השבוע היו לנו אורחים לשבת ועל כן ליקטתי תועפות ספרים מספריות הרחוב, כדי שבטוח יהיה אחד לכל טעם. וכך ישבתי בסלון מוקפת ארבעה ספרים וכל פעם דוגמת מאחד מהם, מחכה שבאחד מהם לפחות יגיע הרגע והוא יתפוס אותי פנימה. חייבת לומר שזה די הצחיק א האורחים שלי, אבל אני - מה אכפת לי? שיצחקו. לפעמים יש לי תהיה מעניינת, מה זה נקרא להיות "ביקורתית", או למעשה מה ביקורתי יותר - אלה שהולכים רק על בטוח ובוחרים שוב ושוב מאותה סוגה שהם בטוחים שתענה על כל התנאים ועל כל הקלישאות ובטוח יאהבו? או אלה שמתחילים ספר אבל אם הוא לא עובד להם - הם עוצרים את הקריאה. או אלה שכן קוראים, אבל לא טורחים לכתוב ביקורת כי יש ספרים שהם מתחת לכל ביקורת?
אני נקטתי באפשרות הרביעית. אופיר טושה גפלה הוציא תחת ידו כמה ספרים. בעיקר יזכר לטוב היום שבו המוזיקה מתה, אם כי גם עולם הסוף לא רע. על כן נתתי לו את הקרדיט שגם אם הספר מבלבל בהתחלה, בונה עולם שאינו מובן, ושממשיך להיות לא מובן לאורך עשרות עמודים, יוצר פסיפס קולות בלי אזהרה מוקדמת בראש הפרק מי בדיוק הדובר ומתי בקו העלילה האירועים קורים, ובכל זאת אין לשפוט אותו לפני שעוברים את כל שלוש מאות ושמונה העמודים ומחכים שהעולם יתבהר, יסביר לקורא את כלליו, יחבר את כל החלקים זה לזה וייצור תמונה הרמונית ומלאה.
אריק הוא טכנאי מחשבים, ואל המעבדה שהוא עובד בה מגיע גבר יפה תואר מוכר וזר בו זמנית. הגבר איבד את זכרונו אך מרגיש קשר חזק אל אריק וצריך אותו כדי לפתור את תעלומת חייו. במקביל תמר ראם שנהרגה כשטיילה עם הכלבה שלה מגלה שיש לה קיום בתור רוח רפאים, הד שיכול להיות עד לחיי המשפחה שלה וכן גם לנסוע למקומות רחוקים, אבל לא לקחת חלק ממשי בחיים. הרוח של תמר נוסע גם לפריז ורואה גבר יפה שמחזר בעקביות אחרי נשים מכוערות, והן מסוחררות מתשומת הלב שלו ונענות לו במהירות, כולן - מלבד אחת. קו רביעי בעלילה ממקמת את אריק בעתיד כלשהו, בו הוא נמצא במוסד ושמו "עשתונות" המיועד לפושעים שהואשמו בהריגה שאינה מכוונת. טוב, כשכותבים את זה ככה כבר אפשר לנחש חלק מהעלילה וזה לא סתם שעל הכריכה האחורית הדברים מעומעמים יותר.
ובכן, לא אהבתי. לא כמו שאני אוהבת חלק מהספרים של שמעון אדף, שציטוט ממנו מופיע במוטו של הספר ותודה לו מופיעה בתודות. סוריאליזם זה נחמד, אבל בשבילו צריך גם ריאליזם, כלומר עלילה כלשהי, וביחס לספריו של אדף, אין כאן כלום. יש רעיון נחמד, שהופיע כבר במצרפי המקרים של יואב בלום, והיה יכול להיגמר בסיפור קצר או נובלה ולא צריך בשבילו ספר שלם. הדמויות, מהרגע שפיענחת את תעלומת הקשרים ביניהן, שטוחות כמו קרטון, והעלילה לא באמת קיימת. חבל.


















