אל הספר "החיים כמשל" הגעתי בעקבות הפרק על פנחס שדה בסדרה הנפלאה "המקוללים".
הספר הסתבר כיומן נערותו ובחרותו של בחור צעיר, המחזיק בתפיסה רומנטית שעליו להתבוסס תמיד בסבל ובעניות כדי לזכך את נפשו, לזקק את שירתו וכך להתקרב לאלוהים. פנחס שדה כותב את זכרונותיו בדיוק כפי שהינו זוכר אותם, כולל חלקים רבים שנשמטו מזכרונו (והוא מציין זאת), ולעתים תוך התמקדות בפרטים שוליים מאותה התרחשות מפני שדווקא הם נחרתו טוב יותר במוחו מאשר הדברים החשובים. לקורא זה מעט מעייף.
אף שקורות חייו הנפרשים בספר מעניינים לעתים, דמותו של הסופר עצמו אינה מצטיירת באור חיובי ולוקה בילדותיות ובחוסר יכולת לבנות את חייו כראוי ולהתקדם.
כאמור, תפיסת העולם שלו רומנטית מאוד, בזה לחיי החומר, בזה להשכלה ולתרבות - באשר הם מוטעים לדעתו, ומקדשת רק את השירה ואת ההתקרבות לאלוהים (הסיפור של ישו הנוצרי קרוב במיוחד לליבו), במחשבה שרק דרך הביבים אפשר באמת להגיע לגבהים רוחניים. המילים "הסער והפרץ" הדהדו היטב בשעה שקראתי את הספר.
מעניין לחשוב שדמותו בספר הצטיירה לי תמיד כגבר בגיל מתקדם, למרות שסיים לכתוב אותו בגיל 27, וחלק מעלילותיו הן בגיל העשרה.
דווקא השירים הארוכים המשובצים בספר הם טובים למדי ומהם נהניתי.

לעיתים אני תוהה איך טכנולוגיית התקשורת ההמונית הייתה משתלבת בקוסמולוגיה הפרטית של שדה. האם ניתן למצוא את משמעות החיים בגוגל?

ייתכן שלא. אבל שלטי דרך מוארים בנאון? ודאי. כך נתקלתי בספר המדהים הזה. בסה"כ רציתי לראות כיצד מתבטאות ההטיות של הרעיון "ספר פולחן" בשפה העברית, ונתקלתי בדף ויקיפדיה לגביו. כמעט התרגשתי כשקראתי אודות הספר, וחודשים ארוכים לא אזרתי האומץ לקרואו כלל- מהחשש לאכזבה, עד שהגעתי לנקודה שבה הבנתי כי אין לי מה להפסיד.

והרווחתי.

קשה לי לתאר ספר (או כל יצירה אחרת- אנושית ואלוהית גם יחד) שיוצר תהודה כזו בנפשי. אני לגמרי מסוגל להבין אנשים ששנאו את הספר על יומרנותו לכאורה, על ההרהורים האינפנטיליים אודות הבדידות והאלוהות. אולם אני סבור שבתקופה זו של ניכור, שבה הרצון לחוות סימביוזה עם האנושי, האותנטי והלא-אזרחי כל כך חזק (דבר המתבטא בתוכניות ריאליטי)- הספר הזה הוא פשוט מתנה. אין בו הרבה פואנטה. לא עם הכל הזדהתי. הסוף קצת אכזב. ועדיין... אני חב תודה ענקית לאיש הזה, על שהכניס אותי אל תוך המיתולוגיה הפרטית שלו וכך גם עזר לי להבין את היותי המרכז של המיתולוגיה הפרטית שלי.

מומלץ לקריאה בליווי התקליט A Love Supreme של ג'ון קולטריין.

את החיים כמשל סיימתי לפני שבוע, אבל רק עכשיו התפניתי לכתוב עליו כמה מילים, או שאולי דחיתי את זה עד עכשיו כי לא ממש ידעתי אם אני אצליח לכתוב עליו משהו...
מה אפשר לומר על ספר אוטוביוגרפי אינטימי ומעמיק במיוחד, שנכתב על ידי אדם בן 29, יש אולי שיאמרו כתיבה מוקדמת ובוסרית אבל בהחלט מרשימה ייחודית ונוגעת. זה ספר לא קל לקריאה, פנחס שדה הוא משורר מעומק הנשמה, אדם שהזניח אופנים בסיסיים של הקיום כדי להגיר מתוכו מילות שירה מדויקות, להצליח לנגוע בשורש השירה המופשט. אדם שמעדיף את הסבל על האושר, את הכאב על הרוגע. אדם שמסתובב תמיד עם תנ"ך, כה אמר זרתוסטרא, וספר שירי הלדרלין, וכשמשורר אמיתי כותב ספר זה חייב להיות מרעיד, מטלטל ולפעמים מקומם.

הנה לדוגמא קטע של שיר קשה שמובא בספר:

הציפורים ברום שותתות דם עת יוקדת שקיעה במערב –
על כן לא עוד תרחקנה נוד:
גם כל הגיונותי וחלומותי מאפילים לעת שקיעה.
וכל הגעגועים
נמשכים אל המות.

בהתחלה עוד סימנתי קטעים שנראו לי, אך עם הקריאה הפסקתי לסמן, פשוט קראתי ודי. אבל הנה בכל זאת קטע שפנחס שדה כתב בעקבות ביקור כפוי אצל פסיכולוג "נאה הייתה האמונה שהאמינו הקדמונים באלילים החיים שלהם – אלי הנהרות הזורמים, אלי הסלעים הכבירים והשותקים; כיום מאמינים בפלפולים אשר כת חמורים שמוחם שורץ כינים מרביצה אותם מעל קתדראות או ממלאה בהם את המוספים הספרותיים. ומהו חפצם של חמורים אלה? חפצים לעקור מהווייתו של האדם את קשיי רוחו ומצוקותיו, את סערות נפשו ויגונותיה, את כל האפל והפראי, הזר והמסוכן, שהוא בטבעם ובמהותם של חיינו החידתיים בתבל זו. אך הלוא דומים הם, למי שבא אל אדם המתייסר בייסורי אהבה ואומרים לו: הסתרס וירפא לך".
או קטע על הסבל בחייו: "כשאני שב, מקץ שנים, ומהרהר בימי הסבל ההם, אני מוצא כי מבלי דעת, היתה התנהגותי אז מכוונת לספק את מאויי האמתיים, וכי השגתי אז את מה שבקשתי: בקשתי לאהוב, לסבול, לחיות; זאת השגתי. והנה אילו הייתי משיג את 'מושא אהבתי', כי אז הייתי מקבל את הדבר החומרי, חסר המשמעות, את מה שבאמת לא בקשתי, בעוד שאת אשר בקשתי ואשר הייתי נצרך לו לשם חיי – את הרגש והסבל והתעוררות הרוח – לא הייתי מקבל, כי הם היו מומתים בנשיקה".
ספר קשה, כואב, נוגע. ובהחלט מומלץ (למעט, אולי, אנשים רציונליים במיוחד).

"הספר הזה הוא על אודות עצמי, על אודות אדם בודד, החי-בהסתר-פנים, שותק, לובש מלבושים אפורים. ואת הספר הזה אני מנסה לכתוב (כאמרת חכם המסתורין) לא על-פי ראיית הדברים, כי אם לפי הרוח והמובן. אני מנסה לא באמנותם המזויפת של המלומדים, אלא באמנות החרון ורגשת הלב, הדמעות והבדיחה, הגעגועים, הדאגה והבעתה... אני כותב על החיים כעל משל, כעל חלום" (ע"מ 342, פרק 33- "על אודות כתיבת ספר זה").
"21.8.56 "כתבתי עוד חמישה פרקים, בינהם על אביגיל. אינני קורא. אינני חושב. כותב במיטה, או ליד השולחן, כשהפתקאות תלויות לנגד עיני על החוט. לפעמים יושב בבית-הקפה הסמוך, לבדי. אתמול בא אלי דוב ויינמן, וכששתינו קפה אמר לי בצער: מה תכלית בכתיבת הספר הזה? איזה מו"ל יוציא אותו? ואפילו כן, הקהל לא יבין אותו. אף שידעתי על מה דוב אהב אותי מאז התיידדנו בצבא, אמרתי לו: צא מחדרי, צא מחדרי, ולעולם אל תבוא עוד. הפסימיזם הוא חטא מוות, הוא שורש הרע והכפירה, הוא יליד הפחדנות ואבי השחיטות שהתפתח במשך הזמן. אלה שצלבו את ישו היו אנשים פסימיים. (ע"מ 401).
הרומן "החיים כמשל" פורסם בשנת 1958, רומן זכרונות של פנחס שדה בגיל 28. ביומן כתיבת "החיים כמשל, שהחל ב2.3.1956 ונסתיים 4.8.1957 ופורסם ב-1958.
בספר הראשון, פנחס שדה בורח מבית הוריו מהישוב "שריד"המצוי בין אפולה לחיפה, שוכן בעמק יזראל והתגורר שם עם משפחתו מאז 1934. הספר מתחיל בעצם בלומבורג, ממשיך בבחורה שהוא פוגש-ניצה (צעירה כמוהו). הוא מגיע לעיר חיפה:
"מה היו מטרות נסיעתי? בדרך לחיפה- לאחר שהנחתי מאחורי את המקום שהיה עד אילם לכל-כך הרבה מצוקה ומתיחות והייתי סוף כל סוף לבדי, חופשי בעולם- הבהרתי לעצמי, מתוך המערבולת העכורה של התשוקה הממושכת לנסוע, שלוש מטרות:
ללכת אל זונה, להיכנס למנזר להתאבד.. לא היה אכפת לי אם המטרות אולי סותרות אישה את רעותה(...) נראה היה לי כי בכל אחת ואחת מהן צפון במידה שווה המענה לשאלה שלא היה בי עוד הכוח לעמוד בפניה". (ע"מ 72). פנחס שדה מספר לנו על חייו העצמאיים לאחר היציאה מבית הוריו. הוא יושב במסעדה ומתאר את העוברים ושבים (ועד כמה שהם מטרידים אותו).
"לעת הצהריים הלכנו, יהושוע ואני, אל המקום שעתיד היה להיות, לאורך שנים, ביתי. הבית ניצב הבית ניצב בסמטה אחת שבשכונת אחווה, שכונה של אנשים עניים. (...) כשחלפו איזה ימים, החילותי מכיר את דיירי הבית ומבחין בינהם. מדיירי שתי הקומות התחתונות היה לי רק מושג קלוש למדי: גרו שם אופה ונהג, חנוואני ובנקאי, חייט ופקיד. היו להם משפחות גדולות ומשופעות בטף.
(...) לאחר שעקרו, בא לגור תחתם אברך אחד עם פאות וחתימת זקן דלילה, שעיסוקו היה בכתיבת תפילין ומזוזות, כלומר סופר סת"ם. (...) בחדר השלישי התגורר בחור אחד רם ונישא וממושקף, שהיינו מכנים אותו בשם "המהנדס", אם כי היה רק מנהל עבודה במפעל אשלג בחדר (...)הרביעי התגורר זוג לא צעיר עם ילדם הקטן(...) בחדר החמישי התגורר יהושוע, ובשישי דרתי אני. . (ע"מ 97-96).
פנחס שדה דוחה את תכתיבי החברה, בטל ועסוק בקריאה וחסיכת מעט הלירות שהיו ברשותו. החורף הירושמי לא עושה לו טוב. הוא פוצח בקשר רומנטי עם תמר השנואה המחפשת איך לנצלו. הוא כותב הגיגי שירה שונים ומסתגר בעליית הגג שבשכונת "גאולה" הירושלמית (כיום אי אפשר לעבור שם בלי לבוש מאוד רשמי בלי שינעצו מבט).
פנחס שדה לא רוצה לצייר, לא רוצה ללמוד, רק לכתוב הוא רוצה. בפרק 13 ("מלחמה") הוא מתגייס ונושר עד מהרה מהצבא. הוא מרושש, עוזב את תמר, מתחיל עם בחורה בשם שרה ולבסוף מתאהב באיילה:
אקראנה איילה. אין זה שמה האמיתי, השם ששנים אחדות היה מרעיד את עצבי. ואולם אם עלי לבור לה עתה שם אחר, הרי שהשם איילה ייטב. (...) ראיתיה, בהיכנסי, בעומדה ליד השולחן, כשהיא מדפדפת ברישול באיזה ספר(...) אפילו איש תמים כמוני יכול היה להבין שהוא רואה לפניו בתולה (אף שבאותה עת היתה איילה כבת עשרים ושלוש שנים) ושבתוליות זו קומסת בקרבה משמעות לשובה. (...) איילה חדלה להיות אישה בעיני, היא הפכה להיות השיגעון שלי. היא וכל הקשור בה- מכריה, הרחוב והבית שבו התגוררה, עצמים שהיה להם איזה מגע עמה- התעצמו והתקדשו והפכו בשבילי למעין בית-דין, שמשך אותי אליו בחוטים מסתוריים אבל בלתי נקרעים" (ע"מ 194,186, פרק 18 "הסיפור על אודות איילה, ועיון בפרק כב של בראשית").
בחייו הירושלמים, מספיק לקבור את חברו בינימין (בחור צעיר שהסתובב איתו בלילה), עסוק בכתיבת דוקטורתים בכדי להרוויח כסף ומתמזמז עם איילה במושבה הגרמנית (כיום"עמק רפאים") עד שנמאס לשתיהם אחד מהשני.
פנחס שדה ממשיך לאינסטבול, שם יזמנו לו צרות אחת אחרי השניה, בעודו חוזר לתמר. הספר השני נגמר בנסיעה לפרקפורט.
בספר השלישי מגיע פנחס שדה ללונדון (פרק 28- "שושנים נטפו על לבי"). שם הוא פוגש בעוד בחורה (רות), קונה חליפה עצל הוארט, מבקר בקרקס, פוגש עוד שחקנית תיאתרון (מרגרט) שלא רוצה להתחתן איתו ונהנה להיות בחברת אנשים משכמו ומעלה באזור ה"סוהו" ולוכח הפלגה ומגיע לפריז. בפרק 30 ("בבל") מגיע לפריז ברכבות, זהו חג המולד. הוא פוגש עוד יצואנית:
"פניתי לאחור, ומעלי עמדה, כשידה האחת נחה על מסעד כסאי, היפה בנשים שראו עיני מעודי. ראשה, עטור השיער האדום-אפל כנחושת, יפה היה עד מאוד, אבל מה שהביאני לידי השתוממות היה גופה.(...) לבסוף הניחה את כוסה על השולחן ואמרה: ובכן, אתה בא איתי?. (...) "לא תודה. אינני בא אתך" (ע"מ 316).
פוגש בחור יהודי המכנה "אחשוורוש", גבר בן חמישים שמנדנד לפנחס שדה מונולוגים שמצדו לא טורח להשיב לו. הוא חי בשביל חיי הלילה וממציא את המושג "תיירות לתפארת מדינת ישראל".
בסוף הרומן חוזר הגיבור פנחס שדה חזרה ארצה (לאחר שהות קצרה בגרמניה, שם אוזל שארית כספו במלון שעולה 100 דולר לילה). הוא חוזר לעליית הגג בירושלים ופוגש את י' (יעל) בחורה בת גילו, הוא מתחתן ומתגרש ממנה כלאחר יד. הספר הרביעי מסכם את כול הרומן, בה משווה פנחס שדה את עצמו ליונה הנביא, מושל את עצמו לנביא זעם בעולם מטריליסטי.

בדיעבד "החיים כמשל" הייתה ליצירתו החשובה היחידה שתיכנס לקאנון הספרות העברית. הקולגות שלו תמיד ימצאו דרך להפוך את עצמם לרלוונטים- אם זה הסכסוך הישראלי פלסטינאי עצל א.ב יהושוע ("המנהרה"). דראמות משפחתיות נוסח החברה הגאונה ("אתי החיים משחק הרבה", דויד גרוסמאן) והקרע בין החברה הישראלית בתוכה ויחסה לעולם באשר הוא (עמוס עוז). פנחס שדה לא התיימר לתעד את המציעות ברמת "המאקרו", אלא ברמת הפרטים באשר הם- כול הספר הוא זרם תודעה של פנחס שדה שנמשך ונמשך. סופרים הכותבים בזרם התודעה באשר הם מצמידים דמויות, "החיים כמשל" הוא זרם תודעה של הכותב שלו.
ברומן הייחודי ופורץ הדרך שכתב פנחס שדה נעשה "זרם תודעה" מול עולם כוחני וקפיטלסטי, אני מתאר לעצמי שמאז 1957 המצב לא השתפר.

הסיים בשיר (מני רבים בספר):
הצפרים ברם שותתות דם עת יוקדת שקיעה במערב-

כי מביט אליהן אלוהים;
גם כל הגיונותי וגעגועי נוטפים בכי, בכי עובר על
מלות השיר-
כי צופה בהם אלהים
מבעד אספקלר המחלט שבנצח.

הכל עצב, הכל שיר. ודע שמכל היינות עשוי הוא הבכי
שישכר ביותר.
כשאתה יושב בחצות לילה אל היין, וגופך כהיכל,
ועינך כמאורות-
לא היין- הבכי שבדם הוא אשר משכרך.
וכלעת ערב אתה שוכב על ערשך, וגופך כקבר,
ושפתיך בכולל-
לא השכל- הדם הוא שבוכה בך.
הדם הוא שהפך בעורקיך לבכי
כיוון שהגית בו.

ואני סבור: אין שיר מבלעדי הבכי. על כן אינני יודע כלל
לומר הלל
לחמדת הטבע וליפי הנערות,
שהוא כמו יפי לנבות-אש בעת בערת שתות-הבית.
גם אין עמי לכל החמוד, המתוק והמאיר,
לכל שמעלה חיוך אשר על השפתים, ואיננו מעלה
עליהן עוית ערגה
אל שאיננו, אל הנכסף ואל הנסתר בגבה גל גבה--
כי מה הן, אכן מה הן כל שמחות חיינו שאנו כה
מתרפקים עליהן,
אם לא בכי הדם אל תנחומותיו?
ועתידן מה, ומה תכלית היותן על פני האדמה הזאת,
אם לא להיות באחריתן מקפא-של-בכי
עת יביט בהן אלהים
מבעד אספקלר המחלט שבנצח?!

"החיים כמשל" היווה עבורי ספר לא קל. לא מבחינת קריאתו או שפתו,אף על פי שאינם קלילים.
האוטוביוגרפיה של פנחס שדה היא מעשה אומנות כואב.
נוסטלגיה בלתי נגמרת וחלומות אינסופיים ואני מזדהה עם מה שלא אבחר עבורי להזדהות ועל הכתובים איתם אין לי קשר אמרר בבושה על חוסר התאמתי לעולמו...ואולי רק לחציו הלא מזוהה-אליו נכספתי.
קראתי כאן,באחת הביקורות לספר,שאינו מיועד לכל אחד.אני נוטה להסכים ואף להוסיף כי איננו מיועד לכל תקופה.
כפי שהפילוסוף נוהג במסותיו,כך שדה שופך את שירתו ורעיונותיו בכל עמוד מהספר. כמו המשורר-זה תמיד אישי,לעולם לא כפוי.תמיד מטיף.

פנחס שדה,בכל ספרו,מציג את האדם אל מול האל.וזוהי רובה של הגותו.לא רק שלא מפריע לו אלא אף מתבקש בעיניו להתפלסף באהבה גדולה עם הברית החדשה והנצרות ככלל, לציין שבעבר חשב על התאסלמות ואף להחשיב עצמו (במידה כלשהי) לנביא!

קשה לי לומר על הספר כי הוא מעולה שכן חיבורי עמו כל כך אינטימי. מה שכן,הנחתי קובעת כי רוב רובם של אילו שיכריעו לגשת אליו, ימצאו גם הם חיבור אינטימי,כזה או אחר, עליו אני מדברת.
זה היה שבוע קשה,כל רגע של קריאה בספר וגם אחריתו עברו עלי בתוגה.היה בכוונתי להמליץ לקרוא אותו לאורך תקופה ארוכה יותר משלי מפני שהרגשתי הייתה שהספר חלף לו מהר מדי...אך אולי אני טועה.

החיים כמשל ספר אהוב ומרגש.

"אכן היטב שחק בי גורלי, אשר המיר את רעבי למלכות
ברעב ללחם יום-יום-יום!"

אני חייב לצאת מהארון בכל הקשור לספר הפולחן 'החיים כמשל'. קראתי את הספר, וללא ספק גיליתי מה הדבר שכל כך חרה לי בקריאתו- הספר נטול תקווה. גם בספרים על הזוועות הנוראות ביותר באנושות מזדנב שביב של תקווה, אין לי דוגמא קונקרטית, אבל בספר החיים כמשל, אני חזיתי בתוך תוכי נפשו של אדם אבוד, אדם ללא תקנה, אדם שלעולם לא יבוא על מקומו בשלום מכיוון שהוא לא מרשה לעצמו להביא את עצמו לידי שלום. חרו לי בספר קטעים בהם הוא מדבר על סטוקינג, הטרדת נשים בטלפון, קצת כמו כניסה לתוך מוח של תמהוני, ובתוך שכזה אין אפשרות למצוא היגיון או רציונליות, נקודות המפעילות בני אדם באשר הם זרות בכתיבתו של פנחס שדה ועל כן היה לי קשה להתחבר אליו.

קוראים יקרים :

אם הייתי צריך להחליט איזה ספר שהוא פיסגת הכתיבה -אכן הגעתם למקום הנכון -אין תחליף ליצירה הזו. אולם שימו לב:
מי שמחפש רומן קל זורם -אין זה הספר עבורו!
ספר שחובה לקרוא לאט ליד המיטה לפני השינה או באוירה שקטה .פותח אופק וצורת הסתכלות על החיים .

כשמו כן הוא -החיים כמשל
ספר חובה (השני אחרי התנך) בכל בית ישראלי תרבותי.
גם אם הספר כבד לקריאה -תחשבו על ההרגשה בסיום הספר!

ספר גדול מהחיים. ספר שלוקח אותך לתוככי נפשו של הכותב ובאותו זמן אתה מוצא גם את התחושות שאתה חש ובכך אתה מתחבר לארועים ןלמקומות שהיה בהם הכותב. זה בדיוק מסוג הספרים שמכילים בתוכם לא רק סיפורים ודמויות שונות אלא תובנות עמוקות הנוגעות לעצם הקיום של האדם בעולם.
פנחס שדה אהב חלומות ומבחינתו החיים והחלום חד הם והחיים עצמם והחלומות משל הם ולכן אפשר למצוא לאורך כל הספר אינספור סיפורי חלומות שחלם שדה.
מהספר ניכר עוד ששדה הזדהה עמוקות עם חייו של ישו ובכלל התפעם מספרי "הברית החדשה" ומביא אינספור ציטוטים שקשורים במצבים מסוימים בהם היה.
ספר מומלץ לכל אוהבי הספרים הרוחניים כדוגמת ספרי הרמן הסה ופאולו קואלו ועוד.

ספר על חוויות הנועורים והתבגרותו של הסופר.
אני נאבק לסיימו, טרחני כבד ואפילו קצת משעמם.
קיבלתי עליו המלצות חמות ופשוט התאכזבתי.
מצאתי את עצמי חושב שפנחס שדה פשוט פוץ משעמם.
בז'אנר זה יש כל כך הרבה ספרים טובים יותר.
בקיצור אפשר לוותר.