• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

מאת ג'ון גרין

הביקורת של Leilany

תמונה של Leilany
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

מאת ג'ון גרין

הביקורת של Leilany

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של Leilany
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2014
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
Manu
לפני 12 שנים

“אוףף איזה ספר מטלטל. מתחיל איטי.... מגביר מהירות.... ואז בום... חבטה בראש.”

30/99
ביקורות על מחפשים את אלסקה
הבאה
קארו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“טוב. אז... מה אני יגיד על ספר כ"כ יפה? הוא ממש לא צפוי כי לא ציפיתי לסוף\אמצע הזה. וגם שציפיתי למשהו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•2 דקות קריאה

"איך תוכלו אי פעם להיחלץ ממבוך הסבל הזה?"
הספר עוסק בחייהם של בני נוער מתוסבכים בפנימיה פרטית. הדמות הראשית היא ילד שחיף בשם מיילס, שתחביבו העיקרי הוא שינון משפטים אחרונים של אנשים מפורסמים. יום אחד הוא מחליט לשנות את חייו המשמימים וחסרי החברים, ולעבור ללמוד בפנימיה, שם הוא פוגש את אלסקה, בחורה מתוסבכת, מכורה לסיגריות ולסקס.
מיילס, שעד כה היה נער תמים, משתנה בהשפעתה של אלסקה. הוא מתחיל לעשן ולשתות, ובפעם הראשונה בחייו- מתאהב.

מה שנחמד בספר הזה, הוא שבניגוד לספרים אחרים, לא מתעסק בבעיות היומיומיות של בני נוער, אלא דן בסוגיות עמוקות יותר ובסיפורים אישיים. ההתמודדות של הדמויות השונות עם טרגדיה שמכה בהם, והניסיון שלהם להבין איך ולמה זה קרה, סוחפים בעוצמתם.
ספויילר:
הספר בנוי כספירה לעבר אירוע מסויים, יום האירוע, והימים שלאחריו.
במהלך כל מחצית הספר שלאחר האירוע, הייתי בטוחה שזו עוד מתיחה אכזרית של אלסקה. הייתי בטוחה שזו "המתיחה האולטימטיבית", ושהיא תצוץ מתישהו ותודה כי התאונה לא הייתה ולא נבראה. מילותיה האחרונות הן למיילס והן לג'ייק בדבר ההמשך שעוד יבוא, רמו לי לחשוב שהנה- היא נותנת להם רמז לכך שהיא מתכוונת לחזור. גם כאשר הגעתי לעמוד האחרון ונוכחתי בטעותי, לא האמנתי שזה יכול להסתיים כך. חיים של מישהי שהייתה כה פעילה, כה משובבת וכה נלהבת- לא יכולים להסתיים כך סתם.
זהו ספר שגורם לך לחשוב עליו הרבה אחרי שכבר סיימת לקרוא אותו ועברת לספר הבא.
הוא גורם לך לחשוב על הדברים שבאמת משנים בחיים, ועל הצורה בה אנו רואים את העולם.
ספר חובה. לא רק לבני נוער, אלא גם למבוגרים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ח
חובב ספרות
תמונה של רץ
רץ
תמונה של מאורית
מאורית
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של מאירה
מאירה
תמונה של אריאל
אריאל
תמונה של אנג'ל
אנג'ל
7קוראים|גיל ממוצע46|71%נשים

על המבקרת

תמונה של Leilany

Leilany

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
92 ביקורות•2 נבחרות•640 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של Leilany
Leilany
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות92
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה640
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת31מתח ריגול והרפתקאות24ספרות מקורית8

דיון על הביקורת

1 תגובה
מאירה
מאירה•לפני 12 שנים
גם אני הייתי בטוחה שזאת ה-מתיחה של השנה, כל החצי ספר חיכתי שהיא תצוץ.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של Leilany

כתוב בכוכבים

כתוב בכוכבים

מיני דארקי

מעולם לא האמנתי באסטרולוגיה, לכן כאשר לקחתי לידיי את הספר "כתוב בכוכבים" מאת מיני דארקי, חשתי אמביוולנטיות. חששתי שאתאכזב בשל הנושא שניכר כי עומד במרכזו, כי איני מאמינה במזלות. אמנם אני עונה על תכונות האופי המשוייכות למזל סרטן, אך מעולם לא דפדפתי לעמודים האחרונים של העיתון על מנת לקרוא מה צפוי לקרות לי באותו שבוע/חודש.
אני מניחה שזו הסיבה בגללה חשתי מיד חיבור אל ג'סטין קרמייקל, הדמות הראשית בספר, שלא מאמינה בהורוסקופים. ג'סטין עובדת כנערת שליחויות בירחון פופולארי, ומקווה שבבוא העת, כאשר אחד העיתונאים יפרוש, היא תקודם לתפקיד עיתונאית מן המניין. יום אחד, ג'סטין פוגשת את אהבת חייה, ניק ג'ורדן, שחקן המשלים הכנסה בשלל עבודות זמניות. במהרה היא מגלה כי אהבת חייה מנתב את חייו לפי ההורוסקופ המתפרסם בעיתון בו היא עובדת, וכאשר היא סוף סוף זוכה לקידום ומתמנה לעורכת הטורים בעיתון, היא לא מסוגלת לעמוד בפיתוי ו"משפצת" את מזלו של ניק כראות עיניה. הדבר מוביל לשרשרת אירועים המשנה לא רק את גורלו של ניק, אלא של שלל דמויות נוספות שלעתים נשזרות בעלילת הספר, ויוצרות סיפור מהנה, מצחיק וסוחף.
לסיכום: ספר קליל, מצחיק, מתקתק שיסחף גם את הציניקנים בינינו.

לפני 6 שנים•Leilany
השורד

השורד

גרג הורביץ

מכירים את ההרגשה הזו, כאשר אתם מחזיקים בידיכם ספר חדש ופשוט יודעים שהוא יהיה מצויין?
זו ההרגשה שהייתה לי בטרם פתחתי את ספרו החדש של גרג הורביץ.
מי שקרא את ספריו הקודמים של הורביץ לבטח יוכל להזדהות עם ההרגשה, כיוון שלמרות היותם כה שונים האחד מהשני, סגנון הכתיבה המהפנט והעלילה סוחפים את הקורא.

כבר למן השורות הראשונות דמותו של נייט אוברביי, חייל משוחרר שמזלו לא שפר עליו, הצליחה לחדור ללבי. הוא לא דמות הגיבור שאנו רגילים אליה, כדוגמת ג'ק ריצ'ר הכל יכול של צ'יילד, או ויל רובי של באלאדאצ'י. הוא גרוש, אובדני ופגוע מעבר לכל תקנה. הספר מתחיל בתיאורו של נייט על אדן חלון של בנק בקומה ה-11, בניסיונו להחליט לאיזה כיוון עליו לקפוץ על מנת למזער נזקים ועבודה בפינוי גופתו. מתחשב, הבחור שלנו.
תכניתו של נייט לא יוצאת אל הפועל, מכיוון שבאותו רגע, כנופיית שודדים פורצת אל הבנק ומתחילה לירות בחפים מפשע. נייט, שממילא תכנן למות, מחליט לעשות מעשה.
מאותו רגע מסלול חייו נכנס לסחרור בלתי צפוי, כאשר הוא מסתבך עם ראש המאפיה האוקראינית, שמאיים על בתו של נייט באם נייט לא יגנוב עבורו את הדבר לשמו אנשיו פרצו לבנק.
למרות שהיו טעויות הגהה רבות בתחילת הספר, העלילה המרתקת ומלאת התפניות פיצתה על כך.
לסיכום, ספר מצויין שלא ניתן להניח מהידיים.

לפני 7 שנים•Leilany
החומות

החומות

הולי אוברטון

מה הייתם עושים בשביל להגן על משפחתכם? עד כמה רחוק הייתם מוכנים ללכת?
זוהי הדילמה בפניה עומדת קריסטי, אם יחידנית למתבגר, מטפלת באביה החולה, אשר נישאת לגבר חלומותיה. כך לפחות היא מאמינה בתחילה, עד שהמכות מתחילות. הגבר שבנה ואביה כה מעריצים, מתגלה כפסיכופט שקרן, ערמומי ורכושני. קריסטי, העובדת במשרד הדוברות של שירות בתי הסוהר וצפתה בלא מעט הוצאות להורג, מחליטה לפעול ולחסל את בעלה בטרם תהיה לו הזדמנות לפגוע בבני משפחתה.

אוברטון מיטיבה לתאר את תחושותיה של קריסטי, וניכר שעשתה שיעורי בית בתחום אכיפת החוק והכליאה. העלילה מהירה, מרתקת וכתובה היטב. בתור אחת שיכולה לעבור מיד לספר אחר בתום קריאת ספר אחד, התקשיתי לעשות כן הפעם. העלילה והדמויות המשיכו לרדוף אותי זמן רב לאחר סיום הקריאה. דמותה של קריסטי נחקקה היטב בראשי, ומצאתי עצמי מזדהה עם מחשבותיה ומעשיה, וחשה יחד עמה כעס, כאב ופחד.
הספר מעלה לתודעה דילמות כמו אתיות עונש המוות, הרשעת חף מפשע, הרשעת אדם שהרג מתוך הגנה עצמית, והדילמה המרכזית – כיצד יש לראות רצח של אדם המהווה איום ממשי על חייך וחיי קרוביך?

האם קריסטי אכן תהרוג את בעלה המתעלל? בכדי לגלות, תצטרכו לקרוא את הספר הנהדר הזה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Leilany
מלח אל הים

מלח אל הים

רותה ספטיס

אם תשאלו מישהו מה הוא יודע אודות מלחמת העולם השנייה, רוב הסיכויים שתקבלו תשובות הנוגעות לשואה, לנאציזם ולקרבות. כך גם אני הייתי עונה לשאלה זו. למרות שיש ברשותי ספרים רבים על הנושא, הספר הזה היה שונה.

הספר לא עוסק בשואה. הוא גם לא עוסק במבצעים צבאיים או במעשים הרואיים ראויים לציון. הספר הזה עוסק באנשים שחוו את המלחמה מזווית אחרת מזו המוכרת לנו, ובמקרה מדהים שמשום מה לא נזכר בדפי ההיסטוריה כפי שראוי היה.

בתחילת הקריאה התקשיתי להתחבר לדמויות, שכן הפרקים קצרים, ונעים בין ארבע דמויות – כל אחת נושאת עמה סודות. הסודות, אשר מתגלים ככל שהעלילה מתפתחת, יהממו גם את קוראי המתח הוותיקים, כפי שהותירו אותי פעורת פה אל תוך הלילה, שכן לא ניתן לעזוב את הספר ברגע שהעלילה תופסת תאוצה.

איני רוצה להרחיב אודות הדמויות והעלילה, שכן הדבר יספק ספוילרים למי שטרם קרא את הספר, ולכן אומר רק שלמרות השוני הרב ביניהן, יכולתי בקלות להזדהות עמן, לחוש את כאבן ואת רגשותיהן האחרים והמשכתי לחשוב עליהן זמן רב לאחר סיום הקריאה. הכתיבה עצמה סוחפת, העלילה לא משעממת לרגע, ונעה בין הדמויות, בין ההווה לעבר, עד שהן נפגשות ומתמודדות יחד עם אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה, כזה שקשה להאמין כי קרה באמת.

אציין גם לחיוב את כריכת הספר של התרגום לעברית, שכן בניגוד לכריכה באנגלית, לא היוותה ספוילר עצום לעומד לקרות.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Leilany
חוכמת בעלי החיים

חוכמת בעלי החיים

וירג'יניה מורל

הספר הזכיר לי אנקדוטה ששמעתי מפי בעלי -ת'. בעבר הלא רחוק כל כך, היה לו כלב מסוג בולמסטיף, שבזמן היעדרותו של ת' מהבית, היה שוהה בחצר. לכן, כאשר התכוון לצאת לעבודתו והיה מצונן, הניח גליל נייר טואלט על אדן החלון הסמוך לדלת ונכנס לרגע קט הביתה מכיוון ששכח דבר מה. בשובו, הבחין ת' כי הגליל נעלם ממקומו על אדן החלון. והכלב? הוא ישב בקצה השני של החצר, כמקודם. ת' לא הבין להיכן התאדה גליל הנייר, ולכן החל לחפשו. לבסוף הוא מצא אותו במלונתו של הכלב. התברר לו כי הכלב גנב את הגליל מאדן החלון, החביאו במלונתו וחזר למקומו בקצה השני של החצר "כאילו לא זז משם כל אותו זמן". האם אין זו יכולת תחבולה מצד הכלב?

בטוחתני שכל מי שגידל בחייו כלב או חתול, יוכל לומר בוודאות כי יכל לדעת אם חברו על ארבע היה עצוב, נרגש, חולה או מפוחד.
בשנה שעברה השתתפתי בקורס טיפול בבעלי חיים, במהלכו נאמר לנו כי אנו "מאנישים" את בעלי החיים. הספר הזה יוצא כנגד אימרה זו.
אם בעבר היה נהוג לחשוב שבעלי חיים אינם מסוגלים לתכנן תחבולות, להרגיש (בין אם אלו רגשות זהים לשלנו כבני אדם או לא) או לפתח שפה, הרי שבספר זה תיוודעו לאמת אחרת.

לקח לי זמן רב יותר לקרוא אותו מאשר ספרים אחרים, שכן פעמים רבות חיפשתי מידע נוסף בנושאים בהם הוא דן, כמו למשל סרטונים המראים כיצד דגים מצליחים לטווח באמצעות סילוני מים מפיהם במטבעות התלויים מעל מיכל המים שלהם או נמלים המלמדות אחרות לנווט.

"הם גם צולפים בנו," אמר מריו ווס, אחד הסטודנטים של שסטר. "תראי," אמר. הוא ניגש למכל ורכן כך שראשו היה מעבר לקצה. הדגים פנו לעברו, ובתוך שנייה פגעו בו היישר בעין בסילון חד של מים... תומס שלגל, שהיה לקראת סיום הדוקטורט שלו, לא התקרב למכל. הוא בילה ארבע שנים בהתחמקות מסילוני מים וכבר נמאס לו לשמש מטרה."כל הזמן הם צולפים בנו בעיניים ובאף," אמר. "זה יכול להציק אחרי שלושים פעם באותו יום. אבל את צריכה לנסות," דחק בי.... "אולי הם פשוט אוהבים את התגובות שלנו," הוסיף שלגל. "רוב הזמן ודאי משעמם להם, מפני שהם רק מחכים שנכין ניסויים. ייתכן שהקליעה בנו היא שעשוע בשבילם."

לפני שקראתי את הספר, גם אני, כרוב האנשים, הנחתי שדגים הם רק "ירקות רטובים. גזרים או כרובים עם סנפירים." כעת? השתנתה נקודת המבט שלי על בעלי החיים כולם.

אם בעבר, כאשר חוקרי בעלי חיים היו צריכים להתייחס למושאי מחקריהם כ"זה", כי התייחסות אחרת לא הייתה מתקבלת בחברה המדעית, הרי שהיום חלות תמורות רבות בתחום.
אולי בעתיד נוכל לדעת מה עובר במוחם של בעלי החיים ומה הם חושבים באמת, אך לעת עתה, הספר הזה עושה עבודה נהדרת בניפוץ מיתוסים ארכאיים אודות חברינו המזונבים.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Leilany
יום א' של המתים

יום א' של המתים

אנדריאס פור

זמן רב נדרש לי בכדי לאסוף את עצמי ולכתוב ביקורת על הספר הנהדר הזה.
קשה לי עם ספרי שואה, ועוד יותר מכך, קשה לי עם ספרים בנושא השואה ממבט של האוכלוסייה שלא חוותה אותה על בשרה. בתור נכדה לניצולת שואה שמיאנה לספר על קורותיה בתקופה האפלה הזו של האנושות, קראתי כל ספר בנושא שיכלתי לשים יד עליו. הספרים זעזעו אותי, והעצב שהותירו בי לא שכך במשך זמן רב. אך כאשר אני קוראת ספרים כדוגמת הספר הזה, ממלא אותי רגש אחר - זעם. זעם על "האחרים" - אלו שהיו שם, אך לא נקפו אצבע בכדי למנוע את המצב, אלו שנתנו יד לעוולת, ואלו שסייעו להסתיר את פראי האדם ומעשיהם לאחר מכן.

הספר עוסק בחקירת רצח של יהודיה בשואה, שגופתה התגלתה לאחר שנים רבות, בחוקרים הלא מנוסים, בעיירה המנסה לכסות על פשעי השתיקה וההסתרה ובסיפור המקרה עצמו. הזמן בספר נע בין המקרה (סוף מלחמת העולם השניה) לימינו אנו, ולאט מתקלפות השכבות, עד לסופו המפתיע של הסיפור.
במהלך הקריאה חשבתי לא פעם על התנהגותם של האנשים ה"פשוטים"- החוואים שדרכם עברה משלחת הנשים והיו עדים ליחס כלפיהן מצד שוביהן, אנשי העיירה שחיפו על רצח ורוצח ולמרות שידעו מה מתחולל סביבם, בחרו להבליג ולהמשיך בחייהם כרגיל. חשבתי גם על כל אותם רוצחים שלא נתנו את הדין על פשעיהם, והמשיכו לחיות ללא חשש. וזה הרתיח אותי, מה שגרם לי לאהוב את הספר, שכן כל ספר המעורר בי רגשות עזים כאלו, הוא ספר ששווה לקוראו.

זהו לא ספר שואה. זהו ספר מתח העוסק בתקופת השואה, אך כישראלים, שחווים מדי שנה את יום השואה ואת ההיסטוריה של אותה תקופה, הוא יכול להיות הרבה יותר מכך.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Leilany
יששש לי חום

יששש לי חום

קרן פטל גונן

כאשר ילדיי חולים, אני תמיד תרה אחר ספרים העוסקים בחולי, לכן שמחתי לקבל את הספר לסקירה. רצה הגורל, ואת הספר קיבלנו בדיוק כאשר חליתי, כך שבתי הקטנה צחקקה במהלך הקריאה ובקטעים בהם נכתב "אמא בודקת לי את החום" היא מיהרה "לבדוק" לי חום ו"לטפל" בי בדרכם המיוחדת של ילדים קטנים.
הכתיבה מקסימה ומלאת הומור, כמו גם האיורים.
אמנם בתחילת הספר הגיבור מאמין כי להיות חולה זה דבר נפלא, עם יתרונות רבים, הוא מבין במהרה כי ההרגשה הרעה הנלווית לחולי אינה כה נעימה. אמנם נחמד להישאר בבית עם אמא, אך האם כאב הגרון שווה זאת? ומה כה נהדר באמבטיות קרות? הורים יזדהו עם המשפט "כשאני מרגיש רע אני מראה לכולם, שאני הילד הכי מסכן בעולם".
כאשר האב לוקח את בנו אל הרופא, הילד, כמו כל הילדים, מקווה להימנע מהבדיקה בעזרת מקל הגרון - "אם היה קצת ארטיק על המקל היבש, הייתי פותח את הפה בלי שהרופא יבקש". קטעים אלו, המלווים באיורים הנהדרים גרמו לנו לפרוץ בצחוק.
והסוף? הילד, כמובן, מחלים. אך אז הוא מסכם "בריאות זה הדבר הכי חשוב. אבל כשצריך לקום בבוקר, בא לי להיות חולה שוב!".
לסיכום, ספר חובה למי שמרגיש קצת מנוזל, למי שנשאר עם ילד חולה מתחת לשמיכה, וגם למי שבריא ומרגיש קצת רוח שטות

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Leilany
זמן טעות

זמן טעות

אילן מסטאי

לכולנו יש רגעים בחיים, אותם היינו משנים לו יכלנו. להיבחן שוב במבחן גורלי על מנת לקבל ציון טוב יותר, למנוע את התאונה שבגינה חזרנו הביתה עם הפגוש של הרכב של אמא בבגאז', או למנוע מוות של אדם אהוב. בין אם זו סיבה זעומה או עניין של חיים ומוות, לו הייתה ניתנת לנו הזדמנות, היינו משנים משהו.
העניין עם מסע בזמן בספרים, הוא שגם דבר קטן יכול לשנות את הדברים בהיקף גדול. זאת לומד על בשרו תום בארן, ברנש לא יוצלח במיוחד, אשר בדרך-לא-דרך הגיע להיות חלק מצוות הכרונונאוטים (נוסעים בזמן) הראשון. לכן כאשר פנלופה ושלר, הכרונונאוטית המבריקה, נענית לחיזוריו של תום, אף אחד מהם לא משער בנפשו שהדבר יוביל לאסון.
"כאשר אתה ממציא טכנולוגיה חדשה, אתה ממציא גם את התאונה הנלווית אליה. כאשר אתה ממציא מכונית – אתה ממציא גם את תאונות המכוניות... גם לי יש תיאוריה – התאונה לא נכונה רק לטכנולוגיות, אלא גם לבני אדם. כל אדם שאתה פוגש נושא עימו את התאונה שלו איתך. מה יכול לעבוד ומה יכול להתקלקל. אין קירבה ללא תוצאות. מה שמחזיר אותי אל פנלופה ושלר ואל התאונה שלנו. של כולנו."

כאשר ראיתי בתחילה את כריכת הספר, נשביתי על ידה, ושמחתי עוד יותר לגלות כי הספר עוסק במסע בזמן. תיאור המציאות האלטרנטיבית בספר היה מרתק בעיניי, כמו גם הכתיבה המבדחת ותיאוריית המסע בזמן ההו-כה-שונה מבספרים אחרים.
"אני יוצא מהדירה שלי, שנמצאת בקומה ה-184 של מגדל בן 270 קומות, אשר מחובר לשבעה מגדלים נוספים באמצעות רשת של שבילים... הרבה אנשים לוקחים את כלי הרכב שלהם לעבודה, אבל, ברצינות, תחבורה תלת-מימדית היא לא משהו. כל ההנאה שבנסיעה במכונית מעופפת נעלמת לנוכח פקקי התנועה, המרחפים עשרים קומות מעל כל רחוב. אני מעדיף לתפוס תא שינוע.
מקומות כמו חנויות ספרים או בתי קפה עדיין קיימים, אך הם אינם מכוונים ליותר מקהל מוגדר ומצומצם של חובבי נוסטלגיה. אתה יכול ללכת למסעדה אמיתית שבה שף יכין לך את הארוחה באופן ידני, אך המלצר שישרת אותך יהיה למעשה שחקן, שמגלם תפקיד בהצגה שגם אתה בין המופיעים בה: הופעה חיה המתרחשת סביבך ואיתך בזמן אמת. בהיעדרו של מחסור חומרי, עברה כלכלת העולם, רובה ככולה, לעסוק בבידור: בידור הוא הבסיס והדלק של הציוויליזציה המודרנית... זהו הדבר היחיד שאתה ממש צריך, בעולם שבו כמעט ואינך נדרש לעשות דבר".

עד אמצעיתו של הספר הייתי מרותקת אליו. אך אז הסופר החל לחזור על הדברים (שמא החליט שהעלילה אינה מספקת, ועליו "לנפח" את הספר עוד ועוד? החזרות על הדברים והפרקים בסגנון "בפרקים הקודמים" גרמו לחדווה ששרתה בי עד כה להפוך לקריאה פושרת וחסרת עניין. הדמויות הלוקות בחוסר אמינות לא הצליחו לרגש אותי, והעלילה חוותה צניחה דרמטית. את סופו של הספר כבר קראתי ברפרוף, לכן ההבטחה הטמונה בספר כשלה לקראת סופו.
ועדיין, האם שווה לקרוא? בהחלט. ולו רק בגלל תיאוריית המסע בזמן המרתקת והמציאות האלטרנטיבית שמציג הסופר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Leilany
כל עולמי

כל עולמי

קייטי מארש

מה הייתם עושים במקומה של האנה, רעייה שמאסה בחיי הנישואים שלה, בהתעלמות המכוונת מצד בעלה, ביחסו הרע ובשגרת חייה? מה הייתם עושים לו חיי הנישואים היו כובלים אתכם למקום ולמצב בו אינכם חפצים?
כל זוג נשוי חווה רגעי משבר, וחלקנו אף מבקשים להתיר את הנדרים הללו. כך גם האנה, גיבורת הספר. אלא שאז, בעודה אורזת להרפתקה שהיא מקווה כי תשנה את מהלך חייה, בעלה טום סובל משבץ. האם המחוייבות שלה כלפיי האיש שהשתנה כל כך מאז חתונתם יכולה להאפיל על רצונה לפרוח לחופשי? האם הם יוכלו להצמיח אהבה מהריסות הנישואים המפוררים שלהם, והאם טום יוכל שוב ללכת בכוחות עצמו?
ואתם, כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת, ומה תהיו מוכנים להקריב למען החצי השני? האם תישארו לטפל במי שאינכם אוהבים עוד? או האם תשלחו לחופשי את מי שמרגיש כבול בשל אהבתכם אליו?

הספר הזה היה זמן רב ברשימת הקריאה שלי, אך בכל פעם שראיתיו על המדף בספריה, ספר אחר משך אותי יותר. כאשר לבסוף הגעתי אליו, לא ציפיתי ממנו להרבה, ולכן, לא התאכזבתי.
זה לא ספר עמוק או כבד, אבל הוא גרם לי להרגיש, ובסופו של דבר, בכך נמדד אצלי ספר טוב. יכלתי להזדהות עם הדמויות, עם הכאב, התסכול הנובע מריבים וממשברים בחיי הנישואים, מהרצון להתגבר והנכונות לעשות הכל עבור הצד השני.
הרעיון של הספר קוסם לי מאוד, ובידיים האמונות של סופר אחר, אולי הייתי מהללת את התוצאה, אך מארש לא הצליחה להגיע לשיאים מכמירי לב או לעומק לו פיללתי מנושא כזה.
לסיום, שני קטעים שאהבתי במיוחד מהספר, הראשון בשל הדמיון הרב לחיי שלי, והשני בשל הרגש שעורר בי:
"וואו." היא ציחקקה. "אתה יכול ללכת ל"מקבילית המוחות"".
"נכון." הוא הנהן. "תחום התמחות: לציין את המובן מאליו."
היא ציקצקה. "תתאמץ יותר."
"את רוצה לכתוב ספרים?"
היא הנידה את ראשה. "בודד מדי. נסה שוב."
"לעבוד בהוצאה לאור?"
"חשבתי על זה." היא ריפרפה באצבעותיה על חזהו. "אבל טעות".
"לעזאזל." הוא נאנח. "ללמד?"
"בניחוש השלישי הצלחת." הוא הרגיש אותה מתאבנת. "אבל אל תגיד לאמא. היא עדיין מקווה שאעשה השתלת אישיות ואהיה רואת חשבון כמוה."
טום זקר גבה. "לא סביר?"
"אלוהים, לא." הוא הרגיש את כתפיה נדרכות כשענתה. "קודם כול יש את כל עניין המתמטיקה. לא בשבילי. אבל חוץ מזה, היא אומללה. לא מסוגלת לדבר על שום דבר חוץ ממסחר ומיסים. איזו סיבה בעולם יש לי לרצות להיות כמוה?"
"טוב." טום ציין לעצמו לא להזכיר שוב לעולם את אמא שלה.
"אז למה ללמד?"
"שאלה טריקית." היא נשקה על לחיו. "כי כל מה שאני אומרת תמיד נשמע כמו קלישאה ענקית. אבל הדרכתי באיזו קייטנה לפני שנתיים-שלוש – של ילדים משכבות חלשות. ואהבתי את זה. אתהרגע הזה שנדלקת להם נורה מעל לראש כי הם הבינו משהו." פניה זהרו. "מדהים." היא משכה בכתפיה. "כמובן, יש בערך רק שני רגעים כאלה בשבוע, אבל מספיק לשנות משהו אצל ילד אחד, והכול שווה את זה." היא חייכה. "ואני קצת חובבת ספרות..."
"מה את אומרת."
"אז נראה לי עסק לא רע פשוט לדבר על ספרים כל היום."
הוא חייך. "אז מצאת את ייעודך?"
"כן." היא חייכה. "נראה לי שכן."
---
הוא ממשיך כאילו היא לא אמרה דבר. "אבל עכשיו אני יכול לספר לך. ו... אני יודע שאני לא הגבר שהתחתנת איתו. הוא היה יכול להרים אותך. להתכרבל איתך. לטפל בך. להכין לך כוס תה – הוא לא היה..." הוא מסמן על עצמו. "זה." הוא ממצמץ כדי להחניק דמעה, וההזדקקות בעיניו מעוררת בה רצון לבכות.
"אבל אני יודע שכבר הרבה זמן אני לא הגבר הזה. הייתי כזה חרא אלייך, ואני שונא את עצמי." הוא נאנח. "ואני יודע שאת כבר – " הוא מפסיק, ועיניו נאחזות נואשות בשלה.
"שאני כבר מה?" האשמה מחדדת את קולה.
הוא פותח את פיו. סוגר אותו. "שום דבר. אבל אני לא אאשים אותך אם נמאס לך. אם את לא רוצה להישאר. אני אעבור את זה."
הוא לוטש אליה את מבטו, והיא רואה אומץ שכבר שכחה מזמן.
היא רוכנת אליו ומנשקת אותו על הלחי. "זה בסדר."
"לא." ידו הימנית מתרוממת ונופלת שוב. "הייתי צריך להוציא מזה יותר, אייץ'. יותר מ- מאיתנו. מהחיים."
"אתה עדיין יכול." היא מנשקת את אצבעותיו. "כשתחלים."
"את חושבת שזה יקרה?"
"כן." היא נשמעת בטוחה הרבה יותר מכפי שהיא מרגישה. "ואני אהיה כאן. לאורך כל הדרך."
דמעה ניגרת במורד לחיו. "באמת? למרות כל מה שעשיתי? איך את רוצה להישאר?"
"אני רוצה." היא מהנהנת לאט. "אני כן רוצה להישאר, טום." האי-אמון עדיין מהבהב ע פניו. היא רואה שהמילים שלה אינן מספיקות. הוא צריך להאמין בה. להאמין בעתיד שלהם.
היא מעבירה יד בשערו ומכינה את עצמה לשקר שהוא צריך לשמוע.
"אני אוהבת אותך, טום." היא רוכנת אליו ומנשקת את שפתיו.
הריני משכנעת אותך בנשיקה זו.
הריני משטה בך בנשיקה זו.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Leilany

ביקורות נוספות על "מחפשים את אלסקה"

מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

****



מסתבר ש"מחפשים את אלסקה" נכתב לפני "אשמת הכוכבים". כדאי להבין את זה, קודם כל כי "אשמת הכוכבים" בעיניי יותר טוב ויותר בוגר במקצת, אבל בעיקר כי "מחפשים את אלסקה" מרגיש קצת כמו ספר ההמשך המוזר ל"אשמת הכוכבים", רק שהפעם להייזל המקסימה והחכמה-לגילה כבר אין סרטן, היא הפכה לנער בשם מיילס שקורא ביוגרפיות ומתמחה במשפטים אחרונים מפורסמים, את קבוצות התמיכה מחליפים כאן מעונות של פנימיית תיכון באלבאמה, ואת הסופר ההולנדי הנרגן והאקסצנטרי מחליפים מורים נרגנים ואקסצנטריים. אפילו ההורים של הייזל הפכו, בכלל בלי לשים לב, להורים של מיילס. הם כאלה רגישים ומקסימים ומכילים, זה משהו.

סליחה על הציניות. זה לא מגיע לג'ון גרין. לא אחרי "אשמת הכוכבים" שהוא באמת ספר שעשה עליי עבודה. וגם בתכל'ס לא אחרי הספר הזה, שאני בטוח שרוב מי שמוגדר, שלא כמוני, כקהל היעד המוצהר פשוט ימות עליו. אלא שכאן, אף יותר מ"אשמת", המניפולציה היתה שקופה קצת יותר מדי. ידעתי בדיוק איפה אני אמור להתרגש, איפה להזיל דמעה ואיפה לצחוק - וזה הפך את החווייה לקצת טלוויזיונית, שטוחה וסינתטית. זה הרגיש מתורגל מדי וקל מדי, ועצם זה שהדמויות גם בספר הזה חכמות קצת יותר מדי (לא יעזור לכם - נער-כאפות שקורא ביוגרפיות של נשיאי ארצות הברית או סופרים מניקרגווה פשוט לא יכול להתחבר עם בנות נפלאות וחטובות שיודעות מתימטיקה ואוהבות לעשן סמים ולא עם חבר'ה קולים שאוהבים לעשות מתיחות-משוגעות וגם יודעים כמה תושבים יש באוזבקיסטן. זה לא קורה. זה קצת - הרבה - טו מאצ') ועגולות מדי ומושלמות מדי-כולל-התסבוכים-שלהן, גורם לזה שאני פשוט לא אאמין להן לגמרי, רק אחבב אותן ואיהנה לקרוא אותן. לכאורה הם עושים בדיוק מה שנערים בפנימייה בגיל הזה באמת עושים, דהיינו להשתכר, ללמוד, לקשקש, לעשן ולהזדיין (והכול בפעם הראשונה!!! איזה כיף להם!), אבל בשביל שאני אטבע לחלוטין בקורותיהם, ג'ון גרין היה צריך להרפות. לתת להם להיות עאמות, כמו שתלמידי תיכון הם באמת. קצת ספרות ערפדים, משחקי הרעב, מאסטר שף, אקס פאקטור, כאלה. אבל ביוגרפיות?! של נשיאים?? קאם און. משהו בהתחנפות הזאת של ג'ון גרין לטעם של הקורא היה קצת יותר גלוי מהרצוי, הפעם. כבר אכלתי את זה שהייזל מצטטת משייקספיר, אני לא יכול להאמין לזה שוב.

ולמרות כל זאת, הספר הזה היה חתיכת כיף מהיר וזמין. לא בכיתי או ממש צחקתי למעט שניים שלושה גיחוכי חובה, אבל טחנתי את האמא שלו בשלוש נסיעות אוטובוס לעבודה ולא הרגשתי אותו. נהניתי להיזכר איך זה להיות טינאייג'ר מלא זעם ותשוקה ופחד וצמא ולהט לכבוש את העולם ולהכניע אותו תחתיי, ושהכול אפשרי... עד שהגעתי לעבודה, ונזכרתי פתאום מה זה העניין הזה של להיות מבוגר. Doh!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

מלאי של אנשים מיהרו לקרוא את "מחפשים את אלסקה", מבית היוצר של "אשמת הכוכבים". גרין, הסופר שגרם לכל אדם שני שקרא את הספר לבכות. מכל הגילאים.
ואם אנחנו שבנו לקרוא עוד אחת מעלילותיו... בני אדם הם מזוכיסטים, הא?

ג'ון גרין, ניתן ללמוד מספריו, הוא שובר לבבות. נאמן למקור הוא המשיך ל"אשמת הכוכבים", וגם שם ריסק לנו את הלב. אז כן, ב"מחפשים את אלסקה", או, באנגלית "Looking for Alaska”, יש קטעים שוברי לב.
וכל מי שיגיד ש"מחפשים את אלסקה" לא טוב כמו אשמת הכוכבים, לא מבין כמה הוא צודק. בספר הנוכחי, הראשון של גרין (שאכן, בחיים לא היה מתורגם ללא הצלחה המסחררת של "אשמת הכוכבים"), ניכר המשחק בראשנו והמניפולציה בצורה מעט גסה. דברים שהצלחתי להפנים עוד ב"אשמת”, נכחו פה ללא ליטוש וסטייה קצת משמעותית ממסגרת הדמויות. כלומר, הדמויות סותרות את עצמן. יש תכונות שלא מתאימות להיות בבן אדם אחד. כלומר, התמודדתי עם זה שהם שתיינים. אבל אני אביא את הדוגמה הכי חרושה נכון לעכשיו. פשוט קשה לי להאמין שגאונה תאמר "צפרו לי בציצי".
זה לא שהדמויות נפלו אצלי טוטאלית. לא הצלחתי לקנות את התרמית, אבל זה לא הפריע לי להתפתות ולקוות לפגוש דמות כזו או אחרת. כי אולי הן לא היו דמויות טובות, אבל הן בנויות טוב. אני לא יודעת איך זה אפשרי.
אבל זה כל מה שבעצם משנה, לא?
כי אולי אנחנו מזוכיסטים, אבל ג'ון גרין סדיסט.
(ספויילרים)
ולמה? - בשלב מסוים פשוט אפשר להצביע ולומר "אלסקה תמות. שיט. אלסקה תמות, לעזאזל. זה היה כל כך שקוף, איך לא ראיתי את זה?”
אבל זה לא הקטע של גרין, להרוג דמויות בלי סיבה. לא. זה לא הקטע שלו. הספרים ממשיכים אחרי שהדמויות מתות. ובניגוד לספרים אחרים, המתים רודפים אותנו לשארית הספר. וזה כואב, אני מוכנה להודות. למרות שבספר הנוכחי לא הזלתי דמעה, בניגוד להתייפחות ההיסטרית של "אשמת". ג'ון גרין מראה מוות, מראה אובדן. ומראה את אלה שנשארים מאחור, חסרי אונים וחשופים לכל, שבורים. ואנחנו שבורים איתם.
וכן, אלסקה מתה, אבל היא השאירה מסר חזק ושרירותי מאחוריה.
הוא אחז בכסא שלו, התרומם באנחה, וכתב על הלוח: “איך נצליח להיחלץ אי פעם ממבוך הסבל הזה? - א"י.”
"אני אשאיר את השאלה הזאת תלויה באוויר עד סוף הסמסטר.” הוא אמר. “משום שכל אחד שאי פעם איבד את דרכו בחיים הרגיש את השאלה המציקה והמנדנדת הזאת. בנקודה כלשהי כולנו נושאים עינינו ומבינים שאנחנו אבודים בתוך מבוך, ואני לא רוצה שנשכח את אלסקה, ואני לא רוצה שנשכח שגם אם החומר שאנחנו לומדים נדמה לפעמים משעמם, למעשה אנחנו מנסים להבין את האופן שבו בני האדם ענו על השאלה הזאת ועל השאלות שכל אחד מכם שאל בעבודות שכתבתם – איך מסורות שונות הצליחו ליישב את מה שצ'יפ כינה במבחן המסכם שלו 'הגורל המחורבן של בני אדם'.”
סוף ספויילרים

כן, הספר הזה לא חזק כמו "אשמת". כבר דיברנו על זה. רוב רובו של הדבר זאת העלילה – שמתקיימת על ימי מנוחות, וכמו "אשמת הכוכבים", ממוקדת יותר בדמויות מאשר באירועים הקורים להן.
אריאל אמרה "מה שמאוד אהבתי בספר הזה, הוא האהבה הטהורה לכתיבה, שמשתקפת בכל עמוד בספר.” וזה גם מה שאני חושבת שכל האנשים שאהבו את הספר הזה אהבו. הכתיבה של ג'ון גרין, הנהדרת והכנה, אהובה ומרתקת מהרגע הראשון. ובסופו של דבר, מה שהופך את האירועים היומיומיים המייגעים לכל כך מרתקים, זאת הכתיבה הזאת. כי יש כל כך הרבה סופרים טובים, אבל כותבים טובים עד כדי כך, באמת-באמת – יש הרבה פחות.

והספר הזה, הוא לא יצירת מופת כמו כל הספרים האחרונים שקראתי. הוא לא. אבל הוא יישאר איתי. לא לתמיד, כמו שמיילס אמר, הזיכרון מתפרק בשלב מסוים, אני אשכח. כמו שהוא ישכח את האבדות שלו, כמו שהוא ישכח את אלה שבמובן מסוים, ישארו לנצח, קפואים בפנימיה.
אתם עדים לזה. מיילס ישאר לנצח. אני בטוחה שגם אלסקה.
כמו האגדות שלנו, האנשים שהם אגדות, שישארו חקוקים על פני כדור הארץ כי הם שינו אותו לנצח. וכשכדור הארץ יתמוסס או יעלה בלהבות, זה מה שישאר. האגדות שלנו. שלא יהיו פיזית פה, אבל יישארו בפיקסלים, במידע שחמק מטווח היד.
בתתי מודע שיתפוגגו מהיקום.
זה התפקיד שלנו. לזכור את אלו שיעלמו בקרוב.

ספויילר אחרון: אולי המילים האחרונות של אלסקה רחוקות מטווח יד, אולי נבלעו בתאונה, מתחת לגלגל, נעצרות ביחד עם הנשימה שלה. ואולי אנחנו מרומים, אולי המילים האחרונות של אלסקה לא הומצאו עדיין.
אולי אנחנו צריכים להמציא את המילים האחרונות שלה. סוף ספויילר.


"In the end
As we fade into the night
Who will tell the story of your life
And who will remember your last goodbye
Cause it's the end and I'm not afraid
I'm not afraid to die.”

(bvb/in the end)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

אחרי שקראתי את אשמת הכוכבים הנפלא ובכיתי והתפרקתי ודמעתי עד בלי די וחשתי כאב ממשי והתפעלתי וליקקתי אצבעות והתלהבתי ולא הנחתי מידי והרגשתי שזהו זה והמלצתי לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע והשאלתי אותו ודרשתי אותו בחזרה ושמתי אותו בארון הספרים הקרואים ששם יהיו תמיד הספרים שהם אורחים קרואים, חשבתי שאם רק אחפש את אלסקה כמו שג'ון גרין מציע לי, הכל יהיה נהדר כמו בכוכבים.

אז זהו, שלא. לא מצאתי את אלסקה.

כישרון כתיבה יש, אבל הוא מכסה כמו מפה יפה שולחן לא מרשים. וגם המפה היפה שנראית טוב ממבט ראשון מתחילה לעייף את העין במבט שלישי ורביעי. בקיצור, אשמת הכוכבים היא שהענקתי לאלסקה רק שני כוכבים. כי ככה זה אצלי עוד מימים שבהם הייתי ילדה, אם מאכזבים אותי אני נוקמת. כן, יפה, בנימוס, באלגנטיות, בלי אלימות ובלי אגרסיות, אבל נוקמת. אז הנה, שני כוכבים, נקמה מתוקה.

האם זו אשמת ג'ון גרין שלא אהבתי? האם גילי המופלג היה לספר לרועץ? כי בדפדוף מהיר בסימניה התברר לי שכל מי שמוגדר כנוער כתב ביקורות ארוכות כאורך הגלות ואף שפך תועפות של סופרלאטיבים והערים נימוקים על גבי סיבות לאיכות מופתית שאנכי לדאבון לבי לא מצאתי.

ולא זו בלבד, אלא ששפע הסקירות מסחרר ממש ולא ברור לי אם הביצה הולידה את התרנגולת, או שמא להיפך, או שאני ברוב טיפשותי הפכתי לתרנגול כפרות. בכל מקרה, ברור שהפופולאריות של הספר עצומה ולא כל אחד מרגיש כמוני שנפל בפח. אבל מה לי כי אלין, הלוא גם לאקס פקטור ולמסטר שף יש פופולאריות עצומה וכבר למדתי שאין הכמות מעידה על האיכות, אלא על הרעיון הכלכלי הפשוט שמניע כל גורם פסאודו תרבותי, והוצאות ספרים בכלל זה: אין תורה בלי קמח ואין תרבות בלי כסף ושירה וספרי איכות היו פופולאריים רק בימי אלתרמן, ומני אז ועד היום הידרדרה החברה המערבית והיא מחפשת שוב ושוב את האלסקות שלה.

הדבר היחיד שאהבתי בספר הוא, שהסופר עושה ספירה לאחור עד שעת האפס, בנוסח: מאה ועשרים ימים לפני, חמישים ושמונה ימים לפני וכו' וכו' וכל פרק משעמם הודף אותי בגבי אל שעת השין, וכל פרק שמואיל בטובו להיקרא פותח עוד דלת אל הרגע המצמרר שהוא ציר העלילה הבלתי עלילתית הזאת. המצמרר אמרתי? כן, המזגן שלי היה דלוק בעוצמה גבוהה.

ואז זה מגיע, בקול זיקוקים ותחת מעטה עבה של שכרות, כי כל מה שגיבורי הספר הזה עושים בעצם, זה להשתכר לעיתים תכופות, לערוך מתיחות של גיחי גיחי, לאכול בוריטוגן, שזו המצאה מילולית נפלאה של בוריטוס מטוגן, שהגתה אלסקה הנפלאה, להזיע, לקפוא מקור, להתאהב ולא להתאהב, בקיצור, אם ככה נראים חייו של בן נוער אני מעדיפה לעמוד בגיל העמידה.

אז כפי שאמרתי, המאורע המחולל מתפוצץ בקול ענות חלושה וכלום. שום תחושה, אפס רגש. יובש במדבר.

אתם רוצים לדעת על מה הספר? (אני מתכוונת לארבעת האנשים שלא קראו את הספר, שעוד נותרו בעולם המערבי) אם אתם באמת רוצים אני אתן לכם תקציר.

למיילס האלטר, נער רגיל בהחלט, יש מוזרות אחת, הוא יודע את כל האמירות האחרונות שאמרו אנשים דגולים ומפורסמים בטרם מותם. התכונה הזאת איננה אלא טריק טיפשי לעשות את הגיבור נער בלתי רגיל. כי ג'ון גרין אוהב בני נוער בלתי רגילים וגם קורא להם בשמות לא טריוויאלים כמו אוגאסטוס, הייזל גרייס ואלסקה.

הנער הזה מגיע לפנימיה באלאבמה, כי שם למד גם אביו, וסובל כמו כל נער חדש מעודף של מבטא דרומי, חברה המפוצלת בין בני עשירים לבני עניים (שאין צורך להיזהר מהם, בבחינת היזהרו בבני עניים... אלא רק להיזהר כי על מתיחה הם מחזירים במתיחה כפולה ומכופלת וסרת טעם באותה מידה). הוא צולח התנכלות מצד חברים, וגם חום מעיק נטול מזגן, ובעיקר, אהבה מתפרצת לנערה אחת ששמה אלסקה.

האם אלסקה באמת מיוחדת? ובכן, לא הייתי רוצה בת כמוה, וזה ממצה את דעתי הכנה עליה. היא די מטורפת, שתיינית כבדה ומעשנת עוד יותר כבדה. היא אדם לא ברור, ואם הייזל גרייס של אשמת הכוכבים הייתה נפלאה ונהדרת, הרי שאלסקה לא הייתה יכולה להיות חברה של הייזל גרייס.

די מהר מתרקמת חבורה שבה חבר גם מיילס, אבל כל מה שקורה זה שאנחנו רוצים להפוך את הדפים כדי לדעת מתי כבר יקרה מה שיקרה. ואז זה קורה וזהו. משם והלאה יש שפע של דפים משעממים ומעצבנים עם נקיפות מצפון והגיגים טיפשיים ועם תעלומה לא מעניינת שנפתרת חיש מהר.

אכזבה גדולה.

חבורות בקולג', בפנימיות או באוניברסיטאות יש בספרים לא מעטים. אפשר לכתוב כמו דונה טארט בהיסטוריה הסודית, בכישרון אדיר, ואפשר לכתוב כמו ג'ון גרין ספר מיותר.

----------------------------------------------------------------
נ.ב. אני לא באמת נקמנית, ובימי הרחמים והסליחות חשוב להגיד את זה. אני נוטה לסלוח לכל מי שגרם לי עוול. וכאן המקום לאחל לכולם שנה טובה וגמר חתימה טובה, ואם באמת פגעתי במישהו, אני מבקשת סליחה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אפרתי
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

מיד כשקראתי את הפסקה הראשונה מהספר הזה ידעתי. אני עומדת להיכשל בבגרות בהיסטוריה.
הספר הזה הוא מסוג הספרים שתיקח איתך לכל מקום, כי פשוט לא תוכל להפסיק.(כן, גם בשיעור היסטוריה) כשאני מקבלת/קונה ספר כזה אני גוזרת על עצמי כמה ימים נטולי חברה, שבהם אני אשכב בחדר ואבלה מחצית מן הזמן בקריאת הספר ומחצית מן הזמן בחשיבה עליו.
קראתי את הספר אחרי שקראתי כבר את אשמת הכוכבים (ספרו האחרון של אותו הסופר), כך שידעתי בערך למה לצפות. ידעתי שלאחר קריאת הספר אשאר קפואה במשך זמן רב.
אבל לא שיערתי כמה עוצמתי זה יהיה.
מחפשים את אלסקה בנוי כספירת ימים. בהתחלה כספירה לאחור לאירוע שעתיד לקרות, וכשהוא קורה, ספירה המתרחקת מהאירוע הלאה.
אשתדל לא להרוס עם ספוילרים לטובת אלו שלא קראו את הספר, אבל זה יהיה קשה מאוד.
התחושה היא שהייזל מאשמת הכוכבים שינתה את מינה והפכה למיילס, נער מדונה במקצת, החובב משפטים אחרונים של אנשים מפורסמים.
מלבד זה, הוא נער בדיוק כמו כולם. הוא וחבריו שותים, מעשנים, מקללים ומזדיינים.
אבל בנוסף לזה, הם גם עוברים מסע. כל אחד מהם בנפרד וכולם ביחד. והקורא, עובר יחד איתם את אותו המסע, וגם הוא עובר מסע בנפרד משל עצמו.
הדבר הכי חזק בספר הזה הוא לא העלילה, ולא הכתיבה (המצוינת דרך אגב) אלא הדמויות. הדמויות בספר הזה עשו לי חשק לעלות על מטוס לאלבמה, לאיזו פנימיית נוער שכוחת אל ולצאת לגלות אחר האפשרי. כל אחת מן הדמויות (טוב, בעיקר שלושת המרכזיים בסיפור) עשתה לי חשק למשהו אחר. המפקד -הנער הכי מגניב ושובב בבית ספר, ובאופן קצת מפתיע, החבר הכי טוב של מיילס ושותפו לחדר- עשה לי חשק לארגן את המתיחה הכי פסיכית בעולם. מיילס -גיבור הסיפור- עשה לי חשק לקרוא ביוגרפיות. ושתבינו שזה לא מובן מאליו. מדברת פה אחת שבחייה לא קראה ביוגרפיה, ושבאופן כללי לא מצליחה להבין מה יכול להיות מעניין בלקרוא על חיים של אנשים. ואלסקה. אלסקה עשתה לי חשק פשוט להיות אלסקה. להיות אלסקה המיוחדת, הגאונה במתמטיקה, הכלבה והמסתורית. שעם כל הפגמים שבה, עדיין מצליחה לגרום לכולם, כולל הקוראים, להתאהב בה.
ממליצה בחום על הספר. צאו לחפש אחר האפשרי ביחד עם הדמויות.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•תמר.
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

למדתי בבית ספר עם פנימייה. איפה המדריך שלהם? דמויות חביבות עלילה חלשה. קריא. מסקנה וספויילר : אל תתנו לילד מפתחות כשיש מצב שהוא מבולבל לחוץ ושתוי

לפני שנה•
★★★★★
•arnon
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

ספוילרים בביקורת

****

זאת הייתה תאונה, ואני חיכיתי, הסתכלתי. אני לא יודעת למה בדיוק חיכיתי, אבל אני זוכרת את הרגשת הציפייה. חיכיתי יותר מדי זמן. לא התקשרתי למד"א, פשוט הסתכלתי. הסתכלתי וניסיתי בכל הכוח להבין שהאדם הזה הוא אבא שלי. בסוף התחילו קולות של סירנות, ואח שלי התקשר לפלאפון של אבא שלי, ואני ניסיתי להבין מה זה אומר ומה הוא יודע כבר. לא עניתי. אחד האנשים שהצטופפו לידנו הוציא את המכשיר הרוטט מהכיס של האיש ששכב על הכביש בחוסר אונים ונתן לי אותו, ורק אז, כשהוא הוציא בטעות גם חבילת סוכריות מנטה שהיו לו בכיס תמיד כדי למנוע את הריח של העישון הבנתי שזה אבא, באמת אבא. זה כבר היה מאוחר מדי.

ילדים לא אמורים להסתכל על ההורים שלהם גוססים ולא לעשות כלום, אבל זה מה שקרה לי, וזה גם מה שקרה לאלסקה.
הרגע שתמיד מתקשר לי לזיכרון הזה הוא כמה שנים מאוחר יותר, כשדיברנו בבית ספר בשיעור חברה על מה היינו עושים בשביל ההורים שלנו. כולם אמרו שהם היו עושים "הכל". לא יכולתי לענות על השאלה הזאת. אני לא עשיתי הכל.

הדמויות בסיפור הן דמויות לא-בשלות שנעשה ניסיון ברור להציג אותן ככאלו. יש בהן פגמים וסתירות, וג'ון גרין הוא ללא ספק לא כותב שמזלזל בצורה בוטה בקוראיו, אבל זה לא מספיק. כמעט שאין בהן הפתעות (אולי האהבה הכי גדולה שלי בספרים) ויש בהן עומק כדמויות, אבל לא כבני אדם. הן משחקות טוב מדי את התפקיד שלהן בספר, כמו שחקן שמסתמך יותר מדי על הטקסט. והן חוזרות על עצמן. הן מקסימות ושנונות ומרתקות לפרקים, והן ממש לא משעממות, אבל אין בהן את חוסר המושלמות הכמעט בלתי נסבל וההכרחי הזה. הן יצירה בוסרית ובוגרת של סופר שאוהב לכתוב, ואוהב שאוהבים אותו, ומרגישים את זה.

ואלסקה - מה אומר מה אגיד, הכל נכון, היא לא אמינה, לא קורים דברים כאלו, היא דמות שלא הייתה נכנסת לעולם המתורגל עד אימה שלנו, ואפשר לומר שהספר הזה מנסה להפיל את הקוראים בצורה חריפה יותר מב"אשמת הכוכבים". אבל היא שבתה את ליבי, בסיפור הזה, הסיפור שלנו, על חוסר התפקוד המזעזע, ועל האשמה החדה, הפוצעת, ועל ההתמודדות, או חוסר ההתמודדות, עם החיים שאחריי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

*יהיו ספויילרים.

נתקלתי כבר כמה פעמים כאן בקוראים שטענו שהדמויות לא אמינות. אין מה לומר, זה נכון לגמרי. נער כמו פאדג' שמתעניין דווקא במילים אחרונות יש כנראה אחד למיליון, והמפקד, בפועל יהיה ערס שיורק הרבה, או לחילופין, ילד כאפות שיורקים עליו. לא קיימת חיה כזו, נער שגם לא מוכן להתפשר על ממוצע 9.8, והוא גם "סופר מגניב" בהגדרתו. בנוסף לשני אלה, יש את אלסקה, וחוסר האמינות בדמות שלה הוא ברור. כשמפגישים את שלושת הדמויות הללו ביחד, מתקבל סיפור שכנראה לא קרה ולא יקרה.

עם זאת, ועם כל הביקורת על עד כמה הדמות של אלסקה היא לא אמינה, אני מכירה אלסקה, ממש כזאתי. אני לא אומר את השם שלה, כמובן, אבל גם לה יש עיניים ירוקות וציצים ורשימת מחזרים שמתחילה כאן וכנראה לא תגמר לעולם. גם אלסקה שלי אוהבת את המילה הכתובה. לא את אותו הסגנון של אלסקה מהסיפור, לא. אלסקה שלי אוהבת את אתגר קרת (שלפי דעתי הוא הקלישאה הכי גדולה ביקום), ונהנית לצטט שירה. בעיקר היא אוהבת את אלתרמן ואת יהודה עמיחי. אלסקה שלי מעשנת (לא רק סיגריות לצערי הרב), והיא אבודה וריקה לגמרי, למרות שהיא מוקפת בים של אנשים שאוהבים אותה. זה התחיל בערך כשתכנית הלימודים החלה לאתגר את האינטיליגנציה שלה, בערך בכיתה ח'. מילדה של מאיות, היא הפכה לילדה של תישעימים ('הו לא!!!' אתם בטח אומרים, שופעי אמינות ונטולי ציניות), ומשם לילדה של שמונימים, שבעימים, לילדה שלא מגיעה לשיעורים, לילדה שנכשלת, לילדה שלא כל כך בטוח אם תהיה לה תעודת בגרות, לילדה שלא מתגייסת, לילדה שמי בכלל יודע איך היא תסיים. זה לא נורא ולא דרמטי.

הבעיה עם אלסקה שלי היא שכמו אלסקה של ג'ון גרין, גם היא לא מסוגלת לקבל סמכות. היא עושה מה שבראש שלה, ולהיות חברה שלה זה קצת הרבה כמו להיות בייביסיטר לילדה שמשקרת די הרבה. היא איבדה שליטה. היא כבר לא מחייכת, ובמפגש האחרון שלי איתה, כשישבנו ודיברנו, היא אמרה לי "לא צחקתי באמת כבר כמה חודשים". לפי האינטרפרטציה שלי, לשתי האלסקות יש מסכה. לאלסקה שלי אני י-ו-ד-ע-ת שיש מסכה, אבל אני חושבת שגם לאלסקה של גרין. כשהיא אמרה "אני מעשנת בשביל למות", אני לא חושבת שהיא צחקה. אולי היא לא חשבה ליישם את זה כאן ועכשיו, ואולי באותו רגע זו באמת הייתה פליטת פה לא מכוונת, אבל אני חושבת שהיא ידעה טוב מאוד מה היא אומרת.

כשדיברתי עם אלסקה שלי אמרתי לה: "את יודעת, לכולם יש חרא. יודעת מה? לי יש הרבה יותר חרא משלך יש, ואת יודעת את זה. אז תגידי לי, איך זה שאני בסדר ואת לא?"
היא נשכה את השפתיים ושאלה אותי: "דני, איך את עושה את זה?"
אז הייתה לי תשובה. אבל התשובה שלי לא תעזור לא לאלסקה שלי ולא לאלסקה של גרין. התשובה שלי הייתה שטוב לי ואני מוצאת במה להחזיק. יש לי את התחביבים שלי: קריאה, נגינה, כתיבה, קולנוע ומה לא בעצם? יש לי את המשפחה שלי: שני אחים מדהימים ושני הורים קרציות שלרוב גורמים לי לרצות לישון על המדרכה אבל הם שלי, רק שלי, ואני אוהבת אותם הכי בעולם. יש לי את הרגעים שאני אוהבת: את שבת בבוקר, כשעוד לא העירו אותי ואני יכולה לשכב במיטה ולקרוא ספר, את הנשיקה הראשונה עם הדייט המתחלף פעם בכמה חודשים שגורמת לי לפרפרים מטורפים, את הפעמים שאני מצליחה להצחיק את אחי הקטן והמדהים, ואת הפעמים שאני מגלה שיר ממש טוב.

לאלסקה שלי אין את זה. לאלסקה שלי יש תחביבים מינוריים ומשפחה מעפנה, כמו לאלסקה של גרין. אבל לאלסקה של גרין היו תחביבים, והיה לה חבר, וכמו לאלסקה שלי, גם היא הייתה מוקפת באנשים שבאמת ובתמים אוהבים אותה.

כשדיברתי פעם על התאבדות עם חברה אחרת, היא אמרה לי שזה מעשה פחדני. אבל זה לא, זה מעשה של קליפה שלא נותר ממנה כלום, אז למה להכריח אותה להשאר? "אפשר לשרוד גם אחרי הדברים הנוראיים האלה" אומר גרין דרך פאדג' בספר, אבל מי אתה שתחליט? מי אני שאחליט? החיים שלי דבש, הכל יפה, וגם כשיש חרא, אני מורידה אותו בביוב די מהר, גם אם זה סתם כדי לפנות מקום לאחד חדש.
מבחינתי, או לפי הפרשנות שלי, אלסקה התאבדה. זו לא הייתה תאונה. אני לא יודעת אם היא החליטה את זה באותו הרגע או שזה היה מתוכנן, אבל היא ללא ספק התאבדה. גם היא, כמו אלסקה שלי, התחבאה מאחורי מסכה של צחוקים ונשיקות וחברים, כשרק מידי פעם החרא שלה היה צף.

אז כדי לסכם את הביקורת המוזרה הזו, אני רק אומר שיש דמויות כמו אלסקה, ויש דמויות כמו מיילס ויש דמויות כמו צ'יפ, אבל כן, קשה למצוא אותם. אני יודעת שבחיים שלי אני לא אפגוש עוד אלסקה. יש רק אלסקה אחת, האלסקה שלי שאני מכירה ואוהבת. אני מקווה שהיא לא תגמור כמו אלסקה של גרין.

לפני 12 שנים•דניאל בן שטרית
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

♦♣♠יתכנו ספויילרים♦♣♠
יש כ"כ הרבה סוגים של ספרים. אפשר לחלק ספרים לכ"כ הרבה קטגוריות...
יש את היפים,המעניינים, המוזרים, הכבדים והקלילים, וכן, יש את אלו שפשוט לא יוצאים מהראש.
ושוב כן, זה אחד מהספרים האלו.
נתחיל בזה שהצלחתי להתחבר מאוד למיילס, הוא הצליח להגיע אליי ולמרות שהוא היה נראה לי קצת "קוקו" כזה בכמה חלקים, הוא דווקא דיי בסדר(; הרעיון של ה-לזכור מילים אחרונות של אנשים נראתה לי מדליקה ^_^
גם את המפקד אהבתי, הוא מצחיק, כן. וואו הוא מצחיק. אני כל כך אוהבת אותו.
אלסקה... טוב, אליה התחברתי קצת-הרבה פחות. בואו נגיד שלא הייתי מבקשת אותה כחברה,<


"כששמע את זה הבין בנזאן שהכי טוב והכי רע אינם קיימים, שהמושגים האלו חסרי משמעת אמיתית, משום שכל מה שיש זה רק מה שיש." (מחפשים את אלסקה/234)

ג'ון גרין? אני מעריצה אותך.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•◕‿◕ ^חדת-קרן^ ◕‿◕
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

למה בחרתי בספר הזה מההתחלה בכלל?

כנראה שבגלל השם שיצא לו. בגלל שזה נכתב על ידי ג'ון גרין שנחשב לאגדי.
בגלל שאם את 'אשמת הכוכבים' אני לא מתכנן לקרוא אני יכול "להתנחם" בזה.
אין משהו מיוחד בכריכה. היא פשוטה, יבשה. גם התקציר יבש. לא מוזכרים בו כמעט פרטים, ורמת הסקרנות שהוא מצליח לעורר אפסית.
אבל קניתי אותו, בכל זאת. כי הסתמכתי אך ורק על דעות השאר, דבר שאני לא אעשה יותר בחיים.
התכוננתי למשהו מיוחד. טוב, זה באמת ספר מיוחד, אי אפשר להגיד שלא. אבל לא מיוחד באופן שחשבתי שהוא יהיה.
לא יודע איך להסביר את זה. פתחתי את הספר והתכוננתי לסיפור אחר לגמרי.

אני לא הולך לספר על העלילה לפרטי פרטים, כי היא באמת קצת מסובכת.
אבל בכלליות- לא הגיוני.
מיילס, נער לא מצליח חברתית במיוחד, מחליט להתחיל חיים חדשים בפנימייה. עד לכאן- הגיוני.
אבל כשעל הרגע שהוא מגיע הוא מתחיל לשתות אלכוהול ולעשן כאילו הוא רגיל לזה כול החיים שלו, התחלתי להתעצבן.
הוא כול כך רכרוכי. הוא נגרר לחלוטין וגרין גורם לזה להיראות כאילו הוא פשוט נועז.
האדישות שבה הוא מתייחס לכול העולם החדש הזה שנפתח בפניו, המתיחות, המיניות, ופשוט הכול, מאוד מרגיזה. כאילו הוא תמיד היה ככה. אבל הוא לא.
הייתי רוצה לדעת יותר על העבר שלו, אבל הוא פשוט נשאר חסר חשיבות. אפילו את השם שלו לקח לי כמה רגעים לזכור.
המפקד- הכינוי הזה שלו, החשיבות שלו למתיחות והתכנון לפרטי פרטים, היריבות מול העשירים, כולו פשוט ילדותי. שוב פעם- אין למה להתחבר.
שאר החבורה, הם באמת נראים לי כמו עוד סתם דמויות ברקע, אולי חוץ מלארה שגרמה לי להעלות חיוך מדי פעם.
אפילו אלסקה, מרכז הרגשות של הספר, הנערה המתפלספת השווה, המפולפלת אבל חמודה, גרמה לי רק לגלגול עיניים וכאב ראש.
היא הייתה מאוד לא ברורה.

העלילה עוקבת אחרי המסע של מיילס במקום הלימודים החדש.
החיים בפנימיה, הלימודים המורכבים, ההתנסויות החדשות, החברים החדשים, והמחשבות שלא מפסיקות על אלסקה.
מה שכן אהבתי בספר, אם אתם חייבים לדעת למה נתתי לו 3 כוכבים, זה ההרגשה החמימה. הוא כול כך פשוט. הכתיבה הטובה לא מנסה להיות מרשימה יותר מדי, העלילה הולכת חלק ומהר. זה באמת ספר, עד כמה שהוא עמוק ומורכב, שאפשר לסיים בפרק זמן קצר ולשכוח ממנו בין שאר הספרים האחרים.

הוא אמור להיות בעל עמוד שדרה. אני פשוט יודע את זה. העלילה חזקה מאוד. היא מתמקדת במבט, נקודות שונות של ראיית הקיום שלנו, ובו בזמן בחוויות נעורים נפוצות.
אבל משום מה, הוא לא הצליח לעורר אצלי יותר מדי, והשאיר לי טעם יבש בפה. אין לי יותר מדי מה להגיד עליו, אבל הוא מיוחד. בזה אני בטוח. הוא עורר אצלי הרבה שאלות, ונתן השראה. כנראה שאני לא יכול להוציא ממנו בכוח יותר מזה.

זה ספר שונה. הוא מין עוף מוזר בחבורת רבי המכר.
אם אתם מאלה שנוטים להתחבר עם העוף המוזר, או שאתם בעצמכם כאלה,
תקראו את זה.
רוב הסיכויים שתהינו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•POLLO