קראתי את הספר לפני כמה חודשים לדעתי. אולי זה היה בסמוך למקרה האונס המזעזע באילת.
קראתי, ונמנעתי מלכתוב עליו ביקורת כבר כל כך הרבה זמן.

תקציר:
"מקרה אונס קבוצתי שביצעה חבורת נערים, עולה לכותרות העיתונים ושולח את ענת מצליח, חברת קיבוץ צעירה וקהת חושים, למסע בשבילי הזיכרון האישי והקולקטיבי.

תהליך ההיזכרות הכאוב מטלטל את חייה ומאלץ אותה להתמודד עם מה שהיתה, עם מה שהיו חבריה והמבוגרים סביבה, ובעיקר – עם מה שתהיה מעתה.

רומן בשל ועמוק של רקפת זהר, המבטא מאבק בין צורך הרסני, ואולי הכרחי, לחשוף את האמת האלימה והבוטה, לבין אינסטינקט ההדחקה וההישרדות המושרש בנו."

אז כפי שכתבתי, נמנעתי מלכתוב עליו ביקורת כבר תקופה.
כתבתי כל כך הרבה ביקורות על ספרים שהתעסקו בנושאים הקשורים לאלימות, אונס, פגיעות בזכויות של אנשים ובאופן כללי, ספרים יחסית גרפיים. ומשהו בספר הזה, דווקא הספר הזה שבר בי משהו. מעט מאוד ספרים גורמים לי לדמוע, בטח שלא לבכות. הספר פשוט הוציא ממני בכי יחסית היסטרי. בקושי ישנתי אחרי הקריאה בו.

ככל שאנחנו מתבגרים יותר, המקרים המזעזעים האלה מרגישים פתאום יותר קרובים אלינו. קראתי את הספר, והרגשתי שאני מכירה את הנפשות בספר. נתקלתי בכל אחת מהן באיזושהי נקודה בחיים, או שמצאתי בה משהו ממני.
כנראה זה השילוב של זה ושל כל כך הרבה מקרי אונס, אלימות במשפחה ורציחות של כל כך הרבה נשים ששומעים עליהם בזמן האחרון בכל המדיה והרשתות החברתיות. ואולי כי הוא מבוסס על מקרה אמיתי שהסופרת כתבה בהשראתו. אני לא יודעת.
תכלס, זה משנה?
אז חוץ מזה שאני ממליצה על הספר הזה, שהוא באמת ספר מאוד טוב, אני רוצה לומר לכם דוגרי:
חייבים, פשוט חייבים להכניס למערכת החינוך פה בארץ שיעורים על חינוך מיני וגם על מערכות יחסים. כן, אני יודעת שזה כביכול קיים במערכת החינוך, אבל זה לא מספיק נוכח. לפחות כשאני הייתי תלמידה בקושי דיברו על זה. רק איך גוף האישה עובד, מחזור וכו'.
חוץ מללמד מה לא, צריך ללמד גם מה כן.

אסיים את הביקורת עם פזמון לשיר שנתקלתי בו לפני שנה שהוא מאוד מסכם את התחושה שהספר נתן לי. אגב, ממליצה לכם לשמוע את השיר:

"מפחיד להיות אישה
מפחיד להיות
מפחיד להיות אדם בתקופה הזאת
אבל מפחיד להיות אישה יותר
אם אי אפשר לסמוך אפילו על שוטר
מפחיד להיות אישה
מפחיד להיות"
(יעל טאוב "מפחיד להיות אישה")

" איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד."

אני חושבת שבהרבה מצבים אנחנו נמצאים במקום של דובר השיר.
ההליכה עם הזרם.
כולנו רוצים להיות שייכים למשהו.
והמון פעמים, למרות שאנחנו מוצאים בעצמנו ייחוד, אנחנו בסופו של דבר כמו כולם. עושים הרבה דברים כמו כולם. ולפעמים מרוב שאנחנו מנסים להבליט את הייחוד שבנו אבל להיות כמו כולם, אנחנו הולכים קצת לאיבוד, ולא ברור מי זה האני האמתי.
רק מעטים יצליחו באמת להראות, להעז בלי לתת באמת דין וחשבון.
ואולי הם לא בהכרח יעשו את זה מתוך אינטרסים אישיים. אולי כי פשוט הם באמת מאמינים במה שהם מייצגים. מוכנים לשלם מחירים בשביל לעשות את הדבר הנכון, והאמת שלהם.


תקציר:

"היא היתה חמקמקה. היא היתה הניחוח הקלוש של פרח הקקטוס, הצללית המרפרפת של תנשמת. לא ידענו איך לאכול אותה. במחשבותינו ניסינו להצמיד אותה אל לוח השעם כמו פרפר, אך הסיכה פשוט עברה דרכה והיא עפה לה.

כולם בבית הספר התיכון מיקה מוקסמים מילדת-כוכבים. בהתחלה. אך אז הם פונים כנגדה. וליאו, נואש מאהבה, מאיץ בה להפוך לדבר היחיד שיכול להרוס אותה: נורמלית.

ילדת-כוכבים תר אחר שאלות של נאמנות האדם לחבריו ולעצמו ומניח לקוראים לגבש את תשובותיהם בעצמם."


הספר "ילדת כוכבים" מתעסק בשאלות פילוסופיות על החברות , ואמונות. ובכלל, השאלה שעלתה לי בראש הייתה האם יצר האדם רע מנעוריו, או שאנחנו נולדים טובים ומשהו בדרך "מקלקל" אותנו? והאם זה משהו שיכול להשתנות?(התשובה לשאלה הזאת, אגב, היא מבחינתי כן) .

אחרי שקראתי את הספר הזה, אני מרגישה שהאמונה שלי בצד הטוב שבאנשים דווקא גדלה.
כי לבחור להיות אדיש, ללכת רק לפי מה שכולם עושים או אומרים ולראות רק איך זה משרת את האינטרסים האישיים שלי זה קל. הבחירה בלהיות מודע לסביבה, לגלות רגישות, לעזור- אפילו בסתם להגיד שלום ולשאול מה נשמע- זו החוכמה האמתית.
כי השינויים האמתיים באים מתוך הדברים הקטנים.

ראיתי שבוע שעבר כתבה שמדברת על המיניות כיום בקרב בניי נוער, ובכללי בעולם.
אחד הדברים שתפסו לי את האוזן, וזה הרגיש לי מאוד רלוונטי, היה שאחת הבנות אמרה שבבית הספר כמעט ועד בכלל לא מתקיימים שיעורים על חינוך מיני, מיניות בריאה וכו', מה שגורם להמון חוסר ידע בנושא, וחיפוש עליו במקומות שהם אולי לא תמיד הכי בריאים ונכונים.

חשבתי על עצמי כתלמידה בחטיבה ובתיכון.
זה נכון, מעולם לא דיברו איתנו על הנושא הזה בבית ספר. עזבו מיניות, גם מערכות יחסים בריאות בין אנשים, גברים , נשים.

שמעתי על הספר הזה כבר כמה פעמים. אפילו את הכתבה עליו ראיתי.

נתקלתי בו ברביעי שעבר, והחלטתי שיאללה, נזרום.

זאת הייתה חוויה ממש מעניינת, לקרוא על הפרספקטיבות של כל אחת מהנשים, על החוויה האישית של כל אחת.
היו אמנם רגעים שהרגשתי שהסיפורים חוזרים על עצמם, אבל אני מבינה שמה שזה משקף זה שכולנו בהרבה מובנים באותה הסירה.
מבחינת רגשות, תחושות ומחשבות ביחס למיניות. פשוט זה מתבטא אחרת אצל כל אחת מאיתנו, פוגש באופנים שונים. אבל זה שם.

אני חושבת שזה ספר טוב, וממש חשוב שכמה שיותר אנשים ייקראו אותו. או אפילו ילמדו אותו בתיכונים.
הוא אמנם לא יצירת מופת, אבל הפתיחות שיש בו יכולה ממש לעזור לבניי ובנות נוער להתעסק ולדעת יותר טוב על מיניות, ושאין בזה בושה, ושזה משהו טבעי.

בסופ"ש שעבר בבית ראיתי סרט תיעודי.
ראו בו איך במדינת יפן פיתחו תחליפים לזוגיות, בין אם זה בובות אדם, השכרת אנשים לפי שעה רק כדי שיצאו איתם לדייט,או סתם ידברו איתם, חתונות סולו(כן, מסתבר שזה קיים) וכו.


המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה המון סימני שאלה:
איך אנשים מגיעים למצב כזה? איך זה נתפס כנורמלי?
כמובן שיש דברים כאלה בעוד מדינות, אבל תדמיינו את כל מה שכתבתי בהרבה יותר מוקצן.
אני גם לוקחת בחשבון את זה שצויין בסרט שבתרבות היפנית קירבה אינטימית היא דבר לא כ"כ נהוג אצלם, ושהם אנשים יחסית סגורים.

את סיפורה של שפחה קראתי לפני פחות מחודש, בעקבות הסדרה- המאוד טובה, יש לציין- שמבוססת על הספר.


"רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים.
אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה. אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית - לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם."




אז הרעיון הכללי הוא טוב והזוי, ועם זאת גם לא כ"כ מופרך.
לצערי מורגש שהעולם הופך להיות מקום קיצוני ואלים יותר ויותר. אנשים נהיים צרכניים יותר, אלימים יותר.

מרגרט אטווד כתבה את נק' המבט של שלפרד בצורה טובה, שמציגה את העולם החדש באופן מאוד מצומצם , ובכל זאת גם חושף המון דברים, ובעיקר מראה שיחסי האנוש שם כמעט ולא קיימים. כשהם נוכחים, זה מתבטא בדברים הקטנים, אך גורם גם לשלפרד ולקורא לתהות אם היחס החם שדמות אחרת מפגינה נובע מרצון טוב ואמתי, או מתוך אינטרס אישי?

דווקא האחווה הנשית שכל כך הורגשה בסדרה פחות הורגשה לי פה. אני לא בטוחה אם זה דבר חיובי או לא..

אני ממליצה על הספר.
אני חושבת שהוא מציג עולם מופרך ומציאותי כאחד, מעלה המון סימני שאלה ותמרורי אזהרה, על לאן העולם עלול להגיע אם אנחנו נסתכל גם על אנשים וגם על רגשות כמשהו שאפשר לקנות/ להחזיק בו, אם נראה דברים רק במשקפיים ציניים או קרים ומרוחקים.
אני כן מאמינה שאנחנו יכולים גם להגיע למקומות חיוביים, ושאפשר עוד למנוע עתיד כזה או אחר שמסתכל על אנשים כחפצים, בניי מעמדות או תפקיד מסויים בעולם.

ההגדרה לנוער בסיכוון לפי ויקיפדיה:
"נוער בסיכון, וככלל ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה, הם ילדים או בני נוער החיים במצבים המסכנים אותם בקרב משפחתם ובסביבתם. כתוצאה מכך עלולה להיפגע יכולתם לממש זכויות כגון אלו שנקבעו באמנה לזכויות הילד, מבחינת קיום פיזי, בריאות והתפתחות, השתייכות למשפחה, למידה ורכישת מיומנויות, רווחה ובריאות רגשית, השתייכות והשתתפות חברתית, והגנה מסכנות מצד אחרים ומהתנהגויות מסכנות שלהם עצמם.
מצבים העלולים להביא לסיכון של ילדים ונוער יכולים להיות קשורים בקשיים כלכליים, משבר במשפחה, הגירה, השתייכות לקבוצות מיעוט, מוגבלות, לקויות למידה, מעבר בין מסגרות, או חיים בסביבה מסכנת.
יש המגדירים נוער בסיכון סביב המסגרת הלימודית - נוער הנמצא במסגרת לימודית כלשהי, אך נתון בקושי מסוים העלול להביא אותו לכדי נשירה מהלימודים מאותה המסגרת, ואף להתדרדרות לשולי החברה וגרימת נזק לחברה"

קניתי וקראתי את הספר כי הייתי בטוחה שהספר ייתעסק בעיקר בסיפור עליו הוא מבוסס- על משפחת מנסון.
עכשיו אני מבינה שזה לא העיקר שלו.


תקציר:
"סוף שנות השישים הסוערות בצפון קליפורניה. איווי, מתבגרת צעירה פוגשת בשיטוטיה בעיר קבוצת ילדות–פרחים, שהמבוגרת והדומיננטית מכולן, סוזאן, פורשת עליה את חסותה. מוקסמת מתחושת השחרור והחופש שהן מקרינות וסקרנית לגבי אורח חייהן, מחליטה איווי להתלוות אליהן לחווה נחבאת בין ההרים. שם, ביחד עם צעירים וצעירות נוספים, מתנהלת קומונה שבראשה עומד מנהיג כריזמטי. נואשת להשתייך ולמצוא לעצמה מקום בעולם, איווי מחזקת את קשריה עם אנשי הקומונה ואינה מבחינה כיצד כל יום שעובר עליה בכת הדוגלת באהבה חופשית, למעשה מקרב אותה להתפרצות אלימה ורצחנית שתכה את ארצות–הברית בהלם.
היום, כאישה בת 40 הממשיכה לתהות על מקומה בעולם, משקיפה איווי ממרחק שנים על אותו מפגש גורלי על תוצאותיו ההרסניות ומנסה להבין אותו. היא תוהה על המבנה החברתי והשיטה שאיפשרו אותו, על הכוח שאדם מאבד כשהוא מבקש למצוא אותו אצל אחרים, ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לתמרן נפש לא מגובשת, המשתוקקת בכל מאודה להכרה."


קראתי אותו בערך לפני חודשיים, ומודה שלא כל כך ידעתי מה אני רוצה לומר. הוא היה בעיקר מבלבל, מונוטוני במקצת ופסימי. אחרי זמן ומחשבה, אני לוקחת את הסיפור למקום אחר לגמרי. נכון שהוא מבוסס על הסיפור של משפחת מנסון, והוא מדבר על איך אנשים/נשים/נערים ונערות עלולים להגיע למקומות אפלים וחשוכים, ושם דגש על זה שנוער בסיכון יכול להגיע גם מבתים שהם כביכול מושלמים, אבל בשורש משהו לא מתפקד. ואחד הדברים שאני לוקחת ממנו זה שצריך גם לשים לב לאותם ילדים גם אם כביכול הגיעו מבית מבוסס, ולראות את הסימנים, משהו שלא קרה בספר, כי איווי בסופו של דבר הופכת לשקופה ומבודדת, וזו כנראה גם ביקורת ואזהרה חמורה להורים, מורים חברים והסביבה העוטפת.


אם לא תתנו את מלא תשומת הלב האהבה והאכפתיות ,הוא עלול לחפש את זה במקומות אחרים שעלולים להזיק לו.
אני יודעת שזה פיתרון קטן למשהו שהוא יותר גדול מזה, ובכל זאת אני חושבת שזה יכול לחולל הבדל משמעותי, ולהועיל.

"הם חיים בשטחי ההפקר, בצד האפל של העיר
הם קשורים רק אל הצל של עצמם. המרצד על הקיר
בלילה בלי ירח, לילה נטול כוכבים
בוא תראה איפוה הם מסתובבים
הם מוצאים מקלט במרתף, המסתור השיחים שבגן
כך כל לילה הפחד רודף, הם חיים במרחב לא מוגן
על סף התהום עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור

אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם
אני כל כך זקוקה לחיבוק חם
כשהשמש שוקעת אז הכוכבים נותנים ניצוצות חיים
ואצלי אין ניצוץ אין קרן אור והכל חשוך לי בפנים
אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם.

הם מוכרים את עצמם בזול, בעבור תשומת לב,
ובתוכם פצע גדול פתוח וכואב.
על סף התהום עוד אפשר לעצור.
ילדי הלילה מבקשים אור.

"רוצה שיהיו לי חוגים בספרות ובדרמה,
רוצה שתבוא משפחה עם אמא ואבא,
שידליקו שלהבת קטנטונת, שתבוא ותביס את השחור,
ופתאום מראה מחזה איזה יופי, אני עף ועולה מן הבור."

על סף התהום עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור."

~ילדי הלילה~ אהוד בנאי

ביקורת זו עלולה להכיל ספויילר לספר והסדרה.

״היום יום הולדת,
היום יום הולדת,
היום יום הולדת לש-רון!״.



טוב, האמת שכבר חגגתי לפני שבועיים, ואני לא מנפנפת כ״כ ביום הזה אבל אמרתי לעצמי שגם ככה קיבלתי את הספר ביום הולדת, אז זה דווקא התאים.

בכל מקרה, אל הספר הגעתי,איך לא, דרך הסדרה הממש טובה ״שקרים קטנים שגדולים״.

תקציר:
״סיפור מבריק על בעלים-לשעבר ונשים חדשות, שערוריות בחצר בית הספר, והשקרים הקטנים והקטלניים שאנו מספרים לעצמנו כדי לשרוד.
רצח... תאונה טראגית... או סתם הורים שאיבדו שליטה בערב טריוויה בית-ספרי? מה שאינו נתון לוויכוח הוא שמישהו מת. מדליין היא כוח שאין לזלזל בו. היא מצחיקה, צינית ומלאת תשוקה. היא זוכרת הכול ולא סולחת לאף אחד. סלסט היא מסוג היפהפיות שגורמות לעולם לעמוד מלכת ולהסתכל עליה, אבל היא משלמת מחיר כבד על האשליה שהיא חיה בה. ג'יין, אֵם חד-הורית חדשה בעיר, נושאת איתה עבר מסתורי טראומתי. שלוש הנשים ניצבות בצמתים שונים בחייהן, אבל כולן יגיעו לאותה נקודה מזעזעת.
אירוע אומלל שמעורבים בו ילדיהן של שלוש הנשים האלה מידרדר במהירות, ומרוב לחשושים זדוניים איש אינו יכול עוד לזהות את האמת מבעד לסבך השקרים. אט-אט סודות מתחילים לבצבץ, ומישהו עתיד לשלם על כך בחייו״



מכאן יהיה ספויילר לסדרה ולספר,ראו הוזהרתם







אז ככה.
אני לא בטוחה מה חשבתי על הספר. הדעה שלי לגביו ממש משתנה כל הזמן, כי מצד אחד הוא כתוב ממש טוב.
יש בו הומור, מודעות עצמית, ביקורתיות, ועוד דברים בסגנון.
הספר בקלות יכול היה ליפול לתוך תבניות הטלנובלה(אולי רק סופו היה כזה), אבל הוא לא.
ומה שהיה עוד טוב זה תפישות עולם וחינוך שהציבו בספר. תפישות שמתנגשות כמה פעמים במהלך הספר, וכל מיני דילמות שהדמויות נמצאות בהן.

אז מה לא עבד לי בו?
אולי משהו בתהליך של הדמויות? או איך שהדברים השתלשלו?...
אני לא יודעת.
אני חושבת שאת הסדרה אהבתי יותר כי משהו באחווה והחברות הנשית שם הרגיש לי הרבה יותר חזק, עוצמתי ועם אמירה פמיניסטית.


משהו גם במערכות היחסים היה מצד אחד יחסית אוטנטי אבל גם לא. אני לא ממש בטוחה מה לא עבד לי שם.

בעיקר בסוף הסדרה, בסצנה שכל הנשים הראשיות של הסדרה נאבקות ונלחמות בפרי כדי שלא יפגע בסלסט , וכשג׳יין ראתה את פרי וזיהתה אותו כאנס שלה. זה היה רגע כל כך מצמרר וחד.
לעומת הספר, שזה פשוט הרגיש שהמוות של פרי הוצג באופן כל כך לא... לא בטוחה. מאוד קטן, בלי שום דרמה וגם כשניסו שזה יהיה דרמתי, זה הרגיש מטופש במקצת.



אז למרות שלא עפתי על הספר, אני ממליצה עליו.
אני חושבת שבסך הכל הוא טוב, מעלה כל מיני שאלות ודילמות חינוכיות, וגם מציב מראה על עצמנו ואולי אפילו שואל כמה אנחנו באמת כנים מול עצמנו.

"כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
האם ה"לא" הוא "לא" - ובאמת
אולי הוא רק "אולי, אך לא כעת",
או שה"לא" הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או", אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".

כשאת אומרת "לא" אני כבר לא יודע
מבולבל ומשתגע כשאת אומרת "לא"
כי אם אומר: "היא לא רוצה ממש"
אולי מחר תכריזי: "הוא חלש!"
"זה גבר זה? זה סתם קטין -
שומע לא - ומאמין".
ואם אלך אולי תאמרי "חבל"
אם אשאר אולי תגידי: "מנוול".

כשהיא אומרת "לא" למה היא מתכוונת?
למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא"?
האם זה "לא" כזה מוחלט
או שה"לא" הוא רק זמני בלבד,
אולי הוא "טוב, אך לא עכשיו"
אולי זהו בעצם "נו"
אך אם היו אומרים רק "לא" ו"כן"
אז מה בכלל היה נשאר פה מעניין...

כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת?
למה את מתחננת כשאת אומרת "לא"?
כי אם אינך רוצה בכלל בכלל
הגידי לי "סתלק כבר וחסל!"
תגידי "די" או: "עוף מפה"
רק אל נא, אל תגידי "לא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".


**********


לפני כמעט חודש הייתה את צעדת השרמוטות.
לי לא יצא ללכת, אבל חברות שלי הלכו.
הן סיפרו על כמה משמעותי זה היה, על כמות האנשים, מי הגיע...
כמה ימים אחרי השיחה על זה, הייתה לי שיחה אחרת עם מישהי על מיניות, ובכללי כל מיניי התנסויות כאלו ואחרות.
ואז העלתי נושא שממש הטריד אותי המון זמן.

בחטיבה ממש אהבתי את וי.סי. אנדרוס. קראתי כמעט את כל הספרים שלה, אבל בשלב מסויים תמיד הרגשתי מן אי נוחות שכזו, כשזה הגיע לקטעים המיניים. וזה קרה בעיקר בספר הזה. לא ידעתי אז לתת לזה שם במוחי התמים והילדותי. כמעט בכל הספרים שלה, אם לא בכולם, יש שלב כלשהו שהגבר-מושא אהבתה של הגיבורה- לוחץ על האקט המלא של קיום יחסי מין.
הגיבורה בד"כ לא בטוחה אם היא רוצה. אבל לבסוף זה כמעט תמיד קורה. עכשיו, הקורא המצוי יכול לפרש את זה לכיוון ה"רוצה אבל פוחדת", עושה טיזינג, אולי לא רוצה, וכו.
מה שכ"כ מפריע לי, זה שכשהגיבורה לא רוצה שהאקט ייקרה, היא בסוף לאחר האקט אומרת לבחור שבעצם היא רצתה את זה כל הזמן, רק כדיי שהבחור לא יצא רע בסיפור.


זה מתבטא גם בהמון דברים אחרים בלי קשר לספר הזה.
כמו סיפורי אונס, שיש אמירות הזויות וסתומות שהקורבן "ביקשה את זה", ושהיא מתלבשת ככה, למה היא ציפתה?
וזו תפיסה כ"כ מעוותת, וכ"כ כואב לי שאנשים עדיין נמצאים בה.
או אם ניקח את זה לחיי היומיום, אני חושבת שאנחנו צריכות וצריכים לשאול את עצמנו כמה מהדברים שאנחנו עושים כדיי לרצות ולשמח את בן/בת הזוג שלנו עלולים לבוא גם על חשבוננו ברמה שזה כבר עלול לפגוע...



אז החלטתי הפעם לנצל את הפורמט הזה לביקורת מסוג שונה. אני לא אבקר את העלילה או את ההיגיון בה, אלא אדבר על הנושא הזה שממש הטריד אותי בעיקר ביחס לספר הזה ספציפית, ולכל הספרים של הגברת אנדרוס ככלל.וזה סיפור ה"לא".

אני רוצה להגיד לכם ולכן, שאם בניי/בנות הזוג שלכם לא אמרו או הראו כן בצורה מפורשת, והם מהססים/מהססות לגביי דברים, אז אל תלחצו.גלו הבנה ואהדה. כנראה הסיטואציה לא נוחה ומתאימה לצד השני. כנראה שזה לא צריך לקרות. עכשיו או בכלל.
כמו שאתם ואתן לא הייתם רוצים שיעמידו אתכם במצב לא נוח, ופגיע ככה גם הצד השני.



*****

כשהיא אומרת "לא" לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא".
לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
אז תהיה לי תרנגול
ואל תהיה חכם גדול.
היא לא רומזת "כן", או "אולי" או "בוא",
כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת "לא!"

קראתי כבר את שני ספריה הקודמים של ג'נאט וולס,
"טירת הזכוכית" ו"כוכב הכסף".
שניהם היו ממש מעניינים וקסימים.

אז קניתי לפני כמה חודשים את הספר הזה.

סגרתי בבסיס בסופ"ש הקודם, אז קראתי את הספר הזה.

ואם להיות כנה, לא עפתי עליו.


תקציר:
"ג´נט וואלס, מחברת הרומן האוטוביוגרפי "טירת הזכוכית", שהפך לרב מכר בינלאומי, חוזרת בסוסי בר להתחקות אחר שורשי משפחתה. היא פורשת בפנינו בכתיבה קולחת וישירה את סיפורה הנוגע ללב של סבתה, דמות ססגונית, מרתקת ובעל עוצמה, שעל אף הקשיים הפיזיים, התלאות הכלכליות, הנורמת החברתיות הנוקשות וטרגדיה משפחתית שהציבה בפניה המציאות - הצליחה להגשים"

אין ספק, שסבתה של וולס היא אישה חזקה, וחלק ממה שנכתב אני כמובן לוקחת בעירבון, כי זה נכתב בעיקר על בסיס מה שהסופרת שמעה, ולא מפיה של הסבתא.

אבל אני חייבת להודות, לא הצלחתי להתחבר אליה.
היה לי קשה עם הדמות כי היא הייתה יותר מידי קשה באופי.
ויכול להיות שאני יותר מידי קשוחה איתה, כי בכל זאת היא גדלה בתקופה אחרת, ובכל זאת, לא חיבבתי אותה במיוחד.


אני ממש מתעסקת במחשבות על שאלות שקשורות בחינוך.
יש לי יחסית דעה מאוד רחבה על הנושא, אבל אולי לא כדאי שאפתח אותה פה.רק אציין שהיה לי קשה גם לאהוב אותה כמורה, בעיקר בגלל העניין של המכות שהיא נתנה לתלמידיה.
ושוב פעם, יכול להיות שאני שופטת בחומרה מידי.

האם אני ממליצה על הספר?
אני לא בטוחה.
לא, לא ממליצה עליו בהתלהבות ייתרה.
הדבר היחיד שיאמר לזכותו, זה שלפחות הדמות הראשית היא דמות חזקה, גם אם אני לא מצליחה להתחבר עד הסוף לכל מחשבותיה וקווי אופיה.

יש לי חיבה עזה לסרט השלישי בסדרת הארי פוטר ו..

בסופ"ש היה לי סמינר של הגרעין בבית של אחת מהבנות גרעין שלי.
היה לה מדף ספרים דיי מרשים. ואז קלטתי בסוף הסמינר את הספר, וממש התאכזבתי שראיתי את הספר רק אז.
התחלתי קצת לקרוא, ואז החברה שאלה אם אני מעוניינת לשאול אותו. ברור שאמרתי כן.

בכל מקרה, סיימתי את הספר לפני לא יותר מחצי שעה או שעה, ויש לי מה לומר עליו.

תקציר:
"במשך 12 שנים ארוכות, הוחזק אסיר בשם סיריוס בלק במאסר במבצר אזקבאן המצמרר, כלא הקסמים. סיפרו שהאיש, שהורשע ברצח שלושה-עשר אנשים בקללה אחת, הוא גם היורש הנבחר של אדון האופל, הלורד וולדמורט.
כעת בלק ברח מהכלא ויצא אחרי הארי כדי לסיים את מלאכתו.
חייו של הארי פוטר נתונים בסכנה, אפילו בין חומות בית-ספרו הקסום, ואפילו כשהוא מוקף בחבריו הטובים - וזאת משום שנוסף לכול, ייתכן שיש בשורותיהם בוגד..."



אוקי, אני כנראה אגע בנקודה רגישה מאוד אצל מעריצי הסדרה:
אני חושבת שהסרט השלישי היה יותר טוב מהספר.


אולי זה קשור לזה שגדלתי על הסרטים, ואת הספרים קראתי רק בזמן האחרון.
אבל היה לי טיפה קשה לאהוב ולהתחבר לדמויות שממש אהבתי בסרט.

אחת הדמויות שהרגשתי שאני כבר לא מתחברת אליה בספר, להבדיל מהסרט, הייתה הרמיוני.
וזה מוזר, כי היא לא שונה כ"כ מהדמות בסרט, ובכל זאת ל הצלחתי להתחבר ולאהוב אותה עד הסוף.
האמת שבאופן כללי אולי בגלל הכתיבה ואולי בגלל שהרגשתי שקצת מאכילים אותי בכפית, פחות הצלחתי לאהוב את הספר.

או סנייפ, שמצד אחד זה טוב לראות שגם הוא לפעמים יוצא מכליו, ומצד שני, בגלל שאני כבר מחוברת לסנייפ מהסרטים(אלן ריקמן המלך) אז אני רגילה לאיפוק והקור הכ"כ.. מצמרר ועמוק.
ככה שאני לא מצליחה לדמיין את סנייפ יוצא מכליו כמו שמתואר בספר.
הקסם של הדמות שלו מבחינתי היה השקט, והאיפוק. זה הביא לי את הפחד והצמרמורת ועם זאת האהבה לדמות הזו.

אני לא אכחיש שהוא היה טוב, אבל זה לא היה הסרט. אין מה לעשות, לטעמי הוא לא הגיע לדרגת הרגישות וה.. אותנטיות?
אני חושבת שזאת המילה הכי קרובה למה שאני מחפשת.

ואולי זו הנוסטלגיה שמדברת לי מהראש.

בכל מקרה, אני כן ממליצה על הספר, כי הוא כן כתוב טוב, אבל אם גדלתם כמוני על סדרת הסרטים, ומבחינתכם השלישי הוא המופתי שבינהם, אז אל תצפו מהספר והסרט להיות זהים, או יותר מידי דומים.
זו אהבה אחרת.