הביקורת האהובה של נורית

ניקולאס ניקלבי (2011)

בתחילת המלחמה הייתי במחסום קריאה נוראי. הכל היה לי טריגרי. ואז קראתי את "גאווה ודעה קדומה" (גם בתרגום של עירית לינור) ונהנתי. אז אמרתי לעצמי- התקופה הויקטוריאנית זה כנראה האסקפיזם שאני צריכה. ולקחתי את "ניקולס ניקלבי". טעות כמובן. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי- אני מכירה את דיקנס. ולקרוא על הרעבה והתעללות בילדים כשעדיין היו לנו חטופים ילדים בעזה- היה ממש לא הדבר הנכון. חזרתי אליו עכשיו אחרי שנתיים ודי נהניתי למרות שעדיין היה לי ממש קשה עם ההתעללות בילדים. עכשיו מה שהיה לי קשה היה השוליות של זה בכל הסיפור. ברור שאת הקורא הויקטוריאני יותר עניינו ההרפתקאות של ניקולס והאם הוא יצליח להתחתן עם עלמה נאותה מאשר הילדים הרעבים והמוכים. באותה תקופה זה היה פשוט דבר שקורה. דיקנס המשיך להזכיר את זה כי זה היה קרוב לליבו. משהו כמו טבעונים של ימנו. ולגבי הסיפור עצמו: נהניתי. יש כמה דמויות מעולות (בעיקר ראלף- דמינתי את אלן ריקמן ז"ל משחק אתו וגברת ניקלבי שממש מזכירה לי משהי שאני מכירה) אבל הוא לא אחד הגדולים של דיקנס. אין מה להשוות למשל ל"תקוות גדולות" (שהוא אחד הספרים הטובים בעולם לדעתי). הספר משעשע, מספק הזדמנות לחשוב על הצביעות ביחס לנשים וגברים בחברה הוקטוריאנית ועל כמה "הגיון בריא" ו"התנהגות מוסרית" יכולים להיות שונים בתקופות שונות. התרגום וההערות נהדרים. וגם המבוא. כל הכבוד לעירית לינור

8 אהבו