“קראתי את הספר לפני כמה חודשים לדעתי. אולי זה היה בסמוך למקרה האונס המזעזע באילת.
קראתי, ונמנעתי מלכתוב עליו ביקורת כבר כל כך הרבה זמן.

תקציר:
"מקרה אונס קבוצתי שביצעה חבורת נערים, עולה לכותרות העיתונים ושולח את ענת מצליח, חברת קיבוץ צעירה וקהת חושים, למסע בשבילי הזיכרון האישי והקולקטיבי.

תהליך ההיזכרות הכאוב מטלטל את חייה ומאלץ אותה להתמודד עם מה שהיתה, עם מה שהיו חבריה והמבוגרים סביבה, ובעיקר – עם מה שתהיה מעתה.

רומן בשל ועמוק של רקפת זהר, המבטא מאבק בין צורך הרסני, ואולי הכרחי, לחשוף את האמת האלימה והבוטה, לבין אינסטינקט ההדחקה וההישרדות המושרש בנו."

אז כפי שכתבתי, נמנעתי מלכתוב עליו ביקורת כבר תקופה.
כתבתי כל כך הרבה ביקורות על ספרים שהתעסקו בנושאים הקשורים לאלימות, אונס, פגיעות בזכויות של אנשים ובאופן כללי, ספרים יחסית גרפיים. ומשהו בספר הזה, דווקא הספר הזה שבר בי משהו. מעט מאוד ספרים גורמים לי לדמוע, בטח שלא לבכות. הספר פשוט הוציא ממני בכי יחסית היסטרי. בקושי ישנתי אחרי הקריאה בו.

ככל שאנחנו מתבגרים יותר, המקרים המזעזעים האלה מרגישים פתאום יותר קרובים אלינו. קראתי את הספר, והרגשתי שאני מכירה את הנפשות בספר. נתקלתי בכל אחת מהן באיזושהי נקודה בחיים, או שמצאתי בה משהו ממני.
כנראה זה השילוב של זה ושל כל כך הרבה מקרי אונס, אלימות במשפחה ורציחות של כל כך הרבה נשים ששומעים עליהם בזמן האחרון בכל המדיה והרשתות החברתיות. ואולי כי הוא מבוסס על מקרה אמיתי שהסופרת כתבה בהשראתו. אני לא יודעת.
תכלס, זה משנה?
אז חוץ מזה שאני ממליצה על הספר הזה, שהוא באמת ספר מאוד טוב, אני רוצה לומר לכם דוגרי:
חייבים, פשוט חייבים להכניס למערכת החינוך פה בארץ שיעורים על חינוך מיני וגם על מערכות יחסים. כן, אני יודעת שזה כביכול קיים במערכת החינוך, אבל זה לא מספיק נוכח. לפחות כשאני הייתי תלמידה בקושי דיברו על זה. רק איך גוף האישה עובד, מחזור וכו'.
חוץ מללמד מה לא, צריך ללמד גם מה כן.

אסיים את הביקורת עם פזמון לשיר שנתקלתי בו לפני שנה שהוא מאוד מסכם את התחושה שהספר נתן לי. אגב, ממליצה לכם לשמוע את השיר:

"מפחיד להיות אישה
מפחיד להיות
מפחיד להיות אדם בתקופה הזאת
אבל מפחיד להיות אישה יותר
אם אי אפשר לסמוך אפילו על שוטר
מפחיד להיות אישה
מפחיד להיות"
(יעל טאוב "מפחיד להיות אישה")”