר המתח הצבאי האמריקני טום קלנסי תיאר מציאות שבה גיבורו ג׳ק ראיין, אשר שירת בעברו "כסגן-משנה בחיל הנחתים" (עמ׳ 22) וכסגן ראש ה-CIA, התמנה לנשיא ארצות-הברית ונאלץ להנהיג אותה בתקופה סוערת ורוויית משברים מבית ומחוץ.
התפקיד, כך עולה מן הספר, כמו מרבית תפקיד ההנהגה הוא בודד, אבל ראיין לא לבד ולצדו יוכל הקורא לפגוש בשאר גיבוריו הקבועים של קלנסי: ובהם אדמירל רובי ג׳קסון, טייס קרב שהפך לראש אגף המבצעים במטות המשולבים, דן מאריי, ראש ה-FBI וכן אנשי המבצעים של הסוכנות דומינגו "דינג" שאבז, בעברו סמל באוגדת הרגלים הקלה ה-7 של צבא היבשה האמריקני וג׳ון קלארק (הלוא הוא ג׳ון קלי), אשר "שירת בעבר בקומנדו הימי" (עמ׳ 674).
ראיין נדרש להנהיג את האומה החרדה והמתאבלת, למתן את הספקנות של מנהיגי העולם, להקים ועדת חקירה לבירור נסיבות האסון ולארגן לוויה ממלכתית – וכל זאת לצד מאמציו להקים ממשלה וקונגרס במהירות האפשרית. אבל זה עוד לא הכול. עיניים רבות עוקבות אחריו, ורבות מהן אינן ידידותיות כלל וכלל. לסינים ולהודים יש שאיפות התפשטות, ואילו האייתוללה באיראן, מחמוד חאג׳ דרייאי, הוציא לפועל תוכנית אסטרטגית שראשיתה בהתנקשות מתוכננת בחייו של רודן עיראק, המשכה בהשתלטות על עיראק והקמת מדינה מאוחדת תחת השם "הרפובליקה האסלאמית המאוחדת" (רא"מ), וסופה במתקפה ביולוגית בהיקף חסר תקדים על אדמתה של ארצות-הברית באמצעות נגיף האבולה, נסיונות להתנקש בחייו ובחיי בני משפחתו, כשבמקביל צבא איראן תקף קרקעית את סעודיה.
ראיין הופיע לראשונה בספר "המרדף אחר אוקטובר האדום" כאנליסט ב-CIA שהיה היחיד שהעריך שצוללת הטילים הסובייטית אוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות-הברית. במהלך הספר התרחש קרב תת-ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. "הוא ניסה להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית שלה. הוא הרג אחד מקציני האונייה ופצע קשה ביריות עוד שניים, אבל אני ניקבתי את הכרטיס שלו בעצמי – והיו לי סיוטים על זה במשך שנים" (עמ׳ 436), סיפר. ראיין לא היה גיבור כל-יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו כקצין בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ.
גם הפעם המשימה נראית בלתי אפשרית, אולם ראיין הוא מסוג המנהיגים שאינם בורחים מאחריות ועושים במלאכה בראש אנשיהם. "זה חלק מהמנהיגות. לימדו אותי זה את זה בקוונטיקו. החיילים צריכים לראות אותך עושה את העבודה. הם צריכים לדעת שאתה עומד לצדם" (עמ׳ 14). מאז ה-7 באוקטובר 2023 (וגם לפני כן) נראה שמנהיגיה של ישראל יכולים לקבל מראיין שיעור או שניים באחריות המצופה מהנהגה בשעת משבר ובכלל.
קלנסי הקפיד להציג בספריו גישה מאוזנת כלפי ישראל וצה"ל (חבל שלא עשה כן בכל האמור במדינתו וצבאה). בספר תואר שיתוף הפעולה ההדוק בין צה"ל לצבא האמריקני (אם כי אפילו קלנסי לא דמיין כמה הדוק הוא יהפוך להיות במציאות) והוזכרו אימונים משותפים. בין היתר הביסו כוחות השריון האמריקנים את חטיבה 7 בתרגיל דו צדדי בנגב. "חטיבת השריון 7 הישראלית היא אחת העוצבות הגאות בעולם. לבדה, למעשה, עצרה גיס שריון סורי שלם ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים ב-1973, ומפקדה הנוכחי היה אז סגן שלקח פיקוד על פלוגה שנוצרה ללא מפקד ולחם בצורה מזהירה" (עמ׳ 238), כתב. ניכר שכחלק מהתחקיר שקדם לספר קלנסי קרא את ספריהם של חיים הרצוג ואביגדור קהלני על מלחמת יום הכיפורים.
מנגד, ציין (כמעט באופן נבואי) כי "הצבא הישראלי כמעט איבד את רוח הלחימה שלו בהרים ובכפרים של לבנון" (עמ׳ 240). קשה לבוא אליו בטענות כשחושבים על הסיפור הבא: לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בכיר בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני בשנת 2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות וצמצום האימונים. הם מצידם חשבו שהוא משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה שצדקו.
קלנסי הכיר והעריך את יכולות ה"מוסד" והכוחות המיוחדים של צה"ל ממבצעים דוגמת "אביב נעורים" ואחרים. כך למשל, תיאר את ההתנקשות ביחיא עיאש, הוא "המהנדס" של ארגון החמאס, וציין שאנשי המודיעין הישראלי "נהגו בחוכמה מיוחדת כאשר הרגו את אחד מעמיתיו באמצעות הטלפון הסלולרי שלו, כאשר קלקלו תחילה את המכשיר באמצעות אות אלקטרוני ואחר-כך הסדירו שיקבל מכשיר חלופי... ועשרה גרמים של חומר נפץ חזק תקועים בתוך הפלסטיק. שיחת הטלפון האחרונה של האיש, כך סופר, באה מראש ה"מוסד": "הלו, כאן אבי בן יעקב. תשמע טוב, ידידי." ובנקודה זו לחץ היהודי על לחצן הסולמית. תכסיס חכם, אבל טוב רק לשימוש חד-פעמי" (עמ׳ 165).
ראש ה"מוסד" שהזכיר, אלוף אברהם בן יעקב, היה קצין צנחנים בעל ניסיון רב במבצעים מיוחדים שזכה להערכה רבה ממקביליו ברחבי העולם ובכלל זה ראיין. לקורא הישראלי, אגב, הצטייר בן יעקב כבן דמותו של אלוף (מיל׳) מאיר דגן, גם הוא קצין בכיר יוצא הצנחנים שהיה לימים לראש המוסד. בעלילת ספר זה ובאחרות ניכר שהמחבר ביקש לייחס לאמריקנים נכונות ללחום באויביהם בצורה דומה יותר לעמיתיהם מישראל, באמצעות סיכולים ממוקדים מוכוונות מודיעין מדויק. לא שהאמריקנים אינם פועלים כך, כיום לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001. אך קודם לכן הם היו נכונים לכך הרבה פחות.
בשלב מסוים, לאור מתקפת טרור על משפחתו, ניסיון התנקשות בחייו וכן אותה מתקפה ביולוגית שבה נעשה שימוש בנגיף האבולה, החליט ראיין על צעד דרסטי (זהירות, ספוילר). אנשיו אמרו לו שההחלטה היא הפרה של צו נשיאותי האוסר לעשות כן שקבע הנשיא פורד. "תנסחו לי צו חדש" (עמ׳ 834), השיב הנשיא.
ראיין נשא נאום לאומה שבו פתח ואמר כי "כל רעיון בדברי ימי האדם, טוב או רע, התחיל במוחו של אדם אחד, ומלחמות מתחילות מכיוון שמוחו של אדם אחד חושב שכדאי להרוג ולגנוב. הפעם, זה קרה לנו בדרך אכזרית במיוחד. הפעם, אנחנו יכולים להיות בטוחים בדיוק מי עשה את זה – ויותר" (עמ׳ 842).
במקביל, לא הרחק מבית המטרה בטהרן התמקמו קלארק ושאבז במבנה שאת בעליו, משפחה תמימה, כפתו והותירו באחת מפינות הבית, מוגנים מכל רע. "קלארק לחץ על כפתור משדר הלייזר" (עמ׳ 841). מארזי ההנחיה של פצצות המטוסים היו מערכת טכנולוגית מתקדמת. אוטומטית הם "רכשו את נקודת הלייזר, והודיעו על כך לטייסים, ואלה ביצעו את השחרור" (עמ׳ 842). הפצצות המונחות היו בדרכן למטרה. רוכבות על הקרן לייזר שכיוון קלארק.
זהו בית מגוריו של האיש האחראי, מנהיג איראן, מחמוד חאג׳ דרייאי, המשיך באותה עת ראיין בנאומו. "האיש שתקף את ארצנו במחלה, האיש שתקף את הילדה שלי, האיש שניסה לתקוף אותי, האיש ששלח את צבאו במשימת כיבוש שהפכה למשימת מוות. זהו האיש שחילל את דתו ואת חוקי האדם והאומות, ועכשיו, מר דרייאי, הנה התשובה של ארצות-הברית של אמריקה" (עמ׳ 843). הפצצות ששיגרו מטוסי החמקן והכווין קלארק פגעו והרגו את המנהיג האיראני.
"הדבר שאנשים מכנים "היוזמה", בין אם מדובר במלחמה בין אם מדובר בכל תחום אחר של פעילות האדם, לעולם איננו אלא יתרון פסיכולוגי. היא משלבת את תחושתו של צד אחד שהוא מנצח עם תחושת הצד שכנגד שמשהו השתבש – שעכשיו עליו להתכונן לפעולות האויב ולהגיב עליהן במקום להכין את הפעילות ההתקפית שלו עצמו" (עמ׳ 817).
לחיים יש דרך לחקות את האמנות. אמנם, במציאות ישראל הותקפה ב-7 באוקטובר 2023 בעיקר באמצעות כוחות השלוחים (פרוקסי) של איראן, ובתקיפה אווירית שהיתה חלק ממכת פתיחה מרשימה היתה זו ישראל שהרגה את המנהיג האיראני, האייתוללה עלי ח'אמנאי. ועדיין יש לא מעט נקודות דמיון, בעיקר בעצם היוזמה להכות באיראן בשל התנהלותה האלימה והכוחנית. בסופו של יום "השוטר של העולם" פעלה נכון. גם אם כמאמר צ׳רצ׳יל עשתה כן לאחר שמיצתה את כלל האפשרויות האחרות.
בספריו של קלנסי, ארצות-הברית מצטיירת כמעצמת-על הפועלת לא רק מתוך אינטרסים כי אם למען ערכי מוסר וצדק אוניברסליים. אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה ככה: צודקים, הגונים ומנצחים. בספריו המוקדמים של קלנסי, שנכתבו בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן, הובלט הניגוד בין האומה האמריקנית שוחרת הטוב ואימפריית הרשע הסובייטית, שתאמו את מדיניות הממשל באותם ימים. לא שלא נעשו אז עוולות (פרשת איראן-קונטראס, למשל), אך אלו היו בבחינת רע הכרחי במסגרת הניסיון לבלום את התפשטות ברית המועצות ברחבי העולם.
במציאות הנשיא דונלד טראמפ ממש לא דומה לראיין. ארצות-הברית פועלת בעיקר בשם האינטרסים שלה, במקרה זה במסגרת המאבק על משאבים והתחרות העולמית מול סין, ובורחת מכל אפשרות של תסבוכת נוסח מלחמת עיראק. ועדיין יש בנכונות שלה לפעול כנגד מדינה עם משטר רודני שביקשה לפתח נשק גרעיני נקודת אור. 
בספר, פעולת ההתנקשות במנהיג האיראני היא פחות או יותר אקורד הסיום למלחמה. האיראנים נכנעו הסכימו לשתף פעולה עם מנגנוני פיקוח נגד נשק להשמדה המונית וקיבלו על עצמם הגבלות כאלה ואחרות שקבעה ארצות-הברית. בסך הכל ראיין ניהל מערכה קצרה, ממוקדת ומוצלחת. החיים, כידוע, מורכבים בהרבה וכלל לא ברור כיצד יגיע המחזה הזה לכלל סיום, ועד כמה הוא יהיה מוחלט.
בספרו המופתי תיאר גנרל הנחתים האמריקני ג׳ים מאטיס כי התרשם מאוד מהאופן שבו במלחמת המפרץ הראשונה (בה לחם הוא עצמו כמג"ד בנחתים) הגדיר הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה להקים קואליציה של בעלות ברית שמעולם לא נלחמו לצידה בעבר. לדבריו, תחת הנהגתו החכמה, לא היתה משימה שסבלה מ"התרחבות זוחלת", כלומר משימה שהתרחבה עד שיצאה משליטה. יש לקוות שכך קורה גם כעת.
כך למשל, בהקשר הלבנוני. פעולת צה"ל כעת בלבנון הזכירה לי סיפור ישן שסיפר פעם עפר שלח על מבצע "צלצל" ביולי 1981, שבו השתתף. כוח הצנחנים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר (ייה) פשט על בסיס מחבלים בלבנון, הרג כמה מחבלים, השמיד מספר מבנים ושב ארצה לאחר שספג הרוג ומספר פצועים. בתחקיר, שבו נכח הרמטכ"ל, רפול, אמר המח"ט שכדאי לבודד את איזור הפעולה ואם פושטים על גבעה כדאי לכבוש גם את הגבעות השולטות עליה. רפול, סיפר שלח, היה משועשע. "איפה שצריך לכבוש עוד גבעות נכבוש, אמר, אם כי אני מזכיר לכם שלכל גבעה שולטת יש עוד כמה גבעות ששולטות עליה". כלל שכדאי לזכור אותו בבואנו לשפר את קו ההגנה.
כדאי גם לשים לב שמדינת ישראל ניהלה בשנתיים האחרונות, במסגרת מלחמת "חרבות ברזל", שורה של סבבי עימות עם איראן, והדבר מתחיל להיראות במידת מה כמו הסבבים שנוהלו מול רצועת עזה בשני העשורים האחרונים (סבבי עימות שעיקרם הפעלת אש וכוח אווירי ונטולי כוחות מתמרנים על הקרקע). מול מדינה קטנה בגבולה המערבי של ישראל זה פתרון אפשרי, גם אם לא טוב. אבל מול מדינה מרוחקת, אדירת ממדים, ובעלת יכולות בליסטיות, מוטב לחפש פתרונות אחרים.
פעם כתבו ספרים כאלה, עבי כרס כאילו היו "מלחמה ושלום", שעלילתם נעה בקצב אטי והם מבוססים על תחקיר שלא יבייש עבודת דוקטורט. היום הרבה פחות… ולצלוח אותם מורכב כמו לצלוח את תעלת סואץ ב-73׳. כך או כך, למרות היותו ספר מתח, קלנסי כתב ספר מרתק ומאיר עיניים על סוגיות גיאופוליטיות ולקחיו בדבר חשיבות האחריות הנדרשת ממנהיגים כמו גם הצורך ליזום ולשמר את היוזמה, נותרו רלוונטיים גם כיום.

באחרונה יצא ספרו של פרופ׳ אל"ם (מיל׳) גבי סיבוני "מכנען" (הוצאת קוראים, 2026) שבו שילב בין פרקים ממסלול חייו, למן ילדותו בשיכון כנען שבצפת (ומכאן שם הספר), דרך תפקידי פיקוד בגולני ועבודתו המחקרית לבין משנתו בתחומי הביטחון הלאומי.

ראשית, גילוי נאות, סיבוני היה מורי ורבי במשך שנים, עת עבדתי תחתיו במכון למחקרי ביטחון לאומי. למדתי ועודני לומד ממנו רבות ואני אוהב ומעריך אותו מאוד. הוא, בעיני, אחד המוחות הפורים והחריפים בתחום החשיבה הצבאית והביטחון הלאומי, הגם שלא פעם אנו חלוקים.

"מעץ הלימון הגדול שהיה בחצר ביתנו שבשכונת הּמּודְרָגִים בשיכון כנען, קטפתי לימונים, גלגלתי פיסת עיתון ובזקתי מלח בין אותיות הדפוס. נתתי למלח להיספג בלימונים חתוכים ואכלתי אותם כמו שהם, בקליפתם. מאז ועד היום, לימונים חמוצים במיוחד הם סימן ההיכר שלי. לא איש ריב ומדון אנוכי, אך לעתים גם דעתי נטרפת עליי. קצר רוח הייתי ועודני, חסר סבלנות להבלים. זרעי החינוך ההישרדותי של הוריי הם הלימון, והמסלול שעברתי בגולני הוא המלח" (עמ׳ 9). אכן תיאור קולע. אודה שגם אותי לימד סיבוני לאכול כך לימונים ואני (למורת רוחה של אשתי) נתפסתי לכך.

סיבוני שירת כלוחם ומפקד בחטיבת גולני, לחם במלחמת לבנון הראשונה ולאחר מכן השתחרר מצה"ל. לבקשת חברו, רס"ו משה קפלינסקי (לימים סגן הרמטכ"ל) שב ב-1984 להחליפו כמפקד סיירת גולני. "היינו סמוכים לשולחנו של מפקד פיקוד הצפון, אורי אור, שאהב את הרעיון שיש לו יחידה כזאת ושהוא יכול להשתעשע בה במבצעים שונים. איכות החיילים הייתה מדהימה, והיכולת לבצע כל פעולה ללא הגבלה כלשהי הייתה גבוהה ביותר. באותם ימים השתתפנו במבצעים רבים" (עמ׳ 43). אבל גם ביחידה המהוללת היה מה לשפר. לאחר שצוות מהסיירת נתקל והרג מספר מחבלים בעומק לבנון, סמוך לג'בל ברוך, זיהה שהלוחמים זחוחים במיוחד, והורה למפקד הצוות לקחת אותם למסע אלונקות לילי "כדי שיזכרו שגם לאחר ההצלחה המבצעית, יש להצניע לכת" (עמ׳ 44). ובאמת כדאי שהשתן לא יעלה לנו לראש.

בשירות המילואים שימש בין היתר כרמ"ט חטיבת גולני, רמ"ט אוגדה וכאיש צוות התכנון בפיקוד הצפון. בצבא פגש בחברו כאח לו, הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט מאז ימיהם המשותפים בחטיבת גולני כמפקדי יחידות חטיבתיות מקבילות (גבי בסיירת וגדי בעורב), ועד ימינו אלה. "לגדי יש חוכמת חיים של חתול רחוב. הוא משלב יכולת חשיבה ויכולת עשייה. כרמטכ"ל היטיב להבין מהו האיזון הנכון בין הפעלת הכוח לבניין הכוח. גדי הכניס מבצעים משמעותיים במערכה שבין המלחמות" (עמ׳ 46), כתב בהערכה על חברו. סיבוני שירת במילואים גם במלחמת "חרבות ברזל", כאיש צוות התכנון בפיקוד הדרום. שם, סיפר, התרשם לטובה במלחמה מאלוף פיקוד הדרום, ירון פינקלמן, שהיה בעיניו "אחד מגיבוריו הטרגיים של ה-7 באוקטובר" (עמ׳ 133), שכן הוא נכנס לתפקידו כאלוף הפיקוד כשלושה חודשים בלבד לפני מתקפת הפתע. אמנם, ציין, פינקלמן "כשל יחד עם רבים ב-7 לאוקטובר" (עמ׳ 134). אך בשירות המילואים בפיקוד הדרום, כתב, "ראיתי אותו עובד כמו מכונת מלחמה מצוינת" (עמ׳ 134). אין לי, שוב (כמי שלחם במלחמה), אלא להסכים.

המעשה, כתב, חשוב מהמעשייה ורצוי שזה יהיה מהיר. לדבריו, "אנשי גולני אינם מרבים בדיבור, כי כשמדברים יותר מדי הפעילות נמרחת בצורה בלתי יעילה. עשה עכשיו, דבר אחר כך, אם בכלל, כי אתה לא כמו הצְנֵפִים (הצנחנים) שמנתחים כל דבר ולא מפסיקים לדבר" (עמ׳ 38). אמור מעט ועשה הרבה אמרו רבותינו במסכת אבות, ויפה אמרו. אבל לצד מפקדים מעולים יוצאי חטיבת גולני שמנה, ובהם תא"ל (מיל׳) יובל בזק והרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, הוזכרו בספר לחיוב גם מפקדים מצוינים שלהם כומתה אדומה ובהם האלופים אמיר ברעם וירון פינקלמן (שפיקדו עלי בצנחנים), יאיר גולן ותא"ל (מיל׳) גיא חזות. שהרי לא הכומתה והשיוך החטיבתי עושים את ההבדל, אלא איכות האנשים.

בספר ניתח המחבר שורה של ליקויים וכשלים בצה"ל כמו גם מכפילי כוח והזדמנויות. כך למשל, מתח ביקורת על רעה חולה שבאה לידי ביטוי בכך "שכל מפקד זרוע חדש מביא תוכנית משלו, ומבטל במפגיע את תוכניתו של קודמו. מפקדי הזרועות מצטיינים בעיקר בלתת שמות מפוצצים לתוכניות, שמות כמו: "נתקוף בחכמ"ה", כשכל אות מראשי התיבות של המילה חכמ"ה מקבלת חיים משל עצמה; "יבשה באופק" ועוד שמות רבים אחרים. אנו מומחים במיתוגים ודואגים למתג את עצמנו לדעת. שמות התוכניות תמיד נושאי הבטחה, אך בפועל רובם מתבררים אוויר חם" (עמ׳ 167). חבל שכך. מוטב, הציע, "לאסור בצה"ל שימוש במילות תואר, וכך הכול יהיה קל וברור, כי מהי "התקפה מפתיעה?" ההפתעה היא של האויב, אך איך נוכל להיות משוכנעים שהוא אכן הופתע? מה שניתן לומר בבטחה הוא שהאויב הפתיע אותנו ב-7 באוקטובר, ואנחנו הם אלה שהופתעו" (עמ׳ 169).

למעשה, הסביר, בעוד שהאויב שנגדו לחם צה"ל בשנים האחרונות פעל (ופועל) "מתוך שטחים צפופי אוכלוסין, בתווך התת-קרקע ותוך הפעלה של מערכים רחבי היקף של אש תלולת מסלול, המאפשרים התמודדות עם האיום האווירי והארכת משך המערכה" (עמ׳ 161), העדיף צה"ל בשלושת העשורים האחרונים להשקיע ביכולות האש מנגד (אוויריות בעיקרן) על פני מאמץ התמרון היבשתי (והזניח כפועל יוצא את כוחות היבשה).

"ההישענות הקיצונית על הטכנולוגיה וההזנחה של "המאמץ האינטלקטואלי" גרמה לעלייה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי" (עמ׳ 160), קבע. בשלושת העשורים האחרונים, כתב, התמכרה מערכת הביטחון הישראלית לטכנולוגיה "וחשבה, שתוכל להילחם מבלי להילחם" (עמ׳ 10). חמור מכך, "יצרנו מין מֹלֶך – מערכת משוכללת שחשבנו שתיטיב לעשות את העבודה במקומנו. קיצצנו משאבים שנועדו לאימונים, ופירקנו יחידות לוחמות. ברגע האמת נפרצה הטכנולוגיה והמערכות התפרקו" (עמ׳ 11).

כבר ב-2005 כתב מפקד יחידת מגלן, סא"ל אמיר ברעם (לימים סגן הרמטכ"ל), כי יכולות האש של צה"ל (מהאוויר וממרחק) לא היו יעילות דיין כנגד מטרות בעלות אורך חיים קצר, שלא פעם הוסתרו בסבך או במערות, על כן "היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמ׳ 162). סיבוני הדהד קביעה נכונה זו. בכל פעם שישראל סטתה ממנה, כמו ב-2006 ובמערכות נוספות, המחיר היה יקר. יש לקוות שה-7 באוקטובר 2023 ישמש כקריאת ההשכמה.

לגישתו, תפיסת הביטחון של ישראל צריכה לשוב לעיקרון ההכרעה. "אחד העקרונות שטבע בן-גוריון בהקשר לכושר ההכרעה היה הצורך בפעולה צבאית מהירה ועוצמתית שתכריע את האויב, זאת מתוך ההבנה שישראל לא תוכל לעמוד במלחמת התשה ארוכה. על כן, נִדְרָש להפעיל את כל רכיבי העוצמה של ישראל: תמרון צבאי יבשתי בחזית ובעומק, הפעלה של אש עוצמתית על מטרות מתוכננות מראש ומטרות מזדמנות, מבצעים מיוחדים, מהלומות במרחב הסייבר ופעילות התקפית במרחב התודעתי. הבסיס לכול הוא היכולת ליטול את היוזמה מהר ככול הניתן וליצור לחץ גובר והולך על האויב, תוך שיבוש תמונת המציאות שלו" (עמ׳ 335). לתפיסתו, בעקבות ההכרעה הצבאית יבוא הניצחון המדיני (אף שהיא, ציין, תנאי הכרחי אך לא מספיק).

כוח המחץ המכריע היה ונשאר הכוח היבשתי, ויש לבנותו בהתאם. יש לזכור, הדגיש בצדק, "שהגורם החשוב ביותר, המשפיע על איכות ביצועיה של זרוע היבשה, הוא איכותה ומקצועיותה של שדרת המפקדים. איכות התמרון היא כאיכות שדרת הפיקוד היבשתית – תחבולנות, איכות ההחלטות וקצב קבלתן, לכידות, החוסן המנטלי של היחידות וכמובן איכות הביצוע הטקטי" (עמ׳ 349). לכן יש להשקיע בפיתוח וטיפוח מפקדי השדה.

איפה הספר בכל זאת חסר? המחבר הלין בספר על חולשת הדרג המדיני ועל הצורך להדק את הפיקוח האזרחי על הצבא. מערכת הביטחון היא "בעלת העוצמה האדירה וללא בקרה אזרחית אפקטיבית מול מערכת אזרחית ודרג מדיני חלשים. כולם נושאים באחריות, אולם חובה תהיה ליצור יכולת משילות של הדרג האזרחי תוך הלימה בין האחריות לסמכות, באופן שתתאפשר לו בקרה אפקטיבית על מערכת הביטחון. נדרשת בקרה אזרחית הדוקה מאוד שאינה תלויה כלל במערכת הביטחון, אלא נשענת על המערכות האזרחיות (כגון, הכנסת, הממשלה והמטה לביטחון לאומי)" (עמ׳ 335). אך למרות ביקורת זו, ניכר שהמחבר בחר להתמקד יתר על המידה באחריות הדרג הצבאי ובכשלים שיש לתקן בצה"ל וחסך שבטו מהדרג המדיני ומראש הממשלה בפרט (במיוחד לאור ניסיונו ושנותיו הרבות בתפקיד במצטבר). בכל האמור באחריות העליונה, הרי שזו חונה בממשלה ובראשה, וחיצי הביקורת המושחזים שלו היו פחות חדים שם.

גם כך וגם כך מדובר בספר מרתק ומאיר עיניים, שניתח היטב רבים מהליקויים הכשלים והאתגרים בביטחון הלאומי של מדינת ישראל, כמו גם את מקורות עוצמתה ויתרונותיה שבזכותם תגבר עליהם. קריאה מומלצת מאוד.