“מקובל לחשוב שבנות אינן מחצינות את התמודדותן עם גיל ההתבגרות כמו בנים באלימות כלפי אחרים, אלא מפנות את האלימות כלפי עצמן. הן פוגעות בעצמן בדרך המייאשת לבגרות. בנות מנסות לקנות את עולמן על ידי ריצוי אחרים, גבוהים מהן בסולם החברתי, בוחרות בחירות שפוגעות בהן ומקבעות את הדימוי העצמי הנמוך שלהן. ואל תטעו: אין כמו בני נוער לפענח את הסולם החברתי בתוכו הם חיים. הם מזהים הבדלים זעירים כחוט השערה במעמדות, ופועלים בהתאם. זה כמובן לא אומר שאין בנות שפועלות באלימות כלפי אחרים, כמו שיש בנים שמפנים אלימות כלפי עצמם. וגם לא אומר שאין בנות עם דימוי עצמי גבוה. יש מעט כאלה. מה שמפתיע הוא שרוב האנשים חוצים בשלום את גיל ההתבגרות והופכים למבוגרים תקינים פחות או יותר. רובם, לא כולם.

הפרשה סביבה נסב הספר קרתה לפני שנים, בסוף שנות השישים. כת שנקראה "משפחת מנסון" (שם המצביע על בעייתיות מובנית). חסידיו של אחד, צ'ארלי מנסון, רובן נערות, ביצעו בהשראתו מספר מעשי רצח בתקופה קצרה, בין הנרצחים היתה שחקנית צעירה בהריון מתקדם, אשתו של רומן פולנסקי. אולי הקשר אל מפורסמים ויפים זיעזע את ארצות הברית (לא יודעת, הם היו צריכים להתרגל כבר לכל מיני רוצחים סידרתיים) והפנתה זרקור לנושא הכתות בכלל (גם מזה יש לאמריקאים בשפע) ולחסידים השוטים של הכריזמטי מקים הכת, שהם בדרך כלל צעירים מבולבלים המחפשים "משפחה" להשתייך אליה, טובה ממשפחתם האמיתית, ומבטיחה אהבה וקבלה, ואבא גדול שיגיד להם מה לעשות.

ספר הביכורים הזה מנסה לבחון – דרך דמות מומצאת שהצטרפה לזמן מה לחבורה – את דמות "המצטרפת בת העשרה לכת" ומה היא מוכנה לעשות כדי להשתייך. טכניקה דומה אימצה ג'יליאן קנטור בספרה "כל שעה חשובה" – דמות מומצאת שמספרת את הסיפור האמיתי. במקרה הזה הדמות מטה את הסיפור לכיוון בנות בגיל ההתבגרות, ומנסה לגרום לקורא להזדהות עם איווי, ילדה בת 14, פעמים רבות מכמירת לב. יש בספר המון פרטים על אומללותה: הורים גרושים, לאבא שלה יש אהבה חדשה. לאמא שלה יש אהבה חדשה. היא ילדה לא מקובלת במיוחד, חייה משמימים: קיץ אינסופי, זמן פנוי שאין במה למלא אותו. חייה העתידיים נראים כהמשך של אותו שיממון, כמו החיים של אמה שאיווי מבקרת בחומרה והופכת, כמה צפוי, לבת דמותה כבוגרת.

הספר כתוב די טוב, ניכוש חלק ניכר מהתאורים של חייה ומחשבותיה של איווי היו הופכים אותו למהודק ומחודד יותר. והמסקנה? אין. בנות בגיל ההתבגרות ימשיכו לחפש לעצמן מודלים חדשים להזדהות איתם, ובפועל להפוך לדמות דומה לאם שגידלה אותן. חבל שאי אפשר לעקוף את התהליך, לדלג על גיל ההתבגרות ולהפוך מילדה לאשה בין לילה. זה גם היה עוזר להורים לישון טוב יותר בלילה.”

“כמה רחוק מוכנה ללכת נערה בת 14 כדי להרגיש שייכת ואהובה? מסתבר שהרבה מאוד.
איווי הייתה נערה לא מאוד מקובלת בסוף בי"ס יסודי, והוריה שבדיוק התגרשו, רשמו אותה לתיכון בפנימיה. אביה עבר לגור עם בת זוגו החדשה במקום אחר והיא נשארה עם האם שחיפשה בעצמה אהבה ונהגה להביא הביתה את בני זוגה המתחלפים. בניכור המשפחתי הזה וללא תמיכה חברתית רחבה מתחילה הגיבורה את החופש הגדול ולאור האירועים היא נסחפת לקומונה בהנהגת ראסל. כנראה שבשנות השישים היו לא מעט פעילויות בסגנון הזה בארה"ב, וכשמבינים את המצב הפסיכולוגי של איווי ניתן להבין למה היא נסחפה לקבוצה המוזרה הזאת שלא הייתה בה נוחות פיזית אבל הייתה איזו התלהבות אידיאולוגית, והייתה שם הצעה לשייכות חברתית וקבלה ללא תנאי, וכמובן סקס.
הקומונה של ראסל התפוררה אחרי הטבח שהם ביצעו, והיא המשיכה בחייה.
את הסיפור מספרת איווי בת הארבעים בטון ביקורתי ותוך עימות מול צעירים ממנה ובחינת השתלשלות המאורעות בחייה היא.
כאמא לבנות, כאישה וכילדה בת 14 בעברה, הסיפור שכתוב מצויין, נגע לליבי.
מסמך מרתק על תפעת הקומונות, על הסגידה למנהיג אידיאליסט, ועל חשיבות התא המשפחתי כמקור יציבות לילדים.”

“סיפור שנכתב בהשראת כת רצחנית שנקראה "משפחת מנסון", מקרה שזעזע את ארצות הברית בסוף שנות השישים של המאה העשרים. הסיפור מעניין ומעורר המון מחשבות.
איווי הגיבורה הראשית היום בת 40. היא מתארחת בבית של ידיד שלה. כאשר בנו של הידיד וחברתו מגיעים ללון בביתה, הם שואלים אותה על קורותיה באותה כת ידועה לשמצה והיא משתפת את החברה בסיפורה הקשה ובהיסחפותה אחר קבוצת בנות שדרדרה אותה והשפיעה על חייה עד היום. במבט לאחור היא מנסה להבין איך איבדה את עצמה, איך איבדה את הערכים עליהם גדלה ואיך הלכה אחרי אותה קבוצה בצורה עיוורת וכמעט היתה שותפה למעשה טבח נוראי שזעזע את ארצות הברית.
הכל התחיל כשאיווי היתה נערה מתבגרת בת 14, היא היתה נערה בודדה. הוריה התגרשו. אביה בגד באמה. אמה ניהלה מערכת יחסים עם גבר נשוי. איווי לא מצאה את מקומה בעולם. היא רצתה להרגיש שייכת, היא חיפשה חום ואהבה, היא רצתה שמישהו ישים לב אליה ויהיה שם בשבילה.
יום אחד היא הבחינה בקבוצת בנות מחטטת בזבל בחיפוש אחר אוכל וביניהן אחת דומיננטית, סוזאן שמה. היא מתחברת איתן בעיקר בגלל החופש שהן משדרות. היא מתלווה אליהן לחווה מרוחקת ושם היא מגלה קבוצה של צעירים שבראשם עומד מנהיג כריזמטי ששמו ראסל.
היא מפתחת אובססיה כלפי סוזאן ואולי אפילו מתאהבת בה. כדי למצוא חן בעיני החברים בקבוצה, ובעיקר בעיני סוזאן, היא מתחילה לגנוב כסף כדי לעזור להם, לעשן סמים ולשתות. ראסל המנהיג מנצל אותה מינית, כמו את שאר הבנות בחבורה.
המצב מדרדר ברגע שראסל מתאכזב מחבר ומתכנן טבח קטלני כנקמה באותו חבר. איווי מבקשת להצטרף לסוזאן ולקבוצה לביצוע.
כדי לדעת מה קרה ואיך הסתיים הסיפור, ממליצה בחום לקרוא את הספר, ספר חשוב מאד להורים ולדעתי מתאים גם לנוער. שמרו על עצמכם ועל ילדיכם!”

“ההגדרה לנוער בסיכוון לפי ויקיפדיה:
"נוער בסיכון, וככלל ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה, הם ילדים או בני נוער החיים במצבים המסכנים אותם בקרב משפחתם ובסביבתם. כתוצאה מכך עלולה להיפגע יכולתם לממש זכויות כגון אלו שנקבעו באמנה לזכויות הילד, מבחינת קיום פיזי, בריאות והתפתחות, השתייכות למשפחה, למידה ורכישת מיומנויות, רווחה ובריאות רגשית, השתייכות והשתתפות חברתית, והגנה מסכנות מצד אחרים ומהתנהגויות מסכנות שלהם עצמם.
מצבים העלולים להביא לסיכון של ילדים ונוער יכולים להיות קשורים בקשיים כלכליים, משבר במשפחה, הגירה, השתייכות לקבוצות מיעוט, מוגבלות, לקויות למידה, מעבר בין מסגרות, או חיים בסביבה מסכנת.
יש המגדירים נוער בסיכון סביב המסגרת הלימודית - נוער הנמצא במסגרת לימודית כלשהי, אך נתון בקושי מסוים העלול להביא אותו לכדי נשירה מהלימודים מאותה המסגרת, ואף להתדרדרות לשולי החברה וגרימת נזק לחברה"

קניתי וקראתי את הספר כי הייתי בטוחה שהספר ייתעסק בעיקר בסיפור עליו הוא מבוסס- על משפחת מנסון.
עכשיו אני מבינה שזה לא העיקר שלו.


תקציר:
"סוף שנות השישים הסוערות בצפון קליפורניה. איווי, מתבגרת צעירה פוגשת בשיטוטיה בעיר קבוצת ילדות–פרחים, שהמבוגרת והדומיננטית מכולן, סוזאן, פורשת עליה את חסותה. מוקסמת מתחושת השחרור והחופש שהן מקרינות וסקרנית לגבי אורח חייהן, מחליטה איווי להתלוות אליהן לחווה נחבאת בין ההרים. שם, ביחד עם צעירים וצעירות נוספים, מתנהלת קומונה שבראשה עומד מנהיג כריזמטי. נואשת להשתייך ולמצוא לעצמה מקום בעולם, איווי מחזקת את קשריה עם אנשי הקומונה ואינה מבחינה כיצד כל יום שעובר עליה בכת הדוגלת באהבה חופשית, למעשה מקרב אותה להתפרצות אלימה ורצחנית שתכה את ארצות–הברית בהלם.
היום, כאישה בת 40 הממשיכה לתהות על מקומה בעולם, משקיפה איווי ממרחק שנים על אותו מפגש גורלי על תוצאותיו ההרסניות ומנסה להבין אותו. היא תוהה על המבנה החברתי והשיטה שאיפשרו אותו, על הכוח שאדם מאבד כשהוא מבקש למצוא אותו אצל אחרים, ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לתמרן נפש לא מגובשת, המשתוקקת בכל מאודה להכרה."


קראתי אותו בערך לפני חודשיים, ומודה שלא כל כך ידעתי מה אני רוצה לומר. הוא היה בעיקר מבלבל, מונוטוני במקצת ופסימי. אחרי זמן ומחשבה, אני לוקחת את הסיפור למקום אחר לגמרי. נכון שהוא מבוסס על הסיפור של משפחת מנסון, והוא מדבר על איך אנשים/נשים/נערים ונערות עלולים להגיע למקומות אפלים וחשוכים, ושם דגש על זה שנוער בסיכון יכול להגיע גם מבתים שהם כביכול מושלמים, אבל בשורש משהו לא מתפקד. ואחד הדברים שאני לוקחת ממנו זה שצריך גם לשים לב לאותם ילדים גם אם כביכול הגיעו מבית מבוסס, ולראות את הסימנים, משהו שלא קרה בספר, כי איווי בסופו של דבר הופכת לשקופה ומבודדת, וזו כנראה גם ביקורת ואזהרה חמורה להורים, מורים חברים והסביבה העוטפת.


אם לא תתנו את מלא תשומת הלב האהבה והאכפתיות ,הוא עלול לחפש את זה במקומות אחרים שעלולים להזיק לו.
אני יודעת שזה פיתרון קטן למשהו שהוא יותר גדול מזה, ובכל זאת אני חושבת שזה יכול לחולל הבדל משמעותי, ולהועיל.

"הם חיים בשטחי ההפקר, בצד האפל של העיר
הם קשורים רק אל הצל של עצמם. המרצד על הקיר
בלילה בלי ירח, לילה נטול כוכבים
בוא תראה איפוה הם מסתובבים
הם מוצאים מקלט במרתף, המסתור השיחים שבגן
כך כל לילה הפחד רודף, הם חיים במרחב לא מוגן
על סף התהום עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור

אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם
אני כל כך זקוקה לחיבוק חם
כשהשמש שוקעת אז הכוכבים נותנים ניצוצות חיים
ואצלי אין ניצוץ אין קרן אור והכל חשוך לי בפנים
אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם.

הם מוכרים את עצמם בזול, בעבור תשומת לב,
ובתוכם פצע גדול פתוח וכואב.
על סף התהום עוד אפשר לעצור.
ילדי הלילה מבקשים אור.

"רוצה שיהיו לי חוגים בספרות ובדרמה,
רוצה שתבוא משפחה עם אמא ואבא,
שידליקו שלהבת קטנטונת, שתבוא ותביס את השחור,
ופתאום מראה מחזה איזה יופי, אני עף ועולה מן הבור."

על סף התהום עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור."

~ילדי הלילה~ אהוד בנאי”