מבוך המינוטאור

לכל ספר שאני קורא, אני מחבר סיפור משלי כחיבור אישי שלי לספר, או שאני מתאר תמונה העולה בעיני רוחי למשמעות העיקרית של הסיפור. כך בקשתי שיקרה לי בשעה שקראתי את ספרו של פול אוסטר, בלתי נראה, אך זה לא קרה.

חלפו מספר ימים, ודווקא בריצת הבוקר בשדות הפתוחים, עלתה בעייני תמונת מבוך חשוך שבמרכזו מפלצת בלתי נראית וגיבור העלילה העורך לקראתה מסע בכדי להתעמת אתה, כתמונת הספר.

התמה המרכזית, של אוסטר, היא שבכל אדם מקננת מפלצת, שלא תמיד ניראת, לעתים היא מגיחה והופכת לאירוע משנה חיים, לעתים אנחנו נושאים אותה בקרבנו, כסוד כמוס, או מדחיקים אותה מלבנו, אך היא משנה וקובעת את האופן שבו יתנהלו חיינו.

סיפורו של אוסטר, הוא סיפור חניכה קלאסי, על שני סטודנטים חברים, אדם ווקר וג'יימס פרידמן, הנפגשים באוניברסיטה בשנות השישים. אוסטר לא רק מעמיד את האוניברסיטה כרקע לפתיחת העלילה שלו, הוא אף מניח לי לספוג את רוח התקופה, המלחמה בווייטנאם, המהפכה המינית, ומולם הוא מעמיד את ערכי התרבות הישנים, האקדמיה כמוסד אליטיסטי, הספרייה הישנה האפלולית כמבוך, בה אם הנחת ספר שלא במקום, הוא יכול ללכת לאיבוד לנצח.

אווירה המעלה את שאלת המשמעות שהמענקים הלימודים הקלאסיים, כנגד המציאות המתחוללת מחוצה להם, או גם בתוך עומק נפשנו, כמו התשוקות והאהבות שלנו, שלעתים הן חולניות, המשגשגות במבוכי הנפש האפלה, במקביל למרחבים האורבניים ולפינותיהם האפלות. התנסויות שהן הדרך של אוסטר, לנסות ולפצח את משמעות החיים, דרך הכוח הרסני המפלצתי החבוי בתוך נפשו של האדם.

לאדם, סוד אפל בחייו, יחסיו עם גווין ווקר, אחותו היפה, שחרגו ממערכת יחסים נורמטיבית של אח ואחות. במקביל ווקר מפתח הערצה אינטלקטואלית לרודולף בורן המרצה שלו, המנתב את אדם ליחסים עם מרגו ז'ופרואה, בת זוגתו שהיא נפש אבודה. כעבור זמן מה ביתה סיסיל, תתאהב באדם ווקר.

אדם ווקר, ינסה להשלים את לימודיו בפריז, אך מסיבה לא מובנת, הוא ישוב לארצות הברית, וחייו יחלפו באנונימיות, עד לרגע שירגיש שהוא עומד לסיים את חייו, מה שהניע אותו להעביר חלקים מהרומן שלא סיים לחברו פרידמן, שהפך לסופר, כדי שזה ינסה להשלים את חלקיו החסרים.

הספר הזה, כתוב כסיפור בתוך סיפור, מתאר נקודות מבט שנות של כל אחד ממספריו המתקשים להציב תמונה מלאה ואמיתית לסיפור שהיה ולאופן בו הוא השפיע על כל אחד מגיבוריו. חלקי סיפור רבים יישארו בלתי מפוענחים ולא מסופרים, מצב בו אני כקורא הרגשתי לא פעם שאני טועה בתוך המבוך.

ספרו של אוסטר, לצד העלילה הסבוכה, מציב תפיסת עולם דיס אוטופית, המוצגת על ידי משנתו של בורן, המרצה על אסונות קולוניאליים. התזה שלו טוענת שהציוויליזציה היא כמו מפלצת אכזרית, המוסוות באמצעות מסכי תרבות. במסגרת תפיסה זאת, אסטור, מתייחס לרעיון מסך הברזל, בין שני הגושים, כמבנה שמנע מלחמות ביניהם (לא כל כך מדויק), ובכך הוא מנע את התפרקותו העולם לאי סדר שיוליך למלחמות ולהרס. אוסטר, גם מתייחס לחורבנה של ישראל, כמו להערת שוליים מטרידה, על רקע העובדה שבמרכז הכרוניקה של הספר עומדת שנת 1967.

ספרו של אוסטר, הוא ספר מאתגר, הוא יפה כרומן גותי מודרני אפל, המתנהל במרחבים ובשינויים התרבותיים של העולם המערבי, החל משנות השישים כקו פרשת מים, בו גיבוריו כמו העולם מתנהלים באקראיות בלתי נשלטת על ידי מפלצות של רוע, או יצרים אנושים הפורצים גבולות, ולעתים מבקשים להצדיק התנהגות חריגה באמצעות בדיה שהופכת לאמת. מהי אמת ומהו שקר, מה בכלל אנחנו יודעים על עצמנו ועל זולתנו? אלה שתי השאלות המרכזיות שמציב הספר.

בערך בעמוד 186 מספרת אחת הדמויות לגיבור על אירועים מהמיתולוגיה היוונית כפי שנכתבו על ידי משורר יווני כלשהו, וזה מה שהשלים את הטרויקה של הספר, יחד עם גילוי עריות ושפיכות דמים. אמנם יהיו מי שיגידו שמיתולוגיה זו לא בדיוק עבודה זרה על אף העיסוק האובססיבי באלים ומעשיהם השונים, וכמו כן יהיו מי שיגידו שמי שמפנטז על יחסים עם אחותו, עד כמה שהדברים מפורטים ונשמעים אמינים אבל זה רק ראשומון והדברים לא קרו בכלל, לא באמת עשה גילוי עריות. וגם הרצח לא בטוח שהתרחש ואולי הוא היה הגנה עצמית או לא קרה בכלל. טוב.

סליחה על הספוילרים, אבל הדברים כתובים גם בכריכה האחורית.

רוב האירועים בספר הזה התרחשו בשנת 1967 שהיא שנה משמעותית לישראלים, וכפי שאוסטר מספר בממוארים הביוגרפיים שלו גם שנה משמעותית עבורו. אדם ווקר, צעיר מאוד, מבולבל מאוד, ואומנותי מאוד, פוגש אדם מבוגר בשם רודולף בורן. בורן מציע לו הצעה מקצועית קוסמת הכרוכה בהון עתק לערוך כתב עת לענייני אומנות. במקביל בורן דוחף אותו כמעט בכוח לזרועותיה של חברתו של בורן, מרגו. הידידות, או שמא החניכה בין ווקר לבורן נגדעת בפתאומיות בעקבות אירוע שבו ווקר עד למעשה אלימות של בורן והוא מרגיש שהוא לא יכול לעמוד בזה יותר.

הסיפור כולו מבוך תעתועים. הוא לא נכתב בצורה רציפה, לא מבחינת הזמן ולא מנקודת המבט ואפילו כביכול לא על ידי כותב אחד. הניסיון לגרום לסופר לכתוב אוטוביוגרפיה של מישהו אחר, ולהוציא לאור את היצירה שלו כבר היתה בטרילוגיה הניו-יורקית ועכשיו חוזרת. עוד היבטים של הכתיבה של אוסטר מופיעים גם כאן: הבדידות, החיפוש הנואש כמעט אחרי אב רוחני, העיסוק בספרות ואומנות כמתעדות א העולם ובעצם יוצרות אותו וכו'. מהבחינה הזאת מדובר בעוד פאזל בפסיפס האוסטרי. מכל בחינה אחרת ממש לא אהבתי את הספר ובעיקר לא את העיסוק האובססיבי שלו במיניות ובמין.

מעט מאד ספרים מעוררים בי כעס בסיום הקריאה.
לרוב אם ספר לא תופס אותי אחרי 100 עמודים אני מניח לו, אבל הפעם משום מה הספר גרם לי להמשיך. אולי בגלל שהוא קצר, אולי בגלל שזה פול אוסטר,
המשכתי למרות המונוטוניות, התלישות של הסיטואציות והדיאלוגים..
ספר שמסתיים כמו שהתחיל, סתום ותלוש, ללא שום הזדהות או תחושת הזדהות עם הדמויות.
חיכיתי לאיזה פתרון מפתיע לשממה הזו, אבל כלום. :(

הקדמה: הביקורת שלי אינה כוללת ספויילרים אבל למי שטרם קרא את הספר אני ממליצה להימנע מקריאתה, אלא לאחר שיקרא את הספר. אני יודעת שגולשים רבים קוראים את הביקורות כדי להחליט האם לקרוא את הספר ולטובת קוראים אלה אקפוץ הישר לשורה התחתונה: בעיני זה ספר מעולה, סוחף וחכם. נהניתי מאוד מקריאתו וקראתי אותו בזמן קצר יחסית כי הוא סוחף ואף מותח. כך שאני בהחלט ממליצה עליו. ובכל זאת, כאמור, לטעמי, יש לקרוא אותו בעיניים כמה שיותר נקיות ועם כמה שפחות מידע.

Having said that, אעבור לביקורת עצמה.

היה לי פעם רעיון לפורום ב"סימניה" שבו יספרו הגולשים כיצד ספר התגלגל לידיהם או מדוע החליטו לקרוא דוקא אותו. בהעדר פורום, אני מיישמת את הרעיון הזה מדי פעם בביקורות עצמן: כך למשל תיארתי במקום אחר כיצד הגעתי אל פול אוסטר ואל "ארמון הירח" שלו (הספר הראשון של אוסטר שקראתי) בגלל צפייה בקליפ "יום הולדת" של ברי סחרוף, שבו הנערה גיבורת הקליפ קוראת את הספר. "בלתי נראה" שכב בספרייה שלי מזה זמן מה וחיכה לתורו. קניתי אותו כי קראתי עליו המלצה חמה בזמנו, אני אפילו לא זוכרת היכן - בטח פה או בפורום ספרותי אחר. ההחלטה לקרוא אותו גמלה בי כאשר עלעלתי בספר שאני אוהבת במיוחד ושמו בתרגום חופשי הוא "אלף ספרים לקרוא לפני שתמות". אני לא יודעת האם הייתי כוללת את הספר הזה כספר חובה (ומצד שני - לבחור אלף "ספרי חובה" זו לא משימה פשוטה בכלל) אבל אין ספק שהרבה זמן לא קראתי ספר כזה - כתוב נפלא, סוחף, מסוג הספרים שאני הכי אוהבת - אלה שאני מתגעגעת אליהם במשך היום ולא יכולה לחכות לרגע שבו אחזור לקרוא בהם. עם זאת, התלבטתי האם להעניק לו חמישה כוכבים ולו היה ניתן הייתי מעניקה לו ארבע וחצי מסיבה שאגיע אליה בהמשך.

בכוונה איני מכבירה מילים על העלילה, שכן לדעתי הכתוב על גבי הכריכה האחורית מספיק, אם כי בעת שהתחלתי לקרוא בספר - לא קראתי את הכריכה. הספיקה לי הקריאה בשורות הראשונות כדי לצלול ולשקוע בו לגמרי ואף אהבתי את התחושה הזו של לא לדעת בדיוק לקראת מה אני הולכת ולתת לסופר להוביל אותי בתוך העלילה הפתלתלה. אוסטר ניחן בכושר תיאור והתבוננות יוצאים דופן. היכולת שלו לנסח מצבים ודמויות בפשטות כובשת אך לא בבנאליות - מעוררת קינאה ואף הערצה. משפטים רבים שלו תפסו אותי, גרמו לי לחזור ולקרוא אותם שוב (ושוב) ולרצות לסמן אותם. עצם העובדה שהגיבור הוא סטודנט לספרות ובשלב מסויים בספר הוא עובד בספרייה די בה כדי לכבוש אותי. כשמדובר בזה גם סיפור אפל בסגנון פילם נואר, שמסתבך ותועה בין מבוך של אמת ושקר, כמו סרט מתח משובח, עתיר תשוקות אסורות, בניו יורק ובפריז...אז בכלל, הוא שובה אותי לגמרי. כצפוי, כמו בכל ספר של אוסטר, גם כאן מתגלגלים צירופי מקרים ותמונות מראה - שתי יפהפיות, האחת בעלת שיער כהה (מרגו) והשנייה בעלת שיער בהיר (אחותו), שם משפחה זהה לקורבן שחור ולבתו החורגת (גם היא אפרו-אמריקאית) של הגיבור. הגיבור, בהיותו סטודנט, מתרגם שיר בניסיון להרשים/ להתקרב לפרופסור, נערה צרפתיה גם היא עוסקת בתרגום ועל רקע שיחה משותפת עם הסטודנט נרקם ביניהם קשר, ועוד צירופי מקרים, כפילויות וכו'. תמונות המראה האלה גרמו לי לחשוד שאצליח לצפות את גורלה של אחת הדמויות (בבחינת דמות אחת גרמה למותה של דמות אחרת, וכעת דמותו של הגיבור תגרום למותה של אחרת), ושמחתי להיווכח שטעיתי. בכך שטעיתי, הוכיח לי אוסטר שהוא לא נופל לקלישאות צפויות - וגם כאשר הקורא סבור שמצא איזו שהיא חוקיות או תבניתיות בעלילה, אוסטר בא ומראה לו שהכל תמיד נתון להתערבות בלתי צפויה, מסתורית, נעלמת מעינינו, של הגורל - בדיוק כמו בחיים. תמונות מראה שמצאתי הן מקריות, אך אנו בני האדם מנסים לשוא ובאופן בלתי נמנע כמעט להיאחז בהן, שוגים באשליה שנוכל להסיק מהן מסקנות שיצפו את העתיד.

לאור הדברים שכתבתי הייתי אמורה לאהוב את סופו של הספר, אולם הזדהיתי עם הדברים שכתב אלון אלפרט בביקורת שלו: אכן, אחרי שחלקו הראשון של הספר תופס אותך בקרביים וגורם לך לשעוט קדימה בכל הכח (מזמן לא קרה לי שנשארתי עוד קצת במיטה בבוקר, ביום עבודה, כדי להספיק לקרוא עוד קצת...), הרי שהסוף הכל כך מצופה ומיוחל אינו פורע את ההבטחות לכאורה שפוזרו לאורך הספר ומשאיר את הקורא בתחושה מוזרה. ועם זאת, במחשבה שנייה, לאחר שכתבתי את מה שכתבתי לעיל אני מבינה שבעצם אוסטר מציג לקורא שיקוף של תפיסתו את החיים. אין תשובות מוחלטות, אין פתרון חד משמעי, יש "ראשומון" של דמויות, גירסה על גבי גירסה לאותם האירועים, כל דמות וגירסתה למציאות וככל שאנו שומעים יותר צדדים אנו יודעים פחות. יחד עם ג'ים, המספר, אנו מנסים לחקור ולמצוא תימוכין והוכחות אך מצליחים חלקית, אם בכלל.

אז מדוע האכזבה מהסוף? משתי סיבות לדעתי: האחת היא שאנחנו מצפים מהספרות להיות שונה מהחיים. בסופו של דבר, הסופר הוא אדון בעולמו, הוא בורא דמויות ועלילה, כך שנראה לגיטימי לצפות שיברא גם סוף טוב וסוף טוב הוא בראש ובראשונה סוף מוחלט. כזה שסוגר את כל הקצוות והחורים שפוזרו לאורך העלילה. השנייה, היא שבמידה רבה הספר נקרא כספר מתח - בגלל אותה אוירת "פילם נואר" שמלוה אותו, בגלל שאם יש פשע אנו מצפים שהפושע יבוא על עונשו. ואם יש כלל ברזל בספרי מתח הוא שהסוף שלהם או הפתרון צובעים את כל הספר, ולא משנה כמה נהנינו עד שהגענו לסוף. כך שאני חושבת שכדי להעניק לספר ציון של חמישה כוכבים צריך לעשות איזה שהוא "זום אאוט" ולהבין שלא מדובר בספר מתח (למרות שהוא סוחף כמו ספר בז'אנר זה). כמו כן, להבין שהספרות היא לא תמיד בידור נטו בסגנון "אוקיי, סופר נכבד - הבאת אותי עד לסוף עכשיו תאכיל אותי בשורה תחתונה מפוצצת, כזו שתסגור לי את כל הפינות ורצוי שגם תהמם אותי עם תשובות שלא חשבתי עליהן ובטח ובטח שהרע ישלם על מעשיו ובעיקר - שנבין סוף סוף האם הוא באמת רע או שסתם העלילו עליו". ושוב, אני לגמרי מזדהה עם התחושה שבסוף הספר נותרים עם קצת מרמור ואולי גם עם קצת האשמות כלפי אוסטר כמה שנראה כחיפוף ועיגול פינות מסויים ביחס לציפיות שנבנות במשך הקריאה. אבל בגלל שאני מכירה גם בגישה הזו, של הספרות ה"לא בידורית" נקרא לזה ושיש הבטחות שאי אפשר לקיים (ראה בעניין זה את הביקורת שכתבתי על "ההבטחה" של פרידריך דירנמט), אני יכולה לחיות בשלום גם עם סיום כזה. ולכן, במחשבה נוספת, ראוי בעיני להעניק לספר ציון של חמישה כוכבים וכך אעשה...במובנים רבים, שם הספר גם מבטא את חוסר האפשרות לדעת באופן מוחלט בניגוד לאמונה שלנו בכוחנו לחקור ולגלות, שמגולמת בעדיפות שאנו מקנים לחוש הראייה - עדיפות עליונה בין החושים (ר' לעניין זה עדות ראייה שהינה קבילה בבית משפט לעומת עדות שמיעה שאינה קבילה והאמונה בכך שרק מה שאנו רואים וניתן לקליטה בחושינו הוא האמת). ג'ים המספר סבור שאם יחפש אחר העובדות שעליהן כתב אדם ווקר בספרו הוא ימצא תשובות. אבל כאמור, לא משנה כמה יתבונן ומה הוא יראה, אי אפשר להגיע לקליטה מוחלטת או הבנה של המציאות. דוגמה טובה לכך מתוארת באופן שבו אביו של אדם אינו רואה אותו או נראה כמי שמביט דרכו, כאשר הוא הלום צער על מות בנו השני. סביר להניח שישנן דוגמאות נוספות בספר (כי אני זוכרת שהמחשבה עלתה בי בכמה מקומות בספר). וכך קורה שהתחלתי את הביקורת במתן ציון מסויים (ארבעה כוכבים) ותוך כדי כתיבתה הגעתי למסקנה שראוי להעניק לו חמישה :)

תוספת קטנה: אם הזכרנו פילם נואר לא יכולתי שלא לציין כמה סרטים שנזכרתי בהם במהלך קריאת הספר: "ורטיגו" של היצ'קוק ואולי גם קצת מ"קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ' (אפרופו פאם פאטאלית ברונטית אל מול יפהפיה זוהרת בלונדינית), "החולמים" של ברטולוצ'י (אח ואחות, פריז, משולש אהבים, מרד הסטודנטים של 1968 וכו') ואפילו "יחסים מסוכנים" (נערה צרפתיה צעירה מבית טוב בשם סלין שמנסים לפתותה כדי לכבוש יעד אחר). כאמור, גם "ההבטחה" מאת פרידריך דירנמט והעיבוד הקולנועי לספר בכיכובו של ג'ק ניקולסון ובבימויו של שון פן נראים רלוונטים לסוף הספר. מעניין אותי לדעת עד כמה הסרטים האלה מוכרים לאוסטר והאם השפיעו עליו. איכשהו, יש לי תחושה שהדמיון לא יכול להיות מקרי לגמרי. אבל אצל אוסטר, כאמור, אין לדעת ולפעמים מקריות היא אכן רק מקריות. כמו בחיים.

פול אוסטר כתב סיפור בעל אלמנטים אוטוביוגרפיים, ובנה מבנה מבוסס על טכניקות סיפוריות, פרובוקציות, עלילה נפתלת, שלפעמים הרגשתי כמו בקרוסלה המגבירה מהירות ללא שליטה.

אדם ווקר גיבור הסיפור מנסה להפוך את חייו לבעלי משמעות. הסיפור מחולק, כמו "ארבעת העונות" של ויולדי, לארבעה חלקים ששלושת הראשונים נקראים על שמות עונות השנה. הוא כתוב (על ידי הגיבור) בגוף ראשון, בגוף שני, בגוף שלישי ובעדות של דמות נוספת. הוא נע לאורך (בערך...) 40 שנה, שתי יבשות, גישה ליברלית (כביכול) למין ולדעות קדומות, לפשיעה, צדק ועוול, שכול, מהות האהבה (ועוד, תקצר היריעה) ועושה זאת בסך הכל ב261 עמודים בפורמט של עם עובד...

לסופר כישרון כתיבה רב - זאת מוסכמה שאינני מתכוונת לערער עליה: מעניין לקרוא מה שהוא כותב אבל בסופו של ספר נשארתי בהרגשה מעורבת: הרגשתי שהסופר - למרות התיימרותו הליברלית - מבטא גישה אמריקאית שמרנית וקרתנית, ונחיתות כלפי תרבות אירופית. הוא מנסה להלביש ב(הרבה)מלים את הפנטזיות שלו, תופש מרובה ולא אמין.
כאמור הספר מעניין וקריא. אבל אני לא אוהבת שעושים עלי מניפולציות ומתקשה לראות את חצי הכוס המלאה.

***



נדמה לי ששמעתי איפשהו שהנשיא לשעבר יצחק נבון למד ספרדית כדי לקרוא את "מאה שנים של בדידות" בשפת המקור. התרשמתי עמוקות, ומאז אני משתדל לקרוא, לפחות עד כמה שאני יכול, כמה שיותר ספרים לא מתורגמים באנגלית (השפה הזרה היחידה שאני מכיר, לצערי), בין השאר את קורמק מקארתי, פול אוסטר, איסטון אליס עוד סופרים בריטיים ואמריקאיים מובהקים אחרים וגם את הסדרה של הארי פוטר, שמי שקורא אותם בעברית הוא או ילד או מטומטם. סליחה. (סוהרסנים?!).
אז גם את הספר הזה קראתי באנגלית, ונדמה לי שהסופרלטיבים המשתפכים על הכריכה מעט מוגזמים, בלשון המעטה. זה בוודאי לא הספר הטוב ביותר של אוסטר, שהספרים שלו ניחנים בסוג של מסתורין, של משהו על-טבעי שמתלווה לדברים היומיומיים ביותר.
הכתיבה של אוסטר מדהימה. נפלאה. הדרך האגבית שלו לתאר סיטואציות היא לא פחות מגאונית' במיוחד בחלק הראשון של הספר. אי אפשר להפסיק לקרוא, למרות שאין בו כמעט שום דבר דרמטי. החלק הפשוט והמסקרן הזה מתחיל להעלות את סימני השאלה שממשיכים להטריד אותנו בהמשך הספר, ובעיקר - כמה כאן "באמת" קרה? כשגם ה"באמת" הזה, נבנה כסוג של סיפור אוטוביוגרפי בתוך סיפור נוסף, שגם הוא קיים בתוך ספר שאנחנו קוראים. עולם בתוך עולם בתוך עולם. מזכיר במשהו סרטים כמו אקזיסטנז או אפילו המטריקס - אבל כמדיום סיפורי, בלי כל הממבו ג'מבו הטכנולוגי כמובן. סיפור בתוך סיפור זאת לא המצאה של אוסטר, אבל המיומנות שלו מרשימה בכל זאת.
בחלק השני של הספר יש התפתחות של רומן אסור בין הגיבור לאחותו היפהפיה, שכתוב גם הוא בכישרון וביופי נוגעים ללב. אני מתאר לעצמי שהכול נובע מהשאלה הבסיסית בספר, והיא מה צודק, מה מוסרי, ומה אמיתי, שאלה שמטרידות את כולנו כך או אחרת. התיאור של מערכת היחסים ביניהם הוא כל כך יפה וחיובי, ששאלתי את עצמי, למה לא בעצם? ואז הבנתי שאוסטר הוביל אותי לפינה הזאת בכוונה.
עד כאן הכול היה בסדר והבנתי כמה דברים על העולם, זאת המטרה העליונה של ספרות, לא?
אחר כך, בלי לגלות מה הסוף, נודעים חלק מהפרטים ונענות כמה שאלות, אבל נשארתי בהרגשה חזקה של אנטי קליימקס. מה? זהו? אז מה הסיפור? הדרך? לא יודע. לא ברור. זה כמו שאני אספר סיפור כזה - כשהייתי בטיול באוסטרליה פגשתי בחורה מדהימה. שלושה חודשים חיזרתי אחריה, והיתה תחושה חזקה שהיא הולכת להיענות לי. באחד הערבים הוזמנתי לבית של ההורים שלה. אמא שלה היתה מדהימה ביופיה, וחשבתי איך היא נראתה בנעוריה. ואז חזרתי לארץ, כי היו לי מילואים.
זה פשוט לא מספיק. לא מספיק חזק. חיפשתי בין הדפים הלבנים האחרונים בספר, ולא מצאתי את הסוף, או לפחות מענה לשאלות, כך שנשארתי עם



****

פעם ראשונה שאני קורא ספר של פול אוסטר. בדיוק סיימתי אותו, והחשק לקרוא את שאר ספריו בוער בי כעת.

מרתק, סוחף, חכם, מציב רף גבוה של שיכלול קונבנציות ספרותיות נפלאות המקנות ערך כמעט אפי לרמת הכתיבה שהמילה ''מרשים'' עלולה להעליב אותה.

אוסטר ממזג מס' דמויות ומציב לדיון מעורר מחשבה את פיתולי המוסר שלהן, לכאן ולכאן. הספר שוזר פסיפס אנושי
מרגש וכואב, סנסציוני ובוטה, וולגרי ועוצר נשימה.

הסיום אולי אקראי ותלוש מדי אבל פוער בלב הקורא מקום חם ונעים למחשבות הנתפרות לאיטן מייד לאחר שהספר נסגר והולך לבלות לו במדף לצד הקולגות שלו. ספר מ-צ-ו-י-ן !!!

היה או לא היה, אמת או שקר, מציאות או דימיון. בכישרונו האופייני והמלוטש פול אוסטר מצליח לרתק, לסקרן ולהפנט אותנו בגירסת הרשומון שלו לסיפור חייו של גיבורו. והסוף מפתיע, מרגש והופך את הסיפור על פיו. אין ספק, האיש יודע את מלאכתו. יחד עם זאת, יש לציין שהנ"ל אינו אחד מספריו הטובים ביותר. מי שעדיין לא מכיר את יצירתו של אוסטר כדאי שיתחיל ב"המצאת הבדידות", "מוסיקת המקרה" או ה"טרילוגיה הניו יורקית".

כשקראתי את הספר הנפלא הזה, עלה בי החשד כי, העלילה, צורת הכתיבה והלבטים שמרק ווקר מתמודד איתם מוכרים לי. ישבתי וניסיתי להיזכר איפה קראתי משהו דומה, זה לקח כמה ימים עד שנזכרתי באחת מהפואמות היפות ביותר שנכתבו, "האיש השחור" מאת סרגיי יסנין. שתי היצירות מדברות על המוסר, על הגבולות שנחצים בשם היצירה והאומנות. כך או אחרת, חיפשתי תירגום של היצירה הנפלאה של יסנין ולמרבה ההפתעה לא מצאתי. על כן, החלטתי לנסות (ואני אדגיש זאת לנסות!) לתרגם את היצירה בכוחות עצמי, כדי שתוכלו להתלהב כמוני מהדימיון בין היצירות:


אהובי, ידידי היחיד,
אני חולה שכוב על ערש דווי,
אינני יודע מהיכן המכאוב,
שמא בואדי הרוח שואגת,
או שכשם שהזהוב,
של הסתיו את היער,
מציף את מוחי אלכוהול.



ראשי מונח על עובי הצוואר,
ואילו האוזניים,
כאיבר ציפור,
המזניקה כנפיים,
דבוקות לראשי אשר נשכב,
מכובד משקלו הרב,
האיש השחור,
האיש השחור,
האיש השחור,
מתישב על קצה מיטתי,
האיש השחור,
כל הלילה, כל לילה,
מפר את שנתי.


האיש השחור,
נוטל את ידו על קלף הספר,
וכשם שנזיר,
מעל לראשו של המת,
הוא יושב ובלעג נבזה,
מקריא לי סיפור מעשה,
חיים שלמים מתוך הדפים,
על איזה עלוב ונקלה,
מילותיו מטילות האימה,
מכוצות את גופי לכדי נקודה.
האיש השחור,
שחור, שחור!


שמע, שמע,
הוא ממלמל לאוזני,
בין שורות הכרכים,
ערוכים הגיגים מופלאים,
האיש שלנו חי,
בממלכת נוכלים מבחילים.


בארץ ההיא החורף אדיר,
השלג מחוויר על פני הטמאים,
הרוח נושבת מנגינה משולהבת,
ושרה שירים עליזים,
גיבורינו זה ספקולנט,
אך לא סתם,
אם כי מהדרג הרם.


צורתו חיננית, תנועותיו ניגרות,
ועוד משורר סביר לכל הדעות,
וסביר מזמוריו לא יזכרו ברבות השנים,
אך המילים השזורות בשורות,
שובות את ליבן של הנשים התמוהות,
איתן הפרוצה, מכשיפת הצמות,
גיבורינו נשק ללחיה ולחש,
ילדה שובבה אהובה ורכה.

הוא אמר שהאושר,
הוא תוצאה ישירה,
של לשון חלקה ויד מיומנת,
ואילו בריות כבדות התנועה,
הרי ידועות ברחבי המולדת,
כמתייסרות על מזבח הענווה,
ואין זה שיקול בעל ערך,
שמחוות שיקריות,
בתנועה מאולצת,
מסוות לנושאן את הסבל.


הוא אמר שבין תהפוכות,
סערות ושלגים,
בין ימים ארוכים,
בהם כל יום זהה למשנהו,
להראות עליזים וקלילים,
ולמרוח חיוך דשן שיניים,
זו, זו אומנות השפתיים!


שד שחור!
אתה לא תעז לומר זאת!
מה לי ולחיי איזה לִירִיקָן,
שכל מהותו היא שערוריה,
מצהיבה ומופרכת.
אנא ממך, קום ולך.

האיש השחור,
צופה בי מתוך עיניו,
ועובש מבחיל נפרש על פניו,
מבטו זועק אלי,
כי הינני גנב ערמומי ושפל,
שרושש ושדד ואימלל.


אהובי, ידידי היחיד,
אני חולה שכוב על ערש דווי,
אינני יודע מהיכן המכאוב,
שמא בואדי הרוח שואגת,
או שכשם שהזהוב,
של הסתיו את היער,
מציף את מוחי אלכוהול.



קופאת הכיכר בעומק הלילה,
דמותי ערירית בחלון,
איש לא יגיע,
רק אני והשאול,
העולם האפל עד האופק,
התעטף רקמות לבנות,
ואף במפתן ביתי העצים,
התיצבו כפלוגות פרשים.



פרשי העץ הולמים בפרסות,
ציפור אפלה משמיעה שיר הספד,
מנגינות קיצביות וצורמות,
שוב השד השחור מתישב על כורסא,
במחווה של שלום המגבעת מורמת,
הגלימה מוסתת בעלמא לאחור,
שלום,
הוא אומר לי,
שלום.

שמע, שמע,
ודמותו מתקרבת,
מתעקלת אלי,
לא ראיתי אי פעם,
שפל שכמותך,
מתאונן בחוסר שינה.


הו, יתכן ונפלה כאן טעות,
הרי בלילה הזה, הירח מלא,
מה עוד תבקש לִירִיקָן חבוט?!
או שמא ההיא, "האחרת",
בעלת השיער הכסוף ושדיים נופלות,
תחדור בין סדיניך מבעד לדלת,
ואתה תפזר לה,
את פיוטיך המצחינים,
כגוויות של חיות בצידי השבילים.

הו, אני מאוהב בחורזי השירים,
בריה נלעגת , חדלת אישים,
נשזרים הם לתוך מערבולת דביקה,
כשם שצעיר בעל גיבנת מבהיר,
את הווית העולם,
את משמעות היקום,
לסטודנטית בעלת הבאה מכוערת,
כשבתוך תחתוניו כל אונו,
מתקשה ושופך את זירעו.

זיכרוני מהתל בי,
אך כמדומני, בכפר אחד,
בקלוגה ואולי בריזאן,
חי לו ילד קטן,
פלומתו זהובה כחיטה,
הוריו חקלאים,
משפחה עניה ופשוטה.


והנה עברו הימים,
העלם גדל והפך לגבר צעיר,
וסביר מזמוריו לא יזכרו ברבות השנים,
אך המילים השזורות בשורות,
שובות את ליבן של הנשים התמוהות,
איתן הפרוצה, מכשיפת הצמות,
גיבורינו נשק ללחיה ולחש,
ילדה שובבה אהובה ורכה.


השד השחור,
אורח שנוא שכמותך,
תהילתך ידועה לשימצה,
אני זועם, אני רועם,
ומשליך את ידי הקפוצה,
אל פרצופו של השד הנורא....
.......................................
....................הירח גוסס,
גווניו מכחילים את השחר,
הו לילה,
הו לילה אפל, מה עוללת?
אני נעמד בחלל הקודר על רגלי,
בגפי,
אני והמראה השבורה שמולי.