• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
דור הפרוזק

דור הפרוזק

מאת אליזבת וורצל

הביקורת של שרון

תמונה של שרון
דור הפרוזק

דור הפרוזק

מאת אליזבת וורצל

הביקורת של שרון

תמונה של שרון
הוצאה לאור:ידיעות אחרונות
שנת הוצאה:2002
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ראובן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 7 שנים

“זה כנראה בין הספרים שממש אוהבים-או ממש לא. במקרה הזה אני בקטגוריה השנייה. ציפיתי להמון ושמעתי הרבה”

9/21
ביקורות על דור הפרוזק
הבאה
קוראת הכל
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

קשה לי להגיד אם אני ממליצה על הספר או מזהירה אתכם מפניו.....

מצד אחד אליזבת(הסופרת וגיבורת הסיפור)מספרת על דיכאונה הקליני בצורה כ"כ...מוחשית שזה מרתק.

מצד שני היא לפעמים מספרת על חוויות שהיא עוברת מהדיכאון הזה ואיך היא פוגעת ונפגעת מכל סובביה בכזאת תדירות,שזה כבר הופך למעיק....
אולי זאת הייתה הכוונה,ובכל זאת....כנראה שצריך הרבה בגרות נפשית כדי לעבור את חווית הקריאה הזאת.

במהלך הקריאה הספר גרם לי להיות עם מצבי רוח קודרים והרגשתי שהספר מכניס אותי לדיכאון....

הייתי עצובה בשביל ליזי(אליזבת)אבל היו פעמים שהרגשתי שהיא מנפחת חלק מבעיותיה.
יכול להיות שזה חלק מדיכאון קליני,לראות את העולם רק בשחור או לבן.

אני ממליצה על הספר רק לאנשים שהם בעליי כוחות וסבלנות נפשיים עצומים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
א
אריאל
תמונה של Hope
Hope
תמונה של ג'ני
ג'ני
תמונה של אנג'ל
אנג'ל
תמונה של גלית
גלית
5קוראים|גיל ממוצע44|80%נשים

על המבקרת

תמונה של שרון

שרון

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
80 ביקורות•484 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של שרון
שרון
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות80
לייקים שקיבלה484
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת34מתח ריגול והרפתקאות8מדע בדיוני ופנטזיה8

דיון על הביקורת

2 תגובות
שרון
שרון•לפני 13 שנים

היא בהחלט הצליחה....

גם אני לפעמים רואה את העולם בשחור או לבן ואני לא כ"כ חלשה נפשית (אם כבר אולי אין לי עדיין בגרות נפשית לספר הנ"ל). ובכל זאת הרגשתי בשלב מסויים שהכוונה של הסופרת היא להכניס את קוראיה לדיכאון,אולי כדי שנבין אותה. וכנראה שאת אדם בעל כוחות נפשיים גדולים יותר משאת חושבת (:
Addicted To Books
Addicted To Books•לפני 13 שנים

תרשי לי

להמליץ על הספר הזה לכולם..הספר הכי טוב שנכתב בעיני. לא הייתי אומרת שאני אדם בעל כוחות, עדיין מצאתי בספר הזה המון כוח, לראות את העולם בשחור או לבן זה לגמרי משהו שיכולתי להתחבר אליו ואם הרגשת מועקה כנראה שהיא הצליחה להעביר את מה שרצתה.
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של שרון

דבק שקדים או ציאניד

דבק שקדים או ציאניד

רקפת זהר

קראתי את הספר לפני כמה חודשים לדעתי. אולי זה היה בסמוך למקרה האונס המזעזע באילת.
קראתי, ונמנעתי מלכתוב עליו ביקורת כבר כל כך הרבה זמן.

תקציר:
"מקרה אונס קבוצתי שביצעה חבורת נערים, עולה לכותרות העיתונים ושולח את ענת מצליח, חברת קיבוץ צעירה וקהת חושים, למסע בשבילי הזיכרון האישי והקולקטיבי.

תהליך ההיזכרות הכאוב מטלטל את חייה ומאלץ אותה להתמודד עם מה שהיתה, עם מה שהיו חבריה והמבוגרים סביבה, ובעיקר – עם מה שתהיה מעתה.

רומן בשל ועמוק של רקפת זהר, המבטא מאבק בין צורך הרסני, ואולי הכרחי, לחשוף את האמת האלימה והבוטה, לבין אינסטינקט ההדחקה וההישרדות המושרש בנו."

אז כפי שכתבתי, נמנעתי מלכתוב עליו ביקורת כבר תקופה.
כתבתי כל כך הרבה ביקורות על ספרים שהתעסקו בנושאים הקשורים לאלימות, אונס, פגיעות בזכויות של אנשים ובאופן כללי, ספרים יחסית גרפיים. ומשהו בספר הזה, דווקא הספר הזה שבר בי משהו. מעט מאוד ספרים גורמים לי לדמוע, בטח שלא לבכות. הספר פשוט הוציא ממני בכי יחסית היסטרי. בקושי ישנתי אחרי הקריאה בו.

ככל שאנחנו מתבגרים יותר, המקרים המזעזעים האלה מרגישים פתאום יותר קרובים אלינו. קראתי את הספר, והרגשתי שאני מכירה את הנפשות בספר. נתקלתי בכל אחת מהן באיזושהי נקודה בחיים, או שמצאתי בה משהו ממני.
כנראה זה השילוב של זה ושל כל כך הרבה מקרי אונס, אלימות במשפחה ורציחות של כל כך הרבה נשים ששומעים עליהם בזמן האחרון בכל המדיה והרשתות החברתיות. ואולי כי הוא מבוסס על מקרה אמיתי שהסופרת כתבה בהשראתו. אני לא יודעת.
תכלס, זה משנה?
אז חוץ מזה שאני ממליצה על הספר הזה, שהוא באמת ספר מאוד טוב, אני רוצה לומר לכם דוגרי:
חייבים, פשוט חייבים להכניס למערכת החינוך פה בארץ שיעורים על חינוך מיני וגם על מערכות יחסים. כן, אני יודעת שזה כביכול קיים במערכת החינוך, אבל זה לא מספיק נוכח. לפחות כשאני הייתי תלמידה בקושי דיברו על זה. רק איך גוף האישה עובד, מחזור וכו'.
חוץ מללמד מה לא, צריך ללמד גם מה כן.

אסיים את הביקורת עם פזמון לשיר שנתקלתי בו לפני שנה שהוא מאוד מסכם את התחושה שהספר נתן לי. אגב, ממליצה לכם לשמוע את השיר:

"מפחיד להיות אישה
מפחיד להיות
מפחיד להיות אדם בתקופה הזאת
אבל מפחיד להיות אישה יותר
אם אי אפשר לסמוך אפילו על שוטר
מפחיד להיות אישה
מפחיד להיות"
(יעל טאוב "מפחיד להיות אישה")

לפני 5 שנים•שרון
ילדת כוכבים

ילדת כוכבים

ג'רי ספינלי

" איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד."

אני חושבת שבהרבה מצבים אנחנו נמצאים במקום של דובר השיר.
ההליכה עם הזרם.
כולנו רוצים להיות שייכים למשהו.
והמון פעמים, למרות שאנחנו מוצאים בעצמנו ייחוד, אנחנו בסופו של דבר כמו כולם. עושים הרבה דברים כמו כולם. ולפעמים מרוב שאנחנו מנסים להבליט את הייחוד שבנו אבל להיות כמו כולם, אנחנו הולכים קצת לאיבוד, ולא ברור מי זה האני האמתי.
רק מעטים יצליחו באמת להראות, להעז בלי לתת באמת דין וחשבון.
ואולי הם לא בהכרח יעשו את זה מתוך אינטרסים אישיים. אולי כי פשוט הם באמת מאמינים במה שהם מייצגים. מוכנים לשלם מחירים בשביל לעשות את הדבר הנכון, והאמת שלהם.


תקציר:

"היא היתה חמקמקה. היא היתה הניחוח הקלוש של פרח הקקטוס, הצללית המרפרפת של תנשמת. לא ידענו איך לאכול אותה. במחשבותינו ניסינו להצמיד אותה אל לוח השעם כמו פרפר, אך הסיכה פשוט עברה דרכה והיא עפה לה.

כולם בבית הספר התיכון מיקה מוקסמים מילדת-כוכבים. בהתחלה. אך אז הם פונים כנגדה. וליאו, נואש מאהבה, מאיץ בה להפוך לדבר היחיד שיכול להרוס אותה: נורמלית.

ילדת-כוכבים תר אחר שאלות של נאמנות האדם לחבריו ולעצמו ומניח לקוראים לגבש את תשובותיהם בעצמם."


הספר "ילדת כוכבים" מתעסק בשאלות פילוסופיות על החברות , ואמונות. ובכלל, השאלה שעלתה לי בראש הייתה האם יצר האדם רע מנעוריו, או שאנחנו נולדים טובים ומשהו בדרך "מקלקל" אותנו? והאם זה משהו שיכול להשתנות?(התשובה לשאלה הזאת, אגב, היא מבחינתי כן) .

אחרי שקראתי את הספר הזה, אני מרגישה שהאמונה שלי בצד הטוב שבאנשים דווקא גדלה.
כי לבחור להיות אדיש, ללכת רק לפי מה שכולם עושים או אומרים ולראות רק איך זה משרת את האינטרסים האישיים שלי זה קל. הבחירה בלהיות מודע לסביבה, לגלות רגישות, לעזור- אפילו בסתם להגיד שלום ולשאול מה נשמע- זו החוכמה האמתית.
כי השינויים האמתיים באים מתוך הדברים הקטנים.

לפני 8 שנים•שרון
ערות

ערות

תמר מור סלע

ראיתי שבוע שעבר כתבה שמדברת על המיניות כיום בקרב בניי נוער, ובכללי בעולם.
אחד הדברים שתפסו לי את האוזן, וזה הרגיש לי מאוד רלוונטי, היה שאחת הבנות אמרה שבבית הספר כמעט ועד בכלל לא מתקיימים שיעורים על חינוך מיני, מיניות בריאה וכו', מה שגורם להמון חוסר ידע בנושא, וחיפוש עליו במקומות שהם אולי לא תמיד הכי בריאים ונכונים.

חשבתי על עצמי כתלמידה בחטיבה ובתיכון.
זה נכון, מעולם לא דיברו איתנו על הנושא הזה בבית ספר. עזבו מיניות, גם מערכות יחסים בריאות בין אנשים, גברים , נשים.

שמעתי על הספר הזה כבר כמה פעמים. אפילו את הכתבה עליו ראיתי.

נתקלתי בו ברביעי שעבר, והחלטתי שיאללה, נזרום.

זאת הייתה חוויה ממש מעניינת, לקרוא על הפרספקטיבות של כל אחת מהנשים, על החוויה האישית של כל אחת.
היו אמנם רגעים שהרגשתי שהסיפורים חוזרים על עצמם, אבל אני מבינה שמה שזה משקף זה שכולנו בהרבה מובנים באותה הסירה.
מבחינת רגשות, תחושות ומחשבות ביחס למיניות. פשוט זה מתבטא אחרת אצל כל אחת מאיתנו, פוגש באופנים שונים. אבל זה שם.

אני חושבת שזה ספר טוב, וממש חשוב שכמה שיותר אנשים ייקראו אותו. או אפילו ילמדו אותו בתיכונים.
הוא אמנם לא יצירת מופת, אבל הפתיחות שיש בו יכולה ממש לעזור לבניי ובנות נוער להתעסק ולדעת יותר טוב על מיניות, ושאין בזה בושה, ושזה משהו טבעי.

לפני 8 שנים•שרון
סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מרגרט אטווד

בסופ"ש שעבר בבית ראיתי סרט תיעודי.
ראו בו איך במדינת יפן פיתחו תחליפים לזוגיות, בין אם זה בובות אדם, השכרת אנשים לפי שעה רק כדי שיצאו איתם לדייט,או סתם ידברו איתם, חתונות סולו(כן, מסתבר שזה קיים) וכו.


המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה המון סימני שאלה:
איך אנשים מגיעים למצב כזה? איך זה נתפס כנורמלי?
כמובן שיש דברים כאלה בעוד מדינות, אבל תדמיינו את כל מה שכתבתי בהרבה יותר מוקצן.
אני גם לוקחת בחשבון את זה שצויין בסרט שבתרבות היפנית קירבה אינטימית היא דבר לא כ"כ נהוג אצלם, ושהם אנשים יחסית סגורים.

את סיפורה של שפחה קראתי לפני פחות מחודש, בעקבות הסדרה- המאוד טובה, יש לציין- שמבוססת על הספר.


"רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים.
אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה. אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית - לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם."




אז הרעיון הכללי הוא טוב והזוי, ועם זאת גם לא כ"כ מופרך.
לצערי מורגש שהעולם הופך להיות מקום קיצוני ואלים יותר ויותר. אנשים נהיים צרכניים יותר, אלימים יותר.

מרגרט אטווד כתבה את נק' המבט של שלפרד בצורה טובה, שמציגה את העולם החדש באופן מאוד מצומצם , ובכל זאת גם חושף המון דברים, ובעיקר מראה שיחסי האנוש שם כמעט ולא קיימים. כשהם נוכחים, זה מתבטא בדברים הקטנים, אך גורם גם לשלפרד ולקורא לתהות אם היחס החם שדמות אחרת מפגינה נובע מרצון טוב ואמתי, או מתוך אינטרס אישי?

דווקא האחווה הנשית שכל כך הורגשה בסדרה פחות הורגשה לי פה. אני לא בטוחה אם זה דבר חיובי או לא..

אני ממליצה על הספר.
אני חושבת שהוא מציג עולם מופרך ומציאותי כאחד, מעלה המון סימני שאלה ותמרורי אזהרה, על לאן העולם עלול להגיע אם אנחנו נסתכל גם על אנשים וגם על רגשות כמשהו שאפשר לקנות/ להחזיק בו, אם נראה דברים רק במשקפיים ציניים או קרים ומרוחקים.
אני כן מאמינה שאנחנו יכולים גם להגיע למקומות חיוביים, ושאפשר עוד למנוע עתיד כזה או אחר שמסתכל על אנשים כחפצים, בניי מעמדות או תפקיד מסויים בעולם.

לפני 8 שנים•שרון
הבנות

הבנות

אמה קליין

ההגדרה לנוער בסיכוון לפי ויקיפדיה:
"נוער בסיכון, וככלל ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה, הם ילדים או בני נוער החיים במצבים המסכנים אותם בקרב משפחתם ובסביבתם. כתוצאה מכך עלולה להיפגע יכולתם לממש זכויות כגון אלו שנקבעו באמנה לזכויות הילד, מבחינת קיום פיזי, בריאות והתפתחות, השתייכות למשפחה, למידה ורכישת מיומנויות, רווחה ובריאות רגשית, השתייכות והשתתפות חברתית, והגנה מסכנות מצד אחרים ומהתנהגויות מסכנות שלהם עצמם.
מצבים העלולים להביא לסיכון של ילדים ונוער יכולים להיות קשורים בקשיים כלכליים, משבר במשפחה, הגירה, השתייכות לקבוצות מיעוט, מוגבלות, לקויות למידה, מעבר בין מסגרות, או חיים בסביבה מסכנת.
יש המגדירים נוער בסיכון סביב המסגרת הלימודית - נוער הנמצא במסגרת לימודית כלשהי, אך נתון בקושי מסוים העלול להביא אותו לכדי נשירה מהלימודים מאותה המסגרת, ואף להתדרדרות לשולי החברה וגרימת נזק לחברה"

קניתי וקראתי את הספר כי הייתי בטוחה שהספר ייתעסק בעיקר בסיפור עליו הוא מבוסס- על משפחת מנסון.
עכשיו אני מבינה שזה לא העיקר שלו.


תקציר:
"סוף שנות השישים הסוערות בצפון קליפורניה. איווי, מתבגרת צעירה פוגשת בשיטוטיה בעיר קבוצת ילדות–פרחים, שהמבוגרת והדומיננטית מכולן, סוזאן, פורשת עליה את חסותה. מוקסמת מתחושת השחרור והחופש שהן מקרינות וסקרנית לגבי אורח חייהן, מחליטה איווי להתלוות אליהן לחווה נחבאת בין ההרים. שם, ביחד עם צעירים וצעירות נוספים, מתנהלת קומונה שבראשה עומד מנהיג כריזמטי. נואשת להשתייך ולמצוא לעצמה מקום בעולם, איווי מחזקת את קשריה עם אנשי הקומונה ואינה מבחינה כיצד כל יום שעובר עליה בכת הדוגלת באהבה חופשית, למעשה מקרב אותה להתפרצות אלימה ורצחנית שתכה את ארצות–הברית בהלם.
היום, כאישה בת 40 הממשיכה לתהות על מקומה בעולם, משקיפה איווי ממרחק שנים על אותו מפגש גורלי על תוצאותיו ההרסניות ומנסה להבין אותו. היא תוהה על המבנה החברתי והשיטה שאיפשרו אותו, על הכוח שאדם מאבד כשהוא מבקש למצוא אותו אצל אחרים, ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לתמרן נפש לא מגובשת, המשתוקקת בכל מאודה להכרה."


קראתי אותו בערך לפני חודשיים, ומודה שלא כל כך ידעתי מה אני רוצה לומר. הוא היה בעיקר מבלבל, מונוטוני במקצת ופסימי. אחרי זמן ומחשבה, אני לוקחת את הסיפור למקום אחר לגמרי. נכון שהוא מבוסס על הסיפור של משפחת מנסון, והוא מדבר על איך אנשים/נשים/נערים ונערות עלולים להגיע למקומות אפלים וחשוכים, ושם דגש על זה שנוער בסיכון יכול להגיע גם מבתים שהם כביכול מושלמים, אבל בשורש משהו לא מתפקד. ואחד הדברים שאני לוקחת ממנו זה שצריך גם לשים לב לאותם ילדים גם אם כביכול הגיעו מבית מבוסס, ולראות את הסימנים, משהו שלא קרה בספר, כי איווי בסופו של דבר הופכת לשקופה ומבודדת, וזו כנראה גם ביקורת ואזהרה חמורה להורים, מורים חברים והסביבה העוטפת.


אם לא תתנו את מלא תשומת הלב האהבה והאכפתיות ,הוא עלול לחפש את זה במקומות אחרים שעלולים להזיק לו.
אני יודעת שזה פיתרון קטן למשהו שהוא יותר גדול מזה, ובכל זאת אני חושבת שזה יכול לחולל הבדל משמעותי, ולהועיל.

"הם חיים בשטחי ההפקר, בצד האפל של העיר
הם קשורים רק אל הצל של עצמם. המרצד על הקיר
בלילה בלי ירח, לילה נטול כוכבים
בוא תראה איפוה הם מסתובבים
הם מוצאים מקלט במרתף, המסתור השיחים שבגן
כך כל לילה הפחד רודף, הם חיים במרחב לא מוגן
על סף התהום עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור

אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם
אני כל כך זקוקה לחיבוק חם
כשהשמש שוקעת אז הכוכבים נותנים ניצוצות חיים
ואצלי אין ניצוץ אין קרן אור והכל חשוך לי בפנים
אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם.

הם מוכרים את עצמם בזול, בעבור תשומת לב,
ובתוכם פצע גדול פתוח וכואב.
על סף התהום עוד אפשר לעצור.
ילדי הלילה מבקשים אור.

"רוצה שיהיו לי חוגים בספרות ובדרמה,
רוצה שתבוא משפחה עם אמא ואבא,
שידליקו שלהבת קטנטונת, שתבוא ותביס את השחור,
ופתאום מראה מחזה איזה יופי, אני עף ועולה מן הבור."

על סף התהום עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור."

~ילדי הלילה~ אהוד בנאי

לפני 9 שנים•שרון
שקרים קטנים גדולים

שקרים קטנים גדולים

ליאן מוריארטי

ביקורת זו עלולה להכיל ספויילר לספר והסדרה.

״היום יום הולדת,
היום יום הולדת,
היום יום הולדת לש-רון!״.



טוב, האמת שכבר חגגתי לפני שבועיים, ואני לא מנפנפת כ״כ ביום הזה אבל אמרתי לעצמי שגם ככה קיבלתי את הספר ביום הולדת, אז זה דווקא התאים.

בכל מקרה, אל הספר הגעתי,איך לא, דרך הסדרה הממש טובה ״שקרים קטנים שגדולים״.

תקציר:
״סיפור מבריק על בעלים-לשעבר ונשים חדשות, שערוריות בחצר בית הספר, והשקרים הקטנים והקטלניים שאנו מספרים לעצמנו כדי לשרוד.
רצח... תאונה טראגית... או סתם הורים שאיבדו שליטה בערב טריוויה בית-ספרי? מה שאינו נתון לוויכוח הוא שמישהו מת. מדליין היא כוח שאין לזלזל בו. היא מצחיקה, צינית ומלאת תשוקה. היא זוכרת הכול ולא סולחת לאף אחד. סלסט היא מסוג היפהפיות שגורמות לעולם לעמוד מלכת ולהסתכל עליה, אבל היא משלמת מחיר כבד על האשליה שהיא חיה בה. ג'יין, אֵם חד-הורית חדשה בעיר, נושאת איתה עבר מסתורי טראומתי. שלוש הנשים ניצבות בצמתים שונים בחייהן, אבל כולן יגיעו לאותה נקודה מזעזעת.
אירוע אומלל שמעורבים בו ילדיהן של שלוש הנשים האלה מידרדר במהירות, ומרוב לחשושים זדוניים איש אינו יכול עוד לזהות את האמת מבעד לסבך השקרים. אט-אט סודות מתחילים לבצבץ, ומישהו עתיד לשלם על כך בחייו״



מכאן יהיה ספויילר לסדרה ולספר,ראו הוזהרתם







אז ככה.
אני לא בטוחה מה חשבתי על הספר. הדעה שלי לגביו ממש משתנה כל הזמן, כי מצד אחד הוא כתוב ממש טוב.
יש בו הומור, מודעות עצמית, ביקורתיות, ועוד דברים בסגנון.
הספר בקלות יכול היה ליפול לתוך תבניות הטלנובלה(אולי רק סופו היה כזה), אבל הוא לא.
ומה שהיה עוד טוב זה תפישות עולם וחינוך שהציבו בספר. תפישות שמתנגשות כמה פעמים במהלך הספר, וכל מיני דילמות שהדמויות נמצאות בהן.

אז מה לא עבד לי בו?
אולי משהו בתהליך של הדמויות? או איך שהדברים השתלשלו?...
אני לא יודעת.
אני חושבת שאת הסדרה אהבתי יותר כי משהו באחווה והחברות הנשית שם הרגיש לי הרבה יותר חזק, עוצמתי ועם אמירה פמיניסטית.


משהו גם במערכות היחסים היה מצד אחד יחסית אוטנטי אבל גם לא. אני לא ממש בטוחה מה לא עבד לי שם.

בעיקר בסוף הסדרה, בסצנה שכל הנשים הראשיות של הסדרה נאבקות ונלחמות בפרי כדי שלא יפגע בסלסט , וכשג׳יין ראתה את פרי וזיהתה אותו כאנס שלה. זה היה רגע כל כך מצמרר וחד.
לעומת הספר, שזה פשוט הרגיש שהמוות של פרי הוצג באופן כל כך לא... לא בטוחה. מאוד קטן, בלי שום דרמה וגם כשניסו שזה יהיה דרמתי, זה הרגיש מטופש במקצת.



אז למרות שלא עפתי על הספר, אני ממליצה עליו.
אני חושבת שבסך הכל הוא טוב, מעלה כל מיני שאלות ודילמות חינוכיות, וגם מציב מראה על עצמנו ואולי אפילו שואל כמה אנחנו באמת כנים מול עצמנו.

לפני 9 שנים•שרון
אהבה בסמטת ג'מייקה

אהבה בסמטת ג'מייקה

סמנתה יאנג

אז האמת שקראתי את הספר הזה לפני כמה חודשים, אולי כמעט חצי שנה.

לא היו לי ספרים או זמן בחיפוש אחרי ספר, ומישהי שהייתה איתי בחדר בבסיס, השאילה לי את הספר, כי באותו הסופ"ש סגרתי בבסס ורציתי ספר כפרטנר להעביר איתו את הזמן בבסיס.

אז התחלתי לקרוא:

"אוליביה היא חברותית, חכמה ומצחיקה.
למרות כל אלה, היא חסרת ביטחון עד כאב בכל הנוגע ליחסים עם גברים.
כשהיא עוברת להתגורר באדינבורו יש לה הזדמנות להתחיל מחדש, ולאחר שהיא פוגשת בסטודנט מושך,
היא מחליטה לקחת אותה בשתי ידיים ולהתגבר על החרדות שלה.

נייט סויר הוא חתיך מהמם שלא נקשר לאף אחת, אבל לחבריו הטובים הוא נאמן מאין כמוהו.
כשהוא שומע מאוליביה על ביישנותה וחוסר ניסיונה, הוא עושה מה שחברים טובים אמורים לעשות ומציע לה את עזרתו:
הוא ייתן לה שיעורים באמנות הפיתוי כדי שתוכל להרגיש בטוחה במיניות שלה.
מהר מאוד הופכים השיעורים הידידותיים לרומן לוהט,
אבל כשאוליביה מפסיקה להדחיק את תחושותיה ביחס לנייט,
עברו והפחד שלו ממחויבות מותירים אותה שבורת לב.

כשנייט מתעשת סוף סוף, אוליביה לא רוצה אפילו לראותו.
עכשיו תורו להתאמץ כדי לזכות בה מחדש, ולא - יאבד לנצח את חברתו הטובה ביותר ואת אהבת חייו."

אז מעבר לתקציר מספיילר, אפילו אם העלילה צפויה, יש לי אמנם ביקורת על דברים שקורים בספר.

מה הפריע לי בספר ובז'אנר הזה בכלל?:

-בעיקר זה שכמעט תמיד הדמות הראשית(הנשית) בז'אנר הזה היא חסרת ביטחון ביחס למיניות שלה ושהיא צריכה גבר בשביל זה
-שכמעט תמיד לבחור יש ניסיון בכל תחום המיניות, והוא בעל עבר אפל/אקסית מיתולוגית
-היא כ"כ בתולית מחשבתית
-שהוא תמיד זה שממש מפחד ממחויבות.
-שרק אחרי שהם שוכבים הוא מבין שיש לו רגשות כלפייה.
-שהם אובססיבים, והחיים שלהם תלויים אחד בשני(זכור לי פשוט שנייט בשלב מסויים אומר לאוליביה שתגיד לו שהיא שלו ורק שלו-ורק אז הוא ייתן לה לגמור)
-שתמיד נותנים סיבות מופרכות או מחופפות למאיפה הסריטות של הדמויות נובעות.

אבל אני חייבת להודות שלמרות כל זה, היו גם דברים חיוביים בספר.
-הוא היה כתוב טוב, השפה לא הייתה פשוטה מידיי אבל גם לא מורכבת- יומיומית.
-אפילו שמערכת היחסים בין אוליביה ונייט לקטה בסעיפים שציינתי, אוליביה עדיין הייתה דמות עם דיי הרבה ביטחון בתחומים אחרים.
-הרגיש שלנייט באמת אכפת גם מהרצונות והרגשות של אוליביה , ואפילו שהוא דמות עם המון אישיוז, הוא דיי הקסים אותי באישיות.


אני כן ממליצה על הספר כי היו בו קטעים שנכתבו טוב, והדמויות סה"כ כן סימפטיות וקל לחבב אותן.

לפני 9 שנים•שרון
רובי

רובי

וי.ס. אנדרוס

"כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
האם ה"לא" הוא "לא" - ובאמת
אולי הוא רק "אולי, אך לא כעת",
או שה"לא" הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או", אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".

כשאת אומרת "לא" אני כבר לא יודע
מבולבל ומשתגע כשאת אומרת "לא"
כי אם אומר: "היא לא רוצה ממש"
אולי מחר תכריזי: "הוא חלש!"
"זה גבר זה? זה סתם קטין -
שומע לא - ומאמין".
ואם אלך אולי תאמרי "חבל"
אם אשאר אולי תגידי: "מנוול".

כשהיא אומרת "לא" למה היא מתכוונת?
למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא"?
האם זה "לא" כזה מוחלט
או שה"לא" הוא רק זמני בלבד,
אולי הוא "טוב, אך לא עכשיו"
אולי זהו בעצם "נו"
אך אם היו אומרים רק "לא" ו"כן"
אז מה בכלל היה נשאר פה מעניין...

כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת?
למה את מתחננת כשאת אומרת "לא"?
כי אם אינך רוצה בכלל בכלל
הגידי לי "סתלק כבר וחסל!"
תגידי "די" או: "עוף מפה"
רק אל נא, אל תגידי "לא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".


**********


לפני כמעט חודש הייתה את צעדת השרמוטות.
לי לא יצא ללכת, אבל חברות שלי הלכו.
הן סיפרו על כמה משמעותי זה היה, על כמות האנשים, מי הגיע...
כמה ימים אחרי השיחה על זה, הייתה לי שיחה אחרת עם מישהי על מיניות, ובכללי כל מיניי התנסויות כאלו ואחרות.
ואז העלתי נושא שממש הטריד אותי המון זמן.

בחטיבה ממש אהבתי את וי.סי. אנדרוס. קראתי כמעט את כל הספרים שלה, אבל בשלב מסויים תמיד הרגשתי מן אי נוחות שכזו, כשזה הגיע לקטעים המיניים. וזה קרה בעיקר בספר הזה. לא ידעתי אז לתת לזה שם במוחי התמים והילדותי. כמעט בכל הספרים שלה, אם לא בכולם, יש שלב כלשהו שהגבר-מושא אהבתה של הגיבורה- לוחץ על האקט המלא של קיום יחסי מין.
הגיבורה בד"כ לא בטוחה אם היא רוצה. אבל לבסוף זה כמעט תמיד קורה. עכשיו, הקורא המצוי יכול לפרש את זה לכיוון ה"רוצה אבל פוחדת", עושה טיזינג, אולי לא רוצה, וכו.
מה שכ"כ מפריע לי, זה שכשהגיבורה לא רוצה שהאקט ייקרה, היא בסוף לאחר האקט אומרת לבחור שבעצם היא רצתה את זה כל הזמן, רק כדיי שהבחור לא יצא רע בסיפור.


זה מתבטא גם בהמון דברים אחרים בלי קשר לספר הזה.
כמו סיפורי אונס, שיש אמירות הזויות וסתומות שהקורבן "ביקשה את זה", ושהיא מתלבשת ככה, למה היא ציפתה?
וזו תפיסה כ"כ מעוותת, וכ"כ כואב לי שאנשים עדיין נמצאים בה.
או אם ניקח את זה לחיי היומיום, אני חושבת שאנחנו צריכות וצריכים לשאול את עצמנו כמה מהדברים שאנחנו עושים כדיי לרצות ולשמח את בן/בת הזוג שלנו עלולים לבוא גם על חשבוננו ברמה שזה כבר עלול לפגוע...



אז החלטתי הפעם לנצל את הפורמט הזה לביקורת מסוג שונה. אני לא אבקר את העלילה או את ההיגיון בה, אלא אדבר על הנושא הזה שממש הטריד אותי בעיקר ביחס לספר הזה ספציפית, ולכל הספרים של הגברת אנדרוס ככלל.וזה סיפור ה"לא".

אני רוצה להגיד לכם ולכן, שאם בניי/בנות הזוג שלכם לא אמרו או הראו כן בצורה מפורשת, והם מהססים/מהססות לגביי דברים, אז אל תלחצו.גלו הבנה ואהדה. כנראה הסיטואציה לא נוחה ומתאימה לצד השני. כנראה שזה לא צריך לקרות. עכשיו או בכלל.
כמו שאתם ואתן לא הייתם רוצים שיעמידו אתכם במצב לא נוח, ופגיע ככה גם הצד השני.



*****

כשהיא אומרת "לא" לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא".
לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
אז תהיה לי תרנגול
ואל תהיה חכם גדול.
היא לא רומזת "כן", או "אולי" או "בוא",
כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת "לא!"

לפני 9 שנים•שרון
סוסי בר

סוסי בר

ג'אנט וולס

קראתי כבר את שני ספריה הקודמים של ג'נאט וולס,
"טירת הזכוכית" ו"כוכב הכסף".
שניהם היו ממש מעניינים וקסימים.

אז קניתי לפני כמה חודשים את הספר הזה.

סגרתי בבסיס בסופ"ש הקודם, אז קראתי את הספר הזה.

ואם להיות כנה, לא עפתי עליו.


תקציר:
"ג´נט וואלס, מחברת הרומן האוטוביוגרפי "טירת הזכוכית", שהפך לרב מכר בינלאומי, חוזרת בסוסי בר להתחקות אחר שורשי משפחתה. היא פורשת בפנינו בכתיבה קולחת וישירה את סיפורה הנוגע ללב של סבתה, דמות ססגונית, מרתקת ובעל עוצמה, שעל אף הקשיים הפיזיים, התלאות הכלכליות, הנורמת החברתיות הנוקשות וטרגדיה משפחתית שהציבה בפניה המציאות - הצליחה להגשים"

אין ספק, שסבתה של וולס היא אישה חזקה, וחלק ממה שנכתב אני כמובן לוקחת בעירבון, כי זה נכתב בעיקר על בסיס מה שהסופרת שמעה, ולא מפיה של הסבתא.

אבל אני חייבת להודות, לא הצלחתי להתחבר אליה.
היה לי קשה עם הדמות כי היא הייתה יותר מידי קשה באופי.
ויכול להיות שאני יותר מידי קשוחה איתה, כי בכל זאת היא גדלה בתקופה אחרת, ובכל זאת, לא חיבבתי אותה במיוחד.


אני ממש מתעסקת במחשבות על שאלות שקשורות בחינוך.
יש לי יחסית דעה מאוד רחבה על הנושא, אבל אולי לא כדאי שאפתח אותה פה.רק אציין שהיה לי קשה גם לאהוב אותה כמורה, בעיקר בגלל העניין של המכות שהיא נתנה לתלמידיה.
ושוב פעם, יכול להיות שאני שופטת בחומרה מידי.

האם אני ממליצה על הספר?
אני לא בטוחה.
לא, לא ממליצה עליו בהתלהבות ייתרה.
הדבר היחיד שיאמר לזכותו, זה שלפחות הדמות הראשית היא דמות חזקה, גם אם אני לא מצליחה להתחבר עד הסוף לכל מחשבותיה וקווי אופיה.

לפני 9 שנים•שרון

ביקורות נוספות על "דור הפרוזק"

דור הפרוזק

דור הפרוזק

אליזבת וורצל

"אם יש ל'דור הפרוזק' מטרה כלשהי, היא לצאת ולומר שדיכאון קליני הוא בעיה של ממש, בעיה שביכולתה להרוס חיים, שהיא כמעט ניתקה את שלי. שהיא פוגעת בהרבה מאוד אנשים, רבים מהם אנשים חכמים ועמוקים ואיכפתיים, אנשים שלבטח היו יכולים להציל את העולם או לפחות לעשות לו קצת טוב, אנשים ששקועים מדי בייאוש מכדי להתחיל אפילו לשחרר את יכולת נביעת החיים שבתוכם. רציתי מאוד לכתוב ספר שיגרום להרגשה רעה באותה מידה שהדיכאון גורם לה. רציתי להישאר נאמנה לגמרי לחוויית הדיכאון - לדיכאון עצמו ולא להמתקה מתורגמת שלו. רציתי להציג את עצמי בעיצומו של המשבר הזה בדיוק כפי שהייתי: קשה, תובענית, בלתי אפשרית, בלתי ניתנת לריצוי, דורסנית, אגוצנטרית, שקועה בעצמי, ויותר מכל - שקועה ברחמים עצמיים ומפונקת."

אליזבת וורצל כתבה על חוויותיה כנערה דכאונית בארצות הברית. היא נולדה למשפחה עם בעיות, ההורים נפרדו והמשיכו לנטור טינה זה לזה, כאשר האבא יותר נפקד מאשר נוכח בחייה, בעוד האמא נאבקת על הקיום הכלכלי ובעלת נפש חלשה אף היא.

הסופרת אכן מתארת את תהפוכות חייה בצורה די נרחבת, אך לא הצלחתי להתחבר באמת לסיפור ונותרתי די אדיש. ייתכן שהבעיה נובעת מאופן הכתיבה או מתרבות הדור המדובר בארה"ב, כאשר סקס מזדמן וסתמי נראה כחלק מקובל ורגיל בחיים.

יש בספר תיאור אישי של חוויות של נערה אחת החולה במחלה, ויש בכך עניין מסויים, אך מי שמחפש להבין מה הסיבות לעליה בשיעור החולים בבעיות נפשיות כיום, כנראה לא ימצא את התשובות בספר הזה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•פרפר צהוב
דור הפרוזק

דור הפרוזק

אליזבת וורצל

דור הפרוזק תמיד יהיה הספר הטוב ביותר שקראתי...הסיפור הזה שינה בי משהו, אני ממש מרגישה שאני לא אותו בן אדם שהייתי לפני שקראתי - עד כדי כך השפיע עליי הספר הזה. בכתיבה כשרונית בצורה בלתי רגילה מתארת אליזבת וורצל את סיפור חייה המאוד מעניין ומעורר השראה. מצאתי את עצמי מרותקת לכל מילה, לכל פיסקה, לא רציתי שייגמר. באופן מפתיע מצאתי המון חיזוקים בסיפור שלה, הזדהתי, התרגשתי, היו רגעים שאפילו רציתי קצת להיות בדיכאון(-:
אם יש ספרים שנשארים איתך זה אחד מהם...דור הפרוזק לנצח

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Addicted To Books
דור הפרוזק

דור הפרוזק

אליזבת וורצל

את הספר אני מכירה כבר מגיל 19, מעולם לא היה לי את האומץ להתחיל לקרוא אותו מסיבה אחת - אני מאובחנת כמישהי שסובלת ממאניה דיפרסיה ובעבר הציעו לי לא לקרוא את הספר כי זה רק יכניס אותי עוד יותר לדיכאון, אז ויתרתי.

בזמן האחרון ניסיתי לקרוא ספרים קלילים ונחמדים ולא הצלחתי. הקריאה לא זרמה לי. התחלתי לשקוע שוב לדיכאון שלי ולא רציתי להיכנע לזה. אז חיפשתי ספר שיעזור לי לשבור את מחסום הקריאה ואת הדיכאון(כי אין כמו ספר טוב כדי לרומם מצבי רוח) ונזכרתי בספר הזה, שראיתי את הסרט שלו לפני כל כך הרבה זמן ואני זוכרת שנהניתי ממנו. לקחתי את הספר לידיים והתחלתי לקרוא.
רמת ההזדהות שלי עם הכותבת פשוט עזרה לי לצאת מהדיכאון. כמו שכשמכיש אותך נחש, מרפאים אותך עם הארס עצמו.
הספר עזר לי להבין ובאמת להרגיש שאני לא לבד וגרם לי לחשוב על תובנות מסויימות על החיים שלי ועל החיים בכלל.
הספר גם גרר אותי למחשבה אחת - מאובחנים או לא, כולנו דיכאוניים. זה חלק מתהליך החיים וחלק מההתמודדות עם הקשיים השונים. רק צריך לדעת לא לשקוע בזה. זה הרבה עבודה עם עצמך והרבה עזרות שונות מבחוץ.

מה שיפה אצל אליזבת וורצל, שהיא מצליחה לגרום לאנשים לרצות להיות חולי דיכאון. היא כל כך מוכשרת שהיא מצליחה לגרום לך לרצות להיות כמוה. אולי בגלל זה הספר גרר בזמנו המון בעיות נפשיות אצל אנשים.
לא ממליצה לאנשים מושפעים, לאנשים חלשים או לאנשים שלא יודעים מהו דיכאון. כן ממליצה לאנשים שאוהבים להיכנס לעומקים ולפילוסופיית חיים.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•The Swan Queen
דור הפרוזק

דור הפרוזק

אליזבת וורצל

אני לא יודעת אם אני מחמירה אבל במילה אחת הספר הזה הוא פטפטת.
אליזבת וורצל הייתה כבר במהלך המתרחש בספר עיתונאית מן השורה עם כתבות במגוון עיתונים נחשבים, אז אני לא יכולה להימנע מן המחשבה שהספר הזה הוא כתבה עיתונאית אחת ארוכה במיוחד ועמוסה במיוחד, פחות או יותר בכל מה שעבר לה בראש במהלך הכתיבה, ולדעתי רעיונות מסוימים גם הונחו בספר שוב ושוב, ושוב ושוב.
אין ספק שוורצל יודעת לכתוב ולעיתים הכל אפילו קולח אבל עבורי זו הייתה קריאה עמוסה בדימויים ותחושות, ייתכן שגם כניסיון להמחיש חלק מהתחושה של להיות בסוג הדיכאון המסויים מאוד שעבר עליה. לכל אורך הספר מגוללת וורצל את סיפור גדילתה והתפתחותה במהלך כעשר-חמש עשרה שנים, עד לנקודה בה נעשתה אבחנה ברורה ומדוייקת לסוג הדיכאון וההפרעה הנפשית שעברה עליה, ושגרמה לה להיות אומללה מאוד במהלך כל אותן שנים.
אין ספק שלתקופתו הוא היה ספר חשוב שדיבר על תופעה שמעטים שיתפו ופירטו בצורה כזו, וברור שהיא מייצגת חלק מהדור הזה שהיא מכנה דור הפרוזק, ויש לה סיפור השתלבות מעניין בכל התרבות של אותו הדור, אבל עבורי הוא היה די מייגע, ואפשר לומר שמבחינתי ניתן היה לערוך החוצה חצי מהספר.
"ניסיתי קצת להשתלב. אפילו קניתי שמלת ערב מקטיפה בסגנון בטי ג'ונסון, עם חלק עליון מלייקרה, אבל פשוט הרגשתי מגוכחת בתוכה, כמו אמן קרקס שנקלע פתאום לסרט של פליני, בעוד שלמען האמת הייתי שייכת לייאוש הנורדי של החותם השביעי של ברגמן, למשל. הבנתי שהילדה הקטנה שפעם הייתי, הבוסית הקטנה של כולם, שיכלה להתמודד עם כל מצב, פשוט הלכה לבלי שוב. וזה לא משנה אם אשאר בחיים אחרי הדיכאון הזה, מכיוון שכבר חל בי שינוי יסודי, נזק בלתי הפיך. האופי העגמומי שלי לעולם לא יחלוף, מכיוון שהדיכאון הינו כל מה שאני. שיכבת צבע עבה שכיסתה את כל כולי וחדרה כל כך עמוק, עד שהתחלתי להשלים איתה." (עמ' 104)

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אַנְטְאַרְקְטִיקָה
דור הפרוזק

דור הפרוזק

אליזבת וורצל

ספר חובה. תיאור מדוייק ומדהים של חוויה שכל-כך רבים עברו, עוברים ויעברו.כ-25% מהאוכלוסיה ילקו בדיכאון, ברמה זו אחרת, במהלך חייהם, עוד מאות מיליונים נוטלים פרוזק ודומיו מדי יום. אני קראתי את הספר דווקא בתקופה שבה עברתי חוויות דומות למתואר בו והוא עזר לי בצורה בלתי רגילה! לא מסכימה לחלוטין עם הדעות שהיו פה שהספר איננו לדיכאוניים. נהפוך הוא - כל אדם שחווה דכדוך או דיכאון ברמה זו אחרת, יכול למצוא בספר נחמה גדולה. עבורי הספר היה החבר הטוב ביותר בתקופה קשה (ממנה יצאתי, אגב, בזכות הפרוזק...).
גם מבחינה ספרותית הספר כתוב ברמה גבוהה ושזור פס-קול חיים נפלא, כך שלא מדובר באיזו צהובון למציצנים. מומלץ בכל פה לכל אחד ואחד מאיתנו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מתוקה
דור הפרוזק

דור הפרוזק

אליזבת וורצל

את ״דור הפרוזק״ יצא בידי לרכוש ממש במקרה, מחנות ספרים יד שניה. לא תיכננתי רכישה זו מכיוון שהספר אף פעם לא ממש עניין או סיקרן אותי, עד לכדי רצון ממשי לקרוא אותו. אך ברגע מסויים התגלגל שמו של הספר במוחי, ועלה בזכרוני. וכך יצא שרכשתי אותו לבסוף באותה החנות. ללא תכנון מוקדם וללא ידיעה של ממש, למה לצפות מעצם קריאתו. הסתכלתי כמובן על אחורי הכריכה והייתה לי אינדיקציה מסויימת על נושא הספר אך לא התעמקתי במחשבות לאן הספר יקח אותי ומה אלמד ממנו.

הספר עוסק במצב נפשי לא פשוט אשר נקרא ״דיכאון קליני״. ואשר איתו מתמודדת הסופרת אשר זהו סיפורה האוטוביוגרפי, המטלטל והמזוהה כל כך עם דור ה-X של שנות התישעים ואף גם כיום.
הסיפור שאב אותי לתוכו פנימה וצרך ממני כוחות רבים להמשיך לקרוא עוד ועוד, מכיוון שזהו ספר לא פשוט לקריאה ולעיכול. תמורות נפשה, המרורים, הדיכאון הקשה, וההתמוטטות הטוטאלית שבאה בעקבותיו, הותירו אותי נפעם ועצוב. אדם אסור שיעבור עליו סבל כה רב ללא יכולת להקלה ולמרפא , מין המחלה הקשה שממנה הוא סובל. ואכן לבסוף נמצאה תרופה. שמה כשם שרומז הספר הוא פרוזק.
ושעקב גילויה ועם הטיפול בעזרתה הצליחה הסופרת להחזיר לעצמה את השפיות ואת החיים הנורמטיביים שגזל ממנה הדיכאון.

מעטות הן ידיעותי על המחלה, התרופות והטיפולים נגד דיכאון ומחלות אחרות בתחום בריאות הנפש.
ואת הטיפול בהן עדיף להשאיר למומחים בדבר. אבל הספר אינו עוסק בפסיכיאטריה או במדעי המוח ואף לא בתרופה, פרוזק עצמה. הספר הוא גילוי, ווידוי עצמי רב עוצמה ומפכח. מסע רב תהמורות ונפילות. אך בסופו, יש תקווה ועד כמה שניתן מרפא למחלה.

לפני 13 שנים•פלוני
דור הפרוזק

דור הפרוזק

אליזבת וורצל

אם תסתכלו בחוות הדעת כאן באתר, תגלו שהדיעות חלוקות בנוגע לספר הזה: או שהספר גרוע ומעצבן, או שהוא מומלץ (אבל לא לדכאוניים). אז מה כ"כ גרוע בספר, ולמה האמביוולנטיות ביחס אליו?
אליזבת וורצל, המחברת, בילתה שנים רבות מחייה כחולה בדיכאון, ועל כך היא מספרת (בקולה הדכאוני-למדי) לנו, הקוראים. אבל בו-זמנית זהו גם ניסיון לספר ל"אנשים רגילים" (לא-חולים) איך מחלת הדיכאון מרגישה; מה אדם מרגיש כשהוא חולה בה.
קולה של המספרת-הדכאונית נשמע מעצבן, רפטטיבי ומעיק (משהו כמו רע-לי-רע-לי-רע-לי). אבל קולה של המספרת-וורצל הוא קול שמנסה להפריד: "להיות בדיכאון (היא אומרת) באמת מרגיש ככה, נורא ומיוסר ומדכא לגמרי".

לדעתי הניסיון לדבר בשני קולות, כשלעצמו, הוא עניין חדשני ומעניין. אבל חוויית הקריאה בספר, לעומת זאת, מרגיזה ומעצבנת.
הספר הנ"ל בהחלט מדכא (במובן הלא-קליני של המילה) ועלול לגרור אנשים שכבר מרגישים רע אל תוך חוויה עצובה עוד יותר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•הרדוף
דור הפרוזק

דור הפרוזק

אליזבת וורצל

זה כנראה בין הספרים שממש אוהבים-או ממש לא.
במקרה הזה אני בקטגוריה השנייה.
ציפיתי להמון ושמעתי הרבה עליו כיצירת מופת.
די מהר הגעתי לנקודה שתיאורי המחברת המדכאים פשוט לא דיברו אלי יותר.
הנושא לא קל אבל לא זו הבעייה.
לא התחברתי לרוח הדברים של דור ה-X כאן וסגנון הכתיבה בכלל והפסקתי בנקודה מסויימת.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ראובן
דור הפרוזק

דור הפרוזק

אליזבת וורצל

לא התלהבתי מהספר הזה וזאת למרות שהנושא כשלעצמו מעניין אותי.
הבעיה, לדעתי, היא שהמחברת כל כך התרכזה באלמנטים הדיכאוניים בחייה, בתיאורים שדי חוזרים על עצמם סך הכל, של כיצד נראים החיים בתוך ביצת הדיכאון הטובענית שהיא דשדשה בה החל מגיל 12 ועד להמצאת הפרוזאק, שהיא פספסה את עצמה בתור דמות ספרותית מלאה ועגולה, ולכן לא הצלחתי להזדהות איתה עד הסוף. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לתהות איך אנשים בכלל סובלים אותה, למה למישהו, חוץ מלאמא שלה, בכלל איכפת ממנה. היא מתארת את עצמה כגוש טהור ומרוכז של אגוצנטריות עם התקפי קריזה ואינסוף דרישות מהזולת, מבלי לתת לנו איזו שהיא הצצה לשום תכונה טובה שלה, לשום רגע שבו כן אפשר לחבב אותה. אז כן, זה מה שהדיכאון יכול לעשות לבנאדם, הבנתי את זה, ואני מעריכה את המסר, אבל אם אני בתור קוראת, שלא מכירה אותה באופן אישי, אמורה לחוש סימפטיה כלשהי אליה כדי שיהיה לי איכפת, אני צריכה משהו להאחז בו. את ה'אני' האחר שלה, מעבר לדיכאון, שברור שקיים מעצם זה שהיא מוקפת בדי הרבה חברים ובני זוג, ומנהלת קריירה מצליחה סך הכל ככתבת במגזינים, הקורא בכלל לא זוכה לפגוש. גם את נקודת מבטם של הסובבים אותה הספר לא מעביר, וכך יוצא שרובו ככולו רק סצנות דיכאוניות כאלה ואחרות.

בקיצור, כספר אינפורמטיבי שמלמד על תופעת הדיכאון והשלכותיה, יש לו ערך, אולם בתור רומן ספרותי שאמור לעורר מתח או רגש או הזדהות כלשהי עם הגיבור, הוא נכשל ובגלל זה הוא גם קצת משעמם.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
דירוג
3.0
לפני 16 שנים

“לא התלהבתי מהספר הזה וזאת למרות שהנושא כשלעצמו מעניין אותי. הבעיה, לדעתי, היא שהמחברת כל כך התרכזה”