לפני כמה ימים פגשתי במקרה מישהו שהייתי מאוהבת בו אי שם בנעורי. הוא היה אמור להצטרף אלי ללימודים אבל ברגע האחרון שבר כיוון ובחר בתחום שונה לגמרי. באופן טבעי הקשר ביננו ניתק. כבר ביום הראשון ללימודים פגשתי מישהו אחר, שלימים הפך לבעלי. בכל השנים שחלפו לא חשבתי בכלל על "ההוא". שמעתי משמועות פה ושם על אבני דרך משמעותיות בחיו – כשקיבל את הדוקטורט, כשהתחתן, וכו'. באופן מוזר מעולם לא חשבתי מה היה אילו, אילו הייתי בוחרת אחרת. כשנפגשנו הייתי המומה שהגבר המקריח עם יותר מרמז לכרס הוא הבחור ההוא. בפעם הראשונה חשבתי על ה-"road not taken".
במציאות אין לנו בעצם דרך לדעת אם צדקנו או טעינו. אנחנו יודעים מה קרה רק בדרך בה בחרנו ללכת. בתור מי שמאמינה שרפרוף פרפר אי שם יכול להשפיע על מהלך חיי, זו עובדה מלחיצה. בספר "היום שאחרי יום ההולדת" נותנת לנו שרייבר אפשרות להציץ בשני מהלכי חיים של הגיבורה, תוצאה של החלטה שעשתה בנקודה מסויימת, וגם של היפוכה.
אירינה, מאיירת ספרי ילדים בת 42, חיה בלונדון בזוגיות בת עשור עם לורנס, עמית במכון מחקר יוקרתי. הם חיים את חייהם בשגרה מנומנמת, צופים כל ערב בטלוויזיה תוך כדי אכילת פופקורן. לורנס לא מפסיק לדבר על עבודתו שאינה מעניינת את אירינה, והוא מצידו לא ממש מעריך את עבודתה. הם אמנם מזדיינים מדי פעם אבל תמיד באותה תנוחה, תמיד כשאירינה אינה יכולה לראות את פניו של לורנס. את זה אירינה עוד יכולה להחליק, אבל מה שבאמת מפריע לה זה שלורנס לא מנשק אותה. לא מעבר לניקור לא מחייב. האמנם זו סיבה מספיקה לפרק חיים משותפים?
העלילה מתחילה בצומת של בחירה. במהלך חגיגת יום הולדת של ידיד משותף, רמזי אקטון, שחקן סנוקר מפורסם, אירינה מגלה שהיא נמשכת אליו כפי שלא ידעה שאפשר. רמזי הוא כל מה שלורנס לא – שופע קסם אישי אפל ופרוע, לא משכיל, חיו מתנהלים בטורנירים של סנוקר, חודשים ארוכים הרחק מהבית. כהאם תכנע אירינה לפיתוי? מכאן מתפצל הסיפור לשתי עלילות מקבילות, פרק אחרי פרק, לסירוגין: בעלילה אחת, אירינה שומרת על נאמנותה ללורנס, ובשנייה היא בוגדת בו ובסופו של דבר מחליפה אותו ברמזי.
הפרקים המתארים את שתי העלילות דומים זה לזה ועוסקים בעצם באותם אירועים מזווית הסתכלות שונה – מצד אחד אירינה ה"טובה" שעסקה את הדבר "הנכון", ומצד שני אירינה הפרועה שהלכה בעקבות היצר. איזו אירינה הרוויחה בסופו של דבר?
הרבה פוטנציאל יש בספר, אך לצערי הוא אינו ממומש. אירינה בעצם לא עוברת שום שינוי ממשי – בשני מהלכי חייה המקבילים המוטיב העיקרי באישיותה הוא זה שהיא אישה של גבר. היא מתאימה את עצמה באופן מושלם לזה שאיתה ונותנת לו לקבוע את מהותה. כאילו הצומת המשמעותי היחיד בחייה של אישה מוכרח להיות קשור לגבר. בתור מי שכתבה את "חייבים לדבר על קווין" השערורייתי הייתי מצפה ליותר. עד לסוף הספר קיוויתי שיסתבר שיש כאן ביקורת נוקבת, אך אבוי, הוא מסתיים בקול ענות חלושה.
מעין מוסר השכל שהסכמתי איתו הוא שבחיים אנחנו הרבה פעמים מתגעגעים לדרך שלא בחרנו, ללא קשר לבחירה עצמה. הדרך שלא בחרנו היא תמיד ארץ פנטזיה נפלאה משום שחיי השגרה לא הספיקו לשחוק אותה. המציאות, לעומת זאת, לעולם לא משתווה לחלומות. מה שלא הסכמתי הוא שלבחירות שלנו בעצם אין שום משמעות כי בחירות שונות עשויות להוביל לאותה תוצאה בדיוק. ומעבר לכך, חיינו בדרך כלל לא מורכבים מצומת אחד משמעותי שממנו מתפצלות הדרכים. כל דרך מורכבת מאלפי צמתים ולכן יש איספור דרכים שלא נבחרו.
עוד משהו שהפריע לי בספר הוא שלאירינה לא ממש איכפת אם היא תהפוך לאם. בשלב מסויים בשתי העלילות היא מנסה להפוך לאם, אך בפחות נחישות מנסיונותי לסדר את הבית. הייתי מצפה שאישה בשנות הארבעים המוקדמות שלה, רגע לפני שהיא "מפספסת את הרכבת", תקדיש לעניין מעט יותר מחשבה. ביחוד משום שלשרייבר עצמה אין ילדים. בראיון על הספר, משנשאלה שרייבר על הנקודה הזו ענתה שאחרי קווין לא היה לה כוח לעסוק שוב בסוגיית ההורות.
בקיצור, ספר מעורר מחשבה, למי שיש לו כוח לצלוח יותר מ-600 עמודים שהרבה יותר מדי מהם עוסקים בסנוקר...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
