אנשים, אני מכריזה בפניכם: אני מאוהבת. ולפני שאתם מתחילים לסרוק את סימניה בחיפושים אחרי הילד/בחור המסתורי, תנו לי להרגיע אתכם: זו התאהבות חד צדדיות, ולא רק מפני שהבחור עליו אני מדברת שם קץ לחייו. אני לא יודעת איך דיוויד פוסטר וואלאס היה מתייחס לחכמולוגית כמוני. באמת שאין לי מושג.
אז אני עומדת לבקר את הספר הזה משתי נקודות מבט: אחת של מילים המאוהבת, שלא נראה לי שהיא מאוד שונה ממילים הרגילה אבל לכו תדעו מה עובר לה בשכל, והשנייה של מילים הביקורתית. מן הסתם, אלו יהיו שתי ביקורות שונות תחת אותה הכותרת, אבל בואו ונסו להתמודד עם הסתירות הפנימיות שלי.
מילים המאוהבת מאוד נהנתה מהספר. אני לא יודעת איך הגעתי לספר, אני חושבת שזה בזכות הביקורת של אלון, אבל בכל אופן - הספר הגיע לרשימת ה"צריך לקרוא מתישהו" שלי.
אהובי החדש, דיוויד פוסטר וואלאס, קיבל כרטיס חינם לשיט תענוגות בקריביים. האדם הנורמלי היה קופץ מאושר ורץ להכין ציוד. חופשה! ועוד בחינם! לא לעשות כלום בזמן שאנשים משרתים אותך! איזה יופי! ווהי!
אבל דפ"ו (מצטערת, דיוויד, השם שלך ארוך מדי, קשה לכתוב אותו כל פעם מחדש) הוא לא אדם נורמלי, ולכן הוא מביט על הדברים בעין חדה. הוא תוהה על הפרטים הקטנים ועל איך המכונה האדירה ששמה "שיט תענוגות" עובדת. הוא מנסה לתפוס את החדרנית בשעת עבודתה ומסתכל על ההתקהלויות ההמוניות מלמעלה. הוא שם לב לכל פרט. הוא מתעד בקפדנות את המסע שלו.
למה התאהבתי בו? כי לעזאזל, ככה אני חושבת, אלא שאני הרבה הרבה הרבה פחות מבריקה ממנו. אוסף ההברקות והתיאוריות הקטנות שדפ"ו מארגן בספר הקצרצר הזה (באמת קצרצר, אבל לקח לי כמה ימים לקרוא ולעכל אותו. חומר חזק, מה שנקרא) הוא פחות או יותר מספר ההברקות שאצליח להפיק במשך כל חיי.
אז מצד אחד זה גורם לרגשי נחיתות, כי אני מחשיבה את עצמי לחכמה, והנה בן אדם הרבה יותר חכם ממני. מצד שני, אחרי שהתגברתי על זה מאוד נהניתי לקרוא. זה כאילו לדפ"ו יש קופסת נעצים והוא נועץ נעץ בכל חור הכי זעיר בתדמית המושלמת של שיט תענוגות.
וכאן נכנסת לתמונה מילים הביקורתית/קוטלת, מה שתרצו, ומספרת על החלק השני של חווית הקריאה שלי. קודם כל, הספר הזה גרם לי להרגיש מאוד חכמה, ואני די בטוחה שגם להיראות מאוד חכמה, כי הוא מסייע ליצירת תדמית של נערה חכמה שקוראת ספרות איכותית. דאגתי להניח אותו על השולחן שלי בבית הספר כך שהשדרה פונה למורה, וגם מדי פעם לפתוח אותו ולקרוא מתחת לשולחן, כי התדמית מחייבת.
אבל בערך בשני-שליש הספר התחלתי לתהות איפה זה נגמר. כי כמה אפשר לחפור (ואם אני, בתור חפרנית אמנית שהפכה את חפרנות הוואטסאפ למקצוע, אומרת שמשהו הוא חפירה - אז הוא באמת חפירה. סמכו עליי.) על שיט תענוגות? ולמה דפ"ו הנודניק הזה לא יכול סתם ליהנות מהחיים, לשים את השכל בצד לכמה לילות ופשוט להתרווח בכיסא הנוח שליד הבריכה בלי לחשוב על זה ששוב פעם לקחו לו את המגבת החדשה לגמרי שהוא בדיוק קיבל לפני כמה דקות?
אז לדעת מילים הביקורתית/קוטלת, הספר הזה יכול להיות מוצלח בתור סיפור קצר של 50 עמודים. אפשר לחתוך כמה הערות שוליים מאוד מעצבנות. חצי מהספר בערך הוא הערות שוליים, כתובות בכתב קטנטן וממוספרות. לפעמים צריך להעביר עמוד רק בשביל לקרוא את הערת השוליים. ולפעמים יש הערת שוליים על הערת השוליים, שזה כבר באמת מעצבן. אם יש לך מה להעיר, תחשוב טוב על מה שיש לך להגיד ותתמצת את זה להערת שוליים אחת. אפשר גם להשתמש בסימני הפיסוק הנחמדים האלה ( ו-), שאחד מתפקידיהם הלשוניים הוא לסמן הערת אגב.
או, וואו, בסופו של דבר הביקורת הזו יצאה מאוזנת לגמרי. לא הייתי בטוחה איזו מילים תחפור יותר.
אבל השורה התחתונה, ואני די בטוחה שכל הקולות הפנימיים שלי יסכימו איתי, היא שהספר הזה שווה קריאה. הוא יכול להיות מאוד מייגע אם לא מצליחים להתרגל לסגנון. ובכל זאת, אם נכנסים לקצב ומבינים את הרעיון, מרוויחים כמה שעות קריאה ועיכול שגורמות לכם להיות מדוכאים ועליזים, לגחך בצורה מביכה וגם לתהות איך אתם נראים בעיני אנשים מבחוץ. אני גם די משוכנעת שלא תסתכלו על הנופש הבא שלכם באותו אופן.
ואם אפשר להגיד משהו קטן משלי: לדעתי העיקר בנופשים היה ונשאר פשוט ליהנות מהחיים, גם אם זה אומר שצריך להפחית קצת (או הרבה) ברמת הביקורתיות שלכם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
