****
נדמה לי שיעל הדיה היא במובנים רבים סוג של תמונת מראה נשית של אשכול נבו. סוג הכתיבה שלהם דומה מאוד, הדימויים שלהם דומים, אופן הכניסה לנבכי נפשם של הגיבורים דומה, ואצל שניהם יש תחושה שלא משנה איזו דמות "מדברת" בספר, הכול עדיין כתוב בגוון אחד, ברור ובולט וספציפי, הגוון של הסופר עצמו. נראה שהם כל כך מאוהבים בכתיבה שלהם, עד שהם מתמכרים אליה ומוותרים לה כדי שיוכלו להמשיך ולהתענג עליה, להתחמם לאורה גם כשאינה הולמת את הסיפור או את הדמויות. למרות שאני "מאמין" לדמויות שלה, עדיין קשה לי לבלוע משפטים מנוסחים לעילא שדרים בהם בכפיפה אחת מילים כמו "למולל" ו"לזיין", כשהם באים מפיה, או ממוחה, של אותה דמות, כי גם ה"למולל" וגם ה"לזיין" הם לא הדמות, הן יעל הדיה שמדבררת את הדמות בשפה שלה. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהכישרון הנהדר של הדיה - וגם של נבו, להתבטא ולספר סיפור. אצל נבו, הסיפור חשוב יותר, בעת שאצל הדיה דווקא העולם הפנימי של הדמויות מעורר מחשבה ומניע את העלילה. הכתיבה שלה דחוסה יותר, מורכבת יותר ונוגה.
באשר לספר עצמו, אני חייב להגיד שהוא עשה לי משהו. גם כי אני בסביבות גיל ארבעים, נשוי ואב לילדים (להלן קהל היעד המוחלט של הספר), וגם כי יש משהו בכתיבה של הדיה שמצליח להיות מדוייק ומעניין וגם לא מובן מאליו לחלוטין, כמו למשל עמוד הפתיחה המסקרן של הספר, המתאר בקצרה את הרצון הסמוי והאיזוטרי למדי של כל הורה שאני מכיר להיות הורה יותר "כיפי" עם ילדיו, לא זה שמכבה כל ניצוץ של משובה או השתוללות, כי הגיע זמן ארוחת הערב או כי קצת קר או חם או כי פשוט משתלטת עליך תפיסת ה"הורות", ה"מבוגרות", במקום שתהיה סתם בנאדם עם יכולת אובדת והולכת להשתטות ולהיות עוד קצת ילד. אחד היתרונות הנהדרים בשנים הקשות האלה שאתה הורה לילדים קטנים הוא האפשרות הזמינה יותר להתחבר למקום הילדותי המפגר שלך, לקפוץ בשלוליות או להתגלגל במורד גבעה מדושאת. כי לאט לאט אתה נהיה כבד יותר, מיושב יותר, ומבוגר גועלי מלא חשיבות עצמית, מחסומים ומסכות. בפעם האחרונה שהייתי עם אשתי לבדנו במלון, הדבר הראשון שעשינו הוא לטפס על המיטות ולקפוץ עליהן בטירוף, עד שלא היה לנו כוח יותר (דקה וחצי בערך), אבל זה היה כיפי, וצחקנו עד שכאבה לנו הבטן.
ככל הורה, אני מתמלא אימה כשאני חושב על התמודדויות מהסוג המתואר בספר, עם ילדים עם הפרעות אכילה, זהות מינית, או אפילו סתם בעיות "רגילות" של גיל ההתבגרות. כולם עוברים את זה, נכון, אבל זה בכל זאת מפחיד נורא. מסתבר שילדים משקפים למעשה את כל התכונות שיש להורים עצמם, ובייחוד, כך נראה, את התכונות שאנחנו רוצים כל כך להדחיק.
מעבר לזה, הספר מרגיש בעצמו כמו טיפול פסיכולוגי יבשושי משהו. הוא דחוס ומעיק וחסר שיאים ואינו פותר שום דבר, אין לו סוף אמיתי או קתרזיס או שום דבר כזה. הוא סוג של תהליך לא ברור, אבל הקריאה בו מעניינת ומעוררת מחשבה, במיוחד אם יש לך ילדים בגיל כלשהו, או אם אתה סתם מתעניין בפסיכולוגיסטיקה של החיים.
****
