שבת שקטה וסוף סוף הגעתי לכתיבה. הערה אחת: הערכתי מאד את הרומן אנשים טובים ומטבע הדברים דחיתי את הקריאה ב"צל עולם" כיוון שפחדתי להתאכזב. אחרים יספרו טוב ממני את העלילה של "צל עולם". אני אציין רק שמדובר בשלושה סיפורים שכל אחד מהם כתוב בסגנון שונה: הסיפור הישראלי מסופר דרך עיניו של הגיבור גבריאל מנצור, ההרפתקאות של חבורת הצעירים הזועמים בלונדון מסופרת בגוף ראשון רבים ובשפה דיבורית ומעוררת הזדהות, והדובדבן שבקצפת, הסיפור של MSV חברת הקמפיינים האמריקנית מסופר בהתכתבויות בין העובדים של החברה.
לא במקרה "צל עולם" עורר רעש. גם הספר הקודם של ניר ברעם "אנשים טובים" עורר תגובות רבות בעיקר כיוון שהיה רומן היסטורי שלא מתרחש בישראל. אבל "צל עולם" זו יצירה שהזרות שלה בספרות הישראלית גדולה מכל ספר מקור אחר שקראתי. הנושאים, השפה, רוחב היריעה, התזוזה בין יבשות, העיסוק באידיאולוגיות ובתקופות היסטוריות, וגם מספר הדמויות (המוגזם?) שהרומן מציג ואפילו גודש האירועים: ההשוואות היחידות שאני מכיר ל"צל עולם" הם סופרים אמריקאים כמו דלילו ואולי פינצ'ון או סופר כמו ג'ון דוס פסוס שמוזכר ברומן של ברעם. אבל לא זה העיקר לדעתי: העיקר הוא הרעיון שבלב הספר, השביתה העולמית ב-11.11, ובעניין השביתה הספר בוער לך בידיים. "צל עולם" הוא רומן של רעיונות מרתקים, וגם רומן תזזיתי, שעובר באופן טבעי בין בני אדם בודדים לקבוצות, לתאגידים ואפילו למדינות. אני חושב שמדובר באחד הספרים המבריקים והמפתיעים שקראתי בשנים האחרונות ובאופן מפתיע למדי גם ספר מהנה לקריאה. ברור שצריך להתרגל אליו ולהיכנס לעולם שלו, ואני לפחות עדיין מנתח אותו בראש גם עכשיו. מסוג הספרים שייקח זמן לעכל אותם, גם לקוראים כמוני וגם לספרות שנכתבת בישראל.

לא תמיד אני אוהב לקרוא ביוגרפיות. לפעמים אני משתעמם מנפתולי החיים שלרוב מסופרים באריכות רבה. אבל צמיחתו האינטלקטואלית של הגלה הצליחה לרתק אותי. הספר כתוב היטב ובלשון מדודה. דמותו של הגל מתוארת לעילא וגם הקשיים העצומים שהוא חווה בקריירה האקדמית שלו ובמאמציו להגדיר מה בעצם הדבר החשוב לו ביותר כחוקר. זה ספר על צמיחה הדרגתית של אחד הפילוסופים הפרובוקטיביים והמשפיעים של המאות האחרונות, והשילוב בין הרעיונות של הגל וסיפורו שזורים היטב אלה באלה. לא קל להבין את הגל עצמו, בימי האוניברסיטה קראתי לא מעט מכתביו, והנה פה מציעים לנו גם ללמוד על משנתו ובהחלט ברמה סבירה, וגם להכיר את דמותו שצמחה אט אט ובקשיים רבים והשפיעה לא מעט על הפילוסופיה המוכרת לנו ועל הוגים רבים, ובאמת שמרקס הוא רק דוגמה. מעניין.

קודם כל, שם נהדר לקובץ סיפורים. כאן מאוגדים סיפורים רבים של רות אלמוג, סופרת אמיצה ובעיני פורצת דרך. אני לא רוצה להכליל ולכתוב שהסיפורים של רות אלמוג עוסקים בנושא מסוים או ששיש דמיון בין דרך הסיפור, לדעתי אלמוג היא סופרת מגוונת שקראה הרבה ורואים את זה. אפשר בהחלט לומר שברוב הסיפורים יש משהו אוטוביוגרפי והילדות היא אכן מאורע שחוזרים אליו בסיפורים, אבל הילדות חוזרת אצל סופרים רבים. השאלה היא איך. בכתיבה של רות אלמוג בעיקר על ילדות יש מפגש מעניין וייחודי בין עדינות ובין ראליזם חודר ולעתים קשה לקריאה. יש כאן סיפורים חזקים מאד. ממליץ בחום.

להיות אחיו של בשביס זינגר, גדול סופרי היידיש במאה העשרים, זה עול כבד. אין ספק. ישראל יהושע זינגר היה אחיו הבוגר של יצחק בשביס זינגר ובספרים מספרים שאליו בשביס נשא עיניים. אבל בית קרנובסקי הוא רומן מפואר ללא קשר. לפעמים אני תוהה האם זה רומן הגירה? כי לב הרומן הוא משפחה יהודית שעוזבת את גרמניה ועוברת לארצות הברית בעקבות פרעות המשטר הנאצי. אבל למעשה החלק הראשון, הקודם להגירה, החלק שמתרחש בגרמניה הוא שיאו של הספר לדעתי. התיאור הראליסטי, הפרטני, של התמוטטותה של משפחה יהודית מפוארת שבהדרגה, שלב אחר שלב, נגזלים ממנה לא רק כבודה וכספה ומעמדה אלא גם כל הערכים שבהם האמינה המשפחה. מתי באמת רומסים אדם? שואל הספר (בעדינות ובחכמה) כשגוזלים ממנו את כל הדברים שהוא מאמין בהם את האופן שבו הוא תופס את עצמו. וזה בדיוק מה שקורה למשפחה היהודית הזו. בעיני, החלקים שמתרחשים בגרמניה עולים על החלקים בארצות הברית, שגם הם נהדרים אבל חסר בהם את עוצמת הקריסה של החלק בגרמניה. פנינה אמיתית.

מה נאמר על הספר הנפלא הזה? ראשית, שנדירים הם הספרים המצחיקים ובספר הזה צחקתי עד שנחנקתי ממש. שנית, שיש כאן הרבה יותר מצחוק. אִיפּוֹליט מַטְבֵייבִיץ' ווֹרוֹבְּייָנינוֹב מגלה יהלומים בביתו ומכאן מתחיל מסע מטורף, משעשע ואמיץ במסדרונות האפורים של העולם הסובייטי. התיאור של הבירוקרטיה הקומוניסטית, חוסר ההיגיון שבה, השחיתות, הפחדנות, ובעיקר מעשי הנוכלות שכולם עסוקים בהם הוא מבריק כלכך - עד שלא תהיה זו הגזמה לקבוע שזוהי הסאטירה הגדולה ביותר שנכתבה על ברית המועצות ועל משטרים טוטאליטרים בכלל. אוסיפ בנדר הנוכל הגאון שחוזר להופעה נוספת גם בספר ההמשך "עגל הזהב" יגרום לכם לצחוק של השתאות למול תעלוליו המטורפים: הרגע שבו הוא מגלם את אמן השח-מט העולמי שמגיע לטורניר ואז פתאום השחקנים מולו מגלים אט-אט, ולתדהמתם הגמורה, שאין לו מושג בשח-מט, השאיר אותי המום. להסיר את הכובע בפני שני המחברים המתגלים כאן בשיאם.

מסופר על ספר זה שהסופר התכבד בתרגומים רבים וביקורות משבחות בכל העולם. שמחה גדולה. אלא שהספר מורכב מסיפורים נחמדים ותו לא. ברבים מהסיפורים מערכת המשפט מתגלה כמערכת יעילה ורצינית שמצליחה לחקור ולשפוט בהגינות רבה. ממש אידיליה. התיאור של מערכת המשפט החזיר אותי מיד לקפקא, לברוקרטיה שאין בה הגיון שהוא מתאר, והרשו לי לומר שבין הכתיבה המגושמת של שיראך ובין התיאור של מערכת המשפט הקפקאית, אני מאמין יותר לאחרון. גם הסיפורים עצמם על הפושעים הקטנים והגדולים מעניינים פחות או יותר כמו כתבה טובה בעיתון. ואף על פי כן בקיץ אני אוהב לקרוא גם ספרים קלילים בעיקר במטוס או בגינה. ואת הספר הזה קראתי עד סופו בשעתיים. למחרת שכחתי הכול וכדי לכתוב עליו כאן, עלעלתי בו שוב. דעתי לא השתנתה.

רומן פוליטי מרשים מאד שעוסק באירופה השסועה והקרועה, כאשר נפוליאון כבר נחלש וכוחות חדשים מאיימים לשנות את מערך הכוחות המוכר (למשל פחד מכוחה של האימפריה העותמנית). הייחוד של הספר הוא בתיאור מבריק של הדיפלומטיה האירופאית, כמעין הצגה אין סופית של תככים, בוגדנות וחולשת דעת. אבל יש ברומן יותר מזה: לדעתי גלריית הדמויות המבריקה של הספר מצליחה לשלב היטב בין האנושי והפוליטי, אנדריץ' נע כל הזמן בין הסיפורים הקטנים המעצבים את נפש הדמויות ובין המעורבות שלהם במאבק הגורלי על עתידה של אירופה. אני לפחות, וזו דעה אישית, מצאתי ברומן העשיר הזה לקחים מרתקים על בני אדם שלא יכולים להכיר בעובדה שעולמם שוקע, לא יכולים לשנות הרגלים ישנים, ובעיוורון שוקעים ביחד איתו.ספר שלא שוכחים מהר.

ספר חביב ולא מרשים במיוחד, שהפך משום מה ל"ספר חובה" בעיני רבים. קראתי אותו אחרי הפצרות מהרבה חברים ולא מעט מוכרי ספרים. מצאתי אותו משעשע ונוגה ללב,בהחלט, אבל רחוק מלהשאיר אותך מתפעל במיוחד.

יצירת מופת מהפנטת של סופר שאחרי שקראתי 4 ספרים שלו אני יכול לומר בבטיחון שלדעתי הוא אחד מהסופרים הגדולים של המחצית השניה של המאה העשרים. היכולת שלו להיות מצחיק, מבעית ומבריק בעת ובעונה אחת היא פשוט נדירה.