פעם, לפני מיליון שנה, הייתה לי סדרת 'מה אני יודעת על...'

אז בעקבות ההצלחה היחסית של 'מה אני יודעת על צפון קוריאה' ו'מה אני יודעת על דרום קוריאה', הבה נמשיך לטייל באסיה. אזהרת מסע: זה אומר שמעט מאוד ייכתב כאן על הספר, לכל מי שאוהב ביקורות ענייניות.

אז מה אני יודעת על הודו? ככה, בשליפה. בלי גוגל.
מתברר שהרבה פחות ממה שאני יודעת על צפון קוריאה.

1.שזו מדינה במזרח אסיה עם אוכלוסייה של כמיליארד וחצי איש
2.שהיא נקראת תת יבשת הודו
3.שכשמסתכלים במפת העולם נראה שלהודו זלגה דמעה ושהדמעה הזו היא סרי לנקה
4.שבומביי נקראת היום מומביי (קטע, באיות הזה, אז בעברית זו החלפה של אות אחת בלבד)
5.שמומביי היא לא עיר הבירה שלה אלא דלהי (כמו תל אביב ירושלים)
6.שראש הממשלה של הודו הוא מודי חמודי
7.שהשם הפרטי של מודי הוא מוהנדרה או גונהדרה או נוהנדרה
8.שנתניהו מכנה אותו my friend אבל אף פעם לא שמעתי את מודי מכנה את נתניהו my friend
9.שגם מודי וגם גנדי מסתיימים בדי ומעניין מה זה די
10.שהבחירות בהודו אורכות משהו כמו חודש ימים
11.שיש בהודו קאסטות של מעמד ושכנראה תמות באותה קאסטה שבה נולדת
12.שבדרך לאוניברסיטה עוצרים בהודו
13.שבוליווד היא מעצמת סרטים שאוכלת את הוליווד בלי מלח
14.שהפרה היא חיה קדושה המשוטטת ברחובות אך למרות קדושתה לא דואגים למזונה והיא עור ועצמות
15.שהדת השלטת היא הינדו ושיש להם מלאנתלפים אלילים. אחד מהם הוא קרישנה.
16.שהנהר הזורם בהודו הוא הגנגס ושהוא גם קדוש וגם מזוהם כי הם משליכים לשם את מתיהם
17.שיש בעיות עם חבל קשמיר
18.שמשפחת גנדי להודו היא קצת כמו משפחת קנדי לארה"ב
19.שהטאג' מאהל הוא אחד מאתרי התיירות המפורסמים בעולם (וגם אחד משבעת פלאי תבל?)
20.שהספורט הפופולרי בהודו הוא קריקט או ראגבי
21.שהסניטציה שם היא לא איי איי איי
22.שפעם כשהייתה פה שביתת רופאים רצו לייבא רופאים מהודו
23.שבהודו נוהגים בצד שמאל בגלל המורשת הבריטית, מה שאומר שהיא הייתה קולוניה בריטית או משהו כזה
24.שיהודים שהגיעו מהודו נקראים קוצ'ינים ע"ש חבל קוצ'ין ושזה שם נורא חמוד, מין קוצ'י מוצ'י כזה.
25.ששמות המשפחה הנפוצים של יוצאי הודו הם סולומון, מוזס וכאלה עם הסיומת קר. דגאוקר הנאוקר צגאוקר למשל
26.שכל מי שקורא את זה מוזמן להציע את סעיף 26


זה כמעט מייאש לגור במדינה עם מיליארד וחצי תושבים. זה מספר כל כך כביר, עצום, קשה לתפיסה. מי אתה ומה אתה בתוך מיליארד וחצי איש? אתה כלום, אתה שום דבר, אתה חלקיק של פירור של נאנו גרגר אבק נישא ברוח. תחשבו על זה שמדגם מייצג במדינה של מיליארד וחצי איש הוא שווה ערך למדינה בסדר גודל בינוני-גדול. לא סופרים אותך, אתה לרוב אפילו לא נופל בתוך טעות דגימה.

תחשבו על הסיכויים של הודי להיות ראש ממשלה או להתקבל לנבחרת הודו בראגבי או להשתתף באינדיאן איידול או להיבחר למלכת היופי או לפרסם ספר רב מכר (ומעניין מה זה רב מכר במושגים של הודו) או לזכות בפרס הודו למתימטיקה (שזה המקביל לפרס ישראל. בעצם, יש לו כבר יותר סיכוי לזכות בפרס ישראל) או להיות שגריר באיזו מדינה או לייצג את הודו בהתעמלות קרקע באולימפיאדה. תחשבו על הודי שבכלל יודע שהדברים האלה קיימים. זה סיכוי של אחד לזיליון. בהודו, אתה יכול להיוולד ברחוב, לגור ברחוב ולמות ברחוב.

אז הרעיון של מיליארדר שמלקט בפינצטה מתוך מיליארד וחצי איש בחורה אקראית חביבה שלאחר סדרת מבחנים תהיה היורשת של האימפריה שלו הוא כל כך מופרך ופנטזיונרי, שאין לך ברירה אלא להמשיך לקרוא בגלל הסקרנות.

אז המשכתי בגלל הסקרנות אבל אז המופרכות גאתה. החיים האמיתיים לא מסתדרים כמו פרקים בספר, ובכל זאת, זה ספר נחמד, מעניין ובהחלט שווה קריאה. נהניתי לקרוא אותו ואין יותר מדי תלונות. בעצם יש אחת: העטיפה היא אחת המכוערות.

לאחר 'נער החידות ממומבאי' ו'היורשת מדלהי' של הסופר הנכבד ויקאס סווארופ, הנה הצעות לספרים נוספים פרי עטו.
האביר מקשמיר
עבדאללה מדראמסאלה
המנוול מטאג׳ מאהל
הנזירה אגנס מהגנגס
הממותה מכלכותה
(ןזשל"ב מציע שונרא מאונר"א)

לא הייתי פה הרבה זמן וגם הביקורת הזו היא ביקורת נושנה ועבשה על ספר שאם אקרא אותו כעת, הכל יהיה לי חדש גם בגלל שכמעט ולא כתבתי על הספר.
למען האמת, עכשיו כשרעננתי את הביקורת דווקא בא לי לקרוא אותו שוב.


הצעות שהתקבלו לסעיף 26. יאללה, תביאו עוד...
פואנטה - השיר איצ'יקידנה הוקדש לזוג הייטקיסטים לעתיד, איציק ודנה, שעצרו בהודו בדרך לאוניברסיטה (סעיף 12)
דן סתיו - לסעיף 26 - הלוואי שהיינו דוברים אנגלית ברמה של בחור תיכון ממוצע מבית ספר טוב שם.ושבוגרי בתי הספר התיכוניים שם מכניסים בכיס הקטן את מקביליהם בישראל ובארצות הברית.
מיקה - 26. בצפון הודו ובדרום הודו יש מאכלים מאותם המרכיבים אך בטעמים אחרים ובשמות שונים.
בצפון הודו אורזים את האוכל בקופסת קש ובדרום הודו אורזים את האוכל בתוך עלי בננה.

האמת היא שהודו מלוכלכת מדי בשבילי. כמו שסיפרתי לכם לא פעם, אני אוהבת טיולים של בורגנית פר אקסלנס. ויקאס סווארופ (אפילו במחלקת השמות המוזרים הוא נגרס בין שיני כמו חצץ), עורך לי טיולים לא רעים ברחבי הודו.
בלי להריח, להתלכלך ולהתחכך בהמון המיוזע, אני לומדת על החברה ההודית באדיבותם של ספרים מהנים ומופרכים.
כמו נער החידות ממומבאי, גם היורשת מדלהי (הספר הבא יהיה בוודאי הנסיך מגואה או הנערה מכלכתה) הוא ספר נוסחה.
ויקאס (סלח נא לי על הפמיליאריות הבלתי מנומסת, אבל שם משפחתך מסובך לי), רוקם אגדה בוליוודית, מתבל אותה בקצת מתח, מכניס לתוכה את כל חולייה של הודו המודרנית, מעלה על נס את הטובים, מוקיע את הרשעים והנה לכם ספר.
מיליארדר אגדי, איל הון, בעל תאגיד, פוגש בחורה צנועה ומקסימה ומציע לה הצעה שאי אפשר לסרב לה, להפוך למנכ"לית התאגיד שלו, השווה עשרה מיליארד דולר.
כמו כל נערה מן היישוב, גם היא סבורה כמונו, שנטרפה עליו דעתו. אבל הוא מוכיח לה כי פיו ולבו שווים. מבט עיניה והנחישות שבמבטה (!) מצאו חן בעיניו, ולכן הוא מוכן להוריש לה את המנכ"לות. בכל רחבי הודו לא נמצא אדם מתאים למשרה חוץ ממנה, וגם היא תקבל את התפקיד הנכסף רק אם תעבור שבעה מבחנים, שבע התמודדויות עם תהפוכות החיים. אם תצליח, תזכה בתפקיד. עצם ההסכמה שלה לחתום על החוזה תזכה אותה ב200,000 רופי.
סאפנה היא נערה חכמה וגם בוגרת קולג', אבל גם היא מבינה שיש משהו חשוד בהצעה. אבל אז מזמנים לה החיים התמודדות בינונית, היא נזקקת לכסף באופן מיידי ולכן הולכת על זה, כמו שאומרים, וחותמת על החוזה.
עד כאן סיפור המסגרת, ומכאן ישב ויקאס וחשב: אילו בעיות בוערות יש להודו?
נישואים בכפייה? מבחן מספר אחד. הערצה העיוורת לכוכבי בוליווד, מבחן מספר שתיים, עבדות בעבודת ילדים, מבחן מספר שלוש, השחיתות של תוכניות ריאליטי, מבחן מספר ארבע, השחיתות בצמרת הכלכלית, מבחן מספר חמש, סחר באיברים, מבחן מספר שש.
כל המבחנים מהולים בכל כך הרבה שחיתות ושוחד, עד שלא ברור איך המדינה הענקית הזאת מתנהלת בכלל. אין אדם אחד, כמעט, שמתנהל באיזו הגינות בסיסית. אבל סאפנה שלנו עשויה ללא חת. היא עומדת בגבורה בכל המבחנים, מגלה כושר מנהיגות, ביצועים מבריקים ועוד כל מיני מעלות, שאת כולן מונה בפניה המיליארדר האקסצנטרי.
ואז מתרחשת הטרגדיה וסאפנה נופלת לתוך מערבולת של אירועים איומים, שבסופם היא נחלצת איכשהו עם תובנות חדשות.
אפשר ללעוג לתמימות של ויקאס, אבל הספר קריא ומעניין. אפשר להגדיר אותו ספר טיסה, אבל אין לי מספיק כסף כדי לטוס כל כך הרבה, בעידן שספרי הטיסה מתרבים והולכים (אף אחד גם לא מציע לי מנכ"לות על תאגיד).
ספרו הקודם של ויקאס, תעלומה בשישה קולות, הוא טוב בהרבה בעיני. אבל אם אתם לא מתכננים ביקור בהודו, הספר הזה יוביל אתכם לשם באופן הכי סטרילי.

התחלתי לקרוא את נער החידות ממומביי, והתבאסתי שלא אהבתי ושלא רציתי להמשיך לקרוא.
בכל זאת - כל העולם דיבר על זה, אני גם חצי הודית אז בכלל...
אבל לא ממש התחברתי, הכול בספר ובנער הזה תואר כגדול מהחיים וכמיסטי, סוג של "להנגיש את התרבות ההודית להוליווד".
חשבתי שסיפור על בחורה הודית בתקופת השידוכים יהיה שונה, וההתחלה באמת הייתה מבטיחה:

היורשת היא צעירה די שגרתית בשנות העשרים -
היא עובדת בעבודת מכירות די פשוטה וטוחנת שעות.
היא נראית סבבה אך לא יותר מזה, (כרגע היא משוכנעת שזה בגלל שעורה כהה מדי, בניגוד לאחותה).
היא לא מחוזרת במיוחד, למרות כל מעלותיה הטובות והמוסריות, הרי היא נחבאת אל הכלים.
יש לה ידיד טוב - נאה וריאליסטי להחריד, בדיוק הניגוד הגמור אליה.
משפחתה ענייה וחלק מעול הפרנסה נופל עליה, אבל לא היא ולא סיפורה העגום של משפחתה מעוררים עניין מיוחד לתרום לה...

לפתע מגיע זר מסתורי, מבוגר (ועשיר מן הסתם!) ודי מטורלל.
הוא משכנע אותה שהוא לא נוכל, ושבעצם הוא מעוניין שהיא תנהל את עסקיו המצליחים, דווקא היא מכל האנשים שכבר יש לו מסביבו - כולל ילדיו המפונקים.
הוא מעדיף דווקא צעירה משכילה יחסית העובדת במשרה זוטרה. מישהי שאינה זוהרת או פוטוגנית במיוחד, וללא קשרים שיוכלו לקדם מטרות בהיקף רחב.

העשיר פונה אליה ומנדנד עד שקורית לה סדרת אירועי ביש - שבסופה היא באמת מרגישה שהיא חייבת את הכסף הזה כדי להעלות לעצמה את האגו.
העשיר מנסה להעביר אותה מבחנים שיוכיחו לו ולה שיש לה את כישורי הניהול בתוכה, אבל באופן מעשי המבחנים הם בעצם "מיקרו מנג'מנט" שלו, בחינה מדוקדקת של כל היבט של חייה באופן סמוי.

מאז הדברים פשוט קורים לה, דברים שלא קרו לה אף פעם, בד בבד מסתבר שהיא הרבה יותר מעניינת ומסקרנת ממה שהיא מציירת את עצמה
(מה, היא פשוט הסתירה את זה משום מה עד עכשיו והתעקשה להיות משעממת?...)

וגם כמו נער החידות - גם היא בעצם גדולה מהחיים.
זה הקטע שכבר איבדתי אמון בספר...

ואז נזכרתי שהעשיר הזה אמר לה בהתחלה שהוא כבר ניסה ללכת עם השיטה הזה שש פעמים ולא הצליח.
אבל בכל זאת הפעם הוא בטוח שזה זה.
הוא מתעקש גם בגיל 69 לסווג את האנושות ל"כאלה שמתאימים לניהול" ול"משעממים".
לי זה נשמע פחות כמו מישהו שיכול להכשיר את המנהלים לעתיד ויותר כמו הפרעה אישיותית.

אבל אם להאמין לדברי השכנוע:
תכונות כמו יושרה או צניעות, אמונה רוחנית, נכונות לסכן את העתיד עקב רגשות לא פתורים מהעבר ורגישות לזולת -
אלו המאפיינים העיקריים של מנהל ברמות הגבוהות ביותר.

בקיצור - שירה שטיינבוך (ההודית) לשלטון.

את הספר הזה סיימתי במהירות יחסית משום שהקריאה בו הייתה שוטפת וקולחת, מה שמהווה את אחד מיתרונותיו הגדולים. זהו הספר הראשון של סווארופ אותו אני קורא - את נער החידות ממומביי טרם קראתי, צפיתי רק בסרט.

גיבורת העלילה היא סאפנה סינה אשר מתגוררת בדלהי ועובדת בחנות לממכר מוצרי חשמל. היא אישה קשת יום אשר שרשרת אירועים במשפחתה דוחפת אותה עמוק אל מרוץ העכברים של ההישרדות הכלכלית בכלל, ובקרב אנשי הקסטות הנמוכות בהודו - בפרט. יום אחד, בעת ביקור במקדש של האל הקוף האנומן (אחד מגיבורי אפוס הראמאיאנה, אחת מהיצירות הספרותיות החשובות בהינדואיזם, יחד עם המהאבהארטה), היא פוגשת במיליארדר וינאי מוהאן אצ'ריה העומד בראש קונצרן הודי ענק. הואיל ואין לו יורש, הוא מציע לה להפוך למנכ"לית הקבוצה, בהנחה שתעבור כשבעה מבחנים בכישורי חיים שונים אשר ילמדו אותו האם היא כשירה לתפקיד. בעוד שההצעה נראית הזויה ותלושה מהמציאות, נחתם לבסוף חוזה בין השניים ומכאן ממשיך הסיפור כאשר כל פרק מוקדש לאחד המבחנים הבודקים, כל אחד בתורו, יושרה, אומץ, תושיה, ראיית הנולד, יכולת הכרעה ולבסוף גם חכמה. תוספת קטנה מההתרשמות שלי – במבחן האחרון היא מאותגרת גם ביכולתה לגייס תושייה, לא פחות מחכמה. משום מה, ברמה האסוציאטיבית, זה הזכיר לי את מבנה הספר של מאיה ערד "שבע מידות רעות" בו כל פרק מוקדש למידה רעה אחרת...

במהלך המסע בין המבחנים, אנו נחשפים להודו שמזכירה לא מעט את זו של נער החידות ממומביי. שחיתות שלטונית, ניצול ילדים, סחר באיברים, אלימות ברחובות, קודים שבטיים המאפשרים התנהלות נפשעת בתוך המשפחה, הרצון של בני המעמדות התחתונים במסגרת הריבוד החברתי ההודי לחיי זוהר ועוד. הספר מדגים בפועל את הלחץ הקיים על מעמד הביניים של הודו המודרנית – שכבת הביניים המורכבת ממרבית העם ונקראת – "וואישיה" שהוא השלישי במדרג החברתי המרובד ובו נכללים הסוחרים, האיכרים, הרוכלים ובעלי המקצועות החופשיים, הללו "ממוקמים" מתחת למעמד הלוחמים ומעמד הכוהנים.

אנו מקבלים גם הצצה לדלהי "של מטה", ליום יום של תושביה קשי היום, לעומת הקיצוניות מנגד של עושר בלתי נתפס של השכבות המבוססות באוכלוסיה, וזאת בתיבול רעש הריקשות, השווקים, הצפיפות ברכבת התחתית ובאוטובוסים, הקניונים החדשים אל מול האזורים הישנים, ההמולה, הססגוניות והריחות.

במהלך הפרקים ועם התקדמות העלילה, אנו נחשפים למאורעות העבר בחייה של סאפנה אשר הביאו אותה למצבה הנוכחי וכן למטען רגשות האשמה שהיא נושאת בקרבה. במקביל, אנו מבינים גם כי חייו של אצ'ריה המליארדר אינם פשוטים כלל וכלל. גם הוא סבל מאובדן במשפחתו ומסתבר כי אחד היריבים הגדולים ביותר המאיימים על האימפריה שבנה, הוא לא אחר מאחיו התאום העומד בראש קונגלומרט גדול לא פחות מזה שלו. מאבקי שליטה ואגו אינם כנראה נחלת המערב בלבד.

העלילה מתפתחת בשני צירים, האחד הוא המבחנים והמסרים הפילוסופיים אשר בצידם, אם כי ניתן שם מקום רב לצירופי מקרים, עד רמה העלולה לטעמי לערער את אמינות זרימת הסיפור. השני הוא כספר מתח לכל דבר וענין. מסתבר כי הפתרון של העלילה מורכב מאד אך בסופו של דבר גם מפתיע ביותר, ברמה שהקורא לא היה מצפה לה.

הספר מהווה חשיפה לאלמנטים בהינדואיזם. בביקורה של סאפנה במקדשו של האל הקוף האנומן, היא למעשה פונה לבקש את עזרתה של האלה דורגה. במקדשים ההינדיים יש מקום ליותר מאל אחד והיא פונה לפסל של דורגה הנמצא בתוך המקדש של הנומאן. האלה מייצגת את האנרגיה הנקבית הקוסמית (שקטי) ושמה נגזר מהמונח הסנסקריטי "דורגהא" – בלתי מושגת. אל הפיל גנשה, הלא הוא האל הפותח את המעברים, סולל את הדרכים להתקדם בהם ומתיר את הקשיים שבדרך (הוא מגיע כאחד מצמד, בדרך כלל עם האל עכברוש). מושג ה "גורודקשינה" שהוא המתנה שיש לתת למורה – נגזר מהעת העתיקה בה במסגרת פולחן הקורבן, היו המקריבים (אשר נמנו על אנשי מעמד הלוחמים והשליטים – הקשטריה) נותנים מתנה לכוהנים, בדרך כלל הייתה זו פרה חולבת. המושג נקשר למערכת היחסים הכלכלית שנוצרה בין מעמד הלוחמים לכוהני הדת, הברהמינים, אשר הובילה גם למערכת יחסים של "תן וקח" ולתלות פוליטית.

ההינדואיזם, כמו גם הבודהיזם אשר החריג עצמו ממנו, עוסקים רבות במוות. לשיטתם של מגוון האמונות והמסורות הנמצאות תחת קורת הגג של ההינדואיזם, אין באמת מוות כי אם שינוי צורה, איחוד עם התודעה הקוסמית ולידה מחדש במסגרת הסמסארה – מעגל המיתות והלידות החוזר על עצמו. כל עוד לא השיג האדם שחרור (מוקשה), אזי הוא נדון להמשיך ולהיות חלק מהמעגל הנצחי הזה. ולמרות זאת, מסתבר כי ההינדים אינם משוחררים מהאבל, מהכאב על המת ומתחושת האובדן שבאה עימה.

מילה על הסופר, ויקאס סווארופ – נולד בעיר אללהבאד בשנת 1963 ועסק בדיפלומטיה בעת שירותו במשרד החוץ ההודי. כתב את רב המכר הבינלאומי "נער החידות ממומביי" אשר זכה בפרסים רבים – גם הספר וגם הסרט. תרגום הספר מאנגלית – דנה אלעזר-הלוי, הוצאת אחוזת בית.

****


הספר הזה הוא כמו משחק טטריס, שבו כל הצורות נערמות זו על גבי זו כמעט עד הקצה ומשאירות מקום בדיוק לשני המקלות הארוכים שנכנסים ברגע האחרון בדיוק נמרץ למקומם ומורידים את כל השורות בבת אחת בקתרזיס מהבהב.

יש מצב שכל כך סמוך לקריאה של "שאנטראם" המבריק, אסור היה לי להתחיל עוד ספר על הודו, אבל כל הספרים האחרים על המדף נראו לי כל כך יבשים ואפרוריים בשלב הזה בחיי ("התיקונים" של פראנזן, אויש), והייתי חייב משהו זמין, שייכנס וייצא תוך כמה שעות בלי סיבוכים מיותרים, אז לקחתי את הממתק הזה בצבע עמבה, סתם כדי לקרוא משהו במהירות ולתת למוח איזה סיפוק קצר ולא מחייב.

כמו גם הספרים האחרים של סווארופ, הספר הזה קריא, מהנה, תזזיתי, לא אמין בשיט, לא מרגש, סנסציוני ומופרך ומגוחך ויש בו דרמה דה-לה-שמאטע בסגנון בוליוודי מצועצע, הוא נקרא במהירות ויישכח במהירות, הוא לא מזיק ולא מעצבן ולא יגרום לאף אחד לחשוב על משמעות הקיום או לדפיקות לב מואצות בגלל איזשהו משהו, אבל וואלאק, צריך גם כאלה. שלושה כוכבים קלאסי.

ספר בסגנונו המוכר של ויקאס סווארופ, המפגיש את הגיבור (במקרה זה: הגיבורה) עם שלל דמויות צבעוניות, דורשי טובתה ודורשי רעתה. למרבה צערה של הגיבורה סאפנה, אין לה אפשרות ממש לדעת מי הוא מי, וכמו בספריו הקודמים, גם כאן מצפות לה הפתעות רבות ומשונות. גם כאן אנו פוגשים את העוני הנורא ביותר, ממש לצד עושר עצום. האמת שלא הייתי בהודו (עדיין, עדיין) אבל אני מאמינה לסווארופ שכך היא נראית גם במציאות. תתקנו אותי אם לא.
הספר עצמו מרתק, סוחף, מלא פיתולים ומתח, ובאופן כללי שווה קריאה, ולא רק כדרך להעביר את הזמן אלא גם כדי לקבל השראה לנחישות, עוצמה, נדיבות, פיקחות וכל יתר האקס פקטורים האלה שהופכים את סאפנה מסתם מישהו, לגיבורת הספר הזה.

קראתי כמעט בלי להפסיק, לא מסוגל להניח.
אותו מבנה של 'נער החידות ממומבאי'-פרקים.
צעירה הודית העובדת בחנות אלקטרוניקה מוזמנת לשבעה מבחנים ע"י מולטי מליונר ותעשיין המחפש יורש או יורשת.
לא אדם בעל תואר אלא בעל מידות.
ומוצאת עצמה נקלעת לסיטואציות קשות שהחיים מזמנים לה וברקע סיפור חייה הקשה- בלי לדעת שהיא נבחנת.
אמנם המצבים אליהם נקלעת גיבורת הספר מופרכים מעט -בכל זאת מדובר בספר ולא מציאות.
תיאורים לא קלים של המתרחש בכלא,משברים ותהפוכות הגורל.
הפרק האחרון כולל טוויסט בעלילה,התפתחויות לא צפויות,סיום דרמטי.
הסגנון מעולה ושוטף, התחברתי מאד.
הספר מציג גם תמונה של הודו-על העוני, הצפיפות והזוהמה,השחיתות בצד אנשים טובים ובעלי אמונה ואידיאולוגיה המוכנים ללכת עד הסוף.

הקסם נשאר? לא.
טוב שהואלתם לקרוא עד כאן וזה כל המידע בערך שאתם צריכים.
לא? רוצים עוד קצת פירוט? נו, טוב.
אז הקסם לא נשאר. איזה קסם? הקסם שהפך את "נער החידות ממוביי" לרב מכר ובצדק. הגימיק שם היה חזק והחזיק מים כמו כל תוכנית ריאליטי, כשהיא טובה. מכאן נדלג על ספרו השני והזניח של סווארופ ונפנה לשלישי, הנבנה כמובן בעטיפה על הראשון. גם כאן גימיק. ספרי גימיק טובים כשהם טובים ורעים מאוד כשהגימיק בולט ולא מבוצע טוב במיוחד. במובן זה הספר מתעתע. לקורא ברור שזה גימיק, הציפיה להפתעה כלשהי, מין טוויסט שיסיט הכל לוואו אחד גדול בסוף ויעשה הכל שווה, מושך להמשיך לקרוא. ומה בסוף? מין פססססססססססס של יציאת אוויר חלושה מהבלון.
סאפנה סינהה, גיבורת הסיפור, מאופיינת בכל מאפיין אפשרי של חוסר אפיון. לא מראה מיוחד, לא צבע עיניים בולט, לא יכולות שכליות בולטות ולא יכולות ספורטיביות. היא כן מוכרת מוכשרת מאוד בחנות חשמל ואלקטרוניקה גדולה, מאלה המסוגלים לאחר השכמה אכזרית באישון לילה לדקלם תכונותיה הביזאריות של כל טלוויזיית LCD, LED ופלסמה. אם אתם רואים בזה מאפיין מנצח, אז דעו שגם בזה אין כל חשיבות לסיפור.
אל סאפנה ניגש יום אחד גבר מבוגר, מרשים במראהו וניכר בעושרו. הוא מציע לה הצעה שהלב קונה והמוח דוחה: להיות המנכ"לית הבאה של אחד הקונצרנים הגדולים בהודו, משהו כמו עשרה מיליארד דולר שוויו, לאחר מעבר 7 מבחנים. סאפנה מבינה שזו הצעה שגבר לא מציע לאישה בהודו, נאה וחכמה ככל שתהיה. אבל בחיים כמו בחיים, קשה לסרב להצעה לקבל מיד עם החתימה על החוזה 100,000 רופיות הודיות בעיקר שהכסף חשוב ו... חסר. בלית ברירה היא פונה לחתום על החוזה, מיד מבקשת כפול ומקבלת. מה עכשיו? עכשיו צריך לעמוד בשבעה מבחנים. אלא שיש בעיה קטנה: אין מס' כיתה, אפילו לא באיזה מקום המבחנים נעשים, לא באיזו שעה ולא על איזה חומר. בסוף מתברר שזה באוניברסיטה של החיים, החומר פתוח ומה שיהיה יהיה.
המבחנים מתחילים לרוץ, כל מיני אפיזודות בדרגת קושי עולה ובדרגה כזו או אחרת של סכנה חולפות מול עיניה. לאחר כל מבחן שכזה היא נקראת אל המיליארדר לשיחה ותשבחות. המבחנים לא באמת מעניינים אותנו הקוראים, אבל ממשיכים לקרוא כי זה עוד ספר על הודו הצבעונית, ברור שזה גימיק ולכן נזכה בסוף לישועה, בלה, בלה, בלה.
בסוף חל שיבוש מבורך, הטוויסט המיוחל מפציע, אבל ההפתעה הגדולה מעלה פיהוק גדול, "אווירון" קורא סווארופ ואנחנו פותחים את הפה ומקבלים את ההסבר לכל התעלומה בשלמותה בכמה עמודים אחרונים, כדי שלא ניוותר בחושך.
מה השורה התחתונה? מדובר בספר טיסה אמיתי. לקרוא, אם חייבים, ולהטיס משום שחייבים.

ספר טוב. אפילו טוב מאוד. אמנם אין לו את החדשנות של "נער החידות ממומביי" אבל הוא סוחף וחלקים ממנו מרגשים ומפתיעים. יש בספר ביקורת עצומה על התרבות השוחד בהודו, ועל תרבות הריאלטי שלעיתים היא הדרך היחידה להגיע לעושר ולפרסום. גיבורת הספר עושה חשק להיות בן אדם טוב יותר. אהבתי מאוד.