להיות אני זה לא כיף. אני מורבידי מאד, היפוכונדר רציני, חרדתי למות ונוטה לדיכאונות. יש לי בעיות והפרעות נפשיות באורך של רשימת קניות לארוחת חג עבור גדוד צבאי. לחיות בתוך הראש שלי זה נורא, מתיש ומייגע. להלן דוגמה קלאסית; עדיין לא סיימתי את הספר (ששה עמודים לסוף), בשעה האחרונה עצרתי את הקריאה מספר לא מבוקר של פעמים, כשאני חוזר לסירוגין וממשיך לקרוא לפרקי זמן של כמה שניות ספורות ואז שוב נאלץ לעצור.

אני לבד בחדרי, אני שוכב במיטה וקורא את הספר. ברגע אחד, אאוט אוף דה בלו, אני מרגיש מחנק בגרון ופתאום קשה לי לנשום, זה תמיד מתחיל אותו הדבר, אני לוקח נשימה ארוכה ואיטית (כמו אצל רופא שבודק אתכם עם סטטוסקופ), בית החזה נושם יחד איתי, עולה ויורד, ואז אני מתחיל לספור את הנשימות שלי, גם אם לא במודע, אחת אחת, מרגיש אותן לעומק, מקשיב להן ואוחז בהן, ולא יכל שלא לחשוב איך כל אחת מהן כאילו ועומדת להיות האחרונה. בנוסף אני בטוח שאני עומד להיחנק או לבלוע את הלשון או, או, או ועוד אלף ואחד סרטים אחרים שאני מאכיל את עצמי שסופם כולם זהים; אני מתפגר על המיטה בה אני שוכב עם הספר פתוח על החזה. התחושה הזאת לא ממהרת לחלוף וכמה דק מאוחר יותר ממשיכה אל החזה ואליה נלוות סצנות אימה אחרות בהם אני בטוח שאני עומד לחטוף התקף לב. תתארו לכם מצב בו כל גירוי קטן שאני מרגיש, כחכוח בגרון, תחושה מוזרה בחזה, נימול בכתף או ברגל, מעורר בי תחושות של חרדה ומוות, זה תוקף אותי במהלך היום וזה גם מעיר אותי משינה בלילה. בשלב הזה אני כבר לא מרוכז בקריאה אז אני עוצר.

הדבר הראשון שאני מנסה זה לשקוע בפרק של סדרה אבל מהר מאוד אני מבין שזה לא יעיל, כשאני מתחיל לרעוד מתחת לשמיכה והדופק מתעצם, כי התחושות כל כך חזקות ואמיתיות שאני לא מסוגל להתרכז בכלום ושום דבר. אני מתיישב על המיטה וממשיך לספור נשימות, מניח יד על החזה ומקשיב לדופק ומוודא שהכל תקין, אני קם ומתחיל ללכת, להסתובב בדירה, כי אני מחליט שאני צריך להישאר בתנועה (כאילו זה מה שימנע את המוות אם ותחליט להגיע), אני ממשיך למטבח ושותה כוס מים, ועוד אחת אחריה, מתיישב על הספה בסלון לכמה רגעים ואז חוזר לחדר, מנסה לשקוע בפרק שוב אבל לא מצליח, מנסה לקרוא שוב אבל לא מצליח, הסרטים בראש ממשיכים לרוץ כמו סרט נע ובזמן הזה מתתי כבר כמה פעמים. אני סוגר את הספר, מתיישב מול המחשב, מפעיל מוסיקה ומנסה בכל הכוח להפסיק לחשוב, להתרכז בכל דבר אחר. המחשבות שעוברות לי בראש בזמן הזה נעות, או יותר נכון טסות כמו כדור טניס, בין הרצון למות כדי שכל החרא הזה יפסיק, לבין הפחד מלהפסיק לחיות. את הסרט הזה אני חווה בממוצע ארבע-חמש פעמים בשבוע. מתיש, כבר אמרתי? וזה, אני מבטיח לכם, אפילו לא אחוז אחד מהבעיות שלי, זה הקצה של הקרחון.

אז אני בוחר לכתוב ואחרי כמה זמן אני שם לב שאני כבר לא חושב על כל מה שכתבתי בהתחלה, לפחות לא באותה תדירות, שלאט לאט אני משתחרר מהאחיזה הכואבת של המחשבות הדפוקות שלי, שינייד או'קונר גם היא עוזרת והקול היפה שלה עוטף ומחמם ומרגיע, וכמה טוב שיש מוסיקה בעולם המעוות הזה שאני חי בו, וכמה טוב שאני יכל לעצור הכל ופשוט לכתוב, לשפוך הכל ולשקוע בתוך זה, כי אחרת אני לא בטוח כמה הייתי יכל להמשיך את הסיפור הזה, שינייד שרה ״8 סיבות טובות״, לי יש אפילו פחות.

מעניין, ובהחלט הגיוני, שכל הדבר הזה יצא ממני דווקא עכשיו, כשאני קורא את "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", וזו מהסיבה הפשוטה שאני מזדהה עם וואלאס, הוא מזכיר לי מאד את עצמי. דיוויד פוסטר וואלאס נשלח ע"י מגזין "הרפרס" לבלות שבוע על ספינת תענוגות בים הקריבי. אני ביליתי שלוש שנים על ספינת מלחמה של חיל הים. בשונה מוואלאס מעולם לא קישרתי את האוקיינוס עם אימה ומוות, אני דווקא את אוהב את הים, מאז הייתי זאטוט קטן. תמיד אהבתי את הים שהצליח להרגיע אותי ולעורר בי שלווה ושקט. הדבר ממנו סלדתי, הדבר שהכי שנאתי במהלך השירות הצבאי שלי, היה הצוות. שנאתי להיות בחברת בני אדם, או יותר נכון גברים. הרגשתי לא בנוח בחברתם, נגעלתי מהם, רציתי לברוח ולא היה לאן. סיוט שלא ברא השטן.

וואלאס התבקש לכתוב מאמר, לשתף חוויות, לספר מה ראה, מה עשה, מה הרגיש. הספר הקצר הזה, המאמר שכתב, נקרא כמו מסמך שנכתב ע"י חיים מכוכב אחר שבדרך לא מתוכננת, טעות שהיא מקרה מצער ומשעשע - מצחיקה עד דמעות ועצובה וקודרת בעת ובעונה אחת - התרסק עם החללית שלו ומצא את עצמו זר בסביבה חדשה ועוינת מוקף ביצורים דוחים, מפונקים, עגלגלים בעלי כרס בלבוש מינימלי מסריחים מזיעה וקרם הגנה, כשסביבו אוקיינוס אינסופי שמעורר בו תחושות של חרדה, פחד ומוות, ועכשיו; עליו לחיות ביניהם במשך שבוע שלם, ללמוד אותם ואת המנהגים שלהם, לחקור אותם ולתעד הכל, עד שיתאפשר לו לברוח ולחזור חזרה לכוכב הבית שלו.

וזה מה שהוא עושה, והוא עושה זאת ברזולוציה מרשימה בגודלה ועומקה, הוא בוחן הכל, נכנס לעומקם של דברים, לפרטי פרטים ולא מפספס דבר. זה מדהים, היכולות שלו לתאר, לנתח ולפענח. הוא מספר אודות הספינה, מצייר לנו תמונה שלה, של המדורים השונים, החדרים, המקלחת והשירותים (של מנגנון הביוב אפילו והוואקום הטורף שלו). מספר לנו על הצוות; מראשון הקצינים – רב החובל ושאר הבלונדינים, אל המלצרים (שמפנים את הצלחת שלך בשניה שקמת מהכיסא גם אם לא סיימת לאכל), המנקים (ביניהם המנקה הרואה ולא נראית של חדר 1009 שמשאירה אחריה חדר נקי ושוקולד על הכר ומעוררת בוואלאס פרנויה), אלו שאחראים להחליף לך מגבת בבריכה ולכוונן חזרה את הכיסא ל45 מעלות, ועד אחרון הסבלים (אנשי העולם השלישי). תפקידם של אנשי הצוות זה לדאוג לכיף, להנאה, וחס וחלילה אם נופש יסחוב לבד את המזוודה שלו לחדר. הוא נוגע בנושאים של יחסי ניצול והיררכיה. מספר על נהלי האונייה, על כל הטוב, על הלוז והפעילויות, על השירות, על האוכל, על השפע שכמעט ומוציא אותו מדעתו. הוא בוחן את ההנאה המלאכותית, הכיף המאורגן, את הפנטזיה המובטחת בעלונים, את הזיוף שבבידור ובפינוק. הוא שם את החברה האמריקאית ואת בני האדם באופן כללי וגם אותו עצמו תחת זכוכית מגדלת, ותוך כדי שהוא מכיר לנו כמה דמויות משעשעות ובלתי נסבלות שנמצאות איתו על הספינה (קפטן וידאו למשל שלא מפסיק לתעד, ומונה שרציתי להעיף לה סטירה), הוא גם מעלה על הפרק מוסכמות חברתיות ותהיות קיומיות. כל זה נעשה בכישרון מופתי, מלווה בהומור לא מאולץ ולא מתוכנן, בציניות מרעננת, ועם המון כאב.

לדעתי, הספר הזה, מאחורי כל המלל, הוא בעיקר כרטיס כניסה למאחורי הקלעים של בן אדם מיוסר, מיזנתרופ אפילו (לרמה מסוימת), אחד שסולד ונגעל מבני אדם (בעיקר מהעם שלו עצמו וההתנהגות הבהמית שלהם) בן אדם שסבל ולא הצליח להפיק הנאה ממשית מהחיים האלה, בגלל אי אלו הפרעות נפשיות איתן נאלץ היה להתמודד כל חייו, עד שבחר לשים לזה סוף. ״משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם״ זה שם נהדר לספר וזה גם תיאור מדויק של החיים שלי, וכנראה גם המשפט שיהיה כתוב על המצבה שלי.

כשקראתי את ביקורתו הנפלאה של bookworm על הספר חשבתי (ואמרתי) שכנראה לא אקרא אותו. אבל הסתקרנתי. וכשמשהו מסקרן אותי, אי אפשר לסמוך עלי. מילה שלי היא לא מילה. אז בהזדמנות הראשונה...

פוסטר וואלאס יצא לשייט התענוגות הזה במרץ 1995, במימון מגזין. הוא לא פירסם את תפקידו כעיתונאי, מה שאיפשר לו לצפות בהתנהגויות השונות של העדר שיצא לתענוגות, להפיק תובנות מעניינות על חיי האמריקאי הבוגר והאמיד. (ובעצמו להיות מודע רק לחלק מהתובנות האלה). כך עיין פוסטר וואלאס במשמעות הפינוק. החל מהרגע בו דרכו רגליו על הספינה והוא התפעם מהשפע הבלתי ניתן לתיאור של טובין שניתנו לנוסעי הספינה ועד הרגע בו הוא מתעצבן על כך ש"שירות החדרים" מתעכב 10 דקות עם מזון שהוא הזמין אחרי חצות (וזה אחרי כ 9 אפשרויות שונות במשך היום לאכול, שהאחרונה בהם היא מזנון בחצות...) מהרגע בו הוא מתפעם מצוות העובדים המצחצח מנקה ומסדר אחרי האורחים יותר מכל אם חולת ניקיון המטפלת בתינוקה, עד הרגע בו הוא מתבונן במלצר האוסף פירורי מזון בין המנות וחושב שהוא לא ניקה את כל הפירורים...

החיבור כתוב טוב, משתמש בהרבה הומור חד ונשכני (וגם מתנשא על הומור "פושטי" של מלונות נופש בהרי הקטסקיל) הוא סוקר תופעות אנתרופולוגיות מאלפות שמסקנתן שדרושים רק כמה ימים של טיפול חסר גבולות כדי להפוך אנשים בוגרים לחבורת תינוקות מצווחים המחכים שיטפלו בהם, ישעשעו אותם ויחניפו להם. ומספיקה מחשבה ש"מגיע לי, עבדתי קשה!" כדי שאותם בוגרים יפתחו עיוורון חלקי לגבי אנשים סוג ז' שתפקידם בחיים הוא לספק את צורכיהם של אותם "תינוקות".

פוסטר וואלאס היה בן 33 כשיצא לשייט הזה, שרוב משתתפיו היו בגיל העמידה וצפונה. הספר מצחיק לפעמים, מאלף בדרך כלל, עצוב רוב הזמן, בעיקר כשחושבים מה נחשב כ"בידור" לאנשים בוגרים ומה הם מוכנים לעשות כדי לבדל את עצמם מאחרים, במיוחד אם "האחרים" הם כאלה שיצאו לשייט תענוגות בחברה מתחרה...צדקת bookworm בהמלצתך עליו. הספר הזה - שחברות המנהלות שייט תענוגות היו צריכות לשלם כדי לגנוז אותו - מרושע וציני ומענג ויאהבו אותו כנראה אלה שמתבדרים מחשיפת צביעות וממציאות לא מטוייחת.

כשחמותי הודיעה לי לפני מספר שבועות כי החליטה לקחת את הבנים לרגל טיול הבר-מצווה שלהם לשיט (קרוז בעגה המקצועית) לא יכולתי שלא לנחור בבוז שקרוזים זה לזקנים והעוללים עדיין לא שם. וחוץ מזה, הוספתי בביטול, מה הלחץ, הם רק בני 11..... בלי למצמץ ענתה לי חמותי כי אני אידיוט אם אני לא יודע שמי שרוצה לשריין מקום לאביב-קיץ 2014 צריך לעשות זאת כבר בחורף 2012. "אידיוט או לא" אמרתי לה "אותי לא תצליחי לשכנע לעלות על הדברים האלה אבל אם את מממנת את השיט אז בבקשה...".
כאמור, הדיאלוג האוהב הזה ביני ובין חמותי התרחש לפני שבועות ספורים ולכן, כאשר נתקלתי לפני כמה ימים בספר "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" ושהעטיפה האחורית שלו סיפרה כי הספר מתאר "שיט תענוגות בקריביים" הקפצתי אותו אחר כבוד לראש התור.

אני אתחיל מהסוף – הספר גאוני. מצחיק. מבריק. וגם... קצת מיזנתרופי.

הסיפור - לא, לא הסיפור כי אין פה ממש סיפור. הספר - הוא בעצם מסה המתארת שבוע שיט בקריביים. זו המסגרת. זה הרקע. אבל בעצם זו מסה על בני אדם. על אנשים. בעיקר על אמריקאים יש לומר אבל לא יהיה אחד שלא ימצא עצמו מול הראי כל כמה פסקאות. המספר אמנם מגדיר עצמו כחצי אגורפוב אבל אני חושב שזה רק בגלל שלא נעים לו להכיר בעובדה שהוא בעצם מיזנתרופ. חצי מיזנתרופ. למה רק חצי? כי הוא לא שונא אנשים אלא פשוט חש מן חוסר חיבה כללי כלפי אופי האנושות – ודרך האספקלריה הזו – מי מאתנו לא "חצי מיזנתרופ". אני יכול להעיד על עצמי ככזה (אולי בגלל זה כל כך אהבתי את הספר?).
אני חייב לציין כי למרות הגישה המיזנתרופית משהו התיאור אינו ציני. הוא אמנם מתאר את הפכים, את הדברים המעצבנים - גדולים כקטנים – בלי לפספס דבר אבל הוא לא עושה את זה ממקום מרוחק, קר אלא להיפך, כשותף מלא להתנהגות הבלתי נסבלת באופן כללי המאפיינת את האמריקאי הממוצע (כלומר האמריקאי הממוצע היוצא לקרוז). הוא משתתף בריקוד הקונגו (אליו כמובן הוא נדחף – מה פתאום שהוא מרצונו ישתתף בריקוד מאוס כזה) הוא משתתף בתחרויות בבריכה (ותסכימו כולם שהן כל כך מטופשות) ועוד אי אילו פעילויות "לכאורה כיפיות אבל שלעולם לא נודה שהן כאלה...".
אחד הקטעים המבריקים ביותר בספר מתאר את מה שכל ישראלי מרגיש כשהוא מגיע לארה"ב – את הזיוף (ציטוט קצת ארוך אבל כל מילה שווה את משקלה הסגולי בזהב): "....זה קשור לתופעת ה"חיוך המקצועי", מגיפה לאומית בענף השירותים; ובשום מקום אחר לא זכיתי להיות הנמען של חיוכים מקצועיים רבים כל כך כמו על הנדיר: רבי המלצרים, דיילים ראשיים, מלחכי פנכה של מנהלי מלון, מנהל השיט – החיוכים המקצועיים שלהם נדלקים כאילו הם מופעלים במתג ברגע שאני מתקרב, אבל גם על היבשה – בבנקים, מסעדות, דלפקי כרטוס של חברות תעופה וכן הלאה וכן הלאה. אתם מכירים את החיוך הזה – עווית מאומצת של הרצועות סביב הפה עם מעורבות חלקית בלבד של עצם הלחי – החיוך שלא ממש מגיע אל עיני המחייך ואינו מסמן דבר זולת הניסיון המחושב לקדם את ענייניו של המחייך באמצעות העמדת פנים שהוא מחבב את מקבל החיוך.....האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה של חיוכים מעורר בו ייאוש? האם אני האדם היחיד שבטוח שהמספר ההולך וגדל של מקרים שבהם אנשים בעלי מראה ממוצע לחלוטין פותחים פתאום בירי מנשק אוטומטי בקניונים ובמשרדי חברות ביטוח ובמתחמים רפואיים ובסניפי מקדונלד'ס קשור איכשהו בקשר סיבתי לעובדה שהזירות האלה הן אתרי הפצה נודעים של "החיוך המקצועי"? על מי לדעתכם הם עובדים עם "החיוך המקצועי"?
עם זאת, עכשיו גם היעדרו של החיוך המקצועי מעורר ייאוש. כל מי שקנה אי פעם חפיסת מסטיק בחנות סיגרים במנהטן או ביקש שישימו חותמת "שביר" בסניף דואר בשיקגו או ניסה להשיג כוס מים ממלצרית בסאות' בוסטון יודע היטב כמה רע עושה לנשמה פרצוף חמוץ של נותן שירות, כלומר מכיר את ההשפלה וההתמרמרות הנלווים להיעדרו של ה"חיוך המקצועי". ועכשיו הצליח החיוך המקצועי לסלף את ההתמרמרות של נוכח ה"פרצוף החמוץ המקצועי" האימתני: אני יוצא ממורמר לא בגלל אופיו של המוכר או היעדר רצון טוב מצדו אלא בגלל היעדר המקצועיות שלו, בכך שהוא מונע ממני את ה"חיוך". איזה בלגן מטורף...." (עמודים 44-45).
בעיני תיאור כל כך מבריק. כל כך מדויק. כל כך מצחיק. ועצוב. קצת.
אני חייב לציין שהספר מעת לעת טרחני. באופן מרגיז אפילו. התלבטתי אם להוריד לו כוכב בגלל זה. החלטתי שלא. התיאורים הפנטסטיים שלו עולים על הטרחנות שלו.

כאמור, לשיט אני לא אצא. אני כן אתן לזוגתי שתחיה את הספר לקריאה. אולי היא תצליח להניא את חמותי מלגרור את נכדיה "לכיף הזה לכאורה". ועד לשיט הבר מצווה של הבנים שלי בעוד שנתיים תעשו לעצמכם טובה, קחו את הספר לידיים ותקראו. זו גם לא השקעה כל כך גדולה. זו בסך הכל נובלה בת 119 עמודים כך שאם זה לא דיבר אליכם מסיבה לגמרי לא ברורה (כי אתם אוהבי אדם ורומנטיקנים חסרי תקנה??) הפסדתם רק כמה שעות ספורות של קריאה.

מעולם לא השתתפתי בשיט תענוגות.
מעולם לא הפלגתי באוניה, למען האמת.

הצורך שלי לפתוח בהקדמה הזו, מעיד כמובן על גדולתו של פוסטר וואלאס.
הוא מגייס אותך לצד שלו, ולא משנה מה אתה עומד לכתוב, אתה חש איזה צורך לפתוח בהסתייגות.
הסתייגות שתבהיר לכולם: אני, בעצם, בצד של פוסטר. לא של ההם, הטיפוסים הבהמיים, הפתטיים, חסרי המודעות העצמית שיוצאים להם לשיט תענוגות. להנאתם.
שנינו, פוסטר ואני, סולדים מהכיף המפוקפק הזה, של חופשה שכולה תענוגות של בטלה וזלילה, פינוק וניצול.

קשה להימנע מההתייצבות הזו לצדו של פוסטר.
הוא מגייס אותך בזיהוי נקודות אמיתיות. בכתיבה מיוחדת במינה. בהומור.
פוסטר יוצר הזרה של החוויה האנושית ע"י תיאור שלה לפרטי פרטים, ירידה לרזולוציות שלא ידעתם שקיימות.
הוא מפרט ומפרק, ולפעמים לא צריך לומר יותר מזה.
כשפוסטר אומר: "ראיתי חליפות מכנסיים נשיות בצבע פוקסיה וז'קטים ספורטיביים בצבע ורוד-וסת וטריינינגים בצבע אדום-סגול ומוקסינים לבנים שנעלו אותם בלי גרביים."הוא לא מספר לנו מי הם האנשים שלבשו את כל הגרדרובה הזו. אנחנו לא צריכים שהוא יספר. הפירוט שלו מספיק כדי שתצטייר לנו תמונה כלשהי מול העיניים, וכדי שנבין מה יחסו אל הלובשים של הנ"ל.

כשפוסטר מתאר את ההליכה על הסיפון המיטלטל קלות כפעולה "...דקה כל כך עד שהיא כמעט תרגיל מדיטטיבי בלהישאר מודע למתרחש", נדמה שהוא מתאר לא רק הליכה אלא גם את הכתיבה שלו.
פוסטר רואה הכל. חש הכל. עושה רושם שהוא אחד מאותם אנשים המסתובבים בעולם ללא עור. חשים הכל בעוצמה גבוהה יותר. הם רואים יותר, קולטים יותר, הכל צורב להם. צורב אותם.
אני מאמינה לו.
כך הוא חש. הוא מעביר אל הדף את החוויה האישית שלו.
(אבל אני מודה שכשאני קוראת את המשפט הזה - "כל אימת שאנחנו חוצים בליטות בכביש או פסי רכבת, עולה כאן בפנים קליק המוני אדיר מכל המצלמות התלויות על צוארי כל הנוסעים. לא הבאתי אתי שום מצלמה ואני חש על כך גאווה דווקאית" - אני לא יכולה שלא לתהות עד כמה "גאווה דווקאית" מעורבת בכל המסה הזו, המנתצת ומרסקת חווית נופש כל-אמריקאית נפוצה).

אם להפשיט מתוך הטקסט של פוסטר את נקודות הביקורת העיקריות שלו על הקונספט של שיט תענוגות, נראה לי ששני דברים מרכזיים מפריעים לו:
האחד, הוא הנסיגה לשלב אינפנטילי שיש בהצטרפות לשיט כזה.
השימוש המרובה בשורש פ.נ.ק בפרסומות של החברה, שורש שמתקשר לרוב לתינוקות וילדים קטנים (to pamper - לפנק, pampers - שם של חיתולים חד"פ פופולריים). העובדה שאינך צריך לעשות דבר, הכל נעשה בשבילך, מוגש לך, מסודר ומנוקה עבורך.
סופר מפורסם נשכר ע"י החברה בכדי לכתוב מסה שתתאר במילים נמלצות את תענוגות הנופש הזה, ועל כן אינך צריך אפילו לפרש לעצמך את החוויה. מישהו כבר כתב ופירש אותה עבורך, אתה ניצב סטטי בתסריט של מישהו אחר שבו תפקידך היחיד הוא להנות. האוניה מדומה ע"י פוסטר לרחם ענק, שבו הנוסע הוא מעין עובר, מוקף במים, וכל צרכיו מסופקים לו ע"י מי שיודע טוב יותר ממנו מה הוא בכלל צריך.
כמובן, מאחר ומושאיו של הפינוק הזה אינם עוברים ברחם אלא אנשים בוגרים, חווית הפינוק המוצעת להם אינה אלא אשליה. לעולם לא ניתן להשביע לחלוטין את החלק האינפנטילי, הרוצה עוד ועוד, כך טוען פוסטר.
הנושא השני, הוא הנושא החברתי-מעמדי. פער המעמדות בין הנוסעים על האוניה לבין העובדים, אלו שמזלם לא שפר עליהם ולעולם לא יוכלו, ככל הנראה, להרשות לעצמם שיט כזה. הם עובדים קשה, מנקים ומצחצחים, מחוייבים לרווחת הנוסעים ברמות פסיכיות, כולל חיוך מקצועי, כמובן. כמו כן פער המעמדות בין הנוסעים לבין המקומיים ביעדים ה"אקזוטיים" בהם עוצרת האוניה בדרך, ההתנהגות הבהמית של התייר האמריקאי החש שהכל מגיע לו, מול המקומיים הבזים לו בסתר לבם ומנסים למכור לו עוד ועוד "חוויות" תיירותיות.

אז כן, קל להנהן בהסכמה, לגחך בהתנשאות מול תיאורי הדמויות של נוסעי האוניה.
אבל... אי אפשר שלא לתהות איך בן אדם רגיש כל כך, בן אדם שחווה וחש בווליום גבוה כל כך, מצליח לקלוט אך ורק כיעור?
האוניה היא בעיניו "מנוע קמאי ואדיר של מוות וריקבון".
התור לעליה לאוניה מזכיר לו סצנה מתוך רשימת שינדלר.
באחד הסיפונים ניצב קישוט: עמודים עבים שמים זורמים במורדם. מה שנשמע כקישוט חביב, מייצר אצל פוסטר צורך לרוץ לשירותים, בגלל צליל המים הזורמים.
צפיה בים סוער, מה שרובנו היינו מתארים כמחזה מרשים, דומה בעיניו להסתכלות לתוך אסלה נשטפת.
האוקיינוס הוא בעיניו "מלוח כמו הגיהנום" ו"הרסס שלו מאכל כל כך שאצטרך כנראה להחליף את אחד מצירי הרקה במשקפיים שלי". עובדות שקשה להתווכח איתן... אבל לעזאזל, האוקיינוס הוא גם יפה, לא? ומרשים? משהו?

הסבל שהוא חווה מעורר בך חשק להשיג לעצמך סירת הצלה במהירות האפשרית ולחתור אליו, להציל אותו ממסע העינויים הזה.
אלא שכמובן, המחשבה על מה שהוא יכתוב עליך אחר כך עוצרת בעדך.
יחד עם הידיעה שפוסטר כבר איננו איתנו, והמסע הזה נגמר מזמן... אבל קודם כל החשש מפני התיאור שלך בעטו המושחז של פוסטר.
קולטניו הרגישים של פוסטר אינם מצליחים לזהות יופי. כשהוא כבר מתפעל ממשהו, כמעט תמיד נשמע את האירוניה הדקה שלו מלווה את ההתפעלות.
ההתפעלות שלו מחדר האמבטיה בתאו, למשל, רק מקצינה את הביקורת שלו על הפינוק המופרז והבלתי סביר של האוניה.
ההתפעלות שלו מאמנות הנהיגה באוניה ענקית מלווה בסאב-טקסט של - מי לעזאזל צריך את זה בכלל.
חיבתו העזה למלצר הקבוע של השולחן שלו מעצימה את בעיית הפער המעמדי בין הנוסעים לצוות האוניה.
וזה המקום שבו אתה מתחיל לתהות, בחוסר נוחות מסויים, האם יש איזשהו "כיף" בעולם שפוסטר היה מתאר פשוט ככיפי, ולא כ"כיפי לכאורה"?
קל להצטרף אל פוסטר, לבוז איתו להנאה השטחית, הנצלנית, המוכתבת ומיוצרת ע"י אנשי מכירות מיומנים.
אבל מה היינו עושים אם פוסטר, במקרה, לא היה כותב דווקא על שיט תענוגות אלא על הדברים שאנחנו באמת מחשיבים ככיף?

ישנן אסכולות ספרותיות הגורסות כי יצירה אמורה להיקרא במנותק מהכותב שלה. הכותב אינו רלוונטי, ליצירה יש חיים משלה.
אבל אני לא יכולה להתעלם מהידע שיש לי על פוסטר. מהעובדה שסבל מדיכאון ושם קץ לחייו.
אי אפשר שלא לחשוב שכשחיים ככה, באופן הזה, כשקולטים ככה, כשמרגישים ככה...
קשה למצוא מוצא אחר.

"בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא נשוא" כותב פוסטר. אבל נראה כי העצב ללא נשוא קיים בכל. קיים בעצם החוויה הקיומית.
רובנו מכירים שמץ מזה. רובנו חשים כך לפעמים. מדי פעם. רובנו מכירים את זה דרך סדקים קטנים, חורי הצצה. גלים שחולפים על פנינו במהלך החיים. פוסטר חי את זה בעצמה גבוהה, ללא פילטרים. והיכולת שלו לשאוב אותנו לחוויה שלו מפחידה, ומעידה על עוצמת החוויה ועוצמת הכשרון שלו גם יחד.
הוא קורא לכם לשבת לידו, על הספסל במעמקי היאוש פינת עצב נורא.
ללגלג יחד איתו על האנושות, לבדל את עצמכם יחד איתו מההמון חסר המודעות.

כדאי להקשיב לו. לא חייבים להיענות לו.

ספר מ 2012, אז הוא בן 12, הספר.
ווואוו כל כך הרבה הצעות למכירה 26 ו כל כך הרבה ביקורות 19. אז מה אומר ומה אדבר? בסך הכול ספר משעשע קצת מצחיק אפילו
מתאר משהו מאוד ספציפי נקודתי בעולמנו, רק משהו שקיים לא רק במציאות גם בסרטים ופנטזיות, תיאורי הפרישה של אנשים והצטרפותם לספינות שעשועים כאלו שהן כמו בית, ותרבות הפנאי, וזה היה מעניין להתבונן באיך שהופר בסיפור עושה מכול זה צחוק אחד גדול ועדיין בכובד ראש בתשומת לב ברצינות רבה נותן לדעתו לכול אינסופ הפרטים הקטנים שכרוכים בעיניין הזה.
כתבתי את זה לפני כמה ימים, ובאמצע ניקראתי למשהו לא זוכרת בכלל כבר במה מדובר, אז עכשיו בוקר שישי 16-06-2023 שינסתי מותניים לפתוח את המחשב ומצאתי את המילים פתוחות פה זכרתי שרוצה לשלוח אותם, אז הנה, מוזמנת ומתכבדת לעשות זאת.
בעצם יש פה בסימניה איזו משימה לעשות, לפנות לניצחיה בקשר למתמטיקה, תכף רגע, פרה פרה, בואי סיימי את הסיפור שלך עם הספר הזה נו שנתת לשכנה שתהנה גם למה לא בעצם זה לא ספר רע זה חמוד אפילו. וגם שקיבלת לקחת מהחברה ההיא שעברה דירה ובהתחלה ניפטרה מהספרים שלה גם ניפתרה לא מכולם כמובן, טרם ראיתי איך סידרה אותם בבית החדש, על זה היתה מוכנה לוותר לטובתי וגם אף אחד יותר חשוב ממני לא רצה אותו לפני.
אז זכיתי וגם לקרוא אותו. הוריי היידד עוד ספר מאינסופ היצירות הספרותיות שנימצאות בעולם שניכתב והוצא לאור כספר ממשי ונימכר אפילו, תענוג שזה עדיין קיים העולם הזה. מה שבטוח שזהו ספר אמריקאי ממש, אופי נושא צורת הכתיבה והכול.
הנה רסטה כתב ביקורת סקירה מסה על הספר פצצות אליפות וואוו ענק והשיחה שם נהדרת כדאי לכם שניהם.
המון תודה רבה
בוקר טוב
יומקסים
שבת שלומבורכת סופ"ש קסמרפא
לא לא הייתי בספינה כזו, ראיתי כאלו בחופי הפיורדים בנורבגיה, לא אין בכוונתי להיות בספינה כזו, קראתי איזה ספר על סיפור משפחתי שבעצם יוצאים לשיט ניראה לי אולי בים התיכון או השחור, מכירה מישהו שהיה בספינה כזו? וואלה מנסה לחשוב, ניראה לי שלא, כן ההורים שלי היו בזמנו בקנקון באיים הקריביים לא זוכרת איך שוטטו שם באיזה אמצעי לא ניראה לי ספינה כזו בכלל, זה לא היה האופי שלהם. גם לא שלי. ואני הייתי פעם שייטת על סירות קטנות וגם קצת ביאכטה וזה משהו שונה לחלוטין, בנמל בכפר של אבא של הבנות שלי החדש הוא מאוד רוצה שיאכלס כאלו ממש לא כדאי לו. ווואלה לא אוהבת הכרזות כאלו: "לא אחזור עליו לעולם" = מי יודע מה יקרה לו בעתידו? רק שכאן זה ברור הכותב בכלל לא בחר לעשות זאת זאת היתה מין שליחות אולי אפילו עבודה אז בסדר יכולה להבין. מנסה להיזכר מה זוכרת מהספר חדר צר מתנדנד עם צוהר מסודר תמיד= זה כייףףף להיכנס לחדר מסודר אך לא צר, נו מלון מידי פעם יכול לתת הרגשה טובה כזו עם מצעים וניקיון וחידוש, תמיד עדיף טבע אוהל על החוף אדמה בשבילי, ותמיד כייףףף לכייףףף.

כשהתחלתי לקרוא את המסה הזו של דיוויד פוסטר וואלאס חשבתי לעצמי: "בחיי, האיש הזה ממש טרחן ונודניק. נותנים לו כרטיס נסיעה על אוניית תענוגות לקאריביים, משלמים לו על כל הוצאותיו ועוד נותנים לו שכר כדי שיכתוב על חוויותיו במהלך ההפלגה. ולמרות הכל הבנאדם לא מפסיק לקטר ולהתלונן". כך חשבתי בתחילת הקריאה. אך ככל שהתקדמתי והמשכתי בקריאה נכנסתי לראש של וואלאס והתחלתי להבין אותו. כמו פיצוח אגוז קוקוס ומציאת החלק הרך בתוכו, כך פוסטר בגאוניותו מצליח לפצח את המצבים האנושיים המוזרים (חלקם פחות, חלקם יותר) ואת אישיותם של חלק מנוסעי האונייה ולהתמקד בשאלות הנוגעות לבעיות חברתיות, מעמדות, יחסים בינאישיים ובעיות נפשיות ומרתקות. בדייקנות של מדען הוא מגיע לגרעין ההוויה האנושית על האונייה, המסמל את ההוייה האנושית כולה, והוא אף מגדיל ועושה ומתאר את המצבים באופן מדוייק וציורי. הוא מצליח לגרום לקורא לדמיין במוחו את הסיטואציות המשעשעות ומספר את הדברים בשפה קולחת והומור משובח. כל כך משובח, עד שבוקר אחד מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק עד כדי דמעות באוטובוס שלוקח אותי לעבודה, בעוד שאר הנוסעים נועצים בי מבטים תמהים. עד כדי כך צחקתי, שנאלצתי לסגור את הספר ולהפסיק עם הקריאה שמא יזעיקו את המאשפזים מאברבנל... תוך 119 עמודי המסה דיוויד פוסטר וואלאס כבש את ליבי, והפך להיות אחד מהסופרים המסקרנים ביותר. אני בוודאי אחזור אליו בקריאת ספר אחר שלו. רק נותר לי להצטער על העובדה שהוא שם קץ לחייו בגיל צעיר כל כך ולתהות כמה העולם והאנושות הפסידו בלכתו.

גילוי נאות: כסיימתי לקרוא את "נערה עם שיער מוזר" של פוסטר וואלס, והבנתי שזה הספר היחיד שלו שתורגם, אמרתי שכנראה לא אמתין לתרגומים, ואתאמץ ואקרא יצירות שלו באנגלית.
חברה קנתה לי לבקשתי את infinit jest, נרגש אצתי לביתה ברגע שחזרה מארה"ב, כמובן לדרוש בשלומה, אבל בנינו... כדי לשים את ידי על infinit jest המיוחל.
היא הלכה לחדר וחזרה עם ספר עב כרס, גם פתחתי בתקווה שהפונט ענק, ויש המון תמונות, במקום זה גיליתי: 1079 עמודים, עם הערות בתחתית העמוד, לחלק מהערות היו תתי הערות משלהם... הבנתי ביני לבין עצמי שאני כנראה אחכה לתרגומים... או שאתמסר לספר שייקח לי חודשים לקרוא (תחשבו כמה ספרים אתם לא קוראים כשאתם נתקעים על אותו ספר חודשים, מחשבה מבעיתה).

ואיך כל ההקדמה הזו קשורה,
שמחתי לגלות שתורגם ספר נוסף, אך התאכזבתי שהבחירה הייתה זו. ברור שבחירה זו נובעת מניהול סיכונים של ההוצאה לאור, מעין ללכת על בטוח (אם לא יצליח, הרי לא השקענו כל כך הרבה... סה"כ 119 עמודים).

הספר לא רע, אבל לא יצירה חשובה וסופרלטיבים נוספים שאחסוך מכם שנכתבו ב"מאחורה".

בספר וואלס מתאר את חוויותיו משיט תענוגות בין 7 ימים לאיים הקריביים. הוא נשלח לשיט במשימה עיתונאית, ומספר לנו את קורותיו.


הורי השתתפו בקרוז תענוגות כזה לקריבים, אבי אפילו קנה טוקסידו במיוחד לארוחת ערב אחת שאמרו להם שדורשת לבוש רשמי. שמעתי את הסיפורים שלהם: המילה "שפע" חזרה שוב ושוב, וכן "פאר" ו"ענק" ו"ארמון צף". קיבלתי בחילה רק מלהתבונן בתמונות (אבי הוא צלם פתולוגי שמצלם גם את האוכל על צלחתו). חשבתי שוואלס יתאר את הגרוטסקיות האמריקאית, את תרבות השפע, את ה"מגיע לי" ויעשה זו כנראה בדרכו המתחכמת... אז למה לקרוא? כי אולי הוא לא? אולי נכונה לי הפתעה?
הספר מצחיק לפרקים, עצוב לפרקים, הוא עושה את כל מה שחשבתי שיעשה, אבל הוא עושה יותר מזה... הוא מסתכל גם על עצמו, שכן גם הוא תייר אמריקאי, הוא מנסה להבין, הוא עוסק בנושא החופש, והחרדה שלנו מפניו, את זה שחשוב לנו להצטדק לפני שאנחנו "מפנקים" את עצמנו, הפחד מהמוות, מהרקבון, ועוד ועוד.

כל עמוד בספרון טומן בחובו תובנות כאלה ואחרות, נחמד לקרוא את דרך הסתכלותו על העולם, לפעמים מלחיץ, לפעמים משעשע אבל כמעט תמיד... מעמיק.

שורה תחתונה: שיתרגמו כבר את infinit jest או שאעלם מהאתר לחצי שנה, כי לא יהיה לי מה לספר לכם....

אין עונג רב בשיט תענוגות – אומנם השירות הטוטאלי, האטרקציות וחוסר המעש נועדו עבור הפוגה, כמו שהפינוקים וההוד, נועדו לעורר עליונות, אבל כמה אפשר להיות תקוע על ספינה גדושת אנשים (יום? יומיים? שבוע נראה כמעמסה).
היכן ניתן להתרפק על אוושת הגלים? לצלול אל גווני הכחול? ודאי לא בסיפונים התפוסים, או בחדר הפרטי עם הצוהר העגול בדמות צינוק. ההנאה המובטחת בעלונים, היא הנאה מלאכותית, מסחררת עד בחילה – החיוכים המרופטים, הגיחוכים המעושים, ירדפו אותך בכל עבר. להשתעמם בקזינו או בתחרות הכישרונות? זה לא מתקבל על הדעת, עוד חמישה ימים עומדים לפנייך.

תנו לי לשקוט על הסיפון עם החברה, להשתעשע עם החברים, לבהות בגוון הכחול האינסופי, כשברקע מוזיקה וספר על ברכי, אני לא צריך יותר.

וואלאס מצטייר כאדם ששווה להכיר (אם כי מרחוק), יש לו את היכולת לסגל מבט-על באשר לנורמות אנושיות, ולפענחן, בדרכו שלו. יכולת זו ניכרת בהבחנותיו, הערותיו ודימויו המבריקים, בפיכחון הקודר וההומור העוסק בשלל סוגיות - לרבות מוסכמות חברתיות, שיווק פראי ותהיות קיומיות.

באשר לאחרון, אצטט ברשותכם, עבורי (ואולי גם עבורכם), קטע קצר –
"אני בן 33, וההרגשה היא שעבר הרבה זמן, ושהוא ממשיך לעבור מהר יותר ויותר מדי יום. מדי יום ביומו, אני צריך לבחור כל מני בחירות בנוגע למה שטוב וחשוב וכיף, ואז עלי לחיות עם הפקעתן של כל הברירות האחרות שהבחירות האלה מסכלות. ואני מתחיל להבין איך ככל שהזמן יתפוס תאוצה, הבחירות שלי יצטמצמו והסיכולים יתרבו בצורה אקספוננציאלית עד שבשלב מסוים אגיע אל איזו הסתעפות אחת מתוך השפע המורכב של הסתעפויות החיים ושם אנעל ואתקע על אחד השבילים, והזמן יריץ אותי דרך שלבים של קיפאון ודלדול וריקבון עד שאצלול בפעם השלישית, ואיאבק ללא הועיל, והזמן יטביעני, זה נורא. אבל מכיוון שהבחירות שלי הן שנועלות אותי שם, דומה שהדבר בלתי נמנע – אם אני רוצה להפוך לאדם מבוגר, עלי לבחור בחירות ולהצטער על סיכולים ולנסות לחיות איתם"

כמו כן, אציין כי התפעלתי מהגיגיו אודות פרדוקס "חיוך השירות", שטיפת המוח השיווקית, החדרנית הנעלמת, ניד הגלים ועונג ההתעטשות (מסקרן לקרוא את המסה, לפני או אחרי טיול מעבר לים).

כריכת הספר מזכירה מחברת ישנה, שמגעה גס כצמר ברזל. כמו מחברות הביולוגיה הישנות שהשלכת למחסן. נדמה שהיא חוטאת למסה, אולם במחשבה שנייה, יתכן שהיא סמלית – כאילו וואלאס היה ילד בסיור משמים, ואנו זוכים לקרוא את רשומותיו. ובמקרה שלו, מדובר בזכות גדולה.

מומלץ.

אנשים, אני מכריזה בפניכם: אני מאוהבת. ולפני שאתם מתחילים לסרוק את סימניה בחיפושים אחרי הילד/בחור המסתורי, תנו לי להרגיע אתכם: זו התאהבות חד צדדיות, ולא רק מפני שהבחור עליו אני מדברת שם קץ לחייו. אני לא יודעת איך דיוויד פוסטר וואלאס היה מתייחס לחכמולוגית כמוני. באמת שאין לי מושג.
אז אני עומדת לבקר את הספר הזה משתי נקודות מבט: אחת של מילים המאוהבת, שלא נראה לי שהיא מאוד שונה ממילים הרגילה אבל לכו תדעו מה עובר לה בשכל, והשנייה של מילים הביקורתית. מן הסתם, אלו יהיו שתי ביקורות שונות תחת אותה הכותרת, אבל בואו ונסו להתמודד עם הסתירות הפנימיות שלי.

מילים המאוהבת מאוד נהנתה מהספר. אני לא יודעת איך הגעתי לספר, אני חושבת שזה בזכות הביקורת של אלון, אבל בכל אופן - הספר הגיע לרשימת ה"צריך לקרוא מתישהו" שלי.
אהובי החדש, דיוויד פוסטר וואלאס, קיבל כרטיס חינם לשיט תענוגות בקריביים. האדם הנורמלי היה קופץ מאושר ורץ להכין ציוד. חופשה! ועוד בחינם! לא לעשות כלום בזמן שאנשים משרתים אותך! איזה יופי! ווהי!
אבל דפ"ו (מצטערת, דיוויד, השם שלך ארוך מדי, קשה לכתוב אותו כל פעם מחדש) הוא לא אדם נורמלי, ולכן הוא מביט על הדברים בעין חדה. הוא תוהה על הפרטים הקטנים ועל איך המכונה האדירה ששמה "שיט תענוגות" עובדת. הוא מנסה לתפוס את החדרנית בשעת עבודתה ומסתכל על ההתקהלויות ההמוניות מלמעלה. הוא שם לב לכל פרט. הוא מתעד בקפדנות את המסע שלו.
למה התאהבתי בו? כי לעזאזל, ככה אני חושבת, אלא שאני הרבה הרבה הרבה פחות מבריקה ממנו. אוסף ההברקות והתיאוריות הקטנות שדפ"ו מארגן בספר הקצרצר הזה (באמת קצרצר, אבל לקח לי כמה ימים לקרוא ולעכל אותו. חומר חזק, מה שנקרא) הוא פחות או יותר מספר ההברקות שאצליח להפיק במשך כל חיי.
אז מצד אחד זה גורם לרגשי נחיתות, כי אני מחשיבה את עצמי לחכמה, והנה בן אדם הרבה יותר חכם ממני. מצד שני, אחרי שהתגברתי על זה מאוד נהניתי לקרוא. זה כאילו לדפ"ו יש קופסת נעצים והוא נועץ נעץ בכל חור הכי זעיר בתדמית המושלמת של שיט תענוגות.

וכאן נכנסת לתמונה מילים הביקורתית/קוטלת, מה שתרצו, ומספרת על החלק השני של חווית הקריאה שלי. קודם כל, הספר הזה גרם לי להרגיש מאוד חכמה, ואני די בטוחה שגם להיראות מאוד חכמה, כי הוא מסייע ליצירת תדמית של נערה חכמה שקוראת ספרות איכותית. דאגתי להניח אותו על השולחן שלי בבית הספר כך שהשדרה פונה למורה, וגם מדי פעם לפתוח אותו ולקרוא מתחת לשולחן, כי התדמית מחייבת.
אבל בערך בשני-שליש הספר התחלתי לתהות איפה זה נגמר. כי כמה אפשר לחפור (ואם אני, בתור חפרנית אמנית שהפכה את חפרנות הוואטסאפ למקצוע, אומרת שמשהו הוא חפירה - אז הוא באמת חפירה. סמכו עליי.) על שיט תענוגות? ולמה דפ"ו הנודניק הזה לא יכול סתם ליהנות מהחיים, לשים את השכל בצד לכמה לילות ופשוט להתרווח בכיסא הנוח שליד הבריכה בלי לחשוב על זה ששוב פעם לקחו לו את המגבת החדשה לגמרי שהוא בדיוק קיבל לפני כמה דקות?

אז לדעת מילים הביקורתית/קוטלת, הספר הזה יכול להיות מוצלח בתור סיפור קצר של 50 עמודים. אפשר לחתוך כמה הערות שוליים מאוד מעצבנות. חצי מהספר בערך הוא הערות שוליים, כתובות בכתב קטנטן וממוספרות. לפעמים צריך להעביר עמוד רק בשביל לקרוא את הערת השוליים. ולפעמים יש הערת שוליים על הערת השוליים, שזה כבר באמת מעצבן. אם יש לך מה להעיר, תחשוב טוב על מה שיש לך להגיד ותתמצת את זה להערת שוליים אחת. אפשר גם להשתמש בסימני הפיסוק הנחמדים האלה ( ו-), שאחד מתפקידיהם הלשוניים הוא לסמן הערת אגב.

או, וואו, בסופו של דבר הביקורת הזו יצאה מאוזנת לגמרי. לא הייתי בטוחה איזו מילים תחפור יותר.
אבל השורה התחתונה, ואני די בטוחה שכל הקולות הפנימיים שלי יסכימו איתי, היא שהספר הזה שווה קריאה. הוא יכול להיות מאוד מייגע אם לא מצליחים להתרגל לסגנון. ובכל זאת, אם נכנסים לקצב ומבינים את הרעיון, מרוויחים כמה שעות קריאה ועיכול שגורמות לכם להיות מדוכאים ועליזים, לגחך בצורה מביכה וגם לתהות איך אתם נראים בעיני אנשים מבחוץ. אני גם די משוכנעת שלא תסתכלו על הנופש הבא שלכם באותו אופן.
ואם אפשר להגיד משהו קטן משלי: לדעתי העיקר בנופשים היה ונשאר פשוט ליהנות מהחיים, גם אם זה אומר שצריך להפחית קצת (או הרבה) ברמת הביקורתיות שלכם.