סוף סוף אני מבין מה נדרש כדי שהספר יהיה טוב.
מוטיב ממוקד, אירוניה והומור, יכולת התבוננות וסופרת מצויינת אשר יודעת להוליך את העלילה.
כל זה מצוי בספר והרבה יותר.
הספר מספר על חיים בפריז בבית שיש בו שוערת ומנקודת מבטה.
הספר מתאר היפוך תפקידים: מישל , שוערת אינטלקטואלית שמסתירה את כישרונותיה.
היא חייבת לספק תדמית כזאת ולכן היא תכין אחר הצהריים קפה כדי שהריח יתפשט בכניסה ויחשבו שהיא שוערת פשוטה והיא עם חברתה, מנואלה, יוכלו לשתות תה ועוגיות נפלאות.
להוותה מתברר כי היא מתקרבת לאריסטוקרטים כי " הלקטנות ( אקלקטיות) של המידע שהיא אוספת הוא תכונה גם של השכבות הגבוהות ולא של נחותי דרגה" ( ע 78).
כהנגדה , מובא סיפורה של ילדה למשפחה מבוססת. אבל אוי ואבוי , היא עדיין בתקופה שההתבוננות שלה מחודדת וביקורתית, כך שאנו מקבלים מבט נוסף וזהה על ריבוד המעמדות בצרפת וכל הזיוף של מעמד הביניים , העליון.
למשל:הם יושבים במיסעדה עם מנות פלצניות ולא טעימות, ואז היא אומרת לעצמה כי אם היו נותנים לה את הכסף לקניה במקדונלד זה היה יותר טוב כי שם לא מעמידים פנים.
תחשבו כי הגיג כזה עולה בצרפת!
לא להתבלבל, מדובר בתקופה העכשווית, ( פרנסואה הולנד , נשיא צרפת הנוכחי מוזכר שם).
גם המעמד הנמוך סופג מנה משלו.
היא מתארת בתי אבות לעניים שבהם "אנשי הסגל מתעללים במטופלים בשביל.. להלחם בוודאות שיום אחד גורלם יהיה זהה".
תיאור והגדרה מיוחדים במינם.
הקטע האחרון שאביא הוא התבוננות עצמית:
ארתנז , אחד הדיירים מת והיא פוגשת קלושר שמקבץ נדבות קבוע ברחוב.
היא מספרת לקלושר על כך והתגובה שלו : "דווקא הכי טובים הולכים ראשונים".
היא שואלת אותו האם הוא קיבל ממנו פעם נדבה. והתשובה היא כי מעולם לא קיבל דבר.
ואז מישל אומרת לעצמה " לא יחסתי לעניים גדלות נפש". ממש היפוך תפקידים.
בספר זה ההתבוננות הפילוסופית אירונית על החיים והסביבה הוא המוטיב המרכזי. צריך לטעום אותו כמו יין, לאט לאט ולהתענג על תכניו ומסריו.
זה לא ספר נשי או גברי , זהו ספר חברתי כתוב בצורה מיחדת , אירונית ומהנה.
רוצו לקרוא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![תמונה של מוריס :]](https://cdn.simania.co.il/images/users/83275.jpg)
