• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אור בין האוקיינוסים

אור בין האוקיינוסים

מאת מ.ל. סטדמן

הביקורת של ליאת

תמונה של ליאת
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אור בין האוקיינוסים

אור בין האוקיינוסים

מאת מ.ל. סטדמן

הביקורת של ליאת

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ליאת
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2012
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
תושיק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“ספר מעולה! מותח, מרגש ... מזמן לא בכיתי ככה מספר. ממליצה בחום!”

55/67
ביקורות על אור בין האוקיינוסים
הבאה
tehilooli
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שעות•3 דקות קריאה

כבר זמן רב שרציתי לקרוא את הספר הזה, אך העותק היחיד בספרייה המקומית פשוט התאדה. בזמן שהספרייה הבטיחה להזמין עותק חדש, קראתי את ספרה האחר של סטדמן, "חיים רחוקים" – יצירה שהתגלתה כשקטה ומרומזת בתכלית. ברגע שהספרייה רכשה מחדש את "אור בין האוקיינוסים", מיהרתי לקחת אותו. בעבר ראיתי חלק קטן מהסרט ונטשתי אותו באמצע, ולכן הסוף של הספר היכה בי בעוצמה אדירה ולא צפויה. המקור הספרותי עמוק וטוב בהרבה מהעיבוד הקולנועי הקיטשי, והמציאות שבין הדפים התגלתה כסערה רגשית פראית ובלתי מתפשרת.
תמצית העלילה
טום שרבורן, חייל פוסט-טראומטי ממלחמת העולם הראשונה, מוצא מפלט כשומר המגדלור המבודד בסלע יאנוס, אליו הוא מביא את אשתו החיונית, איזבל. לאחר סדרה של הפלות כואבות ורקע של לידה שקטה, נפלטת אל חופי האי סירה ובה גופת גבר ותינוקת בוכה. היצר האימהי המרוסק של איזבל כופה על טום החלטה בלתי אפשרית: להסתיר את דבר המוות, להשאיר את הילדה, ולא לדווח לרשויות – החלטה שהופכת לפצצת זמן מוסרית ואנושית מתקתקת.

לב כוחו של הספר טמון באיזון המבריק שסטדמן מייצרת בין פשטות רגשית עמוקה לבין אטמוספירה סמיכה. תיאורי הטבע והבידוד המוחלט בונים בתוך הקורא תשתית פסיכולוגית קריטית, שבה לכאב האנושי אין לאן להתפזר. הניגוד המצמרר שטום חווה בין "רעש המוות" של החזית לבין "שקט המוות" של הלידה השקטה, מציב את היסודות לדרמה כולה.
הדינמיקה בין הדמויות מדויקת וכואבת: טום הוא השמרן המקובע, גבר אצילי שחוקים וסדר הם חבל ההצלה שלו; איזבל היא כוח טבע סוער, יצר אימהי פראי ומרוסק, שברגע המשבר אינה מותירה לו מרחב נשימה. חטאו הגדול של טום הוא היותו אדם טוב ומוסרי מדי מכדי להיות פושע מוצלח. מתוך אהבה טוטאלית ורצון לגונן על שבריה של אשתו, הוא מוכן להקריב את עולמו המוסרי, לקחת על עצמו את האשמה המלאה, אך פירורי הלחם המצפוניים שהוא משאיר מאחוריו מתוך רחמים על האם הביולוגית ביבשה הם אלו שמביאים לפיצוץ.
בנקודה זו הספר הופך למותחן מוסרי מורט עצבים המעלה שאלה קשה לגבי מהות הצדק. סטדמן מציבה את החוק היבש של השלטונות – המבקש להשיב את הילדה לאמה הביולוגית – מול האמת הפסיכולוגית החשופה: ילד איננו חפץ, ולקרוע ילדה קטנה מההורים היחידים שהיא מכירה בשם החוק היבש הוא אקט של אלימות נפשית קשה. זהו ברוך מוסרי שבו אין יציאה נקייה. הסיום אינו עושה הנחות לקורא, מכה בעוצמה רגשית אדירה, ויוצר אפקט של ריסוק רגשי מוחלט ומפואר דרך מכתב פרידה קורע לב שמתקבל לאחר מותה של איזבל.
שורה תחתונה
"אור בין האוקיינוסים" הוא ספר מופלא, page-turner משובח ואינטליגנטי, המשלב כתיבה חושית-עוצמתית עם עומק פסיכולוגי חסר רחמים. ספר חובה למי שמחפשת ספרות שמפרקת את הלב ומסרבת לעזוב את המחשבה גם ימים ארוכים לאחר סגירת הכריכה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של rea
rea
תמונה של מורי
מורי
2קוראים|גיל ממוצע57|0%נשים

על המבקרת

תמונה של ליאת

ליאת

ותיקה
חברה משנה
64 ביקורות•1 נבחרות•195 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות קלה - רומנים
תמונה של ליאת
ליאת
ותיקה
חברה באתר משנה
ביקורות64
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה195
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת44מתח ריגול והרפתקאות13ספרות קלה - רומנים2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ליאת

שם קוד הלן

שם קוד הלן

אריאל לוהון

אל הספר הזה הגעתי עם ציפיות גבוהות מצד אחד, אחרי הקריאה של "הנהר הקפוא" של אותה הסופרת, ומצד שני עם לא מעט חששות- הז'אנר ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה רווי לעייפה בשטאנצים קבועים, ובמאה וחמישים העמודים הראשונים הייתי בטוחה שנפלתי לעוד מלכודת משעממת. הספר הרגיש כמו גרירת רגליים מורטת עצבים, הדמות הראשית הצטיירה כקרה ומרוחקת, וכמעט התאכזבתי מעצמי על כך שהטקסט הרהוט פשוט לא מצליח להזיז אצלי כלום. אבל הרגשתי שיש כאן משהו מעבר, החלטתי לא לוותר ולתת לו צ'אנס – ובאיזור עמוד 300 המנוע פשוט התניע בטירוף, והבלם יד שחרר מסע קריאה בלתי נשכח.
תמצית העלילה
הספר מביא את סיפורה האמיתי, המטורף והמסעיר של ננסי וייק – עיתונאית אוסטרלית עצמאית שהופכת לאחת המפקדות המובילות והנועזות ביותר במחתרת הצרפתית תחת שמות קוד שונים. העלילה נעה בשני צירי זמן המוקדשים כולם לננסי: העבר הרומנטי, החם והתוסס שלה בצרפת לצד בעלה אנרי, לעומת ההווה המלחמתי, הקשוח והמסוכן שבו היא מנהלת לוחמת גרילה עיקשת מול הנאצים.
גוף הביקורת
אריאל לאוהון עושה כאן עבודה סגנונית ומבנית פשוט מעולה. הכתיבה שלה מעולה ממש!!! (היא הסיבה שהמשכתי לקרוא למרות שלא מצאתי עניין בעלילה בהתחלה). הבחירה לפצל את הזמנים סביב אותה דמות ולא לייצר את הטריק השחוק של מפגש בין שתי נשים מתקופות שונות, מחזיקה את הספר מהודק ואינטליגנטי. הליטוש של הכתיבה בולט במיוחד בשילוב האורגני של מילים וביטויים בצרפתית; במקום להציק עם הערות שוליים מנתקות, השפה שזורה ישירות בתוך המחשבות של הדמויות, מה שיוצר אטמוספירה מקומית נהדרת ומקרב אותנו לקצב הפנימי של הסיפור.
המהפך האמיתי מתרחש כשננסי מפסיקה להיות דמות היסטורית יבשה ויוצאת החוצה במלוא הדרה. פרק האימונים והמבחנים שלה למחתרת הוא פשוט תענוג צרוף, מצחיק בטירוף וחושף אישה עם אומץ מטורף, חכמה, שלא רואה אף אחד ממטר. הניגוד בין קור הרוח שלה במלחמה לבין החוצפה והחן הטבעי שלה יוצר דמות שאי אפשר שלא להתאהב בה. אפילו השפתון האדום שהיא מקפידה למרוח ברגעים הכי לא קשורים בלב הבוץ והתופת מתגלה לא כגימיק שטחי, אלא ככלי נשק טקטי מבריק שנועד לבלבל את עולם הגברים וגם היווה השריון המגן שלה.
הקשר בין ננסי לאנרי מציג קסם ספרותי מרתק. על הנייר, אין כאן דיאלוגים פסיכולוגיים עמוקים או חפירות נפש כבדות, ולעיתים הדינמיקה נצבעת בגוון קצת הוליוודי. ועדיין, המגנטיזם והחשמל ביניהם עוברים דרך המילים בצורה מושלמת. ההערצה המוחלטת שלו והאהבה שלה אליו מייצרים דבק רגשי חזק כל כך, שבישורת האחרונה של הספר כל פחד מקיטש נעלם. הלב פשוט דופק בחוזקה, החרדה לגורלם הופכת לאמיתית והסוף – כשאנרי מוסר את נפשו ומסרב להסגיר את "נונסי שלו" (במבטא הצרפתי)– פשוט מרסק, כואב ומותיר חותם עמוק בנשמה.
ערך מוסף אדיר מגיע דווקא בדברי המחברת בסוף הספר. הדרך שבה היא שופכת אור על מאחורי הקלעים, מפרידה בין העובדות ההיסטוריות המופרכות לבין הנגיעות הבדיוניות, כתובה בצורה נפלאה ומעניקה לקלוז'ר של הספר נפח מרתק ומספק במיוחד.
שורה תחתונה
ספר שדורש אורך נשימה ואמון בהתחלה, אבל מתגמל בענק. אפוס היסטורי סוחף, קצבי וחכם שלא מזלזל באינטליגנציה של הקורא, ומציג סיפור גבורה ואהבה אנושי שמחזיק את המתח עד העמוד האחרון וקורע את הלב בדיוק במקומות הנכונים.
5 כוכבים למרות שלקח לו המון זמן להתניע, מומלץ בחום רב!

אתמול•
★★★★★
•ליאת
לבד בתיאטרון המוות

לבד בתיאטרון המוות

טרי הייז

לקרוא ספר עב כרס כזה מהבוקר עד הלילה זה אומר הכול על חוויית הקריאה של "לבד בתיאטרון המוות". טרי הייז מוכיח כאן שהוא כותב ברמה הגבוהה ביותר, עם כתיבה מצוינת ודמות ראשית מרתקת שלא מאפשרת להניח את הספר מהיד, ומספקת חוויה עוצמתית שנבלעת ביום אחד.
תמצית העלילה
העלילה שוזרת יחד מתח של רצח, עולם ביון קשוח ומלא היסטוריה, כשהכול מתחבר יחד בגאונות. המרוץ חובק העולם נגד טרוריסט בודד ומבריק שמאיים להפיץ נשק ביולוגי קטלני הופך למלחמת מוחות מורטת עצבים, שבה הגיבור נאלץ לנווט בין תחנות רבות על הגלובוס כדי לעצור את האסון ברגע האחרון.
גוף הביקורת
העוצמה הגדולה של הספר טמונה בחלקו הראשון. הסיפור של הנבל נבנה בצורה מופתית, כמו רומן היסטורי מרגש ועמוק שפשוט שובה את הקורא. השילוב של נושאים כמו השואה והנאציזם מעניק לסיפור נפח ומשקל סגולי שאין במותחנים רגילים. יחד עם זאת, הספר סובל מאורך-יתר בולט ומעודף מלל ותיאורים. לדעתי היה לחלוטין צריך לקצר אותו; הוא פשוט מדי ארוך, ובאיזשהו שלב הוא מתחיל לעצבן, מאבדים את הסבלנות והקסם הגדול שלו קצת הולך לאיבוד בדרך. בנוסף, הדמות של הנבל הופכת בהמשך למוגזמת מדי, והסוף עצמו התגלה כפחות מתוחכם ממה שניתן היה לצפות. הפינאלה הוא הוליוודי ופשוט למדי – בסוף תפסו את הטרוריסט, עצרו את החיסונים ושלום על ישראל.
שורה תחתונה
מותחן ביון חכם, איכותי וסוחף בצורה בלתי רגילה, שיש בו הכל מהכל. למרות המריחה והסוף הצפוי שקצת פוגעים במומנטום לקראת הסוף, מדובר בחוויית קריאה חזקה ביותר ומלמדת שמומלצת לכל חובב מתח.

לפני 5 ימים•
★★★★★
•ליאת
לינקולן אקספרס

לינקולן אקספרס

אמור טאוולס

ניגשתי אל "לינקולן אקספרס" עם חשש. בעלי נטש את "ג'נטלמן במוסקבה" של אותו סופר בגלל "כבדות" סטטית, ופחדתי להיתקל באותה חומה. אלא שמבחן המציאות של עמודי הפתיחה ניפץ את החששות: טאולס הנוכחי הוא חיה ספרותית שונה לחלוטין – יצירה שנעה על גלגלים, חומקת משבלונות ומציעה יופי שקט ואינטליגנציה שכובשת מהרגע הראשון.
העלילה נפתחת ביוני 1954. אמט בן ה-18 משתחרר מחוות שיקום, ובאמתחתו תוכנית מגובשת לנסוע עם אחיו הקטן בן השמונה, בילי, במכונית סטודיבייקר כחולה לעבר קליפורניה. אלא ששני חברים מהמוסד, דאצ'ס ווולי, מסיטים את המסלול לכיוון הפוך לחלוטין – אל ניו יורק.
לב הקסם נעוץ בכתיבה הרהוטה והמלוטשת. טאולס הופך כל פרט קטן למלאכת מחשבת פסיכולוגית. בספר אחר, תיאור ממושך של האזנה לפרסומות ברדיו היה נתפס כטרחנות; כאן, התמוגגתי מכל שורה, משום שהרדיו משמש צוהר ממיס לנפשו העדינה של וולי. השהות במחיצת הדמויות היא הנאה צרופה מהמילה הכתובה. החוויה אינה של מותחן עלילתי, אלא של חיבור עמוק לנשמה של הגיבורים.
העיצוב הפסיכולוגי חודר מתחת לעור. בילי בן השמונה הוא ילד קסם חכם וממיס, ומולו ניצב דאצ'ס – טיפוס הזוי ומרתק הפועל לפי מנגנון כפרה וצדק קארמתי מעוות לחלוטין. וולי המתוק והתמים! גם ניהול נקודות המבט מבריק: הבחירה להעניק דווקא לדאצ'ס את הגוף הראשון מאלצת אותנו להבין את הלוגיקה המשונה שלו מבפנים, בעוד המעברים המפתיעים לנקודות מבט של דמויות משניות, כמו הכומר או יליסס, מוכיחים שאין כאן ניצבים – לכל אדם בדרכים יש עולם ומלואו.
אלא שלצד רגעי שיא רגשיים, הישורת האחרונה סובלת מתקר חריף. המבנה המהודק שהוביל בספירה לאחור קרס בסיום אל תפניות מבאסות ומאולצות שאינן מתאימות לרוחו של הספר. גורלן של הדמויות בסוף הרגיש כמו ניסיון כפוי לייצר סגירת חשבונות מלאכותית – מהלך חפוז וצורם שאינו הולם את הריאליזם הפסיכולוגי העדין שליווה את היצירה, והותיר טעם מאכזב.
השורה התחתונה: "לינקולן אקספרס" הוא ספר מופלא ברובו הגדול, הכתוב בכישרון פנומנלי ומעניק חוויה ממגנטת. חבל שדווקא בקילומטר האחרון, בחר הסופר לפנות לנתיב שגזל מהיצירה את הקלוז'ר המושלם שהגיע לה.

לפני 5 ימים•
★★★★★
•ליאת
הדחליל

הדחליל

מייקל קונלי

כשניגשים לקרוא ספר המשך ליצירת מופת סוחפת כמו המשורר, הציפיות בשמיים. הזיכרון של ג'ק מקאבוי החד, המרדף הפסיכולוגי המתוח והכתיבה המבריקה של מייקל קונלי יצרו רף גבוה במיוחד. אלא שהדחליל מוכיח שוב כמה קשה לשחזר קסם ספרותי, וכמה מהר תקוות גדולות יכולות להפוך לאכזבה צורבת. הרושם הראשוני לא רק שהתקשה להחזיק מעמד, אלא הוא דרש מאמץ אדיר רק כדי להמשיך להפוך דפים.
הבעיה המרכזית של הספר אינה טמונה בעובדה שזהות הרוצח גלויה לנו כבר מההתחלה. בספרות טובה, הידיעה המוקדמת אינה פוגמת בהנאה, ולעיתים קרובות מרתק לעקוב אחר הגילויים ההדרגתיים של הגיבורים ואחר האופן שבו הם מחברים את חלקי הפאזל. אלא שהאלמנט הזה מחזיק מים רק לחלק קטן מאוד מהספר. הבעיה האמיתית היא שמעבר לחשיפה הזו פשוט אין בספר שום סודות, העלילה עצמה לא מספיק מעניינת, וההבטחה הגדולה מתפוגגת לתוך שממה עלילתית יבשה.
ההחמצה הזו מורגשת במיוחד בגלל היעדר מוחלט של עומק פסיכולוגי. הדמויות שהיו בעבר עגולות ונושמות הפכו כאן לשטוחות ופונקציונליות לחלוטין. הפספוס הגדול ביותר הוא דמותה של רייצ'ל וולינג, שביצירה הקודמת הייתה דמות חזקה, מורכבת ומהפנטת, וכאן היא מצטמצמת לכדי דמות אפרורית, נטולת ברק או משמעות, שכל תפקידה הוא לשמש כלי עזר טכני לקידום המרדף. בסופו של דבר, לאחר קצב אטי ומייגע שלקח לו זמן רב מדי להתניע, הסוף מתגלה כלא מעניין, דל בתוכן וגולש לתוך פתרונות שחוקים. הספר משאיר את הקורא בתחושה ריקה ובשאלה המאכזבת ביותר: מה בעצם הרווחתי מהקריאה בספר הזה?
בשורה התחתונה, הדחליל הוא ספר מתח נוסחתי ומאכזב, שמאבד את כל הקסם, העומק והנשמה של המשורר לטובת מרדף שטוח וצפוי. כשאין סודות, אין עומק פסיכולוגי והעלילה עצמה לא מעניינת, הגילויים הופכים לסטריליים והקורא נותר בעיקר עם סימן שאלה גדול לגבי ערכה של הקריאה כולה. מומלץ לוותר על הקריאה (או לפחות לא לבוא אליה בציפיות שהיא תהיה ברמה של המשורר), ולשמור על הזיכרון המצוין של הספר הראשון שלם ונקי.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליאת
ואז היא נעלמה

ואז היא נעלמה

ליסה ג'ואל

ניגשתי אל "ואז היא נעלמה" של ליסה ג'ואל עם ציפייה לפגוש מותחן ביתי אפל, מתוך ידיעה ברורה שלסופרת יש נטייה מובהקת אל המחוזות המערערים והקריפיים. לעיתים קרובות, ספרי מתח פסיכולוגיים נוטים ליפול למלכודות של נוסחתיות זולה או שטחיות, אך הרושם הראשוני במקרה הזה לא רק שרד את מבחן המציאות, אלא התעלה עליו. הספר הוכיח שגם בתוך ז'אנר קצבי וממגנט, ניתן לייצר יצירה בעלת תהודה אנושית עמוקה שאינה מזלזלת לרגע באינטליגנציה של הקורא ומחזיקה אותו עם עיניים פקוחות אל תוך הלילה.
תמצית העלילה
הסיפור עוקב אחר לורל מק, אם המנסה לאסוף את שברי חייה ועברה עשר שנים לאחר שבתה בת ה-15, אלי, נעלמה יום אחד בהיר כאילו בלעה אותה האדמה. הטרגדיה המשפחתית פירקה את נישואיה ואת עולמה, אך נקודת המפנה האמיתית מגיעה כשלורל פוגשת בגבר מקסים ובבתו הקטנה בת התשע, פופי. הדמיון המצמרר, הבלתי נתפס והכמעט בלתי חוקי בין הילדה הקטנה לבין בתה שנעלמה לפני עשור, שואב את לורל למסע חקירה אובססיבי, חושפני ומותח שבו כל השאלות הישנות מקבלות תפנית חיוורת ומפחידה.

ההישג הגדול של ליסה ג'ואל בספר זה טמון באיכות הכתיבה שלה. על אף שנקודת המוצא העלילתית מפלרטטת לעיתים עם מחוזות קיצוניים ואף בלתי מציאותיים, הסגנון של ג'ואל נותר כירורגי, חד וברור. היא אינה מבזבזת מילים על תיאורי נוף ממושכים או קישוטיות יתר שאינה משרתת את הרגש, אלא צוללת היישר אל ה"קישקע" של הדמויות שלה. השימוש שלה בחילופי נקודות מבט הוא מלאכת מחשבת פסיכולוגית; הכניסה אל מוחן של הדמויות האובססיביות חושפת היגיון פנימי מעוות, קר וצלול כל כך, שהופך את הבטן ומותיר את הקורא חסר נשימה. הדמויות אינן פונקציונליות או שטוחות – יש להן נשמה, פגומה ומורכבת ככל שתהיה, והיא זו שמניעה את העלילה בעוצמה חודרת.
הספר מצטיין באמינות רגשית גבוהה ובמבנה מהודק להפליא. ההחלטה המבריקה של הסופרת לשמור את נקודת המבט של האב, פלויד, לסוף הסיפור, מעניקה לעלילה נפח טרגי ומורכב במיוחד. תפקידו של האב בדרמה הזו מותיר חותם קשה וכואב – דמות שחיה תחת משא אשמה בלתי נסבל, עד לסוף המר שבו בחר להתאבד משום שידע את האמת כולה ולא יכול היה לשאת עוד את משקלה. נקודות השיא, כמו מכתבה של אלי שנמצא בתוך הספר, מטלטלות את הקורא ומביאות את הסיפור אל קתרזיס מדויק. מדובר בסוף שהוא "עצוב-שמח" במובן העמוק ביותר של המילה; לצד הזוועה שנחשפת, לורל מצליחה למצוא נחמה אמיתית, חמלה וסגירת מעגל ראויה. כשמקלפים מהספר את שכבת הקריפיות המובנית בו, נותרים עם דרמה פסיכולוגית אנושית, כתובה להפליא ובעלת משקל סגולי רב.
שורה תחתונה
"ואז היא נעלמה" הוא מותחן פסיכולוגי חכם, קצבי וממגנט, שמוכיח שספרות מתח משובחת יכולה להיות בו-זמנית גם Page-turner סוחף שאי אפשר להניח מהיד, וגם דרמה בעלת עומק פסיכולוגי ואנושי רב ערך. חוויית קריאה מומלצת ומעוררת מחשבה שמשאירה חותם גם לאחר סגירת העמוד האחרון.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליאת
אקו פארק

אקו פארק

מייקל קונלי

כשניגשים לקרוא מותחן של מייקל קונלי, ובמיוחד לאחר היכרות מוקדמת עם יצירה יוצאת דופן כמו "המשורר", רף הציפיות מוצב במקום גבוה וברור מאוד. קונלי הוא ללא ספק אחלה סופר, והציפייה הטבעית היא למצוא מותחן פשע משומן, מהודק וחכם. במבחן המציאות, "אקו פארק" מתגלה כספר די טוב שמקיים את ההבטחה הקצבית שלו, אך הוא בוחר בנתיב שונה בתכלית – הוא מוותר מראש על עומק פסיכולוגי מורכב ומציע במקומו חקירה משטרתית ישירה, אשר לצד יתרונותיה סובלת גם מבעיית אמינות לא פשוטה.
תמצית העלילה
הבלש הארי בוש חוזר לתיק פתוח ובלתי מפוענח משנת 1993, העוסק בהיעלמותה המסתורית של צעירה בלוס אנג'לס. התפנית הדרמטית חלה כאשר רוצח סדרתי שנתפס במקרה מציע עסקת טיעון, ומודה בין היתר גם בביצוע הרצח ההוא. חקירת התיק הישן מובילה את בוש לשיתוף פעולה פרוצדורלי מורכב עם ה-FBI ועם סוכנת העבר רייצ'ל וולינג, בתוך רשת של פוליטיקה משטרתית ותפניות בעלילה שמאלצות את החוקרים לבחון מחדש את כל מה שחשבו על התיק.

מבחינת איכות הכתיבה והקצב, קונלי מוכיח שוב שהוא שולט בחומר. הספר מעניין מאוד, קצבי, ומאופיין בכתיבה טובה ורהוטה שמניעה את העלילה קדימה ללא עיכובים מיותרים. למרות היעדרו של עומק פסיכולוגי תהומי, החוויה הכללית נותרת שוטפת, מהירה ומחזיקה את העניין לכל אורך הדרך, כפי שספרות פשע טובה צריכה לעשות.
עם זאת, נקודת התורפה המרכזית של הספר, שפוגעת באופן ממשי באמינות הסיפור, נעוצה דווקא בהחלטה להחזיר לעלילה את דמותה של רייצ'ל וולינג (יש מצב שהופיעה גם בעבר, לא קראתי). מי שזוכר אותה לטובה מ"המשורר" כדמות נפלאה, פקחית, מעניינת, מצחיקה ושנונה, יתאכזב לגלות שבספר הנוכחי היא פשוט איבדה את כל המעלות הללו. הבחירה להציג אותה כמי שעוברת מחוקר לחוקר, עוזרת בחקירות ומוצאת את עצמה כעת בזוגיות עם בוש, מרגישה מאולצת ולא אמינה לחלוטין. במקום דמות בשר ודם בעלת נפח משלה, רייצ'ל מתפקדת כאן בעיקר כתפאורה לקידום העלילה, והדבר מבאס ומחליש את העסק.
הספר שומר על מבנה ליניארי נכון הממוקד במלאכת הבלשות, ואינו שואף לייצר תהודה רגשית יוצאת דופן או ריסוק נפשי. בשורת הסיום, במבחן הקלוז'ר, לא נרשמה כאן התעלות מיוחדת; לא "עפתי" מהסוף של הספר, שהרגיש מעט רגיל, אך בסופו של דבר העלילה הסתדרה יפה, הקצוות נסגרו בצורה נכונה והסיפור הגיע אל סיומו באופן הגיוני ומספק.
שורה תחתונה
"אקו פארק" הוא מותחן פשע קצבי, מעניין וכתוב היטב. למרות בחירה עלילתית לא אמינה בגזרת הדמויות וסוף שאינו מבריק במיוחד, הוא לחלוטין עושה את העבודה כספרות חכמה ומהירה שכיף להעביר איתה את הזמן.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליאת
הנאשמות

הנאשמות

סטיב קוואנו

לפעמים כל מה שקורא צריך זה ספר שפשוט יתפוס אותו מהרגע הראשון ולא ירפה. בלי הבטחות יומרניות, המפגש שלי עם "הנאשמות" של סטיב קוואנו הוכיח שספר לא צריך להתחכם כדי להיות מצוין – הוא פשוט צריך לדעת לספר סיפור טוב, להחזיק את המתח בשיאו ולכבד את האינטליגנציה של הקורא שלו.
תמצית העלילה
במרכז העלילה עומד קונפליקט מורט עצבים: שתי אחיות נמצאות בזירת הרצח של אביהן העשיר. שתיהן מתקשרות למשטרה בו-זמנית, וכל אחת מהן טוענת בבכי שהיא הקורבן ושאחותה היא הרוצחת הפסיכופתית. התיק מגיע לבית המשפט, והקורא נזרק לתוך פאזל משפטי מותח שבו כל פיסת מידע הופכת את הקערה על פיה.

הספר הזה הוא הגדרה מדויקת ל-Page-turner אמיתי. הוא כתוב טוב, זורם בצורה יוצאת מן הכלל, ונקרא ממש דף אחרי דף בלי שום רגעים מתים או מריחות זמן מיותרות. קוואנו מצליח לבנות עלילה ממסמרת ומותחת בצורה יוצאת דופן. המשחק הבלשי כאן פשוט נהדר: לאורך כל הקריאה הייתי בטוחה בכל רגע מחדש שאחות אחרת היא זו שביצעה את הרצח, והתמרון בין שתי נקודות המבט החזיק אותי דרוכה לחלוטין.
לצד הקצב המהיר, הספר מצליח לייצר גם רגעים של תהודה רגשית עמוקה ולא צפויה. ההחלטה של קוואנו להרוג את השותפה של אדי פלין פשוט ריסקה אותי ושברה לי את הלב. זה היה מהלך כואב במיוחד, אך אי אפשר להכחיש שהוא העניק לסיפור עומק רגשי משמעותי שהרים את העלילה מעבר למותחן פרוצדורלי רגיל.
דמות נוספת שראויה לציון היא קייט, דמות נפלאה שעוברת לאורך העלילה שינוי יפה ומעניין. אף על פי שהאבולוציה שלה קרתה באופן קצת קלישאתי ואולי לא הכי אמין במבחן המציאות, שיתוף הפעולה שלה עם פלין בישורת האחרונה של הספר היה פשוט מצוין, החזיק את המתח ופיצה על כך לחלוטין.
הספר אמנם חסר עומק פסיכולוגי תהומי בכללותו, אך המבנה שלו כל כך מהודק שהוא מספק חוויה סוחפת ומעניינת מאוד בזכות קצב נכון ובנייה חכמה של התעלומה. גם נקודת הסיום לא מאכזבת – קוואנו מספק סוף מצוין, חכם ומספק שסוגר את העלילה כמו שצריך.
שורה תחתונה
"הנאשמות" הוא אחלה ספר. הוא אמנם בלי עומק פילוסופי מנקר עיניים, אבל הוא כתוב היטב, קצבי, ומספק חוויית קריאה ממגנטת שמסיימים מהר ונהנים מכל רגע. מומלץ בחום למי שמחפש מתח איכותי שפשוט עושה את העבודה.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליאת
אדמה אמריקאית

אדמה אמריקאית

ג'נין קאמינס

לפעמים היצירות המשמעותיות ביותר מגיעות אלינו דווקא כשאנחנו לא מצפים מהן לדבר. אל "אדמה אמריקאית" ניגשתי, אני מודה, בקורטוב של חוסר חשק ובלי שמץ של אמונה. השם של הסופרת לא היה מוכר לי, הכריכה של הספר לא משכה את העין או את הלב, ושום דבר בנקודת הזינוק הזו לא הבטיח גדולות ונצורות. אלא שמבחן המציאות של הספר הזה התגלה כהפתעה מוחלטת – מאותם מקרים נדירים שבהם הדפים פשוט תופסים אותך בכוח, טורפים את כל הקלפים והופכים רתיעה ראשונית לחוויה ספרותית קסומה ובלתי נשכחת.
תמצית העלילה
הסיפור נפתח בנפץ אלים ובלתי מתפשר באקפולקו שבמקסיקו. לידיה, אישה משכילה ובעלת חנות ספרים, מוצאת את עצמה בן לילה בלב קטסטרופה, כאשר קרטל סמים אכזרי טובח כמעט בכל בני משפחתה. הניצולים היחידים הם היא ובנה בן השמונה, לוקה. כשהם חסרי כל, פגועים ורודפים, השניים נאלצים להפוך בן רגע למהגרים בלתי חוקיים בארצם שלהם. הם יוצאים למסע בריחה הישרדותי מטורף ומורט עצבים אל עבר הגבול האמריקאי, כשהם נאלצים לטפס על גגותיה של "לה בסטיה" – רכבת המשא האימתנית והמסוכנת, המהווה סמל מובהק לתופת של נתיבי ההגירה.

איכות הכתיבה של ג'נין קאמינס היא ללא ספק חוויה בפני עצמה. מדובר בכתיבה חושית, עוצמתית ואינטנסיבית ביותר, כזו שאינה מאפשרת לקורא להישאר פסיבי או מרוחק. נכון, פה ושם הספר נוטה להתיש במעט עם תיאורים אינסופיים של מסלולים ופרטים דקדקניים, שיוצרים לעיתים תחושת עומס קלה; אך גם ברגעים הללו, רמת הליטוש הגבוהה של הטקסט והיכולת התיאורית המזהירה של הסופרת מצילות את הקצב, שומרות על מתח פנימי גבוה ומבהירות שלא מדובר בעוד ספר שבלוני או נוסחתי.
הכוח האמיתי של הספר טמון בעומק הפסיכולוגי של הדמויות הראשיות. קאמינס לא מייצרת כאן קריקטורות של קורבנות, אלא דמויות נפלאות, עגולות ומרגשות, שיש להן "נשמה" אמיתית המהדהדת מתוך הדפים. המניעים שלהן, הפחדים המצמיתים והקשר העמוק והאינסטינקטיבי בין האם לבנה, הופכים את החוויות שלהם למשהו שנוגע ישירות בלב הקורא. התמות המרכזיות אינן משמשות כתפאורה פוליטית גרידא; הן מבוססות על מחקר עומק אנושי מובהק שמעניק לסיפור את המשקל הראוי לו.
במבחן "התהודה הרגשית", הספר הזה רושם ניצחון מוחץ. רחוק מלהיות חוויה סטרילית או "נעימה", זהו ספר קשה, עצוב וטעון, המצליח לייצר את אותו ריסוק רגשי ומשמעותי שספרות טובה באמת שואפת אליו. המבנה שלו מהודק, והמסע המפרך והמתיש הזה מוביל בסופו של דבר אל סוף נפלא ומספק – קלוז'ר מדויק שמעניק את המשקל הנכון לכל התלאות שעברו על הדמויות.
שורה תחתונה
"אדמה אמריקאית" הוא הוכחה מנצחת לכך שאסור לשפוט ספר לפי הכריכה. ספר קשה, קסום ומשמעותי בצורה בלתי רגילה, חובת קריאה לכל מי שמחפש כתיבה משובחת, עומק פסיכולוגי וחוויה ממגנטת שאינה מרפה גם זמן רב לאחר נעילת השערים.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליאת
ציידת היתומים

ציידת היתומים

אלן מארי וייזמן

התחלתי את "ציידת היתומים" בעיקר בעקבות המלצות רבות של קוראים, ובעמודיו הראשונים הוא בעיקר הרגיש לי מוזר. קשה היה להיכנס לראש של פיה, והיה רגע שבו הספר כמעט ננטש בגלל לולאות מחשבתיות טכניות שהרגישו מתישות ומטרחנות. אבל הבחירה לתת לו צ'אנס ולהתמיד התבררה כמוצדקת; הספר תפס קצב, הטרחנות התמעטה, והוא הפך לחוויית קריאה ממגנטת שפשוט נהניתי ממנה.
העלילה משליכה את הקורא אל פילדלפיה של סתיו 1918, בשיאה של מגפת השפעת הספרדית ובשלהי מלחמת העולם הראשונה. פיה בת ה-13 נותרת לבדה בדירה עם גופת אמה ועם שני אחיה התינוקות, בעוד השכנה ברניס – דמות טרגית שאיבדה את בנה ובעלה, רשעה אמיתית – מנצלת את הכאוס החברתי כדי לחטוף ילדי מהגרים ולהעבירם לבית היתומים. מכאן הסיפור פורס כנפיים והופך לעלילת חיפוש ליניארית, קצבית ודינמית הנפרסת על פני שנים.
הכתיבה של וייסמן חושית ועוצמתית, במיוחד כשהיא מאפשרת לדמויות לחשוב בקול רם ובלי פילטרים. עומק המחשבות שהיא הכניסה בהן הוא נפלא ממש. פיה היא דמות מרתקת ואינה נערה רגילה; הרתיעה שלה ממגע היא עניין נפשי עמוק – פחד קיומי לגעת במישהו ולדעת, באמצעות מעין חוש שישי, שהוא חולה. לאורך הספר היא מזהה כך מגוון מחלות, אלמנט שהוא אמנם המצאה מוחלטת שפוגעת בריאליזם, אך משרת את הייחודיות שלה. נקודת האור של משפחת הדוקטור שמאמצת אותה ומסייעת לה מחממת את הלב ומאזנת את הזעזוע מבית היתומים, שם נחשף הציד הממוסד של ילדי מהגרים המבוסס על מחקר היסטורי אותנטי ומדויק.
בסופו של דבר, השתלשלות העניינים פועלת במדויק לפי חוקי הפורמט של רומנים היסטוריים מהסוג הזה ומרגישה כמו טלנובלה. הסוף נפתח אל מחוזות הקיטש, וציפיתי לסוף פחות מתוק ויותר ריאליסטי לגבי המחירים שאירועים כאלו גובים. מצד שני, אחרי כל הגיהנום שפיה עברה, אולי לא היה אפשר אחרת ולגמרי הגיע לה סוף טוב.
השורה התחתונה: למרות הנוסחתיות, הקיטש בסוף וההמצאה העלילתית של החוש השישי, יש בספר הזה קסם אמיתי. המחקר ההיסטורי האותנטי מעניק לו נופך חיובי ומשקל סגולי, והוא מספק חוויית קריאה סוחפת על מציאות היסטורית קשה ובלתי נתפסת.

לפני שבועיים•
★★★★★
•ליאת

ביקורות נוספות על "אור בין האוקיינוסים"

אור בין האוקיינוסים

אור בין האוקיינוסים

מ.ל. סטדמן

שלושה דברים שהייתי לוקחת איתי לאי בודד עם מגדלור?
לא יודעת. אבל את הספר הזה בטוח לא.
אני גם לא משוכנעת שהזוג טום ואיזבל שרבורן היו אורזים אותו לאי הבודד שבו הם מתגוררים. אני מאמינה שהם היו רוצים ספר קצת יותר...
יותר מה? אני אסביר.


הסיפור עצמו מעניין.
זוג חשוך ילדים ולמוד הפלות המתגורר לבדו באי המרוחק 150 ק"מ ממערב אוסטרליה, מקבל תינוקת משמיים.
טוב, לא משמיים.
מהמים.
דוגית שנסחפה לאי הביאה איתה תינוקת חיה וגבר מת.

הגבר הוא כנראה אביה של התינוקת.
אז האב נמצא מת.
זה לא יהיה לא סביר להניח שגם האם כנראה לא בחיים.
מבחינת לוח הזמנים אף אחד לא ירים גבה ויתהה מאין צצה התינוקת בחייהם של הזוג כי הם היו בהיריון.
בשנות העשרים של המאה הקודמת גם בדיקות דנ'א ורקמות לא היו נפוצות...

כל הנתונים האלו מציבים דילמה מוסרית מעניינת מאוד: תינוקת בלי הורים מגיעה להורים בלי תינוק.
מה עושים?
1. מצאת - שמרת?
2. כל הקודם זוכה?
3. המאמצים הם האמיצים?
4. יש להשיב אבידה לבעליה.
5. המוצא הישר יבוא על שכרו.
6. הגונב מגנב פטור? סתם, זה לא קשור.

במילותיו של חיים הכט: מה אתתתתםםםםםם! הייתם עושים?

אין זה סוד שטום ואיזבל שרבורן בחרו באפשרות 1, 2, ו-3.
האחת ברצון ובכוונה מחושבת והשני בלחץ ומחוסר ברירה.
והבחירה הזו הולידה ספר.

הכתיבה מסורבלת ומציקה. כמו שכדי למצוא פירור זהב צריך לברור הרבה גרגרי חול, כך זה בספר. אולי זה התרגום ואולי הוא בסך הכל נאמן למקור אבל עבורי זה היה קצת מייגע ומעיק ומתיש. לפעמים אפילו מנטיש - מעורר חשק לנטוש.

קצת שנאת זרים, קצת מלחמה, קצת פוסט טראומה, קצת הלכות מגדלורים. הכל מכל וכל אבל חוץ מחול אין יותר מדי מה לאכול.
לדעתי ההחמצה הגדולה של הספר היא האי. הייתה אפשרות של אי והיא קצת חמקה לה מבין האצבעות שכתבו את הסיפור.
כמה אנשים שחיים על אי בודד אתם מכירים? ועוד בזמנים עברו, בלי טלפון, אינטרטנט, פישנבוק, עיתונים, לוויינים, טלוויזיה ותאגיד השידור הציבורי? אפילו בלי יונת דואר, בלי העורבים של משחקי הכס או הינשופים של הארי פוטר. בלי דואר אי ואפילו בלי דואר בקבוק.
זה היה צריך להיות הפוקוס או לפחות לקבל פוקוס גדול יותר בספר.
שגרת החיים, ההתמודדות עם הלבד, האם לבד זה גם בודד? הריחוק מהמשפחה, הבידוד מהציוויליזציה, היעדר חיי חברה, בלי אינטראקציות אנושיות, הקיום היומיומי, האם השיגרה החדגונית לא שוחקת? לא מטריפה את הדעת?

נקודות נוספות שלא זכו להתייחסות:
# פעם בשלושה חודשים מגיעה לאי ספינה עם אספקה. אף פעם לא קרה שהם הזדקקו להשלמות בין לבין?
# מדוע גבר בריא ועצמאי מצא את מותו בהפלגה ימית לא ארוכה במיוחד ואילו עוללה קטנה וחסרת ישע בת 3 חודשים בלבד שרדה את המסע הזה?
# טום רצה להתבודד לאחר החוויות הקשות מהמלחמה. אבל איזבל, ככה סתם עוזבת חיים נוחים וזוג הורים כדי לחיות על אי בודד עם גבר שהיא בקושי מכירה?

זוג חשוך ילדים זה לא נעים אבל זה לא נדיר או מיוחד. זה לא חדשות.
זוג חשוך ילדים שחי לבדו על אי בודד זה ייחודי ושונה ומעניין.
ולדעתי בנקודה זו הסופרת קצת פספסה.

הספר נמצא אצלי כבר כמה שנים. קראתי אותו לאחרונה כי גיליתי שעשו ממנו סרט, והסתקרנתי.
יש לי הרגשה שהסרט יהיה טוב מהספר.
ספר יש. סרט יש. ועכשיו יש גם שיר.



דוגית נוסעת
מילים: נתן יונתן
מילים חדשות: שונרא החתול

דוגית נוסעת מפרשיה איִן
שניים שטים בה ואחד כבר מת.
אם לא תגיע אל היבשת
גם התינוקת לא תמשיך לחיות.

איזה מזל היה לה לתינוקת
כי הדוגית הגיעה אל החוף.
טום ואיזבל משו את התינוקת
אך לא דיווחו ושמרו את זה בסוד.

הם לא קראו לה משה או מושיתה
'לוסי' קראו לה (איזבל בחרה)
אף'חד לא יודע שלוסי התינוקת
היא לא בתם, אבל זה לא הסוף.

כי טום גילה שלוסי התינוקת
היא לא יתומה ויש לה אם בחוף.
הוא התייסר והרגיש מאוד לא נוח
לכן הוא שלח לה מכתבי עידוד

ואז התחיל סיפור אחר לגמרי.
איך הוא נגמר? אני לא מגלה.
כי אם אמשיך לספר מה שקרה שם,
זה לא יהיה שיר אלא מגילה.

סוף.


ילדת המריבה הספרותית הזכירה לי שני מקרים של ילדי מריבה אמיתיים, כאן בישראל:
הילדה הברזילאית קרולין ברונה והילד הסודני רם.

בשני המקרים הילדים הוחזרו למשפחתם הביולוגית.
בשני המקרים לילדים היו צפויים חיים טובים יותר ועתיד טוב יותר אילו היו נשארים בישראל.
אבל יש שופטים בירושלים וזה מה שהם החליטו.

וממש בימים אלה מתהווה תינוק מריבה חדש.
אב צעיר, שלא ידע שחברתו לשעבר הרתה ממנו, ילדה ומסרה את בנו לאימוץ, גילה זאת באיחור. כעת הוא רוצה לקבל את בנו.
לדעתי, ההחלטה פה צריכה להיות ברורה וחד משמעית: לילד יש אב ביולוגי שבנו נגזל ממנו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
אור בין האוקיינוסים

אור בין האוקיינוסים

מ.ל. סטדמן

בעמודים האחרונים של הספר בכיתי. ורק לעיתים רחוקות ספר גורם לבלוטת הדמעות שלי לנבוע.
האמת היא, שאני מתחבטת ומתלבטת מפני שהספר פשוט איחר את זמנו. אם היה נכתב לפני חמישים-שישים שנה, הוא היה מושלם. אבל מה לעשות שאנחנו השתנינו. למטען הדי.אנ.איי שלנו נוספו רכיבים של ספקנות, ציניות, סרקאזם וחוסר יכולת להכיל רומן שנכתב באופן כה מסורתי. למעשה הרומן הינו חדש לגמרי והוא יצא לאור בבריטניה ב-2012, אלא שבקריאתו נוצרת התחושה שהוא ישן בהרבה ולא בגלל התקופה בה הוא עוסק.
עד כאן התנצלות על מתן ארבעה כוכבים ולא חמישה. הכוכב החמישי נגנז בגלל החוסר בעין ביקורתית, עין המספרת ועל הגלישה לעיתים לרגשנות ונמלצות יתר.

הספר פותח בסצינה מרטיטה. זוג צעיר הכמה לילדים משלו, מתגורר על אי קטנטן במרחק 150 קילומטרים מחופה הדרום מערבי של אוסטרליה. הגבר, טום, הוא שומר המגדלור ואשתו, איזבל, שאיבדה שלושה הריונות באי הבודד, היא ידידתו היחידה. בבוקר אחד בשנת 1926, נסחפת אל האי דוגית קטנה ובה גבר מת ותינוקת חיה. הזוג מאמץ את התינוקת בלי להודיע לרשויות ומעמיד פנים שזוהי בתם הביולוגית.

הסופרת פותחת בתמונה הזאת ומיד חוזרת לאחור כדי לספר את סיפור של טום, את סיפורה של אוסטרליה בימי מלחמת העולם הראשונה, את סיפור העיירות הקטנות, החיילים שלא שבו. והיא עושה זאת נפלא. ברגישות, בעניין, בפריטת הסיפור לפיסות קטנות, עצובות ומרירות.
זהו ספר עמוס דימויים, תיאורים מעולים, ירידה לפרטי הפרטים של המקצוע המרתק והמשמים של שומר מגדלור. היא מרבה בתיאורי נופיה הפראיים של חופי אוסטרליה ובכשרון רב היא מתארת את הטבע היפהפה הבוגדני.
למרות זאת, נדמה ששלוש מאות ותשעים עמודים הם הרבה יותר מדי. בשלב מסויים, עם התקדמות העלילה, נדמה שהסופרת קצת חוזרת על עצמה וניתן היה לקצץ קצת בטקסט.
גם המתרגמת עשתה עבודה מצויינת ושמחתי לקרוא על חלקת היער המבוראת, פועל שהתנדף ונעלם והתפוגג משפתנו היפה. הסופרת בשפתה הנמלצת נתנה למתרגמת אפשרות להשתמש בעברית יפהפיה ועשירה.

הסיפור מרגש ויפהפה, יוצא דופן ומתאר באופן בלתי רגיל את עוצמת האהבה שהורים רוחשים לילדיהם ואת הכאב הבלתי נסבל הכרוך באובדנם.
בסיפור הזה אין טובים ואין רעים, כל הגיבורים נקלעו שלא בטובתם למצב קשה וקורע לב.
לא סתם בכיתי בסוף, זהו סיפור עם פתרון כאוב שאינו פותר בעצם כלום.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אפרתי
אור בין האוקיינוסים

אור בין האוקיינוסים

מ.ל. סטדמן

מכירים את השאלה :מה הייתם לוקחים אתכם לאי בודד? ובכן הספר המקסים הזה הוא על טום שחי ועובד על מגדלור מרוחק בקצה שבדרום אוסטרליה, בין האוקינוס ההודי והאוקינוס הדרומי. טום מגיע לבדו לאי המבודד שעליו מגדלור בשנת 1926. לכאורה זה יכול היה להיות סיפור משעמם על מעשיו במגדלור המבודד והתפקיד שלו לתפעל את המגדלור (כיום המגדלורים מופעלים אוטומטית). אך הסופרת סטדמן הצליחה לספר סיפור מעניין ורגיש על חייו של טום. אל תום הצטרפה בהמשך איזבל שנישאה לו ועברה לחיות איתו.
עיקר העלילה נסבה על אירוע מיוחד. יום אחד מצאו גופה של גבר בסירה שנסחפה לאי וגם תינוקת בת יומה שבכייה העיד שהוא בחיים. טום ואשתו מתמודדים עם אובדן התינוקות שילדה איזבל. הם מתמודדים עם השאלה האם לגדל בעצמם את התינוקת שמצאו כילדתם או לחפש את הוריה הביולוגיים העלילה מתוחה ומעוררת שאלות מוסריות. הקורא נדרש לחשוב, האם הם פעלו נכון? מה הקורא היה עושה בסיטואציה כזו? זהו סיפור עצוב שבסופו עולות הדמעות בעיניים. זהו ספר על הכאב והחשיבות שבגילוי הבלתי נמנע של האמת.
ספר מקסים,מעורר מחשבה המספר על הכמיהה הגדולה לילדים.סופו עצוב .
ממליצה.

לפני שנה•
★★★★★
•תמיד קוראת
אור בין האוקיינוסים

אור בין האוקיינוסים

מ.ל. סטדמן

יש אימהות שחוזרות לג'ינס הישן תוך שעה אחרי הלידה, מניקות, הולכות לבייבי יוגה 3 פעמים בשבוע, פילאטיס פעמיים בשבוע ומבשלות תבשילי בשר מסובכים ומעלות לפסייבוק וכותבות "משהו קטן שהכנתי לבעלי".
לי לוקח בערך שנתיים לחזור לעצמי. רוב הזמן אחרי הלידה אני נמצאת עם פיג'מה. הפוכה. מלאה בפליטות. ריח של משחת בייבי-פסטה עד היום גורם לי לבחילה. יש לי שתי ילדות נהדרות שחיי הם לא חיים בלעדיהן אבל בשבילי זה בכלל לא קל.
השנה 1926. איזבל וטום הם זוג חשוך ילדים שחי בבדידות על אי קטן בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס הדרומי. הם מוצאים סירה עם גבר ותינוקת . הגבר כבר אינו בין החיים אך התינוקת, באורך פלא, בריאה לחלוטין. איזבל משכנעת את טום להשאיר את התינוקת וקוראת לה לוסי (אור). ההחלטה הזו להשאיר את התינוקת גורמת לקרע באהבתם ולשרשרת אירועים שמשפיעה על חייהם של רבים אחרים.
בספר הזה יש כל כך הרבה עדינות , עצב, ורצון בלתי נשלט שלעולם לא יכול להתפוגג - להיות הורים (ובייחוד התשוקה להיות אמא).
לאור העצב הכל כך גדול שאיזבל חווה לאורך הספר הרגשתי ככפויית טובה על הקושי שלי. על הקושי לזגזג בין קריירה , פיזור הילדים בבוקר, חוגים, שעורי בית ועוד ועוד וגם האפשרות לנשום קצת בין לבין.
ליבי נשבר כל כך הרבה פעמים תוך כדי קריאת הספר, הוא כתוב בצורה נפלאה, מעניינת ואמינה. מומלץ ביותר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ענת ש
אור בין האוקיינוסים

אור בין האוקיינוסים

מ.ל. סטדמן

האוקיינוס כראי הנפש

הספר אור בין אוקיינוסים, גרם לי טלטלה וסערת נפש גדולה. בקשתי לכתוב עליו ביקורת ולא הצלחתי.
היה משהו עמוק בספר שנגע בנימי נפשי, אך לא ידעתי מהו.

התחלתי לכתוב לתוך המחשב, הגיגים, שברי משפטים שעלו בליבי לאחר סיום הספר, כרמזים לסמליו העמוקים המבקשים להתפענח.

• האם אורו של המגדלור הוא כמו מצפון אנושי, המכוון אותנו בחשכה ?

• האם הים משקף מצבי רוח אנושיים קוטביים ?

• האם המגדלור מסמל הורות המקנה ביטחון לבני המשפחה ?

השאלות הסתומות האלו, היו מונחות במחשבי זמן רב, הפכתי בהם עד שהבנתי שהמגדלור והים, הם גיבוריו האמתיים של הספר, שחברו לאחת ממטפורת חיי. האם מגדלור דמיוני, הנטוע בטבע סוער, הוא הגורם המשמעותי שנגע בנימי נפשי, וגרם לי עצב מטלטל ?

זיכרון מלפני שנים רבות, ושם הספר אור בין האוקיינוסים, כמוטיב ורמז, נתנו לי קצה של חוט לפענוח סמליו של הרומן. כסטודנט למדתי פסיכולוגיה במסגרת חינוך. שוחחנו על המגדלור כדוגמה לסמל, המייצג על פי קרל יונג, מיתוסים המשותפים לתרבויות שונות, המגדירים מצבים בתת מודע הקולקטיבי. העצמי מייצג, מסע לשלמות, על ידי איחוד ניגודים. הוא כמגדלור בסערת החיים, מאיר ומכוון לנו את דרכנו, לחוף מבטחים, ואילו הצל, דומה לחלקו האטום של המגדלור, מסמל את הצד החשוך באישיותנו, את טראומות העבר, והרוע האנושי, אותם אנו מבקשים להדחיק.

אור בין האוקיינוסים, הוא סיפור של פוסט מלחמה, ופוסט טראומה, כך תפסתי את עוצמת הספר, כסיפור על נפש חייל פגוע ומיוסר, טום שרבורן, החוזר ממלחמת העולם הראשונה, מלא ברגשות אשם. הוא יוצא למסע אישי לאי ג'ואנוס רוק במערב אוסטרליה, המרוחק והמבודד ובו מגדלור, למסע של גאולה למחוזות הכאב הפנימיים, בכדי להתמודד עם הצללים והסיוטים המודחקים. דרך הקשבה והתבוננות בים וסמליו הוא מבקש מרפא. הטראומה, והרוע האנושי הם המפתחות להבנת העלילה.

"...אבל הוא מצולק בכל זאת, כיוון שנאלץ לחיות בעורו של האיש שעשה את הדברים שהיו צרכים להיעשות באותם ימים. הוא נושא עמו את הצל האחר ההוא, המוטל פנימה." ( עמוד - 16 )

" אם רק יכול להתרחק מספיק ? - מבני האדם, מהזיכרון - הזמן כבר יעשה את שלו." ( עמוד - 17 )

כעת אני יוצא למסע, לסמליו של הספר, ומפרש אותם על פי קרל יונג, ודרך ציורי סערות הים של הצייר הבריטי ויליאם טרנר, הבונה את תמונותיו כקומפוזיציות מעגליות, העוסק ביסוד האור כתקווה, מצד אחד, וכקטסטרופה אנושית מצד שני. תמונותיו מורכבות מיסודות קדמוניים של, אדמה, אש, אוויר ומים המיצגים כוחות קמאיים, מנוגדים ומשלימים, רוגע הים לעומת סערותיו הדמוניות.

" יש ימים שבהם האוקיינוס איננו האוקיינוס - לא כחול, אפילו לא מים, אלא התפוצצות אלימה של אנרגיה ושל סכנה: פראות בעוצמה שרק האלים יכולים לזמן. הוא מטיח את עצמו באי ...והצליל הוא נהמת חיה שזעמה אינו יודע גבולות." ( עמוד - 87 )

נפשם של בני אדם נמשכה תמיד למגדלורים, אומרת מ.ל. סטדמן, מחברת הספר, בגלל הבדידות שלהם, ונוכחותם המייצגת דיכוטומיות, בין חושך לאור, בין ים ליבשה, בין ביטחון לסכנה. המגדלור כלפי חוץ, הוא סמל לרצון אנושי להשליט סדר, ויציבות בעולם הכאוטי. כלפי פנים, הוא מרחב מעגלי סגור ומוגן, במרכזו מוקד האור, כמקום טהור ( התכתבות עם המנדלות של יונג ), סמל לשלמות, להתבוננות פנימית, ולעצמי האחראי על הצמיחה הנפשית. למגדלור יסוד הרסני, הכספית שהייתה חלק מפנס האור, גרמה למפעיליו הרעלה. הצלת חיים גורמת לאובדן, למעשה, אור המגדלור מיועד לאחרים, והוא מותיר את המגדלור ושומרו מחולל האור בצל.

" כל מי שעבד אי - פעם על מגדלור באיים יכול להעיד על כך - על הבדידות, על הכישוף שהיא מטילה, המשואות הללו, כמוהן כניצוצות המתעופפים מן הכבשן ששמו אוסטרליה, פרוסות סביב -סביב, מהבהבות, "... ( עמוד - 128 )

" הבידוד טווה את פקעת המסתורין שלו, ממקד את הדעת במקום אחד, בזמן, אחד, בקצב אחד - סיבובו של האור." ( עמוד - 128 )

סמליו של הספר מכשפים, מתארים בצורה מרהיבה את עצמת הטבע ונפשו המסתורית של האדם.

מיתוס האוקיינוס - נקודת מבט אישית וסגירת מעגל תרפויטי.

דור בני נפצע קשה בפעילות מבצעית, לאחר שנה של טיפולים בבתי חולים, הוא יצא למסע, למזרח אוסטרליה, אל חופי האוקיינוס, בכדי להיות לבד בשקט, וללמוד מסגנית אלופת העולם בקיאקים, לגלוש מול גלי האוקינוס, להתעמת איתם, ולבדוק גבולות. יום אחד נודע לנו בדיעבד, כי הוא כמעט והוכרע על ידי גלי הים. הוא חזר מפויס ממסע שאין לא סוף.

אנו עדיין מתמודדים ונושאים את הצל בתוכנו, כפוסט טראומה מודחקת, לאירוע עבר, אך יש בחיינו גם אור רב, והשלמה עם הצל, כמו המסע שעובר גיבור הספר אור בין האוקיינוסים.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רץ
אור בין האוקיינוסים

אור בין האוקיינוסים

מ.ל. סטדמן

וואוו...ספר ששואב ממך כל רגש אימהי גלוי ונסתר ♥
זהו סיפורם של זוג החיים בבדידות על אי קטן,
שכל כמיהתם הייתה להביא ילד משותף לעולמם.
וכך הם מנסים...והציפייה שהנה זה קורה..
מתנפצת כמו אדוות גלים במים סוערים.

האכזבה, הייאוש, התחושה של חוסר ערך
מחלחלת בכל גופה של איזבל, היא נואשת.
ואז מתרחש נס.
תינוקת רכה בימים מוצאת את דרכה בתוך דוגית
היישר לחוף בו נמצא ביתם.
האם זה מענה אלוהי, או דרך מקרה...ומפה מתחיל הסיפור.

הספר מציב דילמה מוסרית גם בפני הקורא/ת,
מה נכון לעשות? את מי ניתן יותר להבין?
האם אנחנו נוטים להאמין במה שרצוי לנו ?
האם ניתן לסלוח? שמירת טינה מזיקה רק לנוטר?
הבחירות שלנו בחיים הן מתוך היגיון או רגש?

ציטוט:
"אנחנו חיים עם ההחלטות שעשינו, זה נקרא אומץ לב.
להתמודד עם התוצאות של הטעויות".

ספר מצוין שמעורר רגשות לכל הכיוונים,
הסיפור הזכיר לי איכשהו את פרשת הילדה 'קרולין ברונה',
שנחטפה ב-1986 ע"י רשת פשע בברזיל
והגיעה לישראל להורים ישראליים שאימצו אותה מבלי לדעת על החטיפה.
ואז לאחר כשנתיים הם נאלצו להחזיר אותה לשכונת המצוקה בה נולדה.
סיפור קשה שבזמנו תפס כותרות בכל העולם.

הערה:
הסיפור למעשה מתחיל בעמוד 70, אז לא להתייאש :))
נ.ב. מסתבר שגם קיים סרט לספר!!!! טרם צפיתי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•michalus
אור בין האוקיינוסים

אור בין האוקיינוסים

מ.ל. סטדמן

היה היה ילד קטן. לילד קראו זשל"ב, והוא היה כבן 7. בגילו, לשחק בקלפים היה האופנה. אלה היו קלפי יו גי הו, וזשל"ב אסף אותם באובססיביות.
אבל, מה לעשות, שזשל"ב כל הזמן היה מפסיד, עם כל משחק ומשחק ששיחק, עוד ועוד קלפים? הוא קינא רבות ב"מלך השכונה במשחקי הקלפים", מ', שהיו לו מיליוני קלפים בבית בתוך שקיות מלאות ועמוסות, מכיוון שניצח בכל משחק.

אז הוא עשה כמה מעשים כדי "להתעשר" בקלפים. יום אחד, כשאף אחד מבני המשפחה לא היו בבית, זשל"ב עשה עיסקה עם מ': מ' ייתן לו כמות מסויימת ונכבדה מאוד של קלפים, וזשל"ב יעביר לו דרך החלון, משחק קופסא של 'ששטוס', שהיה מאוד מאוד יקר לאחותו. העיסקה בוצעה, זשל"ב קיבל את הקלפים והביא ל-מ' את משחק הקופסא של אחותו.
כשאמו ואחותו חזרו הביתה, הם גילו את מה שקרה, ואייל נאלץ להחזיר את הקלפים היקרים שאותם קיבל, בשביל שמשחק הקופסא של אחותו יוחזר אליה.

והיה עוד מקרה. יום אחד, זשל"ב התארח אצל חבר טוב בביתו. כשהחבר הלך לשירותים, היה מיד לוקח לעצמו חופן קלפים שהיו על הארון בחדרו של חברו הטוב, וחופן אותם בכיסו. זשל"ב היה מיואש, הוא רצה עוד ועוד קלפים, וזו הייתה הדרך הכי נכונה בעיניו להרוויח אותם.

***

כשלפעמים בן אדם טוב עושה מעשה רע, זה יכול לבלבל. במיוחד כשהמעשה המתואר בספר, מסופר מנקודת מבטו של אותו אדם.

טום ואיזבל, החיים בבדידות על אי מוקף אוקיינוסים במערב אוסטרליה, מגלים סירה שנסחפה לאי, ובתוכה יושב גבר מת ותינוקת חיה. טום, שהתפקיד שלו לדווח על כל דבר שמתרחש באי, בגלל שיכנוע של איזבל, מחליט שלא לדווח. הסיבה לכך, היא שהזוג ניסה שוב ושוב ללדת ילדים, והתינוקות תמיד מתו בלידה. הם החליטו, שאם אלוהים נותן להם מתנה, הם צריכים לקחת אותה ולומר לו תודה. בינתיים, אמה הביולוגית של התינוקת, לא יודעת אם היא חיה או מתה, והאם בעלה, הגבר המת שנמצא על הספינה, חי או מת.

במשך כמה שנים, טום ואיזבל מגדלים את התינוקת באהבה רבה. התינוקת, מחזירה להם אהבה, והחיבור בין השלושה, הוא חזק ומרגש מאוד. לרגע הקורא מתבלבל, וחושב שטום ואיזבל הם הוריה האמיתיים של אותה תינוקת. הקורא רוצה שהיא תישאר אצלם לעד. כי כך אמור לקרות, אם יש צדק בעולם.

אבל אז נכנסת לתמונה האנה, אימה הביולוגית של התינוקת. והקורא מבין שהיא האם שצריכה לגדל את התינוקת הזו. אבל הוא רק מבין, הוא לא רוצה.

כי כשאנשים מבצעים מעשה שהוא לכאורה רע, לפעמים אפשר להבין אותם ולהזדהות איתם, אם יש סיבה למה שהם עשו. ויותר מכך, אם הסופר שמספר את סיפורם, הוא כישרוני כמו מ.ל.סטדמן, שכתבה את הספר הזה, והצליחה לגרום לי לא רק שלא לשנוא את טום ואיזבל בגלל מה שהם עשו, אלא אפילו להבין אותם ולרצות בטובתם.
"זהו סיפור שאין בו צדיקים ורשעים, אלא בני אדם. זהו סיפור שבו הצדק של האחד הוא אסונו של האחר" כתוב בגב הספר, וזה אכן נכון ומדוייק להפליא, ובעיניי אומר הכל.

לסיכום, ספר שהוא מאוד חזק עלילתית וריגשית. כתוב היטב, ובקצב הנכון. אמנם לא ממש בכיתי והזלתי ממנו דימעה כמו שחלק מהסוקרים כאן העידו שעשו, אבל צריך לזכור שזה ספר ולא בצל. כי בצלים גורמים לנו לבכות, אבל רק ספרים יכוולים לגרום לנו להתרגש. ולחשוב. ולהתאהב. כמו שהספר הזה עשה.
מומלץ בחום.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אור בין האוקיינוסים

אור בין האוקיינוסים

מ.ל. סטדמן

ספר מקסים ומרגש.

לקח לי זמן להיכנס אליו, ובהתחלה גם חשבתי להפסיק, אבל אני שמח שנשארתי.
כפי שכתבו כבר אחרים, גם אצלי הספר העלה דמעות בסופו. אך אם לכתוב יותר מזה, הוא הותיר אותי בסופו עם הרגשה מרה ומתוקה
של דמויות שנכנסו לליבי.

ממליץ

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ניואנס
אור בין האוקיינוסים

אור בין האוקיינוסים

מ.ל. סטדמן

הנה עוד סופרת לקנא בה. מ.ל. סטדמן, שזה ספרה הראשון, כתבה ספר כל כך עדין ומרגש, וכמו הדילמה הבלתי אפשרית בספר, גם הקורא נקרע מבפנים, לא יודע כלפי מי לחוש אמפתיה, לא יודע את מי מהאנשים האומללים שנקלעו למצב הזה "להעדיף".

טום ואיזבל שרבורן חיים בנקודה מרוחקת ונידחת שנקראת ג'אנוס רוק, גבעה קטנה הקרובה לאוסטרליה, בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס הדרומי. טום הוא מפעיל המגדלור שם, עבודה שמתאימה לאופיו המסוגר והמתבודד, במידה רבה בשל מלחמת העולם הראשונה שהשתתף בה. איזבל צעירה ממנו בכמה שנים טובות ומלאה בשמחת חיים. היא נכנסת להיריון שלוש פעמים, מפילה פעמיים ובפעם השלישית יולדת תינוק מת לפני הזמן, והבדידות שלה מקשה עליה עוד יותר להתמודד.

זמן קצר לאחר שילדה תינוק מת, היא שומעת בכי של תינוק שמגיע מהאי. מתברר שסירה נסחפה אל החוף ובתוכה גבר מת ותינוקת. עבור איזבל זה סימן מהשמים. היא מתחננת בפני טום, הישר כמו סרגל, לא לדווח על כך. היא משכנעת אותו בתירוצים מתירוצים שונים שרוב הסיכויים שהאימא מתה גם היא, ושעדיף לתינוקת לחיות איתם מאשר להישלח לבית יתומים. טום שאוהב את איזבל בכל מאודו מתרצה, קובר את גופת הגבר, והם מגדלים את התינוקת. האי מרוחק, הם זוכים לביקור פעם בשלושה חודשים, ואף אחד לא יודע שזו לא התינוקת שנולדה להם. הם חיים בנתק מוחלט מהעולם, וקל שלא לחשוב על ההשלכות של מה שעשו ולהתמקד בעולם הקטן שלהם ובמשפחה הקטנה שיצרו להם. רגש האימהות והאבהות חזק מהכול. אבל בביקורים הקצרים והנדירים שלהם בחוף, כשהם באים באינטראקציה עם העולם החיצוני, טום מתחיל לפקפק בהחלטה שהם קיבלו, ונקרע בין אהבתו העזה כלפי איזבל לבין מה שנכון ומוסרי לעשות.

יש הרבה סמליות בספר: ג'אנוס, האי שעליו הם חיים, נקרא על שמו של אל הפתחים, כמו החודש ינואר – החודש שצופה קדימה אל השנה החדשה ומסתכל אחורה אל השנה הקודמת, נקרע בין שתי השנים. וכך גם האי עצמו שמאיר על שני האוקיינוסים, שנקרע בין שני האוקיינוסים. כמו הדילמה המוסרית שיש לטום ואיזבל – הם נקרעים בין מה שהלב רוצה לבין מה שראוי ונכון לעשות.

מגדלור מאיר את סביבותיו, מפיץ את אורו רחוק ממנו, אבל האי שעליו הוא שוכן חשוך תמיד, האור שלו לא מאיר אותו. יש בזה הרבה עצבות והרבה בדידות. וכך הרגישה איזבל, עד שהופיעה התינוקת, האור שלה בין האוקיינוסים.

הספר הזה, כמו האוקיינוס, עוטף ומציף אותך, נותן תחושה של חוסר אונים, כמו חוסר האונים של הדמויות בספר. כמו שנכתב בגב הספר, זה ספר שאין בו צדיקים ורשעים, אלא בני אדם. ובני אדם לא עושים תמיד את מה שצריך לעשות. הרצון והתשוקה לילד יכולים להיות חזקים מכל דבר אחר. כמיהה לילד יכולה לעוור ולטשטש את כושר השיפוט. ובספר הזה, האושר של אחד הגיע על חשבון האומללות של השני. קשה מאוד שלא להזדהות עם כאבה של איזבל ועם הרצון שלה להיות אימא, ובכל מחיר. מצד שני, קשה שלא לחוש אמפתיה כלפי האם הביולוגית שאיבדה את בתה.

סופו של הספר שובר לב. זה לא היה הסוף האידיאלי, לא יכול היה להיות לסיפור הזה סוף אידיאלי. זה היה סיפור בלתי אפשרי עם סוף בלתי אפשרי. והספר כולו מלא ערגה ואהבה, נכנס ישירות לתוך הלב, מלטף אותך בעדינות, מרגש עד אין קץ. אלמלא קראתי את חלקו האחרון של הספר בבית קפה, הייתי פורצת בבכי גדול. כי אין כאן "חיו באושר ועושר", אין סוף הוליוודי. בסיפור כזה מישהו תמיד יוצא נפסד.

אני ממליצה על הספר מאוד! הוא "one of a kind", מיוחד ושונה, סוחף ומרגש, מעביר את הקורא מנעד שלם של רגשות. לא כדאי לפספס!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גלית
דירוג
5.0
לפני 10 שנים

“ספר שמעורר המון שאלות, בין עם על הסיפור עצמו ובין עם על עצמך.. עלילה מעניינת וכתיבה מדהימה. סיפור פ”