"אם יש ל'דור הפרוזק' מטרה כלשהי, היא לצאת ולומר שדיכאון קליני הוא בעיה של ממש, בעיה שביכולתה להרוס חיים, שהיא כמעט ניתקה את שלי. שהיא פוגעת בהרבה מאוד אנשים, רבים מהם אנשים חכמים ועמוקים ואיכפתיים, אנשים שלבטח היו יכולים להציל את העולם או לפחות לעשות לו קצת טוב, אנשים ששקועים מדי בייאוש מכדי להתחיל אפילו לשחרר את יכולת נביעת החיים שבתוכם. רציתי מאוד לכתוב ספר שיגרום להרגשה רעה באותה מידה שהדיכאון גורם לה. רציתי להישאר נאמנה לגמרי לחוויית הדיכאון - לדיכאון עצמו ולא להמתקה מתורגמת שלו. רציתי להציג את עצמי בעיצומו של המשבר הזה בדיוק כפי שהייתי: קשה, תובענית, בלתי אפשרית, בלתי ניתנת לריצוי, דורסנית, אגוצנטרית, שקועה בעצמי, ויותר מכל - שקועה ברחמים עצמיים ומפונקת."

אליזבת וורצל כתבה על חוויותיה כנערה דכאונית בארצות הברית. היא נולדה למשפחה עם בעיות, ההורים נפרדו והמשיכו לנטור טינה זה לזה, כאשר האבא יותר נפקד מאשר נוכח בחייה, בעוד האמא נאבקת על הקיום הכלכלי ובעלת נפש חלשה אף היא.

הסופרת אכן מתארת את תהפוכות חייה בצורה די נרחבת, אך לא הצלחתי להתחבר באמת לסיפור ונותרתי די אדיש. ייתכן שהבעיה נובעת מאופן הכתיבה או מתרבות הדור המדובר בארה"ב, כאשר סקס מזדמן וסתמי נראה כחלק מקובל ורגיל בחיים.

יש בספר תיאור אישי של חוויות של נערה אחת החולה במחלה, ויש בכך עניין מסויים, אך מי שמחפש להבין מה הסיבות לעליה בשיעור החולים בבעיות נפשיות כיום, כנראה לא ימצא את התשובות בספר הזה.

את הספר אני מכירה כבר מגיל 19, מעולם לא היה לי את האומץ להתחיל לקרוא אותו מסיבה אחת - אני מאובחנת כמישהי שסובלת ממאניה דיפרסיה ובעבר הציעו לי לא לקרוא את הספר כי זה רק יכניס אותי עוד יותר לדיכאון, אז ויתרתי.

בזמן האחרון ניסיתי לקרוא ספרים קלילים ונחמדים ולא הצלחתי. הקריאה לא זרמה לי. התחלתי לשקוע שוב לדיכאון שלי ולא רציתי להיכנע לזה. אז חיפשתי ספר שיעזור לי לשבור את מחסום הקריאה ואת הדיכאון(כי אין כמו ספר טוב כדי לרומם מצבי רוח) ונזכרתי בספר הזה, שראיתי את הסרט שלו לפני כל כך הרבה זמן ואני זוכרת שנהניתי ממנו. לקחתי את הספר לידיים והתחלתי לקרוא.
רמת ההזדהות שלי עם הכותבת פשוט עזרה לי לצאת מהדיכאון. כמו שכשמכיש אותך נחש, מרפאים אותך עם הארס עצמו.
הספר עזר לי להבין ובאמת להרגיש שאני לא לבד וגרם לי לחשוב על תובנות מסויימות על החיים שלי ועל החיים בכלל.
הספר גם גרר אותי למחשבה אחת - מאובחנים או לא, כולנו דיכאוניים. זה חלק מתהליך החיים וחלק מההתמודדות עם הקשיים השונים. רק צריך לדעת לא לשקוע בזה. זה הרבה עבודה עם עצמך והרבה עזרות שונות מבחוץ.

מה שיפה אצל אליזבת וורצל, שהיא מצליחה לגרום לאנשים לרצות להיות חולי דיכאון. היא כל כך מוכשרת שהיא מצליחה לגרום לך לרצות להיות כמוה. אולי בגלל זה הספר גרר בזמנו המון בעיות נפשיות אצל אנשים.
לא ממליצה לאנשים מושפעים, לאנשים חלשים או לאנשים שלא יודעים מהו דיכאון. כן ממליצה לאנשים שאוהבים להיכנס לעומקים ולפילוסופיית חיים.

אני לא יודעת אם אני מחמירה אבל במילה אחת הספר הזה הוא פטפטת.
אליזבת וורצל הייתה כבר במהלך המתרחש בספר עיתונאית מן השורה עם כתבות במגוון עיתונים נחשבים, אז אני לא יכולה להימנע מן המחשבה שהספר הזה הוא כתבה עיתונאית אחת ארוכה במיוחד ועמוסה במיוחד, פחות או יותר בכל מה שעבר לה בראש במהלך הכתיבה, ולדעתי רעיונות מסוימים גם הונחו בספר שוב ושוב, ושוב ושוב.
אין ספק שוורצל יודעת לכתוב ולעיתים הכל אפילו קולח אבל עבורי זו הייתה קריאה עמוסה בדימויים ותחושות, ייתכן שגם כניסיון להמחיש חלק מהתחושה של להיות בסוג הדיכאון המסויים מאוד שעבר עליה. לכל אורך הספר מגוללת וורצל את סיפור גדילתה והתפתחותה במהלך כעשר-חמש עשרה שנים, עד לנקודה בה נעשתה אבחנה ברורה ומדוייקת לסוג הדיכאון וההפרעה הנפשית שעברה עליה, ושגרמה לה להיות אומללה מאוד במהלך כל אותן שנים.
אין ספק שלתקופתו הוא היה ספר חשוב שדיבר על תופעה שמעטים שיתפו ופירטו בצורה כזו, וברור שהיא מייצגת חלק מהדור הזה שהיא מכנה דור הפרוזק, ויש לה סיפור השתלבות מעניין בכל התרבות של אותו הדור, אבל עבורי הוא היה די מייגע, ואפשר לומר שמבחינתי ניתן היה לערוך החוצה חצי מהספר.
"ניסיתי קצת להשתלב. אפילו קניתי שמלת ערב מקטיפה בסגנון בטי ג'ונסון, עם חלק עליון מלייקרה, אבל פשוט הרגשתי מגוכחת בתוכה, כמו אמן קרקס שנקלע פתאום לסרט של פליני, בעוד שלמען האמת הייתי שייכת לייאוש הנורדי של החותם השביעי של ברגמן, למשל. הבנתי שהילדה הקטנה שפעם הייתי, הבוסית הקטנה של כולם, שיכלה להתמודד עם כל מצב, פשוט הלכה לבלי שוב. וזה לא משנה אם אשאר בחיים אחרי הדיכאון הזה, מכיוון שכבר חל בי שינוי יסודי, נזק בלתי הפיך. האופי העגמומי שלי לעולם לא יחלוף, מכיוון שהדיכאון הינו כל מה שאני. שיכבת צבע עבה שכיסתה את כל כולי וחדרה כל כך עמוק, עד שהתחלתי להשלים איתה." (עמ' 104)

ספר חובה. תיאור מדוייק ומדהים של חוויה שכל-כך רבים עברו, עוברים ויעברו.כ-25% מהאוכלוסיה ילקו בדיכאון, ברמה זו אחרת, במהלך חייהם, עוד מאות מיליונים נוטלים פרוזק ודומיו מדי יום. אני קראתי את הספר דווקא בתקופה שבה עברתי חוויות דומות למתואר בו והוא עזר לי בצורה בלתי רגילה! לא מסכימה לחלוטין עם הדעות שהיו פה שהספר איננו לדיכאוניים. נהפוך הוא - כל אדם שחווה דכדוך או דיכאון ברמה זו אחרת, יכול למצוא בספר נחמה גדולה. עבורי הספר היה החבר הטוב ביותר בתקופה קשה (ממנה יצאתי, אגב, בזכות הפרוזק...).
גם מבחינה ספרותית הספר כתוב ברמה גבוהה ושזור פס-קול חיים נפלא, כך שלא מדובר באיזו צהובון למציצנים. מומלץ בכל פה לכל אחד ואחד מאיתנו.

את ״דור הפרוזק״ יצא בידי לרכוש ממש במקרה, מחנות ספרים יד שניה. לא תיכננתי רכישה זו מכיוון שהספר אף פעם לא ממש עניין או סיקרן אותי, עד לכדי רצון ממשי לקרוא אותו. אך ברגע מסויים התגלגל שמו של הספר במוחי, ועלה בזכרוני. וכך יצא שרכשתי אותו לבסוף באותה החנות. ללא תכנון מוקדם וללא ידיעה של ממש, למה לצפות מעצם קריאתו. הסתכלתי כמובן על אחורי הכריכה והייתה לי אינדיקציה מסויימת על נושא הספר אך לא התעמקתי במחשבות לאן הספר יקח אותי ומה אלמד ממנו.

הספר עוסק במצב נפשי לא פשוט אשר נקרא ״דיכאון קליני״. ואשר איתו מתמודדת הסופרת אשר זהו סיפורה האוטוביוגרפי, המטלטל והמזוהה כל כך עם דור ה-X של שנות התישעים ואף גם כיום.
הסיפור שאב אותי לתוכו פנימה וצרך ממני כוחות רבים להמשיך לקרוא עוד ועוד, מכיוון שזהו ספר לא פשוט לקריאה ולעיכול. תמורות נפשה, המרורים, הדיכאון הקשה, וההתמוטטות הטוטאלית שבאה בעקבותיו, הותירו אותי נפעם ועצוב. אדם אסור שיעבור עליו סבל כה רב ללא יכולת להקלה ולמרפא , מין המחלה הקשה שממנה הוא סובל. ואכן לבסוף נמצאה תרופה. שמה כשם שרומז הספר הוא פרוזק.
ושעקב גילויה ועם הטיפול בעזרתה הצליחה הסופרת להחזיר לעצמה את השפיות ואת החיים הנורמטיביים שגזל ממנה הדיכאון.

מעטות הן ידיעותי על המחלה, התרופות והטיפולים נגד דיכאון ומחלות אחרות בתחום בריאות הנפש.
ואת הטיפול בהן עדיף להשאיר למומחים בדבר. אבל הספר אינו עוסק בפסיכיאטריה או במדעי המוח ואף לא בתרופה, פרוזק עצמה. הספר הוא גילוי, ווידוי עצמי רב עוצמה ומפכח. מסע רב תהמורות ונפילות. אך בסופו, יש תקווה ועד כמה שניתן מרפא למחלה.

קשה לי להגיד אם אני ממליצה על הספר או מזהירה אתכם מפניו.....

מצד אחד אליזבת(הסופרת וגיבורת הסיפור)מספרת על דיכאונה הקליני בצורה כ"כ...מוחשית שזה מרתק.

מצד שני היא לפעמים מספרת על חוויות שהיא עוברת מהדיכאון הזה ואיך היא פוגעת ונפגעת מכל סובביה בכזאת תדירות,שזה כבר הופך למעיק....
אולי זאת הייתה הכוונה,ובכל זאת....כנראה שצריך הרבה בגרות נפשית כדי לעבור את חווית הקריאה הזאת.

במהלך הקריאה הספר גרם לי להיות עם מצבי רוח קודרים והרגשתי שהספר מכניס אותי לדיכאון....

הייתי עצובה בשביל ליזי(אליזבת)אבל היו פעמים שהרגשתי שהיא מנפחת חלק מבעיותיה.
יכול להיות שזה חלק מדיכאון קליני,לראות את העולם רק בשחור או לבן.

אני ממליצה על הספר רק לאנשים שהם בעליי כוחות וסבלנות נפשיים עצומים.

אם תסתכלו בחוות הדעת כאן באתר, תגלו שהדיעות חלוקות בנוגע לספר הזה: או שהספר גרוע ומעצבן, או שהוא מומלץ (אבל לא לדכאוניים). אז מה כ"כ גרוע בספר, ולמה האמביוולנטיות ביחס אליו?
אליזבת וורצל, המחברת, בילתה שנים רבות מחייה כחולה בדיכאון, ועל כך היא מספרת (בקולה הדכאוני-למדי) לנו, הקוראים. אבל בו-זמנית זהו גם ניסיון לספר ל"אנשים רגילים" (לא-חולים) איך מחלת הדיכאון מרגישה; מה אדם מרגיש כשהוא חולה בה.
קולה של המספרת-הדכאונית נשמע מעצבן, רפטטיבי ומעיק (משהו כמו רע-לי-רע-לי-רע-לי). אבל קולה של המספרת-וורצל הוא קול שמנסה להפריד: "להיות בדיכאון (היא אומרת) באמת מרגיש ככה, נורא ומיוסר ומדכא לגמרי".

לדעתי הניסיון לדבר בשני קולות, כשלעצמו, הוא עניין חדשני ומעניין. אבל חוויית הקריאה בספר, לעומת זאת, מרגיזה ומעצבנת.
הספר הנ"ל בהחלט מדכא (במובן הלא-קליני של המילה) ועלול לגרור אנשים שכבר מרגישים רע אל תוך חוויה עצובה עוד יותר.

זה כנראה בין הספרים שממש אוהבים-או ממש לא.
במקרה הזה אני בקטגוריה השנייה.
ציפיתי להמון ושמעתי הרבה עליו כיצירת מופת.
די מהר הגעתי לנקודה שתיאורי המחברת המדכאים פשוט לא דיברו אלי יותר.
הנושא לא קל אבל לא זו הבעייה.
לא התחברתי לרוח הדברים של דור ה-X כאן וסגנון הכתיבה בכלל והפסקתי בנקודה מסויימת.

לא התלהבתי מהספר הזה וזאת למרות שהנושא כשלעצמו מעניין אותי.
הבעיה, לדעתי, היא שהמחברת כל כך התרכזה באלמנטים הדיכאוניים בחייה, בתיאורים שדי חוזרים על עצמם סך הכל, של כיצד נראים החיים בתוך ביצת הדיכאון הטובענית שהיא דשדשה בה החל מגיל 12 ועד להמצאת הפרוזאק, שהיא פספסה את עצמה בתור דמות ספרותית מלאה ועגולה, ולכן לא הצלחתי להזדהות איתה עד הסוף. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לתהות איך אנשים בכלל סובלים אותה, למה למישהו, חוץ מלאמא שלה, בכלל איכפת ממנה. היא מתארת את עצמה כגוש טהור ומרוכז של אגוצנטריות עם התקפי קריזה ואינסוף דרישות מהזולת, מבלי לתת לנו איזו שהיא הצצה לשום תכונה טובה שלה, לשום רגע שבו כן אפשר לחבב אותה. אז כן, זה מה שהדיכאון יכול לעשות לבנאדם, הבנתי את זה, ואני מעריכה את המסר, אבל אם אני בתור קוראת, שלא מכירה אותה באופן אישי, אמורה לחוש סימפטיה כלשהי אליה כדי שיהיה לי איכפת, אני צריכה משהו להאחז בו. את ה'אני' האחר שלה, מעבר לדיכאון, שברור שקיים מעצם זה שהיא מוקפת בדי הרבה חברים ובני זוג, ומנהלת קריירה מצליחה סך הכל ככתבת במגזינים, הקורא בכלל לא זוכה לפגוש. גם את נקודת מבטם של הסובבים אותה הספר לא מעביר, וכך יוצא שרובו ככולו רק סצנות דיכאוניות כאלה ואחרות.

בקיצור, כספר אינפורמטיבי שמלמד על תופעת הדיכאון והשלכותיה, יש לו ערך, אולם בתור רומן ספרותי שאמור לעורר מתח או רגש או הזדהות כלשהי עם הגיבור, הוא נכשל ובגלל זה הוא גם קצת משעמם.