בעמודים האחרונים של הספר בכיתי. ורק לעיתים רחוקות ספר גורם לבלוטת הדמעות שלי לנבוע.
האמת היא, שאני מתחבטת ומתלבטת מפני שהספר פשוט איחר את זמנו. אם היה נכתב לפני חמישים-שישים שנה, הוא היה מושלם. אבל מה לעשות שאנחנו השתנינו. למטען הדי.אנ.איי שלנו נוספו רכיבים של ספקנות, ציניות, סרקאזם וחוסר יכולת להכיל רומן שנכתב באופן כה מסורתי. למעשה הרומן הינו חדש לגמרי והוא יצא לאור בבריטניה ב-2012, אלא שבקריאתו נוצרת התחושה שהוא ישן בהרבה ולא בגלל התקופה בה הוא עוסק.
עד כאן התנצלות על מתן ארבעה כוכבים ולא חמישה. הכוכב החמישי נגנז בגלל החוסר בעין ביקורתית, עין המספרת ועל הגלישה לעיתים לרגשנות ונמלצות יתר.
הספר פותח בסצינה מרטיטה. זוג צעיר הכמה לילדים משלו, מתגורר על אי קטנטן במרחק 150 קילומטרים מחופה הדרום מערבי של אוסטרליה. הגבר, טום, הוא שומר המגדלור ואשתו, איזבל, שאיבדה שלושה הריונות באי הבודד, היא ידידתו היחידה. בבוקר אחד בשנת 1926, נסחפת אל האי דוגית קטנה ובה גבר מת ותינוקת חיה. הזוג מאמץ את התינוקת בלי להודיע לרשויות ומעמיד פנים שזוהי בתם הביולוגית.
הסופרת פותחת בתמונה הזאת ומיד חוזרת לאחור כדי לספר את סיפור של טום, את סיפורה של אוסטרליה בימי מלחמת העולם הראשונה, את סיפור העיירות הקטנות, החיילים שלא שבו. והיא עושה זאת נפלא. ברגישות, בעניין, בפריטת הסיפור לפיסות קטנות, עצובות ומרירות.
זהו ספר עמוס דימויים, תיאורים מעולים, ירידה לפרטי הפרטים של המקצוע המרתק והמשמים של שומר מגדלור. היא מרבה בתיאורי נופיה הפראיים של חופי אוסטרליה ובכשרון רב היא מתארת את הטבע היפהפה הבוגדני.
למרות זאת, נדמה ששלוש מאות ותשעים עמודים הם הרבה יותר מדי. בשלב מסויים, עם התקדמות העלילה, נדמה שהסופרת קצת חוזרת על עצמה וניתן היה לקצץ קצת בטקסט.
גם המתרגמת עשתה עבודה מצויינת ושמחתי לקרוא על חלקת היער המבוראת, פועל שהתנדף ונעלם והתפוגג משפתנו היפה. הסופרת בשפתה הנמלצת נתנה למתרגמת אפשרות להשתמש בעברית יפהפיה ועשירה.
הסיפור מרגש ויפהפה, יוצא דופן ומתאר באופן בלתי רגיל את עוצמת האהבה שהורים רוחשים לילדיהם ואת הכאב הבלתי נסבל הכרוך באובדנם.
בסיפור הזה אין טובים ואין רעים, כל הגיבורים נקלעו שלא בטובתם למצב קשה וקורע לב.
לא סתם בכיתי בסוף, זהו סיפור עם פתרון כאוב שאינו פותר בעצם כלום.
















