יותר מחודש עבר עליי ביחד עם נפילת ענקים של קן פולט. אפשר היה להניח שזמן הקריאה הממושכת היה בעקבות אורך הספר (900 עמ'), אבל כנראה שזו לא הסיבה היחידה.

אבל בואו נתחיל מההתחלה.

יום כיפור 2014, וצריך ספר שיחזיק אותי לרגעי הצום הממושכים. בארון שכבו ספרים רבים, אבל אחד מהם קרץ לי, והחלטתי שהגיע זמנו. התחלתי לקרוא אותו, והופתעתי מאוד (לטובה). הספר מאוד קולח ומאוד זורם, והעלילה (לפחות זו שההיסטוריה טוותה) מרתקת. לפני שקראתי את הספר תהיתי איך זה יהיה לקרוא ספר על מלחמת העולם הראשונה, כי השנייה צרובה לנו בתודעה בצורה חזקה הרבה יותר, ומה לי ולכל זה. אתבייש מעט ואומר שאפילו לא זכרתי יותר מדי פרטים על המלחמה. ונפעמתי, נהניתי כמעט מכל עמוד ופשוט רציתי להמשיך לקרוא. לימוד היסטוריה יכול להיות מרתק, אם מבינים אותה באמת ולא רק קוראים כמה פיסות מידע שלא מתחברות יותר מדי אחת אל השנייה.

רואים שפולט סופר מיומן ומהוקצע, והוא תופר לנו עלילה רומנטית שמכילה הרבה דמויות שמתפרסות לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. היה כיף לקרוא וללמוד על התהליכים המדיניים שהיו בכמה מהמדינות הלוחמות, וכמעט שלא התייגעתי מכך. הופתעתי, כי אנשים רבים התלוננו על הפרטים הרבים והמייגעים בספר, ואני כמעט ולא הרגשתי בכך.

אך לקראת אמצע הספר (ואולי קצת אחרי) הגיע הרגע שהפסקתי להאמין לפולט. העלילה הרומנטית נהיית דביקה מדי, הרבה מהדמויות נפגשות באופן קוסמי (חשבתי שזה קורה רק אצל מיכל שלו...), חלק מהסצנות נראות כאילו נלקחו מסרט הוליוודי זול (בגלל מונולוגים לא אמינים). אני גם הרבה יותר מתחבר לספרים שהדמויות עגולות וחיות, ולא סתם פלקטיות שהסופר יכול להעמיד במבחנים, ואין שום מורכבות פסיכולוגית מאחורי הפעולות שלהן. וברגע שהפסקתי להאמין לפולט התחלתי לקרטע עם הספר, והוא נשאר שוכב ובודד ליד מיטתי למשך פרקי זמן ארוכים.

אז לסיכום - העלילה מעניינת מאוד, לפרקים, וכנראה שהייתי קורא את הספר ולו בשביל לספוג ידע על מלחמת העולם הראשונה ועל תהליכים מדיניים שהיו באנגליה, גרמניה ורוסיה. כנראה שיום אחד אפילו אתקדם לספר השני בטרילוגיה, אך אם תשאלו אותי מתי יהיה היום הזה, אגיד שאני לא יודע...

יום כיפור 2014, רק אני ו"מלכת היופי של ירושלים", הספר הראשון של הסופרת שיצא לי להתוודע אליו (אם לא מחשיבים את צימרים, דרום-מרכז, חדרי אירוח, טיולים, מסעדות, ילדים). ספר זה, כידוע, נמכר כלחמנייה טרייה בחודשים האחרונים, והחלטתי לנסות להבין את התשובה.

מסופר על ארבעת הדורות של משפחת ארמוזה הספניולית מירושלים, ועל הקללה הרווחת על המשפחה, שגורמת לכל בנות המשפחה להתחתן עם בעל אדיב, אמין, חרוץ, ושאר מחמאות, אבל הדבר היחידי שבעלן לא עושה הוא.. לאהוב אותן...
זהו רומן מהסוג האהוב עליי ביותר - הרומן ההיסטורי שאירועיו מתרחשים בישראל. תוך כדי הרומן אפשר להיזכר באירועים היסטוריים מרתקים - מהתורכים לבריטים, מהפיצוץ במלון המלך דיוויד ועד מלחמת העצמאות, ואותו אריג של אירועים שמשתלבים בקורות משפחת ארמוזה ויוצרים ספר קולח, זורם מעניין ושאר מחמאות טובות.
בספר ארוגים מונחים מן הספניולית, שיוצרת אותנטיות מסויימת לספר, וגם יוצרת רגעים משעשעים למדי עם חזרם של מונחים מסויימים, שמזכירים לי מעט את ה"אוי ויי זמיר" (ומשפטים רבים נוספים) של סבתי הפולנייה (ושל פולניות רבות אחרות ואחרים).

בכלליות, חיבבתי מאוד את הכתיבה של שרית - היא מלוטשת, משעשעת לפרקים, וזורמת מאוד. במובן מסויים היא קצת הזכירה לי את ספריו של אילן שיינפלד (בעיקר את "מעשה בטבעת" המצויין), שהייתי משתמש בתיאורים דומים על הכתיבה שלו. ואם כבר משווים (וזה מתבקש כי כבר השוויתי ביניהם בעבר) - אני מוצא דמיון גם לכתיבתו של גבריאל גרסייה מארקס, בייחוד עם העובדה כי שניהם (ושלושתם למעשה) מנחיתים מכות על המשפחות המסופרות, מוציאים אותן בקושי מהמהלומות, אבל ממשיכים הלאה. נקודה דומה מאוד ל"מאה שנים של בדידות" היא המסר שיש בשני הספרים - בשניהם דורות ההמשך חוזרים על הטעויות של הדורות הקודמים, ולמעשה נענשים באותם עונשים. תקראו ותבינו.

עניין אותי מי היא אותה שרית ישי-לוי שכתבה את הספר, אז קראתי עליה מעט באינטרנט. היא מתבררת כבחורה שעברה כמה אירועים קשים בחייה, והאמת היא שזה לא הפתיע אותי בכלל. הטענה שלי היא שסופרים טובים אמיתיים חייבים להכיר את העצב מבפנים כדי ליצור התרחשות דרמטית שתהיה מספיק אמינה ותוכל לסחוף אותנו הקוראים.

לפני שנתיים ביום כיפור גיליתי את חדוות הקריאה, ואני שמח שהשנה ביליתי עם שרית ב"מלכת היופי".
כמו שכתבה חגית, הלוואי שנדע עוד מהמעיין של הסופרת. ואני אוסיף - ממעיין העצב של הסופרת.

קודם כל ארצה להגיד תודה לבנצי גורן ולאפרתי, שהביקורות שלהם עזרו לי להעלות מתהום הנשייה את הספר עם הכריכה המעט מוזרה הזו (כן, כן, בסופו של דבר שם הספר והכריכה הם הסימנים הראשונים לבדיקת מהות הספר).


אז מה הייתם עושים אם הייתם ילדה בסין במאה ה-19, והיו קושרים לכם את הרגליים עד לשבירת העצמות, כדי שהרגל שלכם תהיה קטנה? רגל קטנה == מעמד גבוה, וגם הכלל ההפוך מתקיים - למשל, צליעה, תגרום לכך שעליך להיות עבד ולא להתחתן. ואם היו בוחרים בשבילכם את החתן/כלה? ואם הייתה נולדת לכם בת, שנחשבת ללא מועילה (אמן תדעו בנים זכרים!)?

ספר היסטורי קלאסי, די חזק, שמתאר תקופה אחרת, שונה, זרה.. והלוואי שלא היו דברים כאלו בימינו.

בגוטפרוינד נתקלתי לראשונה בספרו "בשבילה גיבורים עפים", שהיה אמין, הראה פיסות חיים שלמות, עם כתיבה משעשעת לפרקים. אבל בשורה התחתונה הוא לא סחב - הוא היה ארוך, נמרח מדי ולא מושך בעיני.

על "שואה שלנו" שמעתי ביקורות הרבה יותר נלהבות ורציתי להביא לו צ'אנס. קראתי, קראתי.. אך הספר לא סחף אותי כמו שסחף אחרים והייתי מצפה שיסחוף אותי.

הוא מתחיל טוב בעיני. הכתיבה של גוטפרוינד היא בדיוק הסגנון שאני אוהב - מצחיקה, מלוטשת, מתארת יפה את העולם. ביחד עם כתיבה זו הוא מספר על הילדים שחיו בדור השני לשואה - על החוקים הלא ברורים שהומצאו: "אימוץ סבים וסבתות" שאין להם קשר למשפחה, אי זריקת האוכל ומיצוי כל גרגיר שבו וכו'. הספר מביא בצורה מאוד יפה את התחושות של ילד שלא מבין את הדברים האלו, וכשהוא שואל למה, הוא מקבל התעלמות מוחלטת, או את המשפט המרגיז "עוד לא הגעת לגיל המתאים".

לאט לאט הספר קצת מאבד עניין. הוא כתוב מבולגן, גוטפרוחנד קופץ מנושא לנושא במעברים חדים וקצת קשה להתרכז ולעקוב.

הספר חוזר לעניין ביחד עם סיפורם של האב והסב, אבל כשמגיעים לחלק השלישי של הספר (שקרוי על שם הנכד, בעוד שמאוזכר כמה פעמים בודדות ואין לו באמת קשר עמוק למתרחש), מבחינתי הספר מאבד עניין. הוא הופך להיות ספר מלא בעובדות קטנות, שיכולות להיות מעניינות לכשעצמן למחפשים ספרי עיון היסטוריים, אבל לא לרצף הסיפור. האמת היא שאפילו קצת נשברתי והתחלתי לדלג ולרפרף...


כך שספר שמתחיל בינוני פלוס וממשיך לדעוך לכל אורכו לא יכול להיות מעל 3 כוכבים.

יש משהו מפליא בהרמן קוך: הוא רוצה ואוהב לשטח את האמת בפנים שלנו. הוא לוקח סיטואציות פשוטות, מחיי היומיום - הנה כאן: ארוחת ערב במסעדה - ומתרגם אותן למחשבות ומעשים כמו שבאמת נתפסים ע"י בני אדם, כלומר עם קנאה, עם שנאה, עם ביקורת. לא נעים להגיד, אבל זאת המציאות.
למשל - יחסי משפחה הם לא כאלו happy happy כמו שאנחנו משקרים לעצמנו לפעמים. אם דודה שלך מנשקת אותך באוויר ואילו דוד אחר שלה בלחיים, כנראה יש סיבה. ואם אח שלך יגרום לפגיעה בבן שלך, אז אתה תעשה משהו עם זה, גם בסיכון למחיר גבוה. ואם גיסתך בוכה, אז לא תמיד יהיה לך באמת אכפת. ואם אח שלך מאמץ בחור שחור מאפריקה, אז אולי זה לא מאהבת אדם ורצון לאהוב בלי תנאים, אלא בגלל שאח שלך מתמודד במרוץ לנשיאות והוא רק רוצה ליצור תדמית חיובית. ועוד ועוד.

הספר משרה אווירת מתח, הפרטים נחשפים לאט לאט, בדיוק בזמן הנכון בשביל לא להרגיש מרוחים אך כן להרגיש מתוחים. האווירה עוזרת לספר להיות קולח וזורם, ומנעימה את הקריאה.

אהבתי את הספר, במיוחד את התיאורים הריאליסטיים הכואבים המדברים עלינו, בני האדם. אגב, זה מה שאהבתי גם ב"בית קיץ עם בריכה", שקראתי לפני "ארוחת הערב" ואהבתי קצת פחות, אם כי התחושה היא ש"ארוחת הערב" פחות אפוי מ"בית קיץ".

נראה שהביקורות בסימניה מתחלקות ל-2 סוגים. הסוג הראשון של האנשים נהנה מעברית עשירה, ממשחקי מילים, מעלילה מעניינת אך לא בהכרח מסועפת ומורכבת - אנשים אלו נהנים מהספר ומביאים ביקורות חיוביות מאוד. הסוג השני של האנשים מחפש עלילה ואקשן, נהנה ממשחקי המילים אבל זה לא מפצה עבורם - אנשים אלו די קטלו את הספר. ואני? אני נמנה עם הסוג הראשון.

לא באתי עם הרבה ציפיות. אין לי הרבה ניסיון עם מאיר שלו. הספר היחידי שקראתי, היה, איך לא, יונה ונער. אהבתי אותו, הוא היה נחמד, אבל זהו פחות או יותר. החוויה של שתיים דובים שונה לחלוטין עבורי. העלילה כאן יותר מטלטלת, משחקי המילים טובים יותר, הדמויות מעניינות יותר, ולכן מבחינתי שתיים דובים הוא הצלחה מסחררת. פשוט בלעתי את הספר. להפתעתי גיליתי שהיו כמה עמודים חסרים באמצע הספר, ולקח לי יותר מחודש המתנה וציפייה עד שהתארגנתי על גרסה תקינה ויכולתי לחזור להסתער על הספר.

הספר פשוט שאב אותי פנימה. מאיר שלו בנה את רותה בצורה מושלמת בעיני - היא משעשעת, משחקי העברית שלה כובשים, והצורה שהיא מספרת את הסיפורים כבשה אותי. לפעמים, בסיפורים מהסגנון הזה, מעניין לקרוא את החלקים שנוגעים ל"עבר הרחוק", אבל הדמויות העכשוויות בנאליות ומשעממות - אבל לא כך במקרה הזה. החיבורים בין העבר להווה מצויינים, ואהבתי כל עמוד בספר. קצת הצחיק אותי ששלו "תירץ" את אהבת העברית של רותה ע"י כך שהביא לה את התפקיד להיות מורה לתנ"ך, אבל לא נורא - זה השתלב מאוד יפה בספר ו"קנה" אותי.

היו לי קצת קשים כמה מהמאורעות בספר, ומי שקרא מבין כמובן. כבר מהעמוד הראשון מופגנת אווירת השכול והמתח בסיפור, ואני חייב להודות שהיו קטעים שהעדפתי לא לחפור בעבר ולא לדעת מה קרה שם. היו אפילו כמה עמודים שנותרתי מעט בהלם לאחר קריאתם (ועוד יותר בהלם מהעובדה שיש בסיס אמיתי למאורעות בספר). אגב, זה קצת גורם לי לתהות לגבי אותו "סוג שני של אנשים" - הרי גם עלילה מעניינת, דרמה ומתח אפשר למצוא בספר הזה, ולא מעט מהם.
בספר אין ביקורת למעשים הרעים. קראתי באינטרנט ששלו מאמין שספרות לא אמורה לחנך אנשים. אני לא משוכנע כמה אני מסכים עם האמירה הזאת. הרגשתי שהיו מעשים כ"כ מזעזעים שהייתה חייבת להופיע התייחסות.

לסיכום - ספר מצויין - מעניין וקולח, עברית צחה, משעשע לפרקים, עצוב לפעמים, לא קליל מדי, לא כבד מדי, לא קצר מדי, לא ארוך מדי, האירועים לא מתגלגלים מהר מדי, והוא גם לא נמרח. כל הפרמטרים שלו טובים. גם אם אתם נמנים עם חסידי מאיר שלו, וגם אם לא, הקריאה היא must!

דווקא בתקופה כזאת, שבה יש לי רצון להתחפר במיטה מתחת לשמיכה עם ספר טוב שינתק אותי מהמציאות היומיומית מרובת האזעקות והחדשות הלא סימפטיות, קראתי את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, שכידוע מספר על השנה האחרונה טרם יציאת צה"ל מלבנון. דווקא מהמקום של המציאות הנוכחית, ועובדת היותי בוגר של יחידה לא קרבית בצבא (כן, כן, ג'ובניק...) מאוד התחברתי לספר הנ"ל.

מבחינת הכתיבה עצמה - לא מדובר כאן ביצירת מופת - הספר יורד קצת לגסויות מדי פעם, העברית בו פשוטה מאוד וכו'. אך יחד עם זאת (ואולי דווקא, באירוניה מסויימת, בעקבות זאת) הספר כתוב כטקסט של לוחם שהיה על הבופור (לא באמת אבל, רק בהשראה), והוא מרגיש די אמין ככזה. לשם נותן לך להרגיש גם את את אווירת השכול של לוחם שמאבד חברים שלו, גם את אווירת הגעגוע לבית, גם את אווירת הקיום היומיומי - ובנקודות האלו העוצמה שלו.

למשל, מעולם לא חשבתי על כך שהחיילים שואלים את עצמם את השאלה הקשה מכל - למה אנחנו נמצאים כאן בעצם, ומה המטרה שלנו בכל הסיפור הזה? גם ביחידה שלי, שמטרתה הייתה ברורה ומה הקשר שלה לעולם, חיילים שאלו זאת, אך כשהדבר יכול להשפיע על התפקוד שלך שמשפיע על חיי החברים שנמצאים במוצב באותו הזמן שאתה בעמדת השמירה - נראה שהשאלה הזאת אסורה. אך היא בכל זאת נשאלת.

והפחד? כן, הפחד קיים. והוא אפילו ממכר, והוא אפילו מדביק. איך ממגרים אותו? ואיך לעזאזאל בכלל מצליחים להסתער על האויב? ההסתערות לא מנוגדת לאינסטינקט הבסיסי להתרחק מאש, להתרחק מצרות, ואולי פשוט לחיות?

אולי זה נובע מבורות, אולי מחוסר הבנה, אך לא הייתי מודע ליומיום הקשה של החיילים. אף פעם לא דמיינתי שהחיילים שמרו וחיו תחת איום כבד ויומיומי של ירי פצמ"רים. לא דמיינתי ששיירות מ/למוצב עצמו היו סוג של שיירות מוות (וגם נהלי הצבא הכירו למעשה בעובדה זו) - כי צריך ללכת בשיירה, כשיש רווח גדול בין חייל לחייל, מכיוון שאם יעלו על מוקש/יירו פצמ"ר - אז עדיף שרק כמה חיילים ייהרגו ולא כל האנשים שנמצאים בשיירה. ואם מסוק צריך לחלץ אותך, הוא תוך דקה יעזוב את הקרעקע וינטוש אותך עליה, גם אם לא הספקת לעלות, הרי הוא הופך למטרה קלה, ואם יופצץ אין סיכוי לשרוד. והמציאות אומרת שהתסריטים הקשים האלו באמת קורים. מפחיד אולי תהיה מילה מתאימה לעניין. אבל נראה לי שהיא לא מספיק הולמת. זה לא רק מפחיד, זה אולי אף מבעית, מכעיס, מעציב, קורע לב. איך אפשר לשרוד שירות שלם תחת מציאות שכזאת?

וכמובן שראוי לציין את התנאים הלא סימפטיים של החיילים - אי אפשר להוריד את הנעליים מהרגליים (ומי שניסה אגב להסתובב עם נעליים צבאיות יותר מיום שלם אחד רצוף, יכול להבין מה מתרחש אח"כ ברגליים... לא חוויה מומלצת ונחמדה, מניסיון), מקלחת פעם וחודש - וגם היא מתוך איזו גיגית עם מנה קצובה של מים... וכנראה שאפשר היה להמשיך לספר על התנאים של החיילים, אבל איכשהו לעומת הנקודות האחרות זה מרגיש קצת כמו קיטור, כמו כלום, כי מה זה להסתובב מסריח מול הפחד המתמיד ממוות? או גרוע מכך (לפחות מנקודת מבטו של חייל) - קטיעה של איבר?

אז כן, התרגשתי, אפילו ניתן היה לראות לחלוחית קלה ברגעים מסויימים. לא הייתה לי חוויה קרבית אמיתית, וברור שדרך ספר אי אפשר להבין לחלוטין את ההרגשה של חייל קרבי, אך הספר הזה כנראה לקח אותי הכי רחוק שאפשר. אז תודה, ויחד עם זאת מקווה למציאות טובה יותר. חיילי צה"ל עושים עבודה קשה וראויים להערכה, ואף יותר מזה.

"שבועת רחל" היה אחד הספרים הראשונים שקניתי ברגע שהבנתי שאני מכור לספרים לפני כשנתיים. הוא נשאר בארון עד השבוע, והרגשתי שזה השלב המתאים לקריאתו.
הספר מדבר על שני דורות - רחל, שנולדה בפינסק ועלתה לארץ, ונכדתה הדס המתמחה במשרד לעו"ד.
אהבתי מאוד את התיאורים על ילדותה של רחל בצל האנטישמיות וחיי היהודים בתקופת מלחמת העולם הראשונה וטרם השנייה. אהבתי גם את סיפור ההתאקלמות של רחל בא"י, אם כי ההיסטוריה הייתה החלק הפחות חשוב - לעיתים הובא "פרץ של היסטוריה", פסקה קצרה המדברת על אידיאולוגיה של מחנה מסויים שהיה קיים באותה תקופה, אך לאחר הפסקה אין הרחבה או פירוט וממשיכים כאילו שום דבר לא נכתב בפסקה הקודמת. אני מקבל את העובדה שמיכל שלו רצתה להכניס את הווי התקופה בלי להעיק על הקוראים, אבל ציפיתי שהמאורעות ההיסטוריים יובילו יותר את העלילה, ולא רק ההתרחשות הרומנטית.
הסיפור של הדס היה גם כן קולח וזורם, אם כי הוא היה צפוי מהשנייה הראשונה ולא היה שונה בהרבה מסיפור אהבה סטנדרטי וגנרי...
מה שפחות אהבתי בספר הוא את הקיטצ'יות שמאפיינת את הדמוית והמונולוגים, ואת הטלנובליות שבעלילה. אצל מיכל שלו כמו אצל מיכל שלו, באופן מאוד "מפתיע" הדמויות מגלות קשרים סבוכים ביניהן, הנחשפים לאחר גילוי נבכי העבר.
בגלל התיאור ההיסטורי הדל והקיטשיות המאפיינת את הספר (ואת מיכל שלו), החלטתי שהספר ראוי ל-3 כוכבים, למרות שהכתיבה זורמת ויש נגיעה היסטורית מעניינת.

בד"כ אני לא קורא ספרי מתח, אבל ספר כה מדובר כדאי שייקרא - וכך מצאתי את עצמי עם "צלה של הרוח" (כן, באיחור רב...).
והאמת? נהניתי. הספר כתוב טוב - בצורה קולחת, חוש הומור אמנם לא מבריק אבל בהחלט משעשע לפרקים, עומק אמנם לא רב מדי אבל גם לא שטחי, סוף אמנם קצת צפוי אבל לא צפוי מדי, מותח במידה הנכונה.
אם לסכם במשפט - סיפור קולח שכתוב טוב, ובהחלט שווה מאוד קריאה. אבל כנראה שלא חידשתי הרבה (וזה גם קצת קשה אחרי כמות הביקורות בסימניה) :)