קראתי את הספר בשקיקה מוקפצת, חלק מהזמן, התרגשתי, הייתי עם יותם בחיפושיו ותשוקותיו. בחלק אחר דהרתי על בולדרים ודרכי השתבשה.
המוטיב הרגשי שלי שמצאתי בספר לקוח מספר ויקרא פרק י"ט פסוק י"ט"בהמתך לא תרביע כלאיים שדך לא תזרע כלאיים ובגד כילאיים לא יעלה עליך".
בעצם הספר הזה מורכב משני חלקים ברורים:
יותם, מפקד אוגדת שיריון, נעזב על ידי אישתו תמי ביום שהחליט לוותר על הקריירה הצבאית המבטיחה שלו.
כאן מתחיל סיפור התארגנות שלו וילדיו, בתיה ובן לחיות בצורה מפוצלת. הוא מנסה לממש חזון של אישתו לחוות רכיבה על סוסים ומצליח מאוד.
לתוך זה נכנס האח, בעל רקע בתורת הזן ובעל ניסיון ברכיבה על סוסים.
חלק זה המהווה עיקרו ורובו של הספר מבחינה כמותית ואיכותית, כתוב נפלא.
כל ספקטרום הרגשות והשלבים של פרידה /אבל מוצג כאן בצורה מרגשת כישרונית ושווה קריאה.
גם הסיום מיוחד, ריאלי בנוי יפה ,אינו שמלצי ובעיקר מרגש.
האח המופיע ומשתתף בחלק זה, משתלב היטב בסיפור.
אם העלילה היתה נבנית רק סביב זה, היה מגיע לספר ציון גבוה מחמש. אני שפוט קצת של מישקה בן דוד ובא על שכרי בספרות טובה.
אלא מאי..
הכותב החליט להכניס פילוסופיה של זן ופילוסופיה אחרת שאיני יודע מקורה בין הפרקים הנפלאים.
הפילוסופיה לא מוגשת בכפית אלא באת חפירה או קילשון כפי שנותנים מזון לסוסים.
היות והיא ממש תקועה בפרקים נפרדים ( שחלק מהם נראה משולב בצורה מלאכותית מאוד), עשיתי ניסיון לקרוא את הרצף בדילוג והתוצאה מקסימה.
לא יודע מדוע טולסטוי מסוגל לכתוב "מלחמה ושלום" להכניס בתוכו פילוסופיה בלי לתת הרגשה של אילוץ לקורא.
בכלל אני חושב על "הצהרת מונרו" לספרות והיא: הספרות אינה פסיכולוגיה ולא פילוסופיה, על הסופר לכתוב ספרות בלבד.
לא לחינם התורה מציגה בספר ויקרא איסור שעטנז ככלאיים במובן הרחב יותר שלו.
בקיצור מציע לקרוא את הספר ולבצע דילוג מעל פירקי הפילוסופיה. הוא שווה קריאה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
