זה מוזר שהמילה הראשונה שעולה בראש כאשר אני חושב איך לתאר את הספר הזה היא מרענן. מוזר כי זה ספר בן יותר ממאה וחמישים שנה שנכתב באנגליה הויקטוריאנית עם הגינונים הטרחניים והכבוד האנגלי , זה אמור להיות הכל חוץ ממרענן.
זהו רומן מתח. יש הטוענים כי הוא אבי ספרות הבלש , יש אשר יגידו כי אדגר אלן פו עשה זאת לפניו ואין זה משנה כי הספר אכן מותח וטוב אפילו עם הדיאלוגים האנגליים לעייפה.
לפני שנתיים ניסיתי סוג של ניקוי שהציעה לי נטרופתית ובמשך חודשיים הייתי טבעוני ללא קמח לבן וללא סוכר וממתיקים מלאכותיים . הניקוי היה מוצלח ואני עדין שומר על קווי המתאר שלו בעיקר בנוגע לסוכר. כשמתנזרים מסוכר מגלים שכרישה מוסיפה מתיקות לאוכל ותפוח ירוק הופך לממתק, אבל גם שמים לב פתאום איך לכל דבר אנחנו מוסיפים סוכר – בין אם זה לגרנולה או ליוגורט ואפילו למיצי פירות בדוכני הסחיטה. שום דבר לא מתוק לנו מספיק בטבעיות שלו. זה רק סימפטום קטן לתרבות השפע בה אנו חיים ובהרבה תחומים ככל שאנו מקבלים יותר סף הריגוש שלנו עולה ( או יורד אני לא בטוח ) ואנו נזקקים ליותר ריגושים. רואים את זה בסדרות טלביזיה בסרטי אקשן בדיווחי החדשות בצורך שלנו לאייפון 5 ועוד. גם בספרות המתח התופעה קיימת, אנו נדרשים לגופה מדממת כל כמה פרקים כדי להניע את העלילה ואם לא אז פסיכופט מתוחכם ששותל זרעים של פרעי אביב בחניכים של הקורבן כדי להוביל את הבלש לעיירה בשם ספרינג... ( צריך לכתוב על פסיכופת כל כך מתוחכם שמחביא וידויים מוצפנים על גרגירי אורז ברקטום של קורבנותיו ואף אחד לא מוצא אותם) .הספר הזה מותח כמעט לכל אורכו ואחד הדברים שמרעננים בו( סוג של קילקולון מינורי מגיע ) הוא שהגופות מגיעות רק מאוחר בסיפור ובעצם אין בו שום רצח. כלומר יש אחד והוא בשולי העלילה.
אם בכל זאת נסתכל על הספר כאחד מאבני הבסיס של ספרות הבלש הרי שניתן להאשימו באחד מהרעות החולות של זאנר זה. וידוי האיש הרע. זהו חלק נסלח בספר אבל כל כך מיותר. עד שמגיעים לוידוי כבר מבינים את רוב מה שקרה ואין צורך בסיכום הכה לא אמין של הפושע . מה שלא נסלח הוא, שצורך זה של הנבל לעמוד בסוף העלילה ולנאום מרצונו החופשי ולהסביר את כל התעלומות הלא פתורות בצורה הכי לא אמינה, השתרש עמוק בספרות הבלש .
זהו רומן היסטורי רק בשל היותו בן 150 שנה וככזה הוא מתאר את החיים בלונדון שעוד חלקים ממנה היו כפר וחוקי התנהגות של אותה תקופה – זה מבחינתי היה עוד ערך מוסף לספר.
את וילקי קולינס הסופר פגשתי לראשונה בספר DROOD של דן סימונס. שם מתוארת חברותו \יריבותו עם צארלס דיקנס. דמותו בספר מזכירה מעט את הרוזן פוסקו בספר זה. הוא היה צייר לפני שהפך לסופר והדבר מורגש בספר יש סצינות בספר שטבועות בזכרוני כציור.
היצוג הנשי בספר דורש דיון קל ( יש חשש לקילקלנים – ניתן לדלג לפסקה האחרונה).:
יש 4 דמויות נשיות עיקריות בספר. בין מריאן לאחותה יש הבדל של לילה ויום. מריאן היא דמות שאהדת הקורא , הסופר ושאר הדמויות בספר נתונה לה. היא חכמה , סקרנית, יוזמת פעולות ובזכותה נוצר רוב המתח בסיפור. אחותה לעומתה היא חלשה ונזקקת לתמיכה , נוטה להתעלפויות. היא דמות יחסית חיוורת. אחותה של מריאן היא הדמות הקלאסית של הרומן האנגלי ושל האישה שנועדת לחיי נישואים בחסותו של גבר דואג. במפגש הראשון שלו איתה מתאר הצייר את יופיה על פני 3 עמודים ( אל תתפסו אותי במילה ) וזה בניגוד גדול לצורה בה הוא מתאר את מריאן : האישה כעורה.
נוצר ניגוד מסוים שהאישה העצמאית בעלת הדעה היא מכוערת , מעט גברית או מקבלת מחמאות שהיא כמו גבר ויעודה להיות דודה טובה. ניגוד כיוון שנראה שקולינס לועג קצת לאישה היפה הנישאת אבל מצד שני שולל מהגיבורה שלו את הזכות לאהבה וזוגיות.
קולינס עצמו היה בזוגיות ללא נישואין במשך 30 שנה ( עם הפסקה של כמה שנים ) עם קרולין ובמקביל ניהל רומן עם אישה בשם מרתה שאף ילדה לו ילדים.
האישה בלבן דומה מאוד לאחותה של מריאן ( תכסיס ספרותי שגם דיקנס השתמש בו בבין שתי ערים ) אבל יש בה ניצוץ של מרדנות ועל כך היא נענשת.
הדמות האחרונה היא אשתו של פוסקו שגם דרכה מביא הסופר ביקורת על מוסד הנישואין. זו דמות שמתוארת כפוחזת ומלאת חיים ואולם אחרי נישואיה הופכת להיות אישה שדעתה אחת היא כדעתו של בעלה וכולה משמעת וצייתנות ורוע.
בכל מקרה דמותה של מריאן ודמותו של הרוזן פוסקו מנצנצות באור חזק מעל שאר דמויות הספר.
זה לא הספר עם הניקוד הכי טוב שקראתי השנה אבל הוא הספר הכי טוב שקראתי השנה.
אם אתם מחפשים ספר טוב – look no further
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
