גם אם רבים היצורים החיים מכפי מספר נודר אני להצילם.
גם אם רבות התשוקות לאין מספר נודר אני לכבותן.
גם אם חוכמת הבודהה עמוקה מיני חקר נודר אני להגיע לפשרה.
גם אם הדרך ארוכה עד אין קץ נודר אני להגיע לסופה.

בהמיתוס של סיזיפוס כותב אלבר קאמי כי השאלה הפילוסופית היחידה שעל האדם לשאול היא האם עליו להתאבד. לדעתי קאמי נותן לאדם חופש בחירה רב משאכן נמצא בידו, ההחלטה להתאבד היא לא החלטה פנימית, פרטית של האדם, יש צורך בכך שהחיים יובילו אותו אליה. התאבדות כסוג של תאונה, התרחשות יוצאת דופן שרק צירוף נסיבות מסוים מאוד יכולים להוביל אליה וכל שינוי קטן היה מונע אותה.

ארבעת הנדרים הגדולים תמיד שואפים אל הבלתי אפשרי, אין ביכולתנו להציל את כל היצורים החיים או לכבות את התשוקות כולן, או להבין את חוכמת הבודהה כולה. הנדר הרביעי הוא יוצא הדופן מבין הארבעה. אנו נמצאים על הדרך בכל יום מחיינו לכודים בה אין באפשרותינו להסתובב או להפסיק ללכת שכן היא עצם חיינו. אין צורך לנדור להגיע לסופה של דרך זו מכיוון שסופה הוא המוות שבהכרח יגיע, וכל מוות, גם התאבדות, הוא הסוף הצפוי, הבלתי נמנע של דרך זו. למה אם כך יש צורך בנדר שכזה? אם הוא לא בכדי לקדש את החיים ולמנוע את הפסקתם בטרם עת.

מטרת ארבעת הנדרים היא למקד את דעתינו ביצורים החיים, בתשוקות, בחוכמת הבודהה, ובחיים עצמם. כאשר בשלושת הראשונים אין באפשרותינו לממש את הנדר המופיע בהם, באחרון אין באפשרותינו שלא לממש נדר זה. למעשה כל ארבעת הנדרים דומים מאוד במהותם, הם חסרי תוכן ממשי, ההתחייבות היא לא חלק משמעותי בהם, שכן היא אינה ניתנת להשגה או שתושג בודאות. המטרה שלהם, בניגוד לנדרים רגילים האוכפים את העתיד, היא לאכוף את ההווה. למקד את הדעת בניסיון לממש אותם ברגע נתון ולא לקוות שיתממשו בעתיד לא ידוע.

הנדרים הללו הם ניסיון לכוון את המחשבה לכיוונים מסוימים, אחרים מכפי שהמחשבה מתכווננת אליהם בצורת אינסטנקטיבית. לחשוב על היצורים החיים כולם כדבר חשוב בעל ערך, להרחיב את הגדרת האני בעוד הנטיה בטבעית היא לראות רק את עצמך, משהו שונה ומבודד מהעולם, תפיסה של היחיד למול כל השאר. לדעת בודאות שהידע והחוכמה הנמצאים בידיך הם מועטים, לא רלוונטים, חלקיק זעיר מהחוכמה שחובה עליך לנסות ולהשיג. בניגוד לאגו המנסה לשכנע שאת הדברים החשובים אנחנו יודעים כבר. להבין שהאפשרות להעלים את התשוקה קיימת, חוסר הנוחות והסבל לא יוצרים את התשוקה, הם לא נולדו בשל צורך או חוסר, אלא הם תולדה של התשוקה עצמה.

המטרה של הנדר האחרון הוא לנסות ולמקד את התודעה במוות, להפוך את האדם מודע להיותו בן תמותה, שכן אנשים הנעשים מודעים בצורה כזו מקשיבים באמת ובתמים. בעוד שאנו עוברים את חיינו בעקשנות שלא לחשוב על קרבתו ההולכת וגוברת של המוות, מנסים להתעלם מכך שכל יום שעובר קירב אותנו בעשרים וארבע שעות אל סופנו הבלתי נמנע.

ארבעת הנדרים הם ניסיון של עיצוב מחדש בניגוד לנטיה הטבעית, הם כוללים בתוכם את ההבנה שהאדם "הטבעי" שמחשבתו זורמת בערוציה הרגילים הוא לא מאושר, לא חי את חייו בתחושה של סיפוק ושבעות רצון, ואין להשיג מעלות אלו מכוחו של האינסטינקט לבדו, יש צורך בעבודה בלתי פוסקת, ובמאמץ מודע על מנת שתהיה את האפשרות להשיג אותן. מתקיים מאבק תמידי בין האינסטינקט המאמין שרק בידו נמצא המפתח לאושר ומנסה לשכנע אותנו שרק ונשיג אישה נוספת, או נרוויח קצת יותר ונגיע אליו, ובין ההכרה שלנו היודעת כי תחושת הסיפוק לעולם תגיע משינוי פנימי בלבד ולא מצירוף נסיבות חיצוני.

שיחות מטורפות - מעשי זן מוקדש כולו ליצירת ערוצים חדשים למחשבה לשטוף בהם. ספר המוקדש לניסיון ליצור שינוי פנימי משמעותי ובר קיימה. הספר מורכב מקואנים, פתגמי זן, ומשלים בודהיסטים, שיחדיו יוצרים כתב חידה מרתק, ומאתגרים כל דיעה קדומה לא מבוססת, ואמונה לא הכרחית שהקורא אוחז. הוא התצוגה המעניינת, והמעוררת מחשבה ביותר לאחת הפילוסופיות המאתגרות והחשובות שנתקלתי בהן. הספר לא מסביר מהו זן, לא מבהר את יסודות הבודהיזם.הוא רק מנסה, בהצלחה חסרת תקדים, ליצור את השינוי התודעתי שהזן מטיף לו.

"הגוף הוא כמו עץ הבּודהי (העֵרוֻת)
התודעה כמו מראה. עומדת, בהירה.
יש להקפיד לצחצח אותה ללא הרף,
שלא ידבק בה אף גרעין אבק."

"הגוף הוא כמו עץ הבּודהי (העֵרוֻת)
התודעה כנהר, לעולם לא עומדת
כיצד יתכן לצחצח ללא הרף?
באין מראה היכן ידבק האבק?

בעשר בבוקר כבר עברתי בשערי כלא שש. מלא חששות ואי ודאויות. פחות משמונה שעות מוקדם יותר היה צריך קצין הקשר של היחידה לצאת ממכוניתו על מנת לפתוח לעצמו את שער הבסיס. בשמונה בבוקר כבר התייצבתי אצל המ"פ למשפט, תוך פחות מחמש דקות הוא גזר את דיני לשבוע של מחבוש. נתנו לי מספר דקות לארוז תיק שבו דחסתי בעירבוביה מספר זוגות תחתונים, את "פיליפ ק דיק מת, כמה נורא", גופיות ארוכות שנהגתי ללבוש תחת המדים, ואת ענבי זעם. מספר מילות עידוד מחברי לפלוגה, עצה "ידידותית" מהרס"פ ויצאנו לדרך.

ענבי זעם נבחר לקריאה בעיקר מפאת אורכו, לא היה לי מושג במה הוא עוסק ולקחתי אותו מהספריה כחלק ממבצע "סופרים שזכו בפרס נובל" שפצחתי בו חודשים מספר קודם לכן (ענבי זעם וחיי הדבורים של מטרלינק היו ההצלחות היחידות של אותו מבצע, לפני ששטף בדרכו של הפרוייקט שקדם לו, קריאת ספרות מופת, פרוייקט שנתקל ביוליסס מוקדם מדי וחוסל באיבו).

הסיפור עוקב אחר טום ג`אד, שהשתחרר זה עתה מן הכלא, ומשפחתו בנסיונם להגיע לקליפורניה, לאחר שאסונות טבע וחמדנות אנושית גירשו אותם מאדמתם אותה עיבדו דורות של בני המשפחה. לצערם גם עם הגיעם לארץ המובטחת, כפי שהיא נקראית בעלוני הפרסומת הקוראים לפועלי כל העולם לבוא בשעריה, בעיותיהם לא נסתיימו. חיי הנוודות, המאבק למצוא עבודה ומזון, נסיונות ההתאגדות של הפועלים המנוצלים ומאבק הממסד בהם, גובים מחיר יקר מהחבורה הקטנה שיצאה מאוקלהומה. מהר מאוד שקעתי עמוק לתוכו של הספר,ומצאתי אין ספור הקבלות קטנות בין חייהם של גיבוריו למצבי שלי.


"מה שהכי הציק לי זה שלא היה בזה שום היגיון, אתה לא מחפש היגיון כשברק פוגע בפרה, או שיש שיטפון, זה פשוט קורה. אבל שכמה אנשים מכניסים אותך לכלא לארבע שנים צריך שתהיה לזה איזו שהיא משמעות, הבן אדם צריך לשבת ולחשוב על מה שהוא עשה. הם הכניסו אותי לכלא ושמרו עלי והאכילו אותי ארבע שנים. זה צריך לעשות ממני בן אדם שלא יעשה שוב את מה שעשיתי או להעניש אותי ככה שאני אפחד לעשות שוב את מה שעשיתי..... אבל אם הרב או מישהו אחר היה מתקיף אותי הייתי הורג אותו שוב פעם. הייתי הורג אותו לפני שהייתי מספיק לחשוב, במיוחד אם הייתי שיכור. חוסר היגיון כזה יכול לשגע את הבן אדם....... במק אליסר הכרתי בחור אחד, אמר שקרא את כל מה שכתבו על בתי סוהר. ואמר שהכל נראה לו פחות הגיוני עכשיו מאשר לפני שהתחיל לקרוא. הוא אמר שזה דבר שהתחיל איכשהו, ואף אחד לא מסוגל להפסיק אותו, ואין אף אחד שיש לו מספיק שכל לשנות אותו."



טום ג`ואד הוא אדם ארכטיפי לתקופה, ישר, שתקן, בעל היגיון ישר ופשוט. אך הוא מוצא עצמו בעולם שמשתנה במהירות, שתושביו עוברים בחדות מחיי כפר ועיבוד אדמה לחיים עירוניים כשכירים. ידו של השלטון הופכת הרבה יותר נוכחת בחיי האזרח הפשוט, ולפתע כל אותם אנשים שהיו רגילים לדאוג לעצמם במין משק אוטרקי, ולעשות צדק לעצמם, צריכים להתמודד עם התנאים החדשים שנראים להם פחות ופחות הגיוניים. במהלכו של הספר אחד אחר השני נשבר משהו בגיבוריו והם עוברים מקבלה פסיבית ומיואשת של המצב הלא הגיוני השורר סביבם להתנגדות פעילה לו.

היומיים הראשונים במעצר חלפו. בין עבודות המטבח, המסדרים בחמש בבוקר, ושלל עבודות ניקיון בבסיס עדיין נשארו בידי שעות מתות רבות בכל יום שהוקדשו לקריאה והרהור. הספר הרשים אותי בעוצמה יוצאת דופן. ותהיתי ביני לבין עצמי עד כמה אותה תפאורה מדכאת בבית הכלא, רגישויותי שהוגברו בשל העדרו של ההרגל (שהוא כמאמר פרוסט "יושב בית ולא משכים קום"), השעות במטבח שייחלתי שיסתיימו כדי לאבד עצמי בשנית בין דפי הספר, והשעמום שמצא הפוגה רק בקריאה תרמו להתרשמותי מן הספר. באותה התקופה רציתי להאמין בכל אותם צידוקים אינטלקטואלים שאני מוצא לאהבתי לספר מסוים. שאהבתי היא חץ המצביע על איכות יוצאת דופן ומחשבה מקורית. על חשיבות. אך האמת שהאהבה לספר קודמת לכל אותן מחשבות על איכות וחשיבות שספר שאהבתי מחולל בי. השיפוט הראשוני והבסיסי ביותר על ספר דורש ממנו לנגן על מיתרי נפשי, וכדי לעשות זאת הוא נדרש לתנאים המתאימים, לכך שאותם מיתרים יהיו מכוונים כראוי ומוכנים לנגינה. וספר שישאיר אותם דמומים לא יזכה לתשומת לב מספקת מצידי, כך שכלל לא יתאפשר לו לזכות בכל אותם צידוקים.

אני זוכר עצמי מרים את ראשי מדי כמה דקות להביט בעץ גדול שהיה נטוע למול חלונות התא, ביליתי זמן לא מועט בצפייה בציפורים שהתרוצצו סביב צמרתו. תיאורי הנוף והחי, שפורש סטיינבק בספרו הם שתרמו להיקסמותי. סטיינבק מפגין כוח ההתבוננות ויכולת תיאור יוצאי דופן בעמודי הספר. ויכולותיו אלו עזרו לי להתבונן במעט הנוף שהיה פרוש לפני ברגישות חדשה.


"בשולי הדרך נראה צב זוחל לאיטו, הוא הפנה את ראשו לצדדים בלי סיבה, וגרר את שיריוני דמוי הכיפה על פני העשב. רגליו המסוקסות וכפותיו הצהובות הציפורניים פילסו דרכם אט אט בעשב, הן לא פסעו אלא נגררו, וגררו אחריהן את השריון, זקני השעורים פינו דרך לשריונו. פקעות האספסת נשרו על גבו והתגלגלו ארצה. פיו הקרני היה פעור קמעה, ועיניו הקשות הלגלגניות הביטו היישר קדימה מתחת לגבות קרניות. הוא חצה את העשב והותיר אחריו שובל רמוס, והתלולית שלצד הכביש התנשאה לפניו. לרגע נעצר על מקומו, ראשו מורם, והוא מצמץ והביט מעלה ומטה. לבסוף החל לטפס על הדייק. כפותיו הקדמיות עם הטפרים נשלחו קדימה מבלי להיאחז בדבר. הכפות האחוריות בעטו לקדם את השריון והוא חרק על העשבים ועל החצץ. קמעה קמעה החליק השריון במעלה הדייק עד שלבסוף חצה מעקה את דרכו על שפת הכביש. רגע ארוך ניצב הצב בלא ניע. ואחר בצבץ צווארו החוצה, העיניים החדות הלגלגניות סקרו את סביבותיו. הכפות האחוריות שבו לעבודה, התאמצו כרגלי פיל, והשיריון התרומם בזוית כזו שהרגליים הקידמיות לא יכלו לגעת במישור האספלט. אך הרגליים האחוריות הרימו את הצב מעלה מעלה עד שלבסוף הושג שוב שיווי המשקל, הראש נרכן מטה, הרגליים הקדמיות שרטו באספלט, והצב נסק מעלה."



ואולי הציפורים הקסימו אותי כל כך בשל היותן סמל של חופש. שהתרוצצותן בצמרתו של העץ היתה ניגוד גמור לחוסר הפעילות, המרחב הסגור, החוסר בתנועה והתסכול שנכפו עלי. ואותן שעות של התבוננות מרוכזת בהן היו תוצר של האיסורים וההגבלות שהוטלו עלי. נוצרה בי תשוקה שלא היתה קיימת אלמלא הן, שהרי תמיד אנו מעריכים את שהיה לנו רק מרגע שהוא אבד, תשוקה למרחבים, לנוף פתוח, לחופש.

מסעה של משפחת ג`ואד ברחבי ארצות הברית הוא סמל למאבקו של האדם הקטן, הנדרס בחוסר רחמים על ידי כל אותם מנגנוני שלטון שיצר האדם. הבנקים המחרימים את רכושם ומגרשים אותם מאדמתם, החברות המעבדות את האדמה שרואות בהם מוצר שיש לנצלו ולזרקו, והמשטרה שרואה בהם רק איום פוטנציאלי על הסדר, ונוהגת בהם באלימות ודיכוי מכוון. כל אותם מנגנונים מובילים את המשפחה בכיוון היחידי הפתוח בפניהם. "אלו שגורמים למהפכה שלווה להיות בלתי אפשרית יגרמו למהפכה אלימה להיות בלתי נמנעת" (ג`ון פ קנדי). לבני משפחת ג`ואד נסגרו כל הדרכים האפשריות לביצוע מהפכה שלווה בגורלם.



"החברות והבנקים מבלי דעת, סללו במו ידיהן את הדרך לכליונן, השדות הניבו פרי, ואנשים רעבים נעו בדרכים. האסמים מלאו בר, וילדי העניים חלו ברככת, ופצעי פלגרה הופיעו על גופם מתת תזונה. החברות הגדולות לא ידעו כי הקו המפריד בין רעב לזעם הוא קו דק. הכסף, שיכול היה להיות מושקע במשכורות, הושקע בגז מדמיע, ברובים, במרגלים ובמלשינים, בפרסום רשימות שחורות, בפעולות שיטור. בדרכים התרוצצו הנוודים כנמלים בחיפוש אחר עבודה ומזון. והזעם החל להירקם."



שוב מצאתי עצמי מזדהה עם המתרחש בספר, המאבק בכוח גדול מכוחך שלא יתכן שתנצח אותו, הוא שהגדיר את שירותי הצבאי. גם אם הוא התמצה בללכת שמאל ימין הפוך מהקריאה, או ההתעקשות הפראית שלי שלא להגיד לאחד ממפקדי הכיתה שלי בטירונות שזלזלתי בריצה שקיבלנו כעונש גם במחיר זה שכל המחלקה שלי תוזזה כשעה בניסיון לגרום לי להישבר. הספר גרם לי להיזכר בכל אותם רגעים בהם בעלי הכוח מנסים לגרום לך לוותר על עצמיותך ולהפוך לכלי קיבול לערכים ודעות שברצונם להקנות לך. ובאלפי הטקסים הקטנים, ההתנגדויות הלא נראות, שאימצתי לי כדי להתגונן.

יום שיחרורי מן הכלא, שחפף לקריאתי בדפיו האחרונים של הספר, גרם לי לרגשות מעורבים. גם בגלל ששימחתי על החופש המצופה לי, נוגעה בעצב על שנגמר שבוע המעצר שהיה הטוב בשבועות שחוויתי בצבא, הרבה בזכות הקריאה והמחשבות שתקפו אותי בעקבותיה (הרי לכם כוחה של הספרות שיכולה במעשה אלכימיה להפוך עונש מאיים לעונג לא צפוי). וגם בגלל טבעם המלנכולי והפסימי של דפיו האחרונים של ענבי זעם. בהם, למרות מאבקם העיקש וחסר הפשרות של גיבוריו, דבר לא משתנה ועתידם נראה קודר מתמיד. אך יש בו נקודה אחת של אור והיא בטוב הבסיסי של כל דמות המופיעה בספר. הדמויות השליליות בו כולן חלק ממנגנון מדכא, ממוסד מנוון. בנק, משטרה, מדינה, אנשים שאין בידם חופש פעולה, ואכזריותם מוכתבת על ידי מדיניות אותו מוסד. וכך בסופו (המרגש וההומני להדהים) הטרגי של הספר. למרות כל אותם מנגנונים של חוסר חמלה שיצרה האנושות לאורך הדורות, מנגנונים שמדכאים ומנשלים את בניה מזכויותיהם הבסיסיות ביותר, טבעה הטוב הבסיסי של הנפש האנושית משאיר פתח לתקווה. שכן מוסדות החברה, בניגוד לטבע האנושי, ניתנים לשינוי.

תענוגות וימים נדחק מעט לקרן זוית של עולם הספרות. את הקוראים המזדמנים, המוניטין המאיים של פרוסט, ירחיק מלנסות ולקרוא ספר מקסים זה והעמקנים, אם יטמנו ידם בצלחתו של פרוסט, יפנו היישר לבעקבות הזמן האבוד .

בהרבה מובנים תענוגות וימים הוא מעין הקדמה לבעקבות הזמן האבוד. הוא עוסק באותם הנושאים: כוחו של ההרגל, גילוייה השונים של האהבה, חיי בדידות והגות אל מול החיים החברתיים וביקורת חברתית. אך הציניות הנוקבת של פרוסט וראייתו המפוקחת את החיים מרוככים יותר ביצירתו המוקדמת דבר ההופך אותה להרבה יותר נגישה ונעימה לקריאה. בעוד שבבעקבות הזמן האבוד פרוסט מנסה להסביר את החיים האנושיים בתענוגות וימים הוא פשוט מתאר אותם. מציג לקורא את תפיסתו לרגשות אנושיים. זוהי חדוות הבדידות, זהו האושר. הוא אינו מנסה לפרק את האושר לגורמיו, לנתח את הסיבות המחוללות אותו, ואת הנסיבות האורבות מעבר לפינה שידכאו אותו עד אפר.

הספר ספוג ברגש, ומלא בתיאורים מדויקים של מצבי הנפש השונים המתרגשים על גיבוריו. רגעים של אושר, טלטלות האהבה ואף תהומות היגון מתוארים על ידי פרוסט ביד אומן.

"הוא חש בקרבו שמחה בלתי רגילה. מחסומי הבלתי אפשרי, שברגיל חוסמים את דרכן של תשוקותינו ושל חלומותינו מלהיכנס לתחום המציאות קרסו ונשברו. ומחשבותיו, המונעות מכוח עצמן, סבו ברוב הנאה סביב הבלתי מושג. השדרות המסתוריות הנמשכות בין יצורי אנוש, שבקצותיהן עולה ושוקעת שמש החדווה והיאוש, אותתו לו. כל אדם עליו נתן את דעתו נעשה לפתע לחביב עליו עד בלי די. והוא הלך באותם רחובות, שם יש תקווה לפגוש מישהו. ואם ציפיותיו היו מתממשות הוא היה מקדם בשלום אדם אלמוני או מכר חסר משמעות בלא פחד ומתוך צמרמורת ענוגה. לאחר שנפלה התפאורה שהוצבה קרובה מדי אליו, נגלו לפניו החיים בכל יפעת החידוש והמיסתורין שבהם.

הוא הגיע אל הבולוורים , אנשים עברו לידו והוא העניק להם את אהדתו, סמוך ובטוח שהם מחזירים לו אהדה. הוא חש עצמו כמרכזה המזהיר של תשומת הלב שלהם. הוא פתח את מעילו למען יראו את לובן חולצתו, ההולמת אותו כל כך, והציפורן האדומה שבדש. כך הציע עצמו להערצתם של העוברים ושבים ולחיבתם, שאותה חלק עמהם בתאווה כזאת."

אף סופר אחר לא קלע כל כך אל תחושת האושר וההנאה הפרטית שלי כפי שהצליח לעשות מרסל פרוסט בשורות ספורות אלו.

תענוגות וימים הוא ספר לאנשים מאוהבים, הוא מתאר את רגשות האהבה בפירוט ורגישות שמיד יוצרים הזדהות אצל הקורא ומעצימים את רגשי אהבתו. האוניברסליות שפרוסט מעניק לרגשות שלפני כן הקורא יחס לעצמו בלבד מעדנים את אהבתו ומחזקים אותה. ואכן בימי הראשונים והמעוצבים למחצה כמתבגר פעל הספר את פעולתו המעצימה על ניצני אהבתי וזכרונות מאותה אהבה שרוגים לבלי הפרד במילותיו ותיאוריו של ספר זה.

"בבוקר חזרתי הביתה והלכתי רועד למיטה, אחוז קדחת עגומה וקרה. רגע קט קודם לכן, בחדרך, ידידיך מין היום הקודם תכניותיך ליום הבא - אויבים כה רבים שקמו עלי מזימות כה רבות שנקשרו נגדי. המחשבות שהעסיקוך באותה שעה - תחומים רבים כל כך ומעורפלים ובלתי מושגים, כל אלה חצצו בינינו. עכשיו שאני רחוק ממך, דומני שאותה נוכחות בלתי שלמה, אותה מסיכה חמקמקת של העדרות נצחית שהנשיקות מרימות אותה חיש מהר, תספיק לחשוף את פנייך האמיתיות ולספק את כל שאיפותיה של אהבתי, צריך היה לעזוב. קר ועצוב אני נשאר הרחק הרחק ממך!

אך באמצעות איזה קסם החלומות על אושרנו עמוד עשן עבה של להבה בהירה החל לעלות שוב, בחדווה ובהתמדה, על דעתי. ידי שהתחממה תחת השמיכות חזרה לתת את ריחן של הסיגריות המבושמות שלימדת אותי לעשן. כאשר פי דבוק לידי גמעתי אל תוכי את הבושם שבחומו של הזכרון הפיק ניחוחות של עדנה, של אושר ושל "את". אה! אהובתי הקטנה, ברגע שבו אני יכול להסתדר בלעדייך, כשמספיק לי לתכלית האושר זכרוני על אודותייך, הממלא ברגע זה את כל החדר, מבלי שאצטרך להאבק נגד גופך הסרבני אני חוזר ואומר לך, אמירה אבסורדית, אמירה בלתי נמנעת, שאינני יכול לחיות בלעדייך. נוכחותך היא שמעניקה לחיי את הגוון העדין העגמומי החם כמו הפנינים המבלות את הלילה תלויות על צווארך. כמוהן אני חי ומשנה את צבעי בחום גופך וכמותן הייתי מת אלמלא שמרת אותי בקרבתך."

תיאור יפה כל כך של הלך הרוח של אהבתי, לא של הרגש המעורר אותה או המחשבות הסובבות אותה אותם פרוסט מפרט באכזריות באהבה אחת של סוואן. פרוסט של בעקבות הזמן האבוד לא מסוגל להוציא תחת עיטו תיאור כזה. הוא אדם מפוקח מידי המאיץ בנו להתפקח גם אנו. הוא "התגבר" על האהבה, לאנשים, לחיים, לדמויותיו. אהבה שבלטה כל כך בספר הביכורים שלו. ואם תענוגות וימים הוא ספר לאוהבים, בעקבות הזמן האבוד הוא ספר לרוצים להתגבר על האהבה. הציניות בה פרוסט מתאר אותה, הניתוח הקר והמנוכר של המחולל אותה, והדרך בה נתפש האוהב על ידי הנאהב האדיש בדרך כלל כולם מתחברים על מנת לשים רסן לרגש הנושב מדפיו של תענוגות וימים (ואכן מאוחר יותר בעקבות הזמן האבוד היה חלק חשוב בהתגברות על אותה האהבה עצמה שפרוסט סייע בחוסר זהירות שכזה לנטוע בקרקעית נפשי).

תענוגות וימים הוא יותר מאשר מפגש ראשוני מרוכך ונעים עם מרסל פרוסט. אומנם הוא יוצר קשר אמיץ ובלתי נפרד בין הקורא לבין מרסל פרוסט, קשר שמהווה צעד חשוב בדרכם של מי ששוב דילגו על "בעקבות הזמן האבוד 1" בבואם לבחור את הספר הבא שברצונם לקרוא. אך הוא הרבה יותר מזה. הוא ספר מלא רגש, חכם, וכתוב לעילא. הזדמנות לפגוש סופר יחודיי, חד הבחנה ומלא אהבת אדם שחסרה מאוד ביצירתו המאוחרת. ספר הפונה למגוון רחב של קוראים, גם אלו שניסו והתאכזבו, השתעממו, או ממש לא אהבו את בעקבות הזמן האבוד. ואם לא היה נבלע בהילתו המסנוורת של בעקבות הזמן האבוד היה נחשב לאחד מיצירות המופת של המאה העשרים.

ריימונד קארבר אמר פעם על נטייתו לכתוב שירים וסיפורים קצרים שבשביל לכתוב רומן רחב יריעה, אתה חייב לחיות חיים רחבי יריעה. מה זה חיים רחבי יריעה ? שאתה קם בבוקר, מביט שעה שעתיים בגבעות המוריקות, יוצא לסיבוב, חושב על חייך, חושב על מה שכתבת אתמול, מגיע למסקנה, והולך לרשום אותה. כלומר שלחייך יש איזו המשכיות, איזה קו ישר ומתון שמתקדם לאיטו ממקום אחד לשני. לעומת חיים שבהם כל יום שעובר מוחק את זה שקדם לו, שבו הדבר היחיד שאתה יכול להיות בטוח לגביו זו האדמה שאתה דורך עליה כרגע. מה שהיה אתמול לא קיים. ולגבי מחר, רוב הסיכויים שיפטרו אותך מהעבודה. חיים חדים ומקוטעים דורשים אמנות חדה ומקוטעת.


מהסיבה הזו ישנם כל כך הרבה יוצרים שמיטב עבודתם היא בסיפורים הקצרים. הפניות הנפשית הדרושה על מנת לכתוב רומן רחב יריעה, התשוקה ליצירה והנכונות לעבודת הכתיבה המפרכת הנפרשת על פני שנה ויותר נפגשות לעיתים רחוקות כל כך עם הכישרון, חדות המחשבה ויכולת התבוננות. התנאים המקדימים לכתיבת רומאן בעל ערך.
לעומת זאת כדי לכתוב סיפורים קצרים ישנו צורך רק בשביב של רעיון, בלילה אחד של השראה. בנוסף לכך היכולת לבחור מבין שלל הסיפורים שכתב יוצר מסוים רק את אלו שנוגעים באידיאל האמנותי שלו מאפשרים יצירת אוגדי סיפורים מעניינים ורבי ערך. לכן לפני שאני מגבש דיעה סופית על סופר אני משתדל לקרוא ספר סיפורים שלו, שכן ישנו סיכוי גדול שיכולות ותובנה שלא הצליח לבטא ברומאנים שלו, בגלל כל אותם הגבלות, יבואו לידי ביטוי בסיפוריו הקצרים.

צ'כוב הוא האידיאה של אמן הסיפורים הקצרים בעיני. שכן אין הוא כותב סיפורים קצרים אלא רומאנים קצרים, דמויותיו עמוקות מעשיהם מוסברים היטב, הם עוברים תהליך המבגר ומשנה אותם, ולבסוף (כמעט תמיד) הסיום הטראגי מתמצה בהכרה בכך שהגיעו לתובנתם מאוחר מידי והחיים כבר השאירו אותם מאחור. בגדולתו יכול צ'כוב בסיפור של חמישה עמודים לתת לך הצצה מלאה לנפשה של אחת מדמויותיו וליצור בך חיבור עז אליה ואפילו אהבה כך שדפים ספורים מאוחר יותר תמצא עצמך מבכה את גורלה המר. אני חושב שיותר מהכל העצבות היא הגיבור האמיתי בסיפוריו של צ'כוב, היא לא נגרמת בגלל אסונות המתרגשים על חיי הגיבורים, לא ממוות טראגי או אובדן אלא מגיבורים שמוצאים עצמם בחיים שלא לפי מידתם, ממפגשה הבלתי נמנע והכואב של הפנטזיה עם המציאות, מכל אותם פכים קטנים של החיים האנושיים הנמחצים באכזריות האדישה והיומיומית של החיים.
צ'כוב לא מנסה ליפות את החיים, מטרתו היא לא להעניק קתרזיס, הוא לא מתחשב ברגשותיו של הקורא. הוא מציג את הבעיה הכואבת שהיא החיים האנושיים על כל מורכבותה. בסופו של הסיפור נידונים גיבוריו לעוד שלוש עשרה או שלושים שנה שנה של עתיד לא צפוי וככל הנראה לא נעים ותחושת מועקתם נשארת עם הקורא. ההפך הגמור גם מהאושר ועושר של הקומדיות וגם מהמוות האלים של הטרגדיות. סוף שמכריח את הקורא להניח את הספר מן היד ומעורר בו בעל כורחו מחשבות על חייו שלו ועל טבע החיים האנושיים בכלליות.

פריחה שנתאחרה היא ספרו האהוב עלי של צ'כוב (יחד עם סיפורים מן הפרובינציה). הוא מורכב מארבעה סיפורים שכל אחד מהם יכול להיכנס להיכל התהילה של הסיפורים הקצרים. כולם סובבים סביב אותם הנושאים קוצר ראיתו של האדם, יכולתו להעריך רק את שאבד לו ואת הדרך בה פיתול הגורל יכול לגרום לאיבוד משמעות מהדברים הנראים לנו כל כך חשובים. בכולם הגיבור מתמודד עם חוסר השתייכות לעולם שהוא לא מצליח להבין, והכאב הנגרם לו בשל חוסר ההתאמה בין האידיאלים והחלומות אותם הוא מאכלס בנפשו לבין המציאות שרומסת אותם בשרירות לב. פריחה שנאחרה הוא ספר קשה רגשית, לא בשל התכנים הקשים שנמצאים בו או סיפורי זוועות. אלא בגלל תחושת האין מוצא שהוא מעביר לקוראיו. למרות כל השינויים והלקחים שלומדים גיבוריו הם לא מצליחים לחמוק מן התנאים החונקים המגבילים אותם ומונעים את אושרם.

הסיפור מעשה משעמם הוא הדוגמא הטובה ביותר לגדולתו של צ'כוב. הוא מספר על פרופסור מכובד אמיד ונערץ, מושא לקנאה, עם אין ספור תארי כבוד ורשימה לא נגמרת של השגים שכביכול דבר לא חסר לו. אך סבל יומיומי, שמתואר באריכות מלאת תובנה, הוא מנת חלקו. מעטים כל כך הסופרים היכולים לדמיין מצבי חיים שונים משלהם ולהבין היכן מסתתר בהם הסבל היומיומי והטריוויאלי. השגרה המעיקה, המשפחה הטורדת את מנוחתו, התלמידים המציקים כל אלו מתוארים ביד אמן וגורמים לניקולאי ליחל לבואו המשחרר של המוות. בכך מתמצה ראיתו של צ'כוב את החיים, הם קשים לא בגלל העוני או המחסור, הם מלאי עצב לא בגלל האובדן או היגון, הסבל לא נגרם בשל המחלה. החיים רעים לא בגלל שהתרחשו בהם דברים נוראים, והאומלל אינו חסר היכולת או מעוט המזל. זהו טבעם של החיים האנושיים הם קשים כי ככה זה. ולכן בסופם של סיפוריו הטרגדיה היא לא מותם האלים וחסר ההגיון של גיבוריו, שכן צ'כוב מתייחס למוות כשחרור, אלא ההמשך חסר הפשר, מלא התיסכולים וחוסר הבנה, של חייהם.

פריחה שנתאחרה אינו ספר לכל אחד. שכן הוא לא מהנה, לא גורם להרגשה טובה. הוא כמו החיים, קשים, מלאי עצב, גורמים למועקה, אך מנוקדים ברגעים מרוממי נפש. ולא נשאר אלא לקוות להפנים את לקחיהם אפילו אם אין בכך תועלת.

פנימה נכנס אדונם של הנאגזול, רכוב על סוס, גדולה ושחורה נסתמנה דמותו על רקע הלהבות, ומידותיה נתעצמו מגודל הפחד והיאוש. השער שמעולם לא דרכה בו רגל אויב, והכל נסים מפניו.
הכל זולתי אחד, דומם ומחריש, ברחבת השער, המתין גאנדאלף על גבו של שאדופקס, שאדופאקס, הוא לבדו מכל הסוסים, שגדלו בחופש על פני האדמה, עמד במבחן האימה וניצב בלי נוע, איתן כפסלים של ראת דינן.
"לא תוכל להיכנס למקום זה," אמר גאנדאלף, והצל האדיר נעצר. "שובה לתחתית השאול, למקום היאה לך! שוב אחור! חזור אל האין שמצפה גם לך וגם לאדוניך. סורה!"
הפרש השחור הפשיל את רעלתו, וראה! כתר מלכות היה לו, אפס לא נראה הראש שהכתר חבוש עליו. אודם האש זהר בינו ובין הכתפיים האדירות, העוטות גלימה שחורה. מן הפה הבלתי נראה פרץ צחוק קטלן.
"שוטה זקן!" אמר. "שוטה זקן! שעתי הנה הגיעה, כלום אינך מכיר את המוות בעומדך מול פניו? פה תמות ושווא קללתך!" ובדברו כך הניף את חרבו לרום, וגלי אש רצים לה בלהבה.
גאנדאלף לא זע. ובעצם הרגע הזה, אי שם באחת החצרות בעיר קרא תרנגול. צלולה וחדה היתה קריאתו, ומאומה לא ניכר בה מן הכישוף או המלחמה. רק את אור הבוקר בירכה שהפציע הרחק הרחק. מעבר לגיא ההריגה.
וכעין תשובה לה בקע צליל אחר ממרחקים. שופרות, שופרות, שופרות. צלעותיו הכהות של מינדולואמין החזירו הד עמום. קרני הצפון האדירות הריעו תרועה עזה. הנה, סוף-סוף, באה רוהאן.

שירה.
התרגום החדש כל כך עצוב בהשוואה. כמעט עצוב כמו העובדה שנהיה בלתי אפשרי למצוא את תרגומה של רות ליבנית על מדפי הספריות שלא לדבר על חנויות הספרים. עצוב שילדינו כבר לא יכירו את הקסם שבתרגום זה שלא פחת כוחו בעשרים וחמש שנות הכירות קרובה שלי איתו. והכול בשם קידמה ללא רחם, כי חדש יותר הוא בהכרח טוב יותר, שר הטבעות גרסה 2.0.
עצוב כבר אמרתי?

מעטים מאוד הם הסופרים שהצליחו להחדיר יותר מספר אחד אל רשימת הספרים האהובים עלי. פועל יוצא לכך שיצירת מופת היא מפגש חד פעמי של כישרונו של סופר מסוים עם נכונותו לעבוד בפרך ללטש ולשפר את יצירתו. לכך יש להוסיף את מקומו של הסופר בחייו, פניותו הרגשית, יכולתו ליצור את החלל הפנימי הנדרש על מנת להביא את כשרונו לידי ביטוי מירבי, ואותה ישות חמקמקה, המוזה, שגורמת לכך שנדמה שהספר נחת לידי הסופר כמעט מידי שמיים.הסיכויים למפגש כזה הם קלושים כל כך שרבים כל כך הם הסופרים שגאונותם מתבטאת בספר גדול אחד בלבד. ענבי זעם מוקף בבינוניות של סימטת השימורים וקדמת עדן, שוגון המתבלט לטובה מיצירותיו החיוורות וחסרות המיקוד של קאלוול וישנם אף דוגמאות קיצוניות יותר של סופרים שליצירת המופת שלהם (קונדרה ואלמוות, ראנד וכמעיין המתגבר) הוסיפו בעיקר ספרים לא ראויים לקריאה.

פרנק הרברט כתב את חולית ובית הלשכה חולית במרחק של 20 שנים זה מזה, ובתווך שבינהם לא נתן רמז נוסף לכישרונו העל אנושי הבולט כל כך בספרים אלו. אלא שבפיתול אקרובטי של הגורל וכנגד הסטטסטיקה נגהה עליו ההשראה פעמיים. הסופר היחידי הנוסף שמוכר לי שהצליח לכתוב יותר מספר אחד ברמה כזו (תענוגות וימים, בעקבות הזמן האבוד) הוא מרסל פרוסט, אך מאחר וספריו מתמקדים בלעדית בפילוסופיה ופסיכולוגיה אנושית, הם הישג מרשים פחות.

בית הלשכה חולית ממשיך את סיפור היקום שפרנק הרבט יצר בספר הראשון של הסדרה חולית כעשרת אלפים שנים לתוך העתיד. ומתאר את מאבקן של מסדר בנות הגשרית הזכור לרעה כל כך מחולית (אם כי בנות המסדר התפתחו והתעדנו לכדי דמויות אנושיות מעוררות הערצה) בברבריות האלימה וחסרת הגבולות של המטרונות הכבודות. בניגוד לחולית שעל אף מורכבותו הפילוסופית הינו ספר הרפתקאות, מלא התרחשויות ומתח, בית הלשכה חולית מתרחש רובו ככולו בנפשותיהם של הגיבורים. מעטות הן ההתרחשויות החיצוניות המתוארות בספר ואף על פי כן הוא מלא עניין ונקרא בנשימה עצורה.

הספר מתקדם במספר מישורים. האחד הפיכתה האיטית ומלאת ההתחבטויות של מורבלה, חניכה לשעבר של המטרונות הכבודות, לבת גשרית. באמצעות כך נותן הרברט לקורא הצצה לתודעתן הקיבוצית של בנות גשרית, פורש את משנתן לגבי חינוך, אהבה, אנושיות. מורבלה הייצרית והאימופולסיבית היא תמונת מראה לרציונאליות המחושבת והקרה של בנות הגשרית, וממפגן ניגודים זה הקורא לומד אין ספור שיעורים מאלפים על מה הוא להיות אנושי.

מישור התרחשות שני הוא עולמה הפנימי העשיר והמהפנט של דארווי אודראדה, האם הראשה של בנות הגשרית. התמודדותה עם חיי היום יום המלחיצים והציידות ההולכות ומתקרבות בינות הכוכבים. בינתה המעוגלת של אודראדה, תובנתה על חייה וחיי הסובבות אותה מספקות כל כך הרבה פנינים של מחשבה מקורית, מטילת מורא כמעט בחדותה. בנוסף משתמש הרברט באודראה ויחסה אל הכפופות לה והמשרתות אותה כדי לשטוח את משנתו הפוליטית, כיצד ממשלה אמורה להראות, מי הם האנשים שאמורים להימצא בשלטון ובאילו תנאים.

מישור נוסף הוא התבגרותו המנטאלית והתעוררותו הרוחנית של ר'ולת דנקן איידהו, האדם הפוחז והפזיז מחולית הפך לאחר אין ספור גילגולי ר'ולה לאדם מעמיק חשוב שיש לתת את הדעת על כל היוצא מפיו. מאבקו של דנקן לקבל אוטונומיה על חייו, ויכולת לקבל את בחירותיו בעצמו הוא מאבקו של האדם נגד גורלו המתואר מקדמת דנא. בעקבות חיבורו של הרברט לבודהיזם אין מנוס מלהשוות את גילגולי הר'ולה של דנקן לגילגול הנשמות הנפוץ בבודהיזם והשתחררותו לבסוף לסט'ורי ויציאה מהסמסארה, מעגל הלידות והמיתות. דנקן הוא מורה רוחני, בעוד ששאר הדמויות בספר מלמדות שיעורים (גם אם חשובים) ארציים יותר, דנקן במאבקו לשחרור והתעוררות הוא הגיבור האמיתי של בית הלשכה.

מלבד זאת ישנם הוא מישורים סיפוריים מינוריים יותר אך מרתקים ומשכילים לא פחות. הסברה של לוסילה למטרונה הכבודה הגדולה על דמוקרטיה ואמנות השלטון הם כתב אישום חד ועמוק לאופי הפוליטיקה והדמגוגיה הנפוץ בחברה האנושית בת זמננו. מאבקה של רבקה ברב היהודי להכרה בחשיבות ואוטונומיית התודעה שלה הוא מאבקו של האדם לחופש מהסמכות הדתית זה אלפי שנים. ותיאורה של שיאנה על הנסיון להתחבר לאותו מקום בתוכה ממנו נוצרים יצירות מופת הוא תיאור ממצה ומלא הוד למהות מאבקו של אמן ביצירתו ובתנאים המגבילים אותו.

פרנק הרברט נוגע בספרו בכל פרט בחיים האנושיים, פוליטיקה, אומנות, אהבה, מהי תודעה, מהו להיות אנושי, דבר לא חומק ממנו אך הוא כותב עליהם באגביות שכזו, כל דמות עשויה לומר משפט חד פעמי מלא תובנה כחלק מדו שיח או שיח פנימי ולהמשיך הלאה, ועל הקורא מוטלת המשימה להבחין ולהבין את כל אותם פניני תודעה ללא הסברים מייגעים או מטאפורות מורכבות שלרוב באות לסמן לקורא "תראו אמרתי דבר חכם". הרברט מפגין בספר זה כבוד לקהל הקוראים שלא נתקלתי בספרים אחרים, בוטח ביכולת ההבנה שלהם ובתשומת לבם.

למרות חוסר חיבתי לאמירות מוחלטות שכאלה אאלץ לומר שבית הלשכה חולית הוא הספר הטוב שקראתי בחיי.

מעטים הם הספרים שאין אני מתחבר אליהם כלל ובכל זאת ממשיך לקרוא אותם עד סופם. מאחר ואין אני מתעניין כמעט בעלילותיהם של הספרים שאני קורא לשאלה מה יקרה בסוף? אין כוח מספיק להניע אותי להמשיך ולקרוא בספר שאין אני מוצא בו ערך. ספר צריך להיות קאנוני במידה כזו שאני אמשיך לקרוא אותו עד סופו למקרה שהשינוי התודעתי שיכול הוא לחולל מתרחש רק בסופו, שהתובנות שלו על החיים האנושיים מתחבאות להם בדפיו האחרונים, שכן בהכרח הוא קיבל את מעמדו בשל איכות עלומה כלשהי. עוד היום זוכר אני את אותם חודשיים מלאי יסורים בהם ניסיתי למצוא את דרכי בין סבך השמות וכינויי החיבה של הנסיך אנדריי, פייר ונאטאשה לפני שבאנחת רווחה הפכתי את אחרון הדפים של מלחמה ושלום. אנחת רווחה דומה ניפלטה מפי עת ניפרדתי בפעם האחרונה מהויהנהמס וליליפוט על שלל סוסיהם וגמדיהם. מאה שנים של בדידות הוא תוספת חדשה לרשימה הולכת וגדלה של ספרים שהכרחתי עצמי להגיע אל סופם.

לדעתי (ואין אני יכול להדגיש מילה זו מספיק) גבריאל גרסיה מרקס נכשל מלספק לי כקורא את אותם האיכויות שאני מחפש בעולם הספרות.

ראשית הספר אטום לחלוטין, אין אפשרות "לראות" את תודעתו של כותב הספר,הוא נכתב ומסופר מנקודת מבטם של הדמויות ויותר מכך אין דמות מסוימת אותה אני יכול לזהות עם הסופר ובכך ללמוד על עולמו הפנימי. אחת ממתנותיה של הספרות היא היכולת של הסופר להציג עצמו בפני הקורא אך אך מרקס מוותר על מתנה זו בבוז ועושה בספר רדוקציה לעלילה בלבד .

שנית אין בספר שום תובנה משמעותית על חיי גיבוריו ועל העולם בו הם חיים בפרט, ולא על העולם והחיים ככלל. אין הספר מתיימר לספק תובנה שכזו, מלבד קלישאות שחוקות. הספר אינו עמקני בשום צורה ונשאר לכל אורכו על פני השטח. בחירותיהן של דמויותיו אינן מוסברות, אין אפשרות לקורא להבין את צפונות ליבם, וכך מפספס הקורא את מעלה נוספת של עולם הספרות. היכולת לקבל נקודת מבט רעננה ושונה על התנהגות אנושית, על המחולל והמניע אותה.

בנוסף לכך לא אהבתי את סגנון הכתיבה בספר זה. אין סוף פרטים יבשים דחוסים בבלאגן, כתיבה נעדרת ברק, ללא מקוריות ויכולת יצירתיות מילולית שאני דורש מסופר שויתר על הניסיון לשלב אמירה משמעותית ביצירתו.

ניתן להשוות את מאה שנים של בדידות לסרט הוליוודי, או גרוע מכך לאופרת סבון. אין סוף פיתולי פיתולים בעלילה, משחק מוגזם, גילויים מזעזעזים בתכיפות בלתי הגיונית וכמובן שלא נפקד מקומם של המין והאלימות המופיעים לשם הפרובוקציה והרייטינג ולא לשם קידום העלילה או הבנת יתר של הדמויות.

לפני שאני צועק לשווא שהספר הוא עירום רק כדי לגלות מיד שהוא למעשה לובש תחתונים בצבע גוף אני אסייג את עצמי ואומר שקראתי את הספר פעם אחת בלבד וכשם שאין אני שופט ספר לטובה לאחר קריאה אחת מתוך ידיעה שלא עלה בידי להבינו כראוי אין אני צריך לשפוט ספר לרעה מהר כל כך. אומנם אני כותב את הביקורת מתוך תקווה נכלולית להפוך לחלק מאגדת ילדים. אך אין כוונתי למתג עצמי כדמות הרעה של סימניה, וזוהי לא פרובוקציה זולה (על אף שאני יודע שאין פירסום רע ומודע למנוף הכלכלי האדיר שמיתוג שכזה יכול לספק) אלא ניסיון להבין מה פספסתי, בתקווה שהתגובות (המופרטות אם יותר לי לבקש) יוכלו להאיר את עיני באשר לסיבה שספר זה אהוב ומהולל כל כך. אני, בכל מקרה, לא הצלחתי לזקק סיבה זו מבין שלל התשבוחות באתר.

כאשר אני מתוודע לסופר חדש לרוב אני מנסה למצוא את ספריו המוקדמים ביותר עם העדפה לספר הביכורים שלו. לדעתי בספר ראשון ישנה איכות, עושר מחשבה והקפדה שלעיתים קרובות נעלמים בספרים מאוחרים יותר של אותו סופר. באופן מובן הפירסום, הידיעה שספריו יתקבלו על ידי הקוראים באהבה, לוח הזמנים של ההוצאה לאור, האגו הלוחש על אוזנו כי הוא כל כך טוב שאין צורך להתאמץ, כל אלו גורמים לסופר להתפשר על פחות מהכי טוב שלו. בעוד שבספר ביכורים אותו סופר היה הופך ומהפך (מבית מדרשו של ע. א לונוף) כל משפט עד שיקלע לתפיסת השלמות שלו, בספרים מאוחרים יותר הוא לא ישקיע במשפטים אלו את אותה הכמות של זמן ומחשבה.

למזלם של כל אותם סופרים מרסל פרוסט (הוא ולא שרף) כתב באחד מכתביו שסופר נמדד על ידי הספר האחד הגדול המונומנטלי שהוא כתב ולא על ידי מיצוע של כל היצירות שלו. כלומר סופר שכתב תשעה ספרים חסרי ערך ולא קריאים וספר אחד מצוין הוא סופר מצוין בעוד שסופר שכתב עשרה ספרים טובים הוא לא יותר מסופר טוב. אם נמדוד את פול אוסטר לפי כלל זה הוא אחד הסופרים הטובים שידע העולם, אומנם לאחר הפריצה המטאורית הכתיבה שלו התדרדרה. אבל בתחילת דרכו הוא כתב כמה ספרים לא רעים (ארמון הירח, הטרילוגיה הניו יורקית) ואת המצאת הבדידות.

החלק הראשון של הספר נכתב על ידי אוסטר לאחר מותו של אביו, הוא חצי הספד חצי ספר זיכרון, ובעיקר ניסיון לקבל את מותו של האב, אב שלא היה נוכח בחייו של בנו, אבל לפתע במותו אוסטר מרגיש היטב את חסרונו. הוא כותב את הספר מתוך תקווה להתמודד עם האבל, עם החסר הלא צפוי (הרי אביו לא לקח חלק בחייו עוד טרם מותו) שנותר בו. הספר מורכב מרגעים קטנים, פיסות חיים כביכול חסרות משמעות, אביו משחק איתו בכדור מול מסעדה אליה חיכו להיכנס, אביו קונה לו בגדים חדשים לאחר שכוסה בזפת בעבודה, רגעים קטנים שמצטרפים לתיאור יפה ומקיף של האב. הרגעים שמתאר אוסטר הם לא דרמטיים למעשה ההתרחשות הדרמטית היחידה מטרתה להסביר את התנהגותו של האב ולא להציג אותה, והאב בה הוא דמות משנית ולא משמעותית.

התיאור של האב לדעתי הוא תיאורו של דור שלם שנולד וגדל בתקופת מלחמות העולם והצנע שהתלווה אליהן, דור שהתעצב מתוך מחסור, שחווה רעב שהגיע לעיתים עד מוות. ולכן אפשר להבין את הפרגמטיות של האב, את רדיפת הממון כמגן מפני סבל, את הדרך בה הוא מעריך דברים על פי שימושיותם ולא על פי הערך האסתטי, החברתי או אפילו הכספי שלהם. לדעתי הרבה מהביקורת של אוסטר על אביו לא במקום בשל סיבות אלה, אבל הוא מצייר דמות שלמה כל כך עם תשומת לב רבה שכזו ליתרונותיו טוב ליבו, אהבתו למשפחתו, חריצותו, עזרתו לזולת, שגם הביקורת המפוקפקת נראית במקום.

החלק השני של הספר הוא חצי הספד חצי ספר זיכרון שאוסטר כותב לחייו שלו. הוא מתרחש חודשים אחדים לאחר סיומו של החלק הראשון, תקופה בה הספיק להיפרד מאישתו ומבנו האהוב לעזוב את הבית ולחיות חיי בדידות מיוסרים בניו יורק. אוסטר מסנן את חייו בכברה מחפש את הרגעים הרי הגורל יותר ובודק מה היתה משמעותם האמיתית, אם היו בלתי נמנעים, מנסה ליצור מפה של הדרך שהובילה אותו לנקודה זו בהווה. בין המקרים המוזרים המשמעותיים של חייו המתוארים בחלק זה של הספר משובצים קטעי הגות של אוסטר. על בדידות, על יחסי אב בן, על צירופי מקרים, על הקשר בין האלוהי לארצי כל אלו משולבים דרך סיפוריהם של יונה הנביא, ופינוקיו.

חלק זה של הספר מהדהד לאורך כל יצירתו של אוסטר, וישנו עיסוק משמעותי בנושאיו גם בספריו האחרים של אוסטר. אך בספר זיכרון הם מזוככים כל כך, ללא מילה אחת מיותרת, ספר הגזום עד לעיקריו. גם סגנונו של הספר, קטעים קצרים ללא קישורים וללא עלילה, מאפשרים לאוסטר חופש רעיוני גדול יותר, אין הוא צריך דמויות ואירועים שיניעו את העלילה קדימה, אין קונפליקטים שנפתרים או שיעורי חיים שלומד הגיבור. מטרתו של אוסטר בספר זה היא להציג לקורא תודעה אנושית, וזאת הוא עושה, בפרטי פרטים, בסיומו אתה מרגיש כי אתה מכיר את הכותב בצורה אינטימית, וכי יש ביכולתך להוסיף דמות נוספת למגוון הדמויות האנושיות המוכרות לך.

הספר כולו כתוב באופן מופלא הוא חוויה אסטית מענגת. ולאחר כל פעם שאני קורא בו. כתיבתי נעשית "המצאת הבדידותית", דבר הקורה לי בזמן שאני קורא ספר שאני מאוד מתחבר לסגנון הכתיבה שלו. בנוסף לכך הוא מושך לקריאה באופן לא שיגרתי לספר ללא עלילה ורצף סיפורי. אומנם הספר דורש התעמקות ומחשבה מצד הקורא אבל הרווח עולה על ההשקעה במידה כזו שלדעתי מבטלת לחלוטין את השאלה אם הספר שווה לקריאה.

"חישבו על כך שאיש חרש אינו מסוגל לשמוע. והנה מהי החרשות שאינה מצויה בכולנו? מהם החושים שאין בנו המונעים מאיתנו לראות ומונעים מאיתנו לשמוע את העולם האחר הסובב אותנו."
התנ"ך הקאתולי של אורנג'


"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה.הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שבו עבר הפחד לא יהיה דבר רק אני אוותר."
לחש הפחד מתוך פולחן בנות גשרית


"בפרידה מידידים יש עצב. מקום אינו אלא מקום. ואראקיס אינה אלא עוד מקום."
תופיר חוואט


"מסתרי החיים אינה בעיה שיש לפתרה, אלא מציאות שיש לחוותה. אי אפשר להבין תהליך על ידי כך שמפסיקים אותו. ההבנה חייבת לזרום עם שטף התהליך, להתחבר אליו ולשטוף עמו."
האם הנערצה גאיוס הלן מוהיאם


"אתם היודעים מה רב סבלנו כאן אל נא תשכחונו בתפילותיכם."
כתובת החקוקה מעל היציאה בשדה התעופה של אראקיס


"הצמיחה מוגבלת על ידי אותו צורך המצוי בכמות המיזערה ביותר. מטבע הדברים התנאי הפחות נוח מכל הוא הקובע את שיעור הצמיחה."
ליאייט קיינס הפלנטולוג הקיסר


"התתגושש בחלומות? התתמודד עם צללים? התמוש כהלום שינה? הזמן חמק ממך. חייך נגנבו. בהבלים יצאו ימיך. קורבן משוגותיך אתה."
קינה לג'אמיס מתוך שירי מואד'דיב מאת הנסיכה אירולן


"יחס של כבוד כלפי האמת הוא, קרוב לוודאי, הבסיס לכל מוסריות. לא תיתכן הופעת יש מאין. זו מחשבה מעמיקה עד מאוד אם תתנו דעתכם עד כמה 'האמת' רעועה היא"
לטו אטרייאידס הראשון


"הרוזן הביא יום אחד לאבי שפחה פלגש חדשה, ואמי שלחה אותי לרגל ולהשגיח על הנעשה. כולנו ריגלנו אחד אבי כעניין הכרחי של הגנה עצמית. כמובן שאחת השפחות- פילגשים של אבי לא יכלה להביא ילדים לעולם. אולם התככים מעשה יום ביומו רדפו זה את זה בחדגוניות מדכאה. אמי אחיותי ואני נעשינו אמניות בהתחמקות מאמצעי התנקשות מתוחכמים. אפשר שדבר נורא הוא שאני אומרת, אך איני בטוחה כלל שלאבי לא היתה יד בשום ניסיון מנסיונות התנקשות הללו. אין משפחת המלוכה דומה למשפחות אחרות. ובכן הרי לכם אותה שפחה פילגש חדשה: אדמונית כמוה כאבי חטובה ומלאת חן. היו לה שרירי רקדנית, וההכשרה שקיבלה בגירוי עצבי ניכרה בה בעליל. אבי התבונן בה שעה ארוכה בעודה ניצבת לפניו ערומה. לבסוף אמר : 'היא יפה מידי ונתן אותה במתנה'. לא תוכלו לשער בנפשכם כמה עגמת נפש עוררה התאפקותו בקרב בנות המלוכה. ככלות הכל בדקות הבחנה ובאיפוק נצפנו האיומים החמורים ביותר לחיי כולנו."
מהנעשה בבית הקיסר הפאדישח שאדם הרביעי


"מנהיג הוא אחד הדברים המבדילים אספסוף מעם. הוא המקיים את מספר האנשים שיש בהם עצמיות משלהם. אם יפחת מספרם יהפוך העם לאספסוף."
הנאיב סטילגאר


"מדע אחד ויחיד יש לו למין האנושי. מדע המצוקה."
הרוזן האסימיר פנרינג


"דומה אני לאדם שידיו היו משותקות, משוללות כל רגישות, מן היום הראשון לחייו ועד ליום שנכפתה עליהן היכולת להרגיש. ואז אמרתי 'ראו!יש לי ידיים!' אך אנשים סביבי אמרו 'מהן ידיים?'"
ג'סיקה אטרייאידס


"יומך עובר בזמזום נעים כאשר הדבורים עושות את מלאכתך."
הברון ולאדימיר הארקונן


"הגדולה הריהי חויה חולפת. לעולם אין בה עקיבות. בחלקה תלויה היא בדמיונו של המין האנושי, שמיתוסים חביבים עליו. האדם המתנסה בגדולה חייב שיהיה בו רגש כלפי המיתוס שהוא שרוי בתוכו. שומה עליו לשקף את המוקרן עליו ושומה שיהיה בו חוש של ספקנות לגלגנית. רק חוש זה יוכל לחצוץ בינו ובין האמונה ביומרותיו שלו. ספקנות הלגלגנית- רק היא תתיר לו לנוע בתוך עצמו. בלא סגולה זו אפילו גדולה אקראית עלולה להרוס אדם."
פול מואד'דיב



"רבים ציינו את המהירות שבה למד מואד'דיב את צרכי הקיום ההכרחיים באראקיס. בנות גשרית יודעות, כמובן, מניין באה לו מהירות זו. למען האחרים נוכל לומר שמואד'דיב למד במהירות משום שהכשרתו הראשונה היתה בדרכי הלימדה. והלקח הראשון היה האמון היסודי בכך שהוא מסוגל ללמוד. מדהים להיווכח מה רבים הם האנשים שאינם מאמינים ביכלתם ללמוד, ומה רבים עוד יותר אלו המאמינים כי הלמידה קשה היא. ואילו מואד'דיב ידע שבכל חויה צפון לקח משלה."
מתוך "אנושיותו של מואד'דיב" מאת הנסיכה אירולן



כל מילה נוספת מיותרת