"אם יש ל'דור הפרוזק' מטרה כלשהי, היא לצאת ולומר שדיכאון קליני הוא בעיה של ממש, בעיה שביכולתה להרוס חיים, שהיא כמעט ניתקה את שלי. שהיא פוגעת בהרבה מאוד אנשים, רבים מהם אנשים חכמים ועמוקים ואיכפתיים, אנשים שלבטח היו יכולים להציל את העולם או לפחות לעשות לו קצת טוב, אנשים ששקועים מדי בייאוש מכדי להתחיל אפילו לשחרר את יכולת נביעת החיים שבתוכם. רציתי מאוד לכתוב ספר שיגרום להרגשה רעה באותה מידה שהדיכאון

דור הפרוזק תמיד יהיה הספר הטוב ביותר שקראתי...הסיפור הזה שינה בי משהו, אני ממש מרגישה שאני לא אותו בן אדם שהייתי לפני שקראתי - עד כדי כך השפיע עליי הספר הזה. בכתיבה כשרונית בצורה בלתי רגילה מתארת <mark>אליזבת וורצל</mark> את סיפור חייה המאוד מעניין ומעורר השראה. מצאתי את עצמי מרותקת לכל מילה, לכל פיסקה, לא רציתי שייגמר. באופן מפתיע מצאתי המון חיזוקים בסיפור שלה, הזדהתי, התרגשתי, היו רגעים שאפילו רציתי קצת להיו

את הספר אני מכירה כבר מגיל 19, מעולם לא היה לי את האומץ להתחיל לקרוא אותו מסיבה אחת - אני מאובחנת כמישהי שסובלת ממאניה דיפרסיה ובעבר הציעו לי לא לקרוא את הספר כי זה רק יכניס אותי עוד יותר לדיכאון, אז ויתרתי.

בזמן האחרון ניסיתי לקרוא ספרים קלילים ונחמדים ולא הצלחתי. הקריאה לא זרמה לי. התחלתי לשקוע שוב לדיכאון שלי ולא רציתי להיכנע לזה. אז חיפשתי ספר שיעזור לי לשבור את מחסום הקריאה ואת הדיכאון(כי

אני לא יודעת אם אני מחמירה אבל במילה אחת הספר הזה הוא פטפטת.
<mark>אליזבת וורצל</mark> הייתה כבר במהלך המתרחש בספר עיתונאית מן השורה עם כתבות במגוון עיתונים נחשבים, אז אני לא יכולה להימנע מן המחשבה שהספר הזה הוא כתבה עיתונאית אחת ארוכה במיוחד ועמוסה במיוחד, פחות או יותר בכל מה שעבר לה בראש במהלך הכתיבה, ולדעתי רעיונות מסוימים גם הונחו בספר שוב ושוב, ושוב ושוב.
אין ספק שוורצל יודעת לכתוב ולעיתים הכל אפילו ק

אם תסתכלו בחוות הדעת כאן באתר, תגלו שהדיעות חלוקות בנוגע לספר הזה: או שהספר גרוע ומעצבן, או שהוא מומלץ (אבל לא לדכאוניים). אז מה כ"כ גרוע בספר, ולמה האמביוולנטיות ביחס אליו?
<mark>אליזבת וורצל</mark>, המחברת, בילתה שנים רבות מחייה כחולה בדיכאון, ועל כך היא מספרת (בקולה הדכאוני-למדי) לנו, הקוראים. אבל בו-זמנית זהו גם ניסיון לספר ל"אנשים רגילים" (לא-חולים) איך מחלת הדיכאון מרגישה; מה אדם מרגיש כשהוא חולה בה.

דור הפרוזק הוא סיפור ההתבגרות האוטוביוגרפי של <mark>אליזבת וורצל</mark>. אליזבת גדלה לתוך משפחה מפורקת עם אב אדיש ואמא חרדתית. הדכאון הקליני מלווה אותה מגיל בית הספר היסודי ועד ללימודיה בהרוורד ועבודתה כעיתונאית. בספרה היא מתארת את תקופות הדכאון שפקדו אותה, כולל מספר נסיונות אובדניים, ומדגישה את חשיבות הטיפול הפסיכולוגי-פסיכיאטרי והמודעות לדכאון כמחלה שניתן לרסנה.

כריכת הספר טוענת פעמיים לדמיון של "דור הפרו

קשה לי להגיד אם אני ממליצה על הספר או מזהירה אתכם מפניו.....

מצד אחד <mark>אליזבת</mark>(הסופרת וגיבורת הסיפור)מספרת על דיכאונה הקליני בצורה כ"כ...מוחשית שזה מרתק.

מצד שני היא לפעמים מספרת על חוויות שהיא עוברת מהדיכאון הזה ואיך היא פוגעת ונפגעת מכל סובביה בכזאת תדירות,שזה כבר הופך למעיק....
אולי זאת הייתה הכוונה,ובכל זאת....כנראה שצריך הרבה בגרות נפשית כדי לעבור את חווית הקריאה הזאת.

במהלך הקריאה הספ

ספר חובה. תיאור מדוייק ומדהים של חוויה שכל-כך רבים עברו, עוברים ויעברו.כ-25% מהאוכלוסיה ילקו בדיכאון, ברמה זו אחרת, במהלך חייהם, עוד מאות מיליונים נוטלים פרוזק ודומיו מדי יום. אני קראתי את הספר דווקא בתקופה שבה עברתי חוויות דומות למתואר בו והוא עזר לי בצורה בלתי רגילה! לא מסכימה לחלוטין עם הדעות שהיו פה שהספר איננו לדיכאוניים. נהפוך הוא - כל אדם שחווה דכדוך או דיכאון ברמה זו אחרת, יכול למצוא בספר

את ״דור הפרוזק״ יצא בידי לרכוש ממש במקרה, מחנות ספרים יד שניה. לא תיכננתי רכישה זו מכיוון שהספר אף פעם לא ממש עניין או סיקרן אותי, עד לכדי רצון ממשי לקרוא אותו. אך ברגע מסויים התגלגל שמו של הספר במוחי, ועלה בזכרוני. וכך יצא שרכשתי אותו לבסוף באותה החנות. ללא תכנון מוקדם וללא ידיעה של ממש, למה לצפות מעצם קריאתו. הסתכלתי כמובן על אחורי הכריכה והייתה לי אינדיקציה מסויימת על נושא הספר אך לא התעמקתי ב