ראשון או שלישי. זו תמיד השאלה הראשונית. האם הכותב עושה זאת בגוף ראשון או בגוף שלישי. גוף ראשון נשמע יותר אמין, גוף שלישי יותר קל לתיאור ולסיפור וליצירת קול. ואם זה ספר בלשי שנכתב בגוף ראשון - על אחת כמה וכמה. קשה מאוד לכתוב מותחן בלשי בגוף ראשון, כי חלק מהותי בסוגה הוא להשאיר את הקלפים פתוחים כלפי הקורא כך שהוא יוכל לנחש בעצמו את פתרון התעלומה. מספיק מהר כדי להיחשב חכם בעיני עצמו, אבל לא יותר מדי מהר כדי להשתעמם בקריאת הספר. אין פלא שאם כבר סופר בוחר לכתוב את המותחן הבלשי שלו בגוף ראשון, אז הוא עושה את זה בתור הווטסון ולא בתור השרלוק עצמו. כך אפשר להעלים מספיק פרטים בלי להיכנס למלכודות מלאכותיות כמו "ואז לקחתי חפץ כלשהו והכנסתי אותו לתיק".

מותחן בגוף ראשון, מפי הבלש עצמו. כבר זו התחלה מקורית. אה, והוא ישראלי. ארז בראון - נשמע ישראלי מאוד, נכון? - חוקר פרטי, מתעד בגידות של בני זוג ומסייע להם במשפטי הגירושים המסובכים שלהם, בן ארבעים, גרוש בעצמו, אב לשניים וממורמר על החיים באופן כללי. התיקים שמגיעים לידיו די שגרתיים ובנאליים, אלא שיום אחד מגיעים למשרד הורים חרדים מחסידות מוכרת ומבקשים שיעזור להם לאתר את הבת הבוגרת שלהם. כאן הדברים מסתבכים קצת יותר, בעיקר כי הם לא בתחום הטיפוסי שבראון יודע לטפל בו בצורה שגרתית, אבל גם מסיבות שנוגעות ללקוחות עצמם ולחוסר ההחלטיות שלהם.

הספר יצא לאור לפני חמש עשרה שנים או מששהו כזה, שמעתי עליו הרבה כאן באתר, בעיקר כי דוידי נוהג (או נהג) לגלוש כאן. הוא גם מופיע בהופעת אורח בספר עצמו. אני לקחתי אותו בספרייה כשחיפשתי מהר מהר ספרי מתח עבור בן הזוג, ועוד כאלה שהוא לא קרא עדיין, והוא (כלומר הספר) היה במצב חדש לחלוטין, כאילו אף אחד לא נגע בו. מה שכמובן אני לא באמת יכולה לדעת. הוא ישראלי מאוד, תל אביבי מאוד, קצבי מאוד וגם קצת מיוזע. אני לא יודעת אם זה ספוילר או לא, אבל התחושה שלי היא שהוא נזנח באמצע, הסתיים עם סימן שאלה ובלי לפתור את התעלומה. אולי נמאס לו, ואולי לא ממש הבנתי. יחד עם זאת, בקטיגוריה של הבלשים המקומיים שלנו - ליזי בדיחי ופקד אוחיון, בטח של אברהם אברהם - ארז בראון בהחלט עומד בליגה.

שם הספר הוא "המנהרה" אבל זו לא מנהרה בתמונה, למרות שקצת דומה. על כריכת הספר נמצאת תמונת יצירה בשם "הרוטב" של אמן בשם ג'יימס רוזנקוויסט. וכמו בכל פעם שיש תמונת אמנות על כריכת ספר, היא מזמנת פרשנות על הכתוב ועל העלילה. ספציפית כאן יש לתהות מהו הנוזל הזה שזולג לו ולאן הוא נשפך ומה, אם בכלל, אוסף אותו בסוף.

מעשה בצבי לוריא, מהנדס כבישים בדימוס, אדם בן שבעים ושתיים, כמעט שלוש, נשוי לרופאת ילדים שעוד עובדת במרפאת החוץ של בית החולים ושמה לא מוזכר. הכל בסדר עם מר לוריא, חוץ מזה שלפעמים הוא שוכח מילה או שתיים, ולא מצליח להיזכר בשמות, בעיקר אם הם פרטיים. וגם לזכור את קוד ההתנעה של המכונית הוא לא תמיד זוכר ויש לו רעיון כזה, לכתוב את השמות בפנקס, או על כף היד, ואולי אפילו לקעקע את קוד המכונית. כי ידידנו לוריא מתבשר שהוא לוקה במחלת הדמנציה, והשכחה הקטנה זעיר פה וזעיר שם תלך ותתרחב עד שתבלע את כל זכרונו של לוריא. ואדם בלי זיכרון - האם הוא יכול להחשב אדם? לכל איש יש שם, הוא יודע בוודאות שיש, אבל הוא שוכח, או מבלבל יוסף עם יעקב, יוחנן עם יונתן, וכך הלאה, ולפעמים הטעות והבלבול חמורים יותר מההשמטה.

לא רק צבי מחפש מזור עבור בעיות השכחה המתגברות. אשתו באה לעזרתו ומצמידה אותו למהנדס צעיר, בן של קולגה, ושמו עשהאל, והשניים נודדים ברחבי הדרום בחיפוש אחרי תוואי נכון והוגן וצודק לכביש שהצבא ביקש, תוואי שלא יחריב עיירה נבטית קדומה, ולא יחריד ממקומם שלושה שוהים בלתי חוקיים שהתיישבו בה. כדרכו של יהושע וכדרכם של סופרים ישראלים גם קשרי משפחה נכנסים לסיפור. אמנם יחסית לספרים אחרים מדובר בכמות מצומצמת של דמויות, ובכל זאת אנחנו פוגשים גם את הבן הדואג הגר בצפון הרחוק, את הבת הגרה קרוב ואת הנכד, כמו גם את החבר של הנכד ואת אימו - הלא היא נוגה נגנית הנבל שקופצת לביקור אורח מרומן אחר של יהושע, הניצבת.

כך הולך לא הספר בנתיבי ההזדקנות העצובים של גיבורו, לתושייה שעוזרת לו להתגלגל תמיד לכיכר רבין ומשם להיזכר ברב שעל שמו הרחוב שבו הוא גר ובמספר הבית. אנו לומדים להכיר מקרוב את המודעות וחוסר המודעות להדרדרות, את ההומור המלווה, את רישיון הנהיגה שנשלל, וגם את העדויות שחורטטו בביטחון רב והצליחו להעמיד מנהרה על תילה. כדרכו של א"ב יהושע הגיבור מגיע בסצנות הזויות למקומות מוזרים וחלומיים ונתקע בהם, הוא פוגש אבני דירה בסכסוך הערבי ישראלי המלווה את כל ספריו, ברמת העלילה הפשוטה וברמת האלגוריה. כמו תמיד בספריו של יהושע הגיבורים נקראים באופן תדיר על שם מקצועם או פונקציה כלשהי הקושרת אותם לעלילה או לגיבור, לעיתים רחוקות יותר בשמם, אלא שבספר הזה ההשמטה כואבת מתמיד.

ספר כתוב טוב, וחבל שהוא כל כך עצוב. הוא לא באמת עצוב, ויש גם בדיחות על הדרך, ואפילו בדיחת שואה אחת טובה, ובכל זאת הוא עצוב כי זו המציאות שהוא משקף שעצובה כל כך.

נתחיל עם ספרייה לעם, כי העותק שהגיע אלי הוא מהגירסה המקורית של הספר, ולא זה שעטיפתו המחודשת מופיעה באתר. וכך מודפס שחור על גבי צהבהב: "כל אחד מ-12 הספרים המובחרים המתוארים לעיל ראוי להופיע במהדורה יקרה. הספריה לעם שתפוצתה מתקרבת לשלושים אלף עותקים בחודש, יכולה להגישו לך במחיר חתימה שווה לכל נפש - ל י ר ה א ח ת ב ל ב ד - בלי לוותר על הנייר המשובח, ההדפסה המעולה, העטיפה האמנותית. חותמים בודדים המעדיפים לקבל את הספרים באמצעות הדואק יוסיפו על מחיר החתימה בסך 12 ל"י דמי משלוח בסך 2 ל"י. מחיר כל ספר בודד בסדרה זו מ-1.50 ל"י עד 2 ל"י".

בדף שקדם להודעת המכירה הזאת ישנה רשימה לא של 12 ספרים אלא של 84 ספרים שיצאו עד מרץ 1965 בהוצאת הספרייה. עברתי על הרשימה ואני קראתי מתוכה 10 או 11. אני לא יודעת מה זה אומר, אם בכלל. אולי שישים שנים הם מספיק זמן לא רק להתבלות של הספרים אלא גם להעלמותם. איך שלא יהיה הספריה לעם היא אכן מיזם חשוב גם בזמינות של הספרים אבל בעיקר בפורמט הנוח, כזה שנכנס לכיס של כל גבר (בבגדי נשים לרוב אין כיסים) ולכן זמין לקריאה גם במהלך יום, בדרך אל העבודה, בחזרה ממנה, בתור לרופא או בזמן טיול.

גם ספריות הרחוב יוצרות זמינות של ספרים, ואת הספר הזה מצאתי אצל אחותי. בעקבות מגוריה בירושלים באיזור שופע ספריות רחוב, הפך הבית שלה למיני ספרייה בפני עצמה, היא וילדיה לוקחים ספרים מכאן ומשם, והספרים מצטברים להם. אז זה היה ספר שהיא המליצה עליו מאוד, ומעולם לפני כן לא שמעתי את שמעו.

האחים אלברטו ומיקול פינצי-קונטיני הם חלק ממשפחה מסתגרת בעיירה איטלקית ושמה פרארה. את ההסתגרות שלהם מפני הקהילה היהודית ובכלל הם פורצים רק לאחר ששלטון הנאצים שלח את ממשלתו של מוסוליני השותף לאסור כניסה של יהודים לשלל מוסדות תרבות וספורט, ובצורה ספציפית יותר, סגר את שערי מועדון הטניס האהוב על האחים. ביוזמה ספונטנית הם פותחים מועדון משלהם בגן הענק שהוא חלק מהאחוזה המשפחתית ומזמינים מספר צעירים מנודים, בהם גם המספר של הספר הזה. באופן צפוי המספר מתאהב במיקול והסיפור הוא סיפור ההתאהבות, שזור בעננים הכבדים של ערב מלחמת העולם השנייה, ומסופר בדיעבד לאחר שהמספר נכלא ושוחרר ורוב הדמויות בספר כבר לא בין החיים.

זה ספר קטן, מינורי, כן מאוד, שהוא סיפור התבגרות וסיפור אהבה נכזבת ואולי גם סיפור על אותו חלק מיהדות איטליה על מנהגיה הייחודים שאבדו לנצח, הריהוט המקובל ושאינו, הדרך בה חגגו חגים והגיעו לבית הכנסת גם מי שלא היו דתיים באורח מוצהר, מונחים ומילים ייחודיים ועוד.

"היהודים החלשים הושמדו ואלה שנותרו היו עשויים מברזל, אך מסתבר שאף הם אנשים שבורים. צרותיהם צפות ועולות עתה. בעוד מאה שנה יתוארו הגיטאות מן הסתם באורח אידיאלי, וייווצר הרושם שרק קדושים חיו שם. אין שקר גדול מזה. ראשית, כמה קדושים קמים בדור אחד? שנית, רוב רובם של היהודים האדוקים הושמד. ואלה שנותרו בחיים השתוקקו לחיות בכל מחיר. בגיטאות שונים הם אפילו ניהלו קאברטים. אתה יכול לתאר לעצמך איזה קאברטים! היה עליך לדרוך על גופות מתים כדי להמשיך לחיות."

לפני שאני אמשיך בתיאור התוכן והעלילה של הספר הזה, אני חייבת לתת תיאור של המצב שבו הוא הגיע אלי. צהוב מיושן, כריכתו הרכה מקומטת ומודבקת בדבק-נייר מתקלף של ספריות שעליו בכתב יד האותיות בשב וחלק משם הספר. בכריכה הפנימית יש דף החזרה ישן שעליו פעם ספרניות החתימו תאריך החזרה בחותמת סגולה. תאריכי ההחתמה פזורים בין 23 במרץ 1998 ועד 29 באוקטובר 2005. בצד יש גם כיס נייר שבו לפני כן היו מכניסים כרטיס השאלה מנייר. ומדבקת ברקוד חדשה יותר. על הדף הזה גם כתוב בעיפרון המספר הקטלוגי של הספר 437/1 ובעט "ספר טוב". העמוד הבא הוא השער של הספר ועליו יש חותמת של עיריית ירושלים - אגף הספריות העירוניות סניף קריית יובל, מספר 509,323 ועוד מספר כתוב בעט /941452. בדף המודפס עם שם הספר באנגלית מוזכר שהוא יצא לאור בשנת 1979 (כלומר לאחר שבשביס זינגר זכה בפרס נובל לספרות), וההדפסה השתים עשרה בשנת 1990, אך לא מוזכרת שנת ההוצאה המקורית של הספר בשפה בה הוא נכתב, שאני לא יודעת אם היא יידיש או אנגלית. הדפים צהובים, כמובן והגופן קטן, ומעבר לזה הם מסומנים בעיפרון, בדרך שבה עולים שלא יודעים את השפה מסמנים מילים קשות ומתרגמים אותן, ובדרך נוספת שבה אימי המורה לספרות היתה מסמנת משפטי מפתח בטקסט וכותבת בצד נקודות להדגשה אצל הקוראים. לא ברור אם מי משואלי הספר בספרייה ההין להוסיף סימונים כאלה על ספר מושאל, ואולי אלה סימונים לגלגוליו מאז הוצא מהספרייה, כדרך שעושים בספרים ישנים שכריכתם רכה ומקומטת משימוש ודפיהם צהובים מיושן. ויש על הדפים גם כתמי קפה וכתמים אחרים מפעם לפעם. בקצרה, הספר עבר הרבה בחייו, וזה משפיע בוודאות על רצונו של אדם לקחת לידיו ולקרוא.

כריכת הספר מתארת ערימת קש במקום שנראה חשוך ואולי הרוס, ומהערימה יוצאת אל חזית הספר יד גברית ועליה שלוש טבעות זהב. וזה הסיפור. הרמאן ברודר, ניצול שואה שהוחבא במתבן על ידי המשרתת הפולניה ששירתה בביתו, נמצא עכשיו בניו יורק והוא מחובר בעבותות לא לאישה אחת אלא לשלוש. האחת היא יאדוויגה הגויה שהצילה אותו ומנהלת עבורו משק בית בקוני איילנד. השנייה היא מאשה, יהודייה סוערת ונשואה שנפרדה מבעלה וחיה עם אימה האדוקה בברוקלין. השלישית קמה מהמתים עם תספורת טובה וציפורניים צבועות, הלא היא תמרה אשתו החוקית עוד מפולין, שהצליחה להנצל, גם אם לא להציל את שני הילדים שלהם. תומכי פוליאמוריה ברשתות מקבלים תמיד את התמיהה הבסיסית - מאוד קשה לנהל מערכת יחסים אחת, איך אפשר לנהל שתיים או שלוש במקביל? והרמאן הוא מוכשר והוא מצליח. הוא עובד בצורה לא חוקית כסופר צללים של רב, ומספר לנשותיו שהוא בנסיעות עבודה. הן יודעות ולא יודעות זו על זו, וזה עובד, עד שכבר לא. והספר כולו הוא תאונת דרכים אחת גדולה המצויירת אל מול הקורא לפרטי פרטיה.

בשביס זינגר לא צריך את השבחים שלי. הוא מיטיב לכתוב ויעיד על כך פרס נובל שקיבל וגם סתם ככה פרסומו ואהדתו ברחבי העולם היהודי ושאינו יהודי. בספרו "בית הדין של אבא" מספר בשביס זינגר על אביו הדיין בעיירה היהודית בפולין ועל סיפורי הנישואים, הגירושים והבגידות שהגיעו לאוזניו. כך שאין אלה מוראות השואה שגורמים להרמאן להתנהל כפי שהוא מתנהל, הוא היה נוהג לשקר ולבגוד גם לפני זה, וזה גם מה שתמרה אשתו החוקית אומרת לו. בין לבין הוא באמת מנסה להיות אדם טוב. אולי לחזור אל מנהגי היהדות האדוקים, אולי להפוך להיות צמחוני, כי לא מוסרי בעיני לשחוט חיות. והוא מתפלסף לעצמו. לא רק הוא, אלא כמעט כל הדמויות בספר הוגות בענייני טוב ורע, ראוי ושאינו, שכר ועונש, מה מפריד את הנאצים משאר בני האדם והאם לא כולם נאצים בפוטנציה. וזה נשאר בשאלה. ספר כתוב יפה ומאוד קשה, דווקא כי הוא מראה אנשים בקווי השבר שלהם.

בכלל לא תכננתי לקרוא את הספר הזה. מצאתי אותו, עם העטיפה המועתקת מאחד המותחנים של פ"ד ג'יימס, בספרייה השיתופית במשרד, וליקטתי אותו כי ידעתי שיהיה חג-שבת ארוך שבו יהיו אצלי שלוש מבנותיי, אחת מהן עדיים מחלימה מלידה, וספר רומנטי וקליל יכול להתאים. אלא שבמהלך השבת נסוב הדיון בבית על הייט על הספר הזה (אחד כבר קרא, שנייה היתה במהלך הקריאה והיא ידועה בקריאת הר הגעש שלה) עד כדי כך שהייתי חייבת לקרוא כדי לבדוק על מה הם מדברים.

ובכן כדי לקצר את האורך אומר שהם צודקים.

כדי לפרט יותר, אומר שיש כאן ניסיון לעלות על נוסחה ידועה למתח ומסתורין. הנוסחה כוללת אחוזה מבודדת שמתכנסים אליה אנשים רנדומליים באמצעות זימונים מפוקפקים. ואז "לפתע" אין קליטה, יש מזג אוויר גרוע ואין חשמל, כל המכוניות נעלמו ומוראות מזג האוויר מונעות הגעה רגלית לכפר הסמוך והזעקת עזרה. עוד חלק מהנוסחה זה פער של דור ומאבק ירושה על אותה אחוזה, וכמובן סיפורי אהבה, משולש, מרובע, מחומש אם אפשר - כמה שיותר יותר טוב.

אז סיידי, שחקנית די מובטלת מקבלת הזמנה כזאת, לשחק תפקיד "אורחת" במשחק מתח בלשי שבו לה משלמים עבור התפקיד, ואילו אורחים אחרים משלמים עבור החוויה. היא מקבלת מזוודה עם בגדים יקרים וכן את פירוט התפקיד והסעה למקום. במקביל ולסירוגין אנחנו חוזרים בזמן לסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, זמן בו בת', יתומה משני הוריה, בת 15, מועברת למשפחה שגרה באחוזה, המעבירה היא דודה שלה קרוליין, ובאחוזה גרים מרקוס וליאונורה והבת שלהם נינה שהיא בת גילה של בת'. באופן מוזר ומפתיע בכל פעם שהסבא, אביו של מרקוס, מגיע נינה חולה ובת' מתבקשת למלא את מקומה.

עוד חלק ששתוך לסירוגין הוא וידוי של דמות שאנחנו לא יודעים מי היא ובאיזה זמן היא מתקיימת, וזה לכאורה מה שיוצר את המתח. אני יכולה להבין את מי שנהנה, אבל בשבילי היו יותר מדי חורים בעלילה, ובסוף הכל יותר מדי הסתדר יחד. נותרה רק הכריכה המאוד יפה, אבל גם היא מועתקת, אז באמת חבל.

אז על הספר הזה יש עשרים ביקורות, רובן הגדול נכתב לפני חמש עשרה שנים, סמוך לזמן שהספר יצא לאור. אם לשפוט על פי הביקורות, כנראה שאירן היתה הרבה פחות מעניינת ומסקרנת, והרבה פחות רלוונטית לחיים היומיומיים ממה שהיא כרגע בשבילי. אני מודה ומתוודה שלו הספר היה מתגלגל לידי אי אז בשנת 2011 או 2012 סביר שלא הייתי טורחת לפתוח ולקרוא אותו, ואם כן כבר הייתי לוקחת אותו לידי ומתחילה לקרוא, הרי שהייתי סוגרת מהר יחסית, מוכרעת תחת עומס המושגים הפרסיים הזרים לחיי.

השנה 2026, ליקטתי את הספר בספריית רחוב, וקראתי אותו בחג השבועות, כמעט שנה אחרי מתקפת עם כלביא הלוא היא אירן1, שלושה חודשים אחרי פרוץ מתקפת אירן2, בזמן המתנה להתפתחות לא ידועה, אם מתקפה נוספת על מתקני הגרעים באירן או שמא הסכם שישאיר את משטר האייתולות על כנו. כך שאני אחרי קריאה מסיבית בפיד אירן בטוויטר ומכירה מושגים כמו בסיג' או נורוז, וכן את סיפורם של גולים אירניים שעכשיו מתאספים סביב איש משפחת השאה רזא פהלווי בתקווה למהפכת נגד וחילופי שלטון באיראן.

אזאר נאפיסי, אירנית גולה, מרצה לספרות החיה בארצות הברית, כתבה ממואר על בית הוריה, חייה וזכרונותיה מילדות, התבגרות ובגרות באירן. היא לא ממוקדת, טוענים המבקרים. חבל שכתבה על פוליטיקה, היא היתה צריכה לכתוב רק על חייה האישיים. ואולי רק על פוליטיקה. ובכלל, אומרות ביקורות אחרות, אני לא אוהבת ספרים מהסוג הזה. ובכן, כמובן הכל עניין של טעם, אבל זה טבע הכתיבה, ואזאר אכן מערבבת את האישי והפוליטי. איך היא יכולה אחרת? אביה היה ראש עיר, ואחר כך ישב בכלא תחת שלטון השאה. איך זה רק אישי ולא פוליטי? בזמן שהוא ישב בכלא היא התחתנה, ואמא שלה הפכה להיות חברת פרלמנט. לאחר מכן הוריה לא התגרשו למרות שזה היה הצעד ההגיוני מבחינה אישית, אבל לא תואם את דמויותיהם הפוליטיות. איך אפשר להפריד בכלל?

ואזאר לא מפרידה. היא גם לא מפרידה ספרות או תרבות בכלל. כילדה חובבת סיפורים היא גדלה תחת הרושם של סיפורי המיתולוגיה האירנית שסיפר לה אבא שלה, ואלה עיצבו את עולמה. כך גם הנרטיבים הסותרים של אמא שלה ואבא שלה באשר לנסיבות שבהן הם חברו יחד והפכו לזוג ואחר כך למשפחה. כי זה בעצם הסיפור של אזאר - סיפור על איראן תחת משטר השאה, ועל המהפכה האיסלאמית באירן, ובעצם סיפור על הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, ועל הצורך בסיפור כדי לחבר את החיים יחד. אביה, כך מספרת אזאר, כתב ספר ביוגרפי. בטיוטה הראשונה שאותה היא קראה רק לאחר מותו, הופיעו סיפורים אישיים רבים. בספר הרשמי הסיפורים לא מופיעים. חברים ויועצים שכנעו אותו להוציא אותם ולכתוב ביוגרפיה שהיא רק פוליטית. הספר הזה, אומרת אזאר, נקרא מלאכותי ומשעמם. אולי לכן היא כותבת את הסיפור שלה בצורה אחרת, צורה שבה האישי הוא גם הפוליטי, כי ככה זה החיים.

הסיפור מעניין, לפחות עבורי. אזאר מסתכלת על הוריה ומציגה מצג מורכב של אב ואם שלא הסתדרו ביניהם, של אם שחיה בנוסטלגיה גלויה לעבר זוהר כלשהו שמעולם כנראה לא היה, שצריכה את האישור המתמיד של אנשים וחפצים, שאוהבת לעיתים, אבל עד כדי חנק. היא מציגה ילדות שיעית במשפחה מוסלמית דתית ששונה מהותית מעולם החיג'אב והבורקה שהביא איתו מאוחר יותר שלטונו של האייאתולה חומייני. היא מתארת התבגרות חילונית ופריצת גבולות וכן את החיים תחת שלטון השאה, שלא היה שליט נאור כלל וכלל, ואת השאיפות והרצונות לקראת מהפכה, ואיך המהפכה הסתיימה בדרך אחרת ממה שהיא וחבריה תמכו בה. וכן, גם זה, יכול להיות סיפור שהיא רק מספרת לעצמה ולאחרים, אבל בתור סיפור הוא מעניין מאוד.

בתור קוראת קבועה למדי של ספרי מתח, בלש ואימה, אני חייבת לומר שמעולם לא התחברתי לתת הסוגה של הרוצח הפסיכופט, בוודאי לו לאלה שבהן הרוצח הפסיכופט מכשף את כולם בקיסמו ותוך כדי כך רוצח בסדרתיות עשרות אנשים. זה טריק די מוכר, והופך להיות פתרון קלישאתי למדי למתח ואימה, כי באמת מה יותר מאיש לא אנושי שרוחש מזימות ומערים על כולם סתם בשביל הכיף שלו. אלא שאני מתקשה להאמין שאדם כזה קיים, ואז אין אמינות לספר. טוב, חוסר אמינות זה חלק מהז'אנר, ועדיין השעיית האימון שנדרשה היתה גבוהה מדי.

עד עכשיו.

"השטן" מתייחס לאדם בעל הרבה זהויות בדויות, שהידועה ביניהם היא הנרי הולמס. בסוף המאה התשע עשרה אותו הולמס הגיע לשיקגו ועל פי המסופר היה רוצח סדרתי שמספר הקורבנות שלו לא ידוע. בספר מונים תשעה ודאיים, כולל ארבעה ילדים, ויש הערכות של עשרות קורבנות עד 200. ועל פי המסופר אותו הולמס עונה על הגדרת הפיסכופת חסר האמפתיה שרוצח לצורך ההנאה שבעצם הרצח וללא שום רווח נוסף. לשאלה איך פושע כזה היה יכול לצמוח, איך הוא מצא את הקורבנות ואיך אנשים לא חשדו משלב הכותב סיפור שלא מאוד קשור, והוא כרוך למאפייני העיר שיקגו במאה התשע עשרה בכלל, ובזמן יריד קולומבוס שהתקיים בה בשנת 1893 בפרט.

"העיר הלבנה" הוא תיאור היריד, משום שהוא היווה אנטי תזה לעיר עצמה שהיתה שחורה, מצחינה, מלוכלכת, מלאה צואת סוסים, מים מזוהמים, וצחנת בתי מטבחיים. ואיכשהו אותה שיקגו היתה מעוניינת לקיים את היריד אצלה ושמה על הכף את כל המשאבים ואת כל הכוח. בין השאר הפרוייקט כלל בחירה של אדריכלים לביצוע יוצא דופן, כולל אדריכל נוף שקיבל את המשימה הבלתי אפשרית לייצר מראה טבעי כאילו נוצר בעשרות שנים ולבצע את זה באדמה חולית השוכנת על בוץ ובשנים שיש בהן חורף הרסני. האיזור נקרא "העיר הלבנה" מתוך בחירה די מקרית לצבוע את כל המבנים הגרנדיוזים של דוכני התערוכות השונות בצבע לבן. היריד נוצר בתנאים בלתי אפשריים והקמתו לוותה בהמון דרמות, תקלות ותאונות. אבל לבסוף כשהוא נפתח (חלקו באיחור וחלק אפילו באיחור רב) הוא היה מרשים, הביא לשיקגו מבקרים רבים, וגם חוויות ראשוניות כמו תאורת חשמל בזרם חילופין, נסיעה בגלגל ענק, והמצאות רבות.

במציאות כזאת של עיר לא מסודרת, כוחות משטרה שונים ורבים שלא פועלים במאוחד, הרבה מבקרים שמגיעים מקצווי ארצות הברית, ושם "פרוע" שהוריד מהרבה נשים מגננות מתוך מחשבה ש"ככה זה כאן", ותקשורת מקוטעת המבוססת בעיקר על מכתבים שמגיעים לעיתים רחוקות ומעט מאוד על קשרי אלחוט שהיו בחיתוליהם, הרבה פשע שגשג, וכך גם הפושע הולמס, וזה מה שמתואר בספר. הספר הוא ספר תיעודי, עם עשרות עמודים של הערות ביבליוגרפיות ורשימת מקורות ענפה, וגם תמונות משולבות.

שני הסיפורים האלה אינם מאוד קשורים זה לזה אלא בבחירה של הכותב. עם זאת ההתייחסות לפרטי הפרטים של הפוליטיקה והטכניקה והלוגיסטיקה בבניית היריד מהווים מעין בילד אפ שיוצר את המתח בסיפור של הולמס. אני אוהבת אדריכלות ולכן זה עניין אותי, אבל גם יכולה להבין את מי שלא. על פניו לפחות לפי הפרשנות בספר הזה, רוצח סדרתי פסיכופת שעושה זאת למען שום מניע נראה לעין, זה דבר שקיים.

יוהו! אני ראשונה שכותבת סקירה על הספר הזה. מצאתי אותו כמובן באחת מספריות הרחוב האהובות עלי, והתפלאתי שלא שמעתי עליו כלום מעולם. מתברר שגם משתמשי סימניה לא שמעו, ואם שמעו לא מצאו לנכון לכתוב סקירה ועל כן קראתי ואני מתכבדת לכתוב.

צ'רלס דארווין, הוגה תיאוריית האבולוציה, אדם שעורר מחלוקות בזמנו והשפיע רבות על התפתחות המדע והבנה של מוצא האדם. התיאוריה שלו עברה שינויים מאז זמנו ודיוקים רבים, אבל מה ששלו - שלו, והוא אבי התיאורייה הזאת. בהתאמה לחשיבות שלו, יש ביוגרפיות על דארווין. לא הזדמן לי לקרוא אף אחת מהן, אבל הן קיימות. זאת ביוגרפייה מיוחדת.

קודם כל - הכותב. רנדל קיינס הוא חימש של צ'רלס דארווין - נכד של אחת הנכדות שלו. כך שזו ביוגרפיה משפחתית. הוא אמריקאי, בעוד צ'רלס היה אנגלי, אבל אין כאן סתירה, אנשים עוברים ממקום למקום וכך גם משפחות. בהיותו צאצא עמדו לרשות קיינס מקורות ומשאבים שאינם בהכרח עומדים בפני הביוגרף הרגיל, בוודאי כשהכתיבה נעשית לאחר למעלה ממאה שנים מזמני ההתרחשות המקוריים. היו לו את סבו ואת אחותה לריאיונות, פריטים אישיים מעזבון המשפחה שלא בהכרח נמסרו למוזיאונים או נחשבו חשובים כדי להימסר ועוד. חוץ מזה יש לו כמו לכל אחד אחר גישה למקורות היסטוריים רגילים, פרסומים בעיתונות התקופה, ספרים ותעודות.

מי שקיינס עושה זו ביוגרפייה אישית. הוא גילה על קיומה של אנני - הבת של צ'רלס ואמה דארווין שנולדה בשנת 1841 ונפטרה מספר שבועות אחרי יום הולדתה העשירי ממחלה לא מזוהה, כנראה סוג של שחפת. לחוות מוות של ילד שלך לא היה דבר נדיר באמצע המאה התשע עשרה. קיינס נותן את הסטטיסטיקה על מוות של ילדים בין גיל עשר ל-14 במאה ה-19 שהוא גדול פי 25 מהסיכוי של משפחה במאה ה-21 לחוות דבר כזה (תמותה של 5 ילדים ל-1000 הפכה להיות תמותה של 1 ל-5000), ועל כן על אף שמשפחת דארווין היתה משפחה אמידה, והיתה לה זמינות לרפואה הטובה של אותו זמן, לא רק שהם חוו את הטרגדיה אלא אף הכירו משפחות נוספות במעגלי מכריהם השונים שחוו דבר דומה.

דרך אנני, בעשר השנים שבה חיה, ובתגובת האבל של אביה ואימה אחרי מותה, ודרך הילדים הרבים האחרים שאמה דארווין הרתה וילדה ואת חלקם גם גידלה עד לבגרות, קיינס מביא תדמית אחרת של המדען והחוקר צ'רלס דארווין. הוא היה אב נוכח בחיי ילדיו מעצם זה שהיה פיזית נוכח - הוא ביצע הרבה מהמחקרים בבית, וחלקם מתוך התבוננות בילדים ובתגובותיהם. למרות שחלק מההשפעות לא בהכרח קיימות, וחלק מהקשרים בין המחקר או הפירסום לחיי המשפחה נראים קצת מאולצים, עדיין הספר פורס זווית מעניינת מאוד של איש חקר ומדע חשוב מנקודת מבט של חיי משפחה, תוך תיאור מפורט של דרכי החיים בלונדון ומחוצה לה במהלך המאה התשע עשרה - המגורים, המנהגים, העזרה בבית, דרכי הנסיעה והתקשורת, ועוד. אז בשורה התחתונה נהניתי ואני ממליצה.

בחירות.

כן, בחירות.

אני חושבת שהגיע הזמן ובשלה השעה לדבר על כמה בחירות של אנשים בחיים שלהם. נכון, זה החיים שלהם ולא החיים שלי, ועדיין יש בחירות שכדאי לצריך לדבר עליהן. כמו למשל הבחירה של ג'ון ורדון להמשיך את סדרת הבלשים שלו עם הבלש דייב גרני אחרי הספר "לחשוב על מספר". נכון שהספר ההוא, הראשון, העלה איזו נקודה. אבל זו היתה נקודה שלא תלויה מהותית בזהות של הבלש, ועל זהות הבלש אני רוצה לדבר עכשיו. יותר נכון על הבחירות שלו.

דייב גרני, בלש בפנסיה, לשעבר במשטרת ניו יורק, מתגורר עתה עם רעייתו השנייה מדלן באחוזה כפרית. מה הדבר שמחבר ביניהם? לא ברור. לא תכונות אופי, לא אמונה דתית, לא תחומי עניין. תחומי העניין של מדלן הן גינון כפרי, גידור וביות מגוון בעלי חיים כולל בעלה השני, ומגוון חרדות ורגשות לא מובעים. באותו הזמן גרני מתגעגע לעיר ולאקשן של חיי הפשע, ומתפתה פעם אחר פעם לרק עוד פיענוח אחד אחרון ודי, זה כבר החמישי. אז זו שאלה ראשונה של בחירות, והיא מופנית כלפי שניהם.

בספר הזה הגיע זמן לצאת לחופשה. למה יוצאים לחופשה? כדי לגוון את השגרה. ועל כן מה שקורה בדרך כלל זה שמי שגר בעיר נופש באיזורים כפריים ומי שגר בכפר בוחר בנופש עירוני. לא מדלן ודייב גרני. כלומר גרני, לו היו שואלים אותו היה מוותר על החופשה כליל, אבל מדלן בוחרת בנופש במקום עוד יותר נידח ועוד יותר כפרי מהבית שלהם שבהרי ניו יורק. ועוד במקום שהוא קר. הנה בחירה לא ברורה. היא מוותרת על גידורים במקרה הזה, וגם בנגינה על הצ'לו שהעסיקה אותה בספרים הקודמים, העיקר לצאת אל הכפור.

מדלן לא מעוניינת בחקירות של דייב, אבל נעתרת לעשות קפיצה קטנה בדרך אל אגם הזאבים, שם מתגורר מטפל בהיפנוזה שעוזר לאנשים להימנע מעישון ועכשיו מואשם בגרימת התאבדות של ארבעה פציינטים שלו לשעבר. המטפל לא מעוניין במעורבתו של גרני. זו האחות שלו שמעוניינת וסוחפת את דייב ומדלן למקום סחוף רוחות וקרח, עתיר זאבים חיים ומפוחלצים, דמויות מוזרות ומשונות, והמון מכשירי מעקב משוכללים. מנגד מדלן מסתגרת בתוך עצמה, נזכרת באירוע טראגי מהילדות שלה ומרבה במקלחות ואמבטיות חמות כי האיזור, ובכן, קר. אמרנו שהוא קר? אז עוד יותר קר. בשלב כלשהו הפסקתי לעקוב אחרי פרטי העלילה כי הקונספירציות היו סבוכות מדי לטעמי, והמשכתי לקרוא רק מתוך אינרציה.