ביקורת ספרותית על צללים צרובים - סאגה - רומן הסטורי מאת קמילה שאמזי
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 11 במאי, 2013
ע"י נצחיה


אפשר להתחיל בתהיה. אם על הספר יש המלצה חמה של סלמן רושדי, ואם את הספר של הממליץ ("ילדי חצות") לא אהבתי, מה זה אומר על ההמלצה? לא בהכרח אומר משהו. כבר ראיתי ספרים עם סופרלטיבים על הכריכה והם דווקא היו טובים.

מילדותי, אחד הספרים שאהבתי ושהשפיעו עלי היה ספר בשם "סדקו רוצה לחיות", על נערה שנפגעה מהפצצה הגרעינית שהוטלה על הירושימה, חלתה במחלת קרינה, ובמהלך האישפוז שלה ניסתה לייצר אלף עגורי אוריגמי, וזאת כדברי אמונה עממית הגורסת שקיפול כזה מביא להחלמה. סדקו לא הספיקה, ומתה קודם לכן, אבל היא ועגוריה, הסיקור, הספר שנכתב, עוררו תהודה בינלאומית ומודעות למוראות של הפגזה גרעינית. בשנה שעברה, כשהבת שלי היתה חולה בצורה מיסתורית במהלך כל שנת י"ב שלה, וגם רצתה לסיים את הבגרות באומנות, היא לקחה את מוטיב עגור האוריגמי, ויצרה בעזרתו את פרוייקט הסיום שלה, שתיאר את תחושותיה התקועות בעוד חברותיה פורשים כנפיים ועפים אל חיי הבגרות שלהם.

כשלקחתי את "צללים צרובים" מהסיפריה, ציפיתי להתרגשות דומה לזו שאפפה את קריאת "סדקו רוצה לחיות". אולי בשל ציורי הציפורים הגדולות (עגורים?) על העטיפה. ובתחילה זה באמת היה ככה. סיפור אהבה של הירוקו טנמה, יפנית המתגוררת בהירושימה, וקונרד וייס, צעיר ממוצא גרמני המתגורר בעיר. סיפור הנקטע באבחת פצצה אחת, המותירה מקונרד רק צללים צרובים על סלע, ומהירוקו שבר כלי מלא כוויות ונגוע קרינה.

כך זה מתחיל. הירוקו השבורה מגיעה להודו, אל אחותו של קונרד ובעלה הבריטי. שם היא פוגשת את סג'אד, מתאהבת בו, ואז הסיפור מתחיל להדרדר. סיפור האהבה של סג'אד והירוקו פורח על רקע סיום המנדט הבריטי בהודו. הם מתחתנים, אך נאלצים לעקור למדינה הטריה פקיסטן, בה הם משתקעים ובה נולד בנם בעל השם הבלתי אפשרי ראזה קונרד אשרף. ואז עוברת העלילה אל ראזה וסיבוכי האישיים והלאומיים בפקיסטן של שנות השמונים, וממנה אל ניו יורק של שנות האלפיים והמגדלים הקורסים.

את רוב הספר לא אהבתי. חוט העלילה קלוש, ומחבר מאורעות היסטוריים שאולי מתחברים לכותבת פקיסטנית, אבל בעיני הם שונים מהותית זה מזה. רוב הדברים מסופרים בדיעבד, עם המון תזכורות אחורה ופלאשבקים, ואני שונאת כתיבה מהסוג הזה. הדמויות לא מאוד מפותחות, ולא ברור מה התמה המרכזית בסיפור, ואם בכלל ישנה כזאת. נראה שבעיקר נעשה ניסיון להקביל את ההפצצה הגרעינית על נגסקי עם מתקפת הטרור של אלקעידה על מגדלי התאומים, במין מסר של רצון לשלום עולמי ובר קיימא. אבל אם לצורך זה צריך להעביר יפנית ילידת נגסקי אל ניו יורק דרך פקיסטן (כדי לאפשר לבן שלה להזדהות עם אפגניסטן), ולהאריך את ימיה ושנותיה, הרי שהסיפור נקרא מאולץ מאוד.

הכריכה עדיין יפה מאוד. זה לא השתנה.
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה (לפני 6 שנים ו-1 חודשים)
זה בדיוק עניין הטעם והריח אני מניחה שספרים שונים מהדהדים לאנשים שונים בצורות שונות. באופן כללי קשה לי עם סאגות, כי העברת העניין מדמות לדמות ומדור לדור, היא הרבה פעמים תלושה. יש צורך בעוגן חזק, או בתמה משמעותית לספר כדי שההעברה תהיה טובה. כך שבעיני לא היה רושם עמוק, ולא תחושת המשכיות, אלא יותר תחושת התפזרות וחוסר מיקוד.
חני (לפני 6 שנים ו-1 חודשים)
חבל לי שלא אהבת זה אחד הספרים המצויינים שקראתי בשנים האחרונות,ולמרות שקראתי אותו די מזמן הוא השאיר בי רושם עמוק.אהבתי שהוא חוצה תרבויות עמים שפות סוג של יריעה אנושית והסטורית שנמשכת על פני כמה דורות.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ