השבוע היו לנו אורחים לשבת ועל כן ליקטתי תועפות ספרים מספריות הרחוב, כדי שבטוח יהיה אחד לכל טעם. וכך ישבתי בסלון מוקפת ארבעה ספרים וכל פעם דוגמת מאחד מהם, מחכה שבאחד מהם לפחות יגיע הרגע והוא יתפוס אותי פנימה. חייבת לומר שזה די הצחיק א האורחים שלי, אבל אני - מה אכפת לי? שיצחקו. לפעמים יש לי תהיה מעניינת, מה זה נקרא להיות "ביקורתית", או למעשה מה ביקורתי יותר - אלה שהולכים רק על בטוח ובוחרים שוב ושוב מאותה סוגה שהם בטוחים שתענה על כל התנאים ועל כל הקלישאות ובטוח יאהבו? או אלה שמתחילים ספר אבל אם הוא לא עובד להם - הם עוצרים את הקריאה. או אלה שכן קוראים, אבל לא טורחים לכתוב ביקורת כי יש ספרים שהם מתחת לכל ביקורת?

אני נקטתי באפשרות הרביעית. אופיר טושה גפלה הוציא תחת ידו כמה ספרים. בעיקר יזכר לטוב היום שבו המוזיקה מתה, אם כי גם עולם הסוף לא רע. על כן נתתי לו את הקרדיט שגם אם הספר מבלבל בהתחלה, בונה עולם שאינו מובן, ושממשיך להיות לא מובן לאורך עשרות עמודים, יוצר פסיפס קולות בלי אזהרה מוקדמת בראש הפרק מי בדיוק הדובר ומתי בקו העלילה האירועים קורים, ובכל זאת אין לשפוט אותו לפני שעוברים את כל שלוש מאות ושמונה העמודים ומחכים שהעולם יתבהר, יסביר לקורא את כלליו, יחבר את כל החלקים זה לזה וייצור תמונה הרמונית ומלאה.

אריק הוא טכנאי מחשבים, ואל המעבדה שהוא עובד בה מגיע גבר יפה תואר מוכר וזר בו זמנית. הגבר איבד את זכרונו אך מרגיש קשר חזק אל אריק וצריך אותו כדי לפתור את תעלומת חייו. במקביל תמר ראם שנהרגה כשטיילה עם הכלבה שלה מגלה שיש לה קיום בתור רוח רפאים, הד שיכול להיות עד לחיי המשפחה שלה וכן גם לנסוע למקומות רחוקים, אבל לא לקחת חלק ממשי בחיים. הרוח של תמר נוסע גם לפריז ורואה גבר יפה שמחזר בעקביות אחרי נשים מכוערות, והן מסוחררות מתשומת הלב שלו ונענות לו במהירות, כולן - מלבד אחת. קו רביעי בעלילה ממקמת את אריק בעתיד כלשהו, בו הוא נמצא במוסד ושמו "עשתונות" המיועד לפושעים שהואשמו בהריגה שאינה מכוונת. טוב, כשכותבים את זה ככה כבר אפשר לנחש חלק מהעלילה וזה לא סתם שעל הכריכה האחורית הדברים מעומעמים יותר.

ובכן, לא אהבתי. לא כמו שאני אוהבת חלק מהספרים של שמעון אדף, שציטוט ממנו מופיע במוטו של הספר ותודה לו מופיעה בתודות. סוריאליזם זה נחמד, אבל בשבילו צריך גם ריאליזם, כלומר עלילה כלשהי, וביחס לספריו של אדף, אין כאן כלום. יש רעיון נחמד, שהופיע כבר במצרפי המקרים של יואב בלום, והיה יכול להיגמר בסיפור קצר או נובלה ולא צריך בשבילו ספר שלם. הדמויות, מהרגע שפיענחת את תעלומת הקשרים ביניהן, שטוחות כמו קרטון, והעלילה לא באמת קיימת. חבל.

יש ספרים שאני יודע כמעט מייד שאוהב אותם, ואחרים שאני יודע כמעט מייד שלא. "עשתונות" של אופיר טושה-גפלה (זה נשמע כמו שם בדוי, אבל כנראה שזה לא) שייך לסוג שלישי: ספרים שרק אחרי קריאת מספר רב יחסית של עמודים אני מגבש לגביהם דיעה. בתחילתו, הספר נראה לי מבולגן (ואולי לכן כותרת המשנה שלו היא "ספר האי-סדר") ובוסרי משהו. כשקראתי פסקה שנראתה לי בלתי-ניתנת להבנה ממש הייתי על סף נטישת הספר, אבל החלטתי להמשיך בכל זאת, ובדיעבד אני שמח שכך עשיתי, כי בשורה התחתונה "עשתונות" הוא ספר מעניין ומקורי.

זהו ספר סוריאליסטי שלוקח את הקורא למציאות בדויה דמויית-חלום, א-לה מורקמי או קפקא (להבדיל), שיש בה הגיון פנימי עקבי, אבל מוזר. שלא כמו בספרי מורקמי, בהם זמן העלילה הוא ליניארי, כאן קו העלילה מתפתל קדימה ואחורה בזמן, והקוראים מוקפצים במחבת של טושה-גפלה בין העתיד, העבר וההווה, ובין סוגי זמנים נוספים, שונים ומשונים, אותם תפגשו (בעתיד?) אם תקראו את הרומן.

הדמות הראשית ברומן הוא אריק, איש צעיר בעל מעבדת-מחשבים, קר ומנוכר. מפגש מקרי-לכאורה עם אלקס – אדם יפה באופן בלתי-אפשרי – מטלטל את חייו של אריק ומעביר אותו מן "העולם החיצוני" ל"עולם הקיצוני". מה המושגים האלו אומרים? אני לא יכול לספר כדי לא לספויילר, אבל הם מעידים על הנטייה של טושה-גפלה למשחקי לשון. מדובר ברומן פוליפוני המשלב בין קולותיהם של אריק, אלקס ועוד דמויות לא מעטות, ובין קטעים קצרצרים המתארים סרטים דוקומנטריים שתוכנם מתכתב עם העלילה. חיים, מוות, ומה שביניהם; קיים, אפשרי, בדיוני, ומה שביניהם. אלו סוגיות היסוד בבסיסו של הרומן הזה.

הספר אינו חף מפגמים. ראשית, יש פה ושם משפטים בהם השפה קצת מסורבלת, פגמים קטנים אבל מעצבנים (שתי דוגמאות לכך מובאות בסוף הביקורת), כמו זיוף קטן בביצוע יצירה מוזיקלית, שמפריע ליהנות ממנה עד הסוף. דברים שעורך צריך לתפוס. שנית, כפי שכבר כתבתי, פתיחת הספר מבולבלת מדי. אחרי שסיימתי לקרוא אותו, קראתי שוב את תחילתו בשביל לנסות לאתר את הפסקה שהפריעה לי, ומצאתי את הנקודה המדוייקת בטקסט בה טושה-גפלה עושה קפיצה נחשונית לעתיד של הרומן באופן לא אלגנטי. אפשר היה למצוא דרך "להרגיע" את הקורא שהדברים יתבררו בהמשך. ולמרות הבעיות הקטנות האלו, מדובר בספר מרתק ובלתי-שגרתי, שמשך אותי לקריאה בשעות הקטנות של הלילה. אני בהחלט מתכוון להמשיך לספר נוסף של טושה-גפלה.

דוגמאות קטנוניות לניסוחים בעייתיים
--------------------------------------------

- "אריק ניחן בזיכרון מצויין, וכל אדם שנקרה בדרכו ידע למקם ביעילות."

- "הוא עקב בעניין אחר עיניו של הגבר שמולו, שכלל לא נזקק למילות הסבר – ללא שהיות מוסמרו אל הילד שהציץ מעבר לכתפו של אריק..."

אני לא יכולה להתאפק. אני נמצאת במצב של אושר אליו אני מצפה בכל מפגש עם ספר חדש. זה קורה אחת למאה ספרים לפחות. הרגע בו אני מבינה שנתקלתי בספר מושלם. חשבתי שאני אוהבת ספרי מתח ובכל פעם שקראתי כזה התאכזבתי. עכשיו אני מבינה למה-מתח מהסוג שאופיר טושה גפלה כותב הוא נדיר ויחיד מסוגו ואשתמש בביטוי הנדוש והשטחי "אין דברים כאלה". הקריאה ב"עשתונות" מוציאה ממני את הילדה המעריצה שבי. זו שרוצה לומר לאופיר - אתה מלך. ומקווה שהוא קורא את הביקורת הזו. אין מילים לתאר את העונג הצרוף שבקריאה. אני מכורה לכתיבה שלו. אני חושבת שהוא יחיד ומיוחד, סופר ואדם מואר, מודע, אינטיליגנט וחריף. הוא כמו הרוקי מורקמי אבל פי מליון יותר טוב. ספריו צריכים שיהיו מתורגמים לכל השפות ורבי מכר עולמיים. ועכשיו אחרי שנרגעתי קצת אומר- רוצו לקרוא. זה מסתורין, פנטזיה מציאותית, ספר רוחני, פרוזה מעולה ומתח מהסוג הטוב ביותר. אין מילים. לא יכולה לחכות לספר הבא.

באחת הסצנות בסרט המצוין "דוני דארקו", הנערה שבה מעוניין דוני אומרת שהוא מוזר. פניו של דוני עוטים הבעה כאובה בתגובה והוא אומר שהוא מצטער, אבל אז היא אומרת שזו מחמאה. כשראיתי את הסצנה הזאת נמרח לי חיוך ענק על הפנים, כי אני מבין בדיוק למה היא התכוונה. נכון, מוזר יכול להיות גם מעיק ומעורר אי נוחות, אבל אני חושב שיש מוזרויות רבות שעושות את בעליהם מעניינים. בעיניי ההיפך ממוזר אינו בהכרח 'רגיל', אלא פעמים רבות משעמם.
את הסגנון של גפלה אני מגדיר מוזר ומסקרן. מבחינתי, זה עובד לו. למורקמי זה לא עבד איתי. אין איך להסביר את זה, זה קצת כמו כימיה בין אנשים. המוזרות שלו טובה לי, של מורקמי לא. הקסם שלו ממשיך לנעום לי גם בספר החמישי. יש לו רעיונות לא שגרתיים, קדרות שבצידה קלילות וחיבה למשחקי לשון ולרפרנסים אמנותיים שהוא פשוט לא יכול בלעדיהם (סרטים, מוזיקה, ספרים). הספר הזה, שאני מרגיש שלא אוכל לספר עליו כמעט דבר פרט לנאמר בתקציר, עוסק בהרבה דברים. הוא עוסק ביחסי אדם עם עצמו ועם הקרובים אליו, בזיכרון, בהתמודדות, בהשלכות של מעשינו ועוד.
מי שקרא כבר מספריו בעבר יודע שביכולתו להכניס שינויים קלים במציאות וליצור מציאות חלופית- לא רק סיפור בדיוני שכפוף למציאות רגילה שמוכרת לכולנו. המשחקים האלה הם שאפשרו לו להתל בקורא מספר פעמים לאורך הקריאה, כאשר מה שנתפס כאמיתי נשלל לאחר מכן ושוב מקבל אישור, עד שבסוף כל חלקי הפאזל נופלים במקום.
יש ציטוט יפה מתוך הספר שנוגע לחלק ממה שאמרתי עד כה : "אני רוצה לצעוק עליה שאי אפשר לנהל יחסי הערצה עם ההיגיון ולהתעלם מחוסר ההיגיון בחיינו. מבחינתה אין זכות קיום לדברים לא הגיוניים. כמה פשוטים חייה".

אני בטוח שיש סופרים שבונים את הספר שלהם תוך מחשבה על הקוראים. אולי זה קורא אחד אולטימטיבי, אולי זה קורא ממוצע, אולי קבוצת מדגם. מנגד, אני משער שיש קוראים שכמעט לא לוקחים את הקורא בחשבון- שיש להם מה להגיד והם מקווים שזה גם ימצא חן בעיני הקוראים. מניסיוני הדל בכתיבת סיפורים קצרים, אני יכול להעיד שיש סיפורים שכתבתי בעצם כמסר לעצמי. אני מרגיש שאולי זה מה שעשה פה גפלה. בספר הזה היו לו דברים להגיד לעצמו. אני לא רוצה שתבינו לא נכון- אין הכוונה למגלומניה אלא דיון פנימי שחשוב שאדם ינהל עם עצמו, כתהליך שהוא עובר או קו פרשת מים אליו הגיע. לי לא יצא להיתקל בזה הרבה ובעיניי זה מבורך.

אחסוך מכם ציטוט ארוך נוסף מפי דמות של סופרת ואתמצת אותו בכך שאגיד שקורא עשוי להתאכזב קשות מהתפתחות העלילה ומסוף הספר, בלי לקחת בחשבון שכל האפשרויות כבר נשקלו ע"י הסופר, הרבה יותר מכפי שהוצעו במוחו של הקורא. זה בעצם עוול לסופר כאשר אנו נשבים בהתרחשויות החלופיות שהיינו רוצים לקרוא עליהן במקום להתמסר להחלטות השקולות של הסופר.
מה שאני לוקח מהנאום הזה זה שצריך לבוא לכל ספר בראש מספיק פתוח אבל עדיין גם לקוות שהסופר חושב מספיק כמוך, כדי להנות. ואכן בספר הזה, אפילו יותר מאשר בספרים אחרים, רצו לי תיאוריות שונות בראש לגבי המשך התפתחות העלילה וכמובן הסוף. למזלי, כמו תמיד אצל גפלה, יצאתי מרוצה.

מכירים את הסופרים המתחכמים האלה? אלה שכותבים בחידות, אלה שקופצים בין זמנים, בין דמויות, בין מקומות, בין סיגנונות, בין גודל פונט ובין עוד כל כך הרבה דברים, ולא תמיד מסבירים את הקשר בין הדברים? להיות מיסתורי, קשה להשגה, בכדי למשוך את הקוראים?

אז אופיר טושה גפלה הוא אחד מאותם סופרים המתחכמים האלה. למען האמת, הוא ה-סופר ה-מתחכם.

והספר הספציפי הזה, 'עשתונות', הוא ה-ספר ה-מתחכם שלו.
ואני אסביר: כמו שאמרתי, הוא קופץ בין זמנים. אבל לא כמו שאתם אולי מכירים מספרים אחרים, שמתארים הווה של דמות כלשהי, ואז יש מעבר לעבר שלה, שבו אותה דמות נזכרת. לא, כאן זה אחרת - כאן, יש דמות כלשהי שמתארים את חייה בהווה, ואחר כך עוברים, בסצנה אחרת, לעתיד שלה. כן, לעתיד שלה, מה ששמעתם. זה כאילו שלוקחים ספר עם התחלה, אמצע וסוף - מספרים את ההתחלה של ההתחלה, קורעים (לא קוראים, קורעים. פיזית) את הדפים של סוף הסיפור, ומעבירים אותם איפשהו בין ההתחלה והאמצע. אבל לא את כל העמודים בשלמותם, אלא - כמו שמערבבים קלפים - כמה עמודים של סוף, אחר כך התחלה, ואז עוד כמה עמודים של סוף, ואז עוד כמה עמודים של התחלה. וכך, חוזר חלילה, עד שמגיעים לאמצע. כלומר, לסוף. וזה לא שהקטעים של העתיד מחכים לקטעים של ההוה שיתקדמו אליהם מהר ושישיגו אותם וישתלבו ביחד - לא, הקטעים של העתיד מתקדמים באותו קצב קדימה, בדיוק כמו הקטעים בהווה. כמו כן, יש פה עוד כמה סיפורים שמסופרים במקביל לסיפור המרכזי, מן תתי-סיפורים כאלה, שמועברים כל אחד בסיגנון שונה. לפעמים בצורת יומן, לפעמים בגוף ראשון, לפעמים בגוף אחר.
מה שמיוחד בספר הזה, זה שאין בו סיפור אחד מרכזי. יש פה כמה סיפורים שמסופרים במקביל, שאין ביניהם כל קשר, ורק בסוף הם מתחברים זה לזה ויוצרים סיפור אחד גדול.

אז זוכרים שאמרתי שטושה גפלה הוא מהסופרים הכי מתחכמים שקיימים בעולם, והספר הזה הוא הכי מתחכם שלו?
אז, מסתבר שההתחכמות הזאת השתלמה. מספר מתחכם, זה הפך לספר חכם.

אז ככה, אנסה לעשות קצת סדר בכל האי-סדר הזה: יש את אריק, שעובד במעבדת מחשבים. ויש את אלכס, שמגיע למעבדה כדי שיתקנו את המחשב של בנו, וכשהוא רואה את אריק, למרות שזיכרונו אבד בתאונה מיסתורית (שהוא לא זוכר ממנה דבר), הוא מרגיש שאריק, המתכנת ממעבדת המחשבים, קשור אליו קשר ישיר וחזק מאוד. הבעיה היא שאריק לא זוכר מהיכן הם מכירים, ומתחיל לחקור על אלכס ועל הקשר האפשרי שלו לחייו. מהר מאוד אלכס הופך לחלק מרכזי בחייו של אריק, למרבה צערו של אריק. בין לבין, הספר קופץ לעתיד, כשאריק נמצא ב'עשתונות', בית כלא לרוצחים שרצחו בגלל שאיבדו את עשתונותיהם, בתור מי שאשם שרצח את... אלכס.
מוזר, אה? וזה לא ספויילר. כל מה שתיארתי (ואתאר בהמשך) מוזכר כבר בעמודים הראשונים של הספר. וזה עוד לא הכל - בנוסף, יש כאן סיפור נוגה על אישה שנרצחה, וכל מה שנותר ממנה הוא הד קלוש, תיזכורת לאישה שהייתה פעם, שאף אחד לא מסוגל להבחין בו, ושיכול לנוע בין זמנים ומקומות שונים, כמו שיוצא לו לבקר בבית המשפחה של האישה שנרצחה ולעקוב אחר ההתרחשויות בבית לאחר הרצח, או כמו בפריז הרחוקה, שם שם קורית התרחשות מעניינת ביותר. ושלא לדבר על ריח חזק של מנתה שמתפשט בעיר ושרק אריק ואלכס מריחים.
הקשר בין הכל יוצר מתח, ולמרות שחלק מהסוף ידוע מראש (שאריק רצח את אלכס והוא נמצא בבית כלא 'עשתונות') יש בו גילויים מפתיעים, מסעירים ומוזרים שמתרחשים במהלכו, וגם, למרות שהסוף בגדול ידוע, הדרך אליו לא ידועה. והיא מתקדמת לאט לאט, עד הסוף המפתיע והמוזר.

את כל זה כותב גפלה במיומנות רבה, ובצורה זורמת. הוא מאכלס דמויות מרתקות שחיות אצלך בראש גם כשאתה לא קורא, משאיר הרבה דמיון ושאלות למה שיקרה להן בהמשך. היחסים בין הדמויות, במיוחד הדמויות של אלכס ואריק, מרתקות ביותר. גפלה משתמש פה גם בכמה, תקראו לזה גימיקים מצדי, שמעולם לא ראיתי בסיפרות הישראלית, ואפילו לא בסיפרות בכלל. מספר הסיפורים הרבים שמסופרים במקביל, לא הצליחו לבלבל את גפלה ולהוציא אותו מריכוז או לתפוס אותו על טעות, כי הוא יודע בדיוק לאן הוא חותר, והמתח והעניין נשמרים.

גם כאן, כמו בהרבה מספריו, הספר הזה עוסק במוות, מזווית שונה משאר הספרים. בנוסף, הספר עוסק בתופעה מרתקת, שאני לא מתכוון להרחיב עליה מחשש לספויילר :(


הרבה הגדירו את הספר הזה כאן ב'סימניה', כספר מתחכם ומתיימר, כספר מייאש, כבד ונמרח כמו מסטיק. מצדי, אתם יכולים להקשיב לאותם קוראים ולא לקרוא.
אבל, אתם גם יכולים לקרוא אותו בכל זאת. ואם זה מה שאכן תחליטו לעשות בסופו של דבר, אז... ברוך הבא למרחב הפרוע! (ומי שקרא את הספר, יבין)

דמיין דייג.
בידו חכה.
זו נשלחת אל העתיד.
הוא עדיין עומד על שפת המים.
לא ממש מבין את הדג המפתיע שהעלה בחכתו.
רחוק כל כך, כמעט בלתי נתפס.
אבל נתפס.
עתיד לכוד.
ונשאלת השאלה : איזו כברת דרך על הדג לעשות כדי להגיע אל הדייג ?
ועוד שאלה :
ומה אם משקלו של הדג רב מדי,
והחכה לא יכולה לשאת,
מה יעשה הדייג ?
דמיין דייג.
ממקום עומדו הצליח ללכוד את העתיד,
אך זה כבד מדי,
והשניים נטועים במקומם,
וביניהם חכה.
הדייג נוטה לפנים.
הדג נוטה לאחור.
והחכה לא מרפה.

אם אתה רוצה להרוג אותי אחת ולתמיד,
אתה צריך גם להרוג את עצמך,
וזה כמובן לא בא בחשבון.

עשתונות - הכל כאן.

משהו מוזר קרה לי עם קריאת הספר הזה, חיכיתי שאופיר טושה גפלה יוציא ספר נוסף, קיוויתי שהוא יהיה ספר מצוין כמו ספר הראשון וכמו הרביעי, אך השתדלתי לא לפתח ציפיות מוגזמות כדי לא להתאכזב.
בדבר אחד אין לי ספק לאופיר טושה גפלה יכולת סיפור נפלאה, משכנעת וסוחפת שכמוה לא פגשתי פעמים רבות, מה שגרם לספר להיות קריא, סוחף לפרקים וחוויתי מאוד.
הסיפור עצמו, החיים על הקצה, המעבר בין עולם המעשה לעולם המה היה אילו, יוצרת איזשהו בלבול, העלילה כאילו לא מהודקת לי עד הסוף כמו שהתרגלתי בחווית הקריאה בספריו הקודמים שכה נהנתי ממנה.
מצד שני חוסר ההידוק כאילו הולם את החוויה אות. רצה להעביר המחבר, בטישטוש הגבולות בין העולם המציאותי למציאויות מקבילות של מה היה קורה אילו... מציאויות שנבראות כמו מעצמן בתוך המחשבות בראשו של הדמות הראשית בספר ובמידה רבה במחשבות המרובות והיום יומיות של כל אחד ואחד מאיתנו, מעורר מחשבה ללא ספק.

אין לי ספק שעשתונות אינו הספר הטוב ביותר שכתב גפלה. אין מקום להשוות אותו לעולם הסוף המופתי והוא לדעתי גם לא ברמה של ביום שהמוזיקה מתה. אבל עשתונות הוא עדיין ספר טוב מאוד ואותי הוא לא אכזב.
הסיפור, כצפוי אצל גפלה, די סוריאליסטי. יש מעין עלילת בסיס שבה אריק, בעל מעבדת מחשבים, פוגש אדם שהוא בטוח שהוא מכיר וגם מכיר אותו, אבל הוא לא יודע מהיכן. בסיפור המסגרת משולבים מספר סיפורים בצורה שאולי יכולה להיות מעט מבלבלת. סיפורים מהעתיד, מהעבר ואולי בכלל מזמן אחר. האם היו או לא? מה הקשר? הסיפורים מסופר על ידי גיבורים שונים בקולות שונים, או שאולי לא. ביניהם משולבים גם תיאורים קצרים של סרטים "דוקומנטליים" (כך במקור) שאולי מהווים רמזים למה שהיה או שיהיה ואולי לא קשורים לכלום.
ברור שאוסף אקלקטי כזה יכול להיות מבלבל וכל הספר יכול ללכת לאיבוד אבל הוא לא. צריך להשקיע מעט בהתחלה ולזהות את הקולות השונים וצריך גם אמונה בכך שלסופר יש הגיון מסוים (מה שיותר קל למי שכבר קרא ספרים של גפלה) אבל מהר מאוד נעשה ברור מי מספר איזה סיפור, למרות שלפעמים כמובן זה לא הופך את המסופר לפחות סוראליסטי ודמיוני. מה שכן נעשה ברור הוא שלא מדובר באוסף קטעים מקרי. כל אחד מקווי העלילה כן מתפתח בצורה די לינארית לכיוון מסוים והסיפורים מתחילים להתחבר – מתוך אי הסדר צומח סדר. הדרך שבה קווי העלילה באמת קשורים אחד לשני, סדר הזמנים והתשובה לשאלה מה אמת ומה דמיון מתבררים לבסוף, לדעתי בצורה מספקת ומרתקת.
בניגוד אולי לספרים שכבר ציינתי של גפלה, לא מדובר בשום שלב באמיתות חובקות עולם והחדשנות מעט פחותה מספרים אחרים שלו. הספר פחות קשור לנושא החביב על גפלה (המוות כמובן) וזה אולי דווקא יתרון למי שההקשר הזה נמאס עליו (כמובן שלא אמרתי שהוא בכלל לא קשור, אבל פחות). הייתי ממליץ למי שרוצה לקרוא אותו לפנות מראש מעט זמן כי אני חושש שאם הייתי מניח אותו בצד יותר מדי זמן הייתי הולך לאיבוד, בעיקר כאמור בהתחלת הספר שיכולה להיות מעט מאתגרת.
לסיכום, לא הייתי ממליץ על עשתונות כספר הראשון למי שלא קרא את גפלה לפני כן, אבל עדיין ספר טוב מאוד, ארבעה כוכבים מתוך חמישה.

אופיר טושה יצר עוד ספר פולחן שיש בו הכל - מעשה רצח, רוח של אישה שנודדת בין משפחתה לבחור אחר עד לפריז.
רוצח שחי ב"מרחב הפרוע", שחבר דימיוני עוקב אחריו בעקבות מקרה שקרה לו בילדותו.
החיפוש אחר מעשה הנקמה שמלווה שני ילדים לאורך חייהם (ספיר ושי).

הגבול שבין הדמיון למציאות מטשטש והופך בלתי ברור, הגבול שבין העולמות עולם המציאות והעולם הקיצון לא קיימים בספריו של גפלה. כבמעשה אומנות ההוא מרתק אליו את הקוראים לעלילה שאח"כ מלווה אותך במהלך היום בשאלות פילוסופיות לגבי זכות הבחירה וקבלת ההחלטה של האינדיבדואל במעשי היום יום שלו וההשלכות שלהם על היחיד ועל העולם כולו, וגם בלילה.

המטאפורה של המקום שנקרא "עשתונות" ואיבוד העשתונות, והעיסוק במשוגעים (גם אם חלקם לכאורה) ובעולם מזוייף יוצרים תחושת חוסר נוחות, ומעלים שאלות ללא הרף.

העיסוק בחיים שלאחר המוות - עוד מוטיב שחוזר בספריו גורם לך להיות מרותק.

הספר פשוט תענוג צרוף, לא מעולה כמו "עולם הסוף" האחד והיחיד ולא כמו "ביום שהמוסיקה מתה" אבל בהחלט טוב ואף יותר מכך.