“נתחיל עם ספרייה לעם, כי העותק שהגיע אלי הוא מהגירסה המקורית של הספר, ולא זה שעטיפתו המחודשת מופיעה באתר. וכך מודפס שחור על גבי צהבהב: "כל אחד מ-12 הספרים המובחרים המתוארים לעיל ראוי להופיע במהדורה יקרה. הספריה לעם שתפוצתה מתקרבת לשלושים אלף עותקים בחודש, יכולה להגישו לך במחיר חתימה שווה לכל נפש - ל י ר ה א ח ת ב ל ב ד - בלי לוותר על הנייר המשובח, ההדפסה המעולה, העטיפה האמנותית. חותמים בודדים המעדיפים לקבל את הספרים באמצעות הדואק יוסיפו על מחיר החתימה בסך 12 ל"י דמי משלוח בסך 2 ל"י. מחיר כל ספר בודד בסדרה זו מ-1.50 ל"י עד 2 ל"י".
בדף שקדם להודעת המכירה הזאת ישנה רשימה לא של 12 ספרים אלא של 84 ספרים שיצאו עד מרץ 1965 בהוצאת הספרייה. עברתי על הרשימה ואני קראתי מתוכה 10 או 11. אני לא יודעת מה זה אומר, אם בכלל. אולי שישים שנים הם מספיק זמן לא רק להתבלות של הספרים אלא גם להעלמותם. איך שלא יהיה הספריה לעם היא אכן מיזם חשוב גם בזמינות של הספרים אבל בעיקר בפורמט הנוח, כזה שנכנס לכיס של כל גבר (בבגדי נשים לרוב אין כיסים) ולכן זמין לקריאה גם במהלך יום, בדרך אל העבודה, בחזרה ממנה, בתור לרופא או בזמן טיול.
גם ספריות הרחוב יוצרות זמינות של ספרים, ואת הספר הזה מצאתי אצל אחותי. בעקבות מגוריה בירושלים באיזור שופע ספריות רחוב, הפך הבית שלה למיני ספרייה בפני עצמה, היא וילדיה לוקחים ספרים מכאן ומשם, והספרים מצטברים להם. אז זה היה ספר שהיא המליצה עליו מאוד, ומעולם לפני כן לא שמעתי את שמעו.
האחים אלברטו ומיקול פינצי-קונטיני הם חלק ממשפחה מסתגרת בעיירה איטלקית ושמה פרארה. את ההסתגרות שלהם מפני הקהילה היהודית ובכלל הם פורצים רק לאחר ששלטון הנאצים שלח את ממשלתו של מוסוליני השותף לאסור כניסה של יהודים לשלל מוסדות תרבות וספורט, ובצורה ספציפית יותר, סגר את שערי מועדון הטניס האהוב על האחים. ביוזמה ספונטנית הם פותחים מועדון משלהם בגן הענק שהוא חלק מהאחוזה המשפחתית ומזמינים מספר צעירים מנודים, בהם גם המספר של הספר הזה. באופן צפוי המספר מתאהב במיקול והסיפור הוא סיפור ההתאהבות, שזור בעננים הכבדים של ערב מלחמת העולם השנייה, ומסופר בדיעבד לאחר שהמספר נכלא ושוחרר ורוב הדמויות בספר כבר לא בין החיים.
זה ספר קטן, מינורי, כן מאוד, שהוא סיפור התבגרות וסיפור אהבה נכזבת ואולי גם סיפור על אותו חלק מיהדות איטליה על מנהגיה הייחודים שאבדו לנצח, הריהוט המקובל ושאינו, הדרך בה חגגו חגים והגיעו לבית הכנסת גם מי שלא היו דתיים באורח מוצהר, מונחים ומילים ייחודיים ועוד.”