חבל שלא קראתי אותו צעירה יותר. זה ספר מעולה, מעורר מחשבה ברמות קיצוניות, ברמה כזו שאם הייתי קוראת אותו צעירה יותר, למשל כשהייתי סטודנטית לאדריכלות, ייתכן שהוא היה משנה אותי. היום, אני קוראת אותו ביותר ביקורתיות ויותר רוגע, לא נסחפת. וצריך להיזהר שלא להיסחף. הדמויות שראנד מעצבת הן קיצוניות, הן לא אמיתיות, אדריכל לא יכול להצליח כשאין בו שום עצמיות כמו פיטר ומצד שני, דמות כמו רוארק פשוט לא קיימת, ובמציאות, הוא היה הולך לכלא...(קצת ספוילר). הדמויות הן קיצוניות מאד ומייצגות פנים שונות של אישיות. הספר ארוך מאד, היתה לי תחושה שהוא מתחיל רק איפשהו באזור העמוד ה 500 והולך ומאיץ. חבל שהעיקר הוא ממש בסוף, כשהייתי כבר מותשת מהספר ורציתי לראות אותו מסתיים ולעבור לספר אחר קל יותר לקריאה. אז תשמרו הרבה כח לסוף, כי שם נאמרת תמצית הדברים. ואל תקנו את כל מה שהיא מוכרת. לא קראתי את מרד הנפילים, יש מצב שלא אקרא אותו, הספיק לי ממנה להרבה זמן... קראתי את "אנו החיים" שלה ונהניתי ממנו מאד, אפילו יותר מאשר מהספר הזה, הנחשב יותר שלה.

אני נהנית תמיד לקרוא את איין ראנד. אחרונת הסופרים המגוייסים. איפה יש עוד ספרים כאלה, שמניחים לגיבור לשאת פמפלט בן שבעה עמודים, מפני שלא הגיבור חשוב ולא העלילה, אלא הפמפלט?
יש לי חולשה לאידיאולוגיה. לאידיאולוגים, אם לדייק. אני נהנית להסתכל על הטוטאליות שבאמונה, על הניצוץ שבעיניים, על הלהט שבדיבור, על המסירות שבמעשים. כמעט לא משנה מהם המעשים, אם אני בעדם או נגדם. כך או כך יש בזה משהו מרשים. מעורר הערכה.
כשאבא שלי מדבר על יריבים רעיוניים, הוא תמיד מציין "אבל הוא אידיאליסט. אידיאליסט אמיתי." אני מקניטה אותו שכשהוא מדבר על מישהו כאידיאליסט, אפשר להיות בטוחים שהוא חולק עליו בכל נושא נתון; אבל אני יודעת שהוא באמת מתכוון לזה. הוא באמת מעריך את עצם העובדה שמשהו מניע אותם.
וגם אני. כלומר, כשאני מצליחה להתקלף רגע מהציניות.
או אולי זה הפוך: פסגת הציניות. לקרוא על אידיאלים שאנשים מתים למענם ולחייך את החיוך הסלחני הזה שהוא סטירת לחי לכל אידיאל.

אומרים, מי שלא היה סוציאליסט בגיל 20, הוא חסר לב. מי שנשאר סוציאליסט אחרי גיל 40 הוא חסר מוח. היחס לספרים של איין ראנד פועל בדרך כלל לפי אותה עקומת גיל. אני כנראה חסרת לב, או שלא התבגרתי עדיין, או שאני מזדקנת מוקדם.
אני לא יודעת כמה כוכבים לתת לספר הארור. נדמה שאי אפשר לתת לו שני כוכבים, שלושה, ארבעה; או אחד או חמישה. הכל או לא כלום. מאוד רוארקי מצִדו. טוטאליות, אמרתי?

נהניתי ממנו, מהסיבה לעיל, ומפני שאיין ראנד מוכשרת מאוד. אהבתי את הגיבורים שלו, מפני שאיין ראנד בנתה אותם כך שהם ראויים רק להערצה; סלדתי מהאנשים הקטנים שבו, כי היא גימדה אותם וכיערה אותם. הנהנתי לקצב הנאומים הארוכים שבו, מפני שנכתבו היטב ועשו שימוש בדמגוגיה מפעימה. חלקתי עליו, כי עברתי את הגיל וכי זעקת האינדיבידואליזם הטהור לא נראית לי.
זאת, בכל אופן, הגרסה שלי. הווארד רוארק, דומיניק פרנקון, גייל וואינאנד - הם היו אומרים שאני אשת החיים המשומשים. שקל לי לבטל את הרעיון במקום לדון בו, ולהמשיך להתפלש בבינוניות. אני אמשוך בכתפיים ולא אתווכח. הם יגידו שאין לי טיעון נגדי; אני פשוט אודה גלויות שאין לי את הכישרון של איין ראנד לכתוב היטב את האידיאולוגיה שבה אני מאמינה.

הספר הכי טוב וחשוב שיש. אני ממליץ לכל אחד לקרוא אותו, ולמי שכבר קרא אותו אני ממליץ לקרוא אותו באנגלית, כי זה עולם אחר.
"כל רעיון חדש ונשגב זכה להתנגדות הרוב. כל המצאה חדשה וגדולה הוקעה. המנוע הראשון נחשב מטופש. המטוס הראשון נחשב בלתי אפשרי. נול האריגה המכאני הראשון נתפס כיציר השטן. ההרדמה נתפסה כחטא. אך אנשים בעלי חזון המשיכו בדרכם. הם לחמו, הם סבלו, הם שילמו ביוקר. אך לבסוף ניצחו."
גיבור הרומן כמעיין המתגבר הוא הווארד רורק - האיש שמגלה שעקרונותיו באים בסתירה עם גחמותיהם של אחרים, ודבק בהם בכל זאת.
בראשית המאה ה20 מומצא גורד השחקים והחדשנות האדריכלית מרקיעה שחקים. תור הזהב הזה לא שורד הרבה זמן, וכעשור לאחר מכן החדשנות יורדת מהאופנה ומגיעה במקומה המעתיקנות - בניה בהעתקה ממבנים היסטוריים ומתיחתם לממדים המודרניים. התוצאה היא גורדי שחקים עם עמודיים דוריים, קשתות ואפילו גרגוילים והרבה שיש לבן שנצבע לאפור-ירוק חולני מעשן כלי הרכב. לשוק הזה מגיע הסטודנט לאדריכלות האידיאליסט, האוורד רורק. הספר נפתח בשימוע שהדיקן עורך להאוורד לקראת הדחתו מהאוניברסיטה.
" 'נדמה לי שלא הבנת אותי,' אמר רורק. 'איך הגעת למסקנה שארצה לחזור?'...'אין לי עוד מה ללמוד כאן.'"
הספר הוא לא באמת על אדריכלות כמו שהוא ספר על מהי תכלית החיים. הוא מספר על מי שבחר לחיות עבור סיפוק אושרו האישי, מי שבחר לחיות עבור התדמית שלו בקרב עמיתיו, מי שבחר לחיות כדי להשיג כח ושליטה חומרית או נפשית, ועל הקונפליקט הבלתי-נמנע בין אלה.
איין ראנד נולדה בראשית המאה ה-20 ברוסיה. לאחר המהפכה הקומוניסטית היא ברחה לארצות הברית והחלה לכתוב בשפה האנגלית. היא הגתה פילוסופיה שנקראת אובייקטיביזם שמקדשת את ההגיון ואת האינדיבידואל, פילוסופיה ששינתה את חייהם של מיליונים באמריקה, וסביב השפעתה קמה תנועה אינטלקטואלית אובייקטיביסטית הכוללת פילוסופים, פסיכולוגים, וכלכלנים. אחרי כמעיין המתגבר היא כתבה את מרד הנפילים - שעוסק במאבקם של ענקי התעשיה מול מדינה מושחתת ורודנית, ספר בו היא מדגימה את הפילוסופיה שלה במלואה. בנוסף, היא פרסמה ספרים של אסופות מאמרים בו היא מפרטת את הרעיונות שלה - אני ממליץ מאוד לקרוא את האחד שנקרא Philosophy Who Needs It, אותו ניתן לרכוש מהחנות של מרכז איין ראנד ישראל או מחו"ל.

יפה. נהניתי לקרוא,
ויצאתי עם יותר שאלות מתשובות

אדריכלות חדשה ומקורית או אדריכלות שממחזרת רעיונות ישנים ולא מוסיפה עליהם? וכך לכל שטחי החיים. לשחק את המשחק המקובל או ללכת בדרך שלך, הייחודית לך? מה אתה בוחר להיות, שואל הספר, איש שיוצר יצירה מקורית ונועזת, או להיות 'איש החיים המשומשים', שחי מדעות של אחרים? כמה לוותר עבור מה שאחרים רוצים לשמוע וכמה לעמוד על שלי? מה המחיר לרצון שלי והאם אפשר באמת ללכת איתו עד הסוף?

קראתי קודם את 'מרד הנפילים' וההשוואה היתה בלתי נמנעת. דמויות מקבילות, קו עלילה דומה, הרע מרקיב והטוב מנצח. הלוואי שבחיים שלי זה היה כל כך פשוט. ממליצה ממש לקרוא את שניהם, לא משנה הסדר. אלה קלאסיקות שחשוב לכל אחד ואחת שיהיו בתרמיל. הספר רצוף בדברים חשובים, בעמדות פילוסופיות עמוקות ומנומקות. אך אם היה זה כתוב בצורת ספר עיון זה לא היה נקרא כפי שזה כסיפור. היכולת הזו של הסופרת, לספר סיפור בצורה כל כך מפורטת ויסודית ועם זאת מעניינת ומרתקת, היא מופלאה בעיניי. מרגישה שזכיתי לקרוא את הספרים הללו. זכיתי שהם נגעו בי ואני מודה על כך.

וקטע לדוגמה:
"הרגשתך כלפי דבר נשגב, נכללת במילה אחת ויחידה- 'כן'. האישור, ההסכמה, ההודאה. ואותה מילה 'כן' היא יותר מתשובה לדבר אחד, היא מעין אמן לחיים, לארץ הנושאת עליה דבר זה, למחשבה שיצרה אותו, לעצמך על היותך מוכשר לראותו. אך היכולת לומר 'כן' או 'לא' היא תמצית הבעלות. זו בעלותך אתה על ה'אגו' שלך. נשמתך- אם רצונך להגדיר כך. לנשמתך פעולה יסודית אחת- פעולת ההערכה. 'כן' או 'לא'. אינך יכול לומר כן מבלי להתכוון למושג 'אני'. אין חיוב בלי המחייב. במובן זה כל דבר שאתה מוסר לו את אהבתך הוא שלך."

כמעיין המתגבר הוא אחד הספרים הראשונים שעיצבו את תפיסת עולמי. כאשר נתקלתי בו בשנות העשרה שלי בין שלל ספרי סטיבן קינג ומייקל קרייטון שהיוו את רשימת הקריאה שלי באותה תקופה הוא עשה דבר שלא חוויתי מספרים עד לאותו מפגש, הוא גרם לי לחשוב. ישנם רינונים על ערכו האמיתי של כמעיין המתגבר כספר ועל הפילוסופיה שלו כתפיסת עולם בוגרת ומעוגלת. ואכן ישנם לא מעט חורים בתפיסת העולם ששוטחת איין ראנד בספר, אולם לאדם צעיר שמנסה למצוא היגיון באמונות ודרכי ההתבוננות המונחלים לו מסביבתו הפילוסופיה של כמעיין המתגבר יכולה להוות בסיס ראוי ואיתן לתודעה יציבה שכן בבסיסה היא מלמדת שיעור חשוב מאין כמותו, חשוב בעצמך.

הטענה הראשונה בגנותו של הספר היא כי הווארד רוארק הוא לא אדם, הוא גיבור על. תגובותיו הן לא תגובות של אדם אמיתי לבעיות אמיתיות, הוא לא סובל, לא עצוב או מאוכזב, אף פעם לא מתייאש, לא מחפש נוחות אישית או רווח פרטי, במילים אחרות קדוש. אני חושב שגם איין ראנד עצמה לא מנסה לטעון שרוארק הוא אדם אמיתי בעל תודעה אנושית, בניגוד לדמויותיה האחרות בספר. לכן הוא הדמות היחידה שראנד לא נותנתת לה רקע אישי, או הצצה לילדותה, איו לו משפחה או חברים מחוץ לכותלי העלילה, לא מתוארות רגשות או מחשבות שלו. ראנד לא מנסה לתת לרוארק ציביון אנושי שהיא מקפידה לתת לכל אחד ואחת מדמויותיה האחרות. הסיבה היא שהווארד רוארק הוא אידיאל שקיומו מוצדק רק כדי להראות את חסרונותיהם של האנשים הכמעט מושלמים המקיפים אותו, וללמד אותם את לקח החיים החסר להם כדי להתקיים באושר בעולם.

הנרי קמרון, דומיניק פרנקון, גייל וואיננד, אלסוורת` טוהי, סטיבן מלורי הם הגיבורים האמתיים של הספר. כל אחד מהדמויות הללו היא דמות יוצאת דופן בכשרונה, ובתפיסת העולם שלה ויותר מכך בהתעקשותה לחיות לפי קוד פנימי המכתיב מוסריות שונה מהנהוג בחברה הסובבת אותם. אך לכל אחת מן הדמויות ישנו פגם המונע ממנה לממש את פוטנציאל האושר שגלום בחייהם. קמרון הזקוק לאישור ותמיכה מהחברה, דומיניק ושנאתה היוקדת למבנה החברתי והאנשים המרכיבים אותו, וואיננד והצורך שלו בכוח, טוהי והרצון שלו בשליטה אנושית, ומלורי המתייסר בשל חוסר המוסר שהוא מזהה בסביבתו. הווארד רוראק הוא האל המיתולוגי המאיר את חולשתם מעצב את עונשם ולבסוף מלמד אותם את הלקח הדרוש להם על מנת לחיות חיים מלאים ומפויסים יותר.

טענה נוספת בגנותו של הספר היא בהטיתו לכיוון הקפיטלזים הפראי שלו, והחד צדדיות החברתית כלכלית בתפיסת עולמה של ראנד. חד צדדיות שהתעצבה עקב בריחתה מאיימי המשטר הקומוניסטי בילדותה. לדעתי כמעיין המתגבר כלל אינו ספר קפיטליסטי. העקרון העומד לנגד עיניהם של דמויותיו הוא איננו רווח. כסף אינו אלא שיקול משני ותוצר לוואי של עבודתם ואינו המטרה הראשית שלה. תפיסת העולם שלהם דומה יותר לדת העבודה של התנועה הקיבוצית הסוציאלסטית מאשר לרווח בכל מחיר של הקפיטלזים התאגידי. וניתן לראות זאת בכל אותם פעמים במהלך הספר בהן מוותר רוארק על גמול חומרי בתמורה לעבודתו ועוזר לפיטר קיטינג לתכנן את בנייניו רק כדי לראות את עיצוביו מוקמים. בעיני ראנד כסף שקול לדעתה הטובה של החברה, שניהם תוצרים חיצוניים שאנשים הפועלים מתוך תחושת שליחות פנימית ישמחו לקבל כתוצר לוואי של פעילותם אך לא כסיבה או כמטרה של אותה פעילות. וגייל וואיננד שהפך את הכסף למטרה חווה את העונש הקשה ביותר ואת הנפילה העזה ביותר מכל גיבורי הספר.

טענה שלישית המציגים מבקרי הספר היא שהוא אנסוציאלי, ורעיונות כמו האינדיבידואליות הקיצונית המוצגים בספר, אם יתפשטו, הם מסוכנים למרקם החברה. גם טענה זו אני לא בטוח כמה היא נכונה. לדעתי הרעיון המרכזי שרצתה ראנד להעביר באפוס שלה, רעיון המוצג בסצנת השיא של הספר, נאום אנשי החיים המשומשים בבית המשפט, הוא שכדי לחיות חיים מאושרים ומלאים אדם צריך למצוא את אושרו, את מטרתו, בתוך עצמו ולא בדרך בה הוא נתפס על ידי אחרים. אין אנשים אחרים יכולים לספק את אושרך, ואנשי החיים המשומשים, האומדים את עצמם דרך עינייהם של אחרים, על כל אי היציבות וסערות הנפש המשתמעות מכך לעולם לא ימצאו אושר אמיתי בעולם. איין ראנד לא מנסה לשנות את העולם או את החברה אלא היא מטיפה לשינוי פנימי בבני האדם. כך שלמרות המבנים החברתיים, מוסדות שלטון, וכל אותם מנגנונים של חוסר חמלה שנוצרו לאורך הדורות ניתן יהיה למצוא חופש, רצון לחיים, תחושת מטרה ואולי אפילו אושר מעצם החיים עצמם, ולא מכך שניצחת ב"משחק החיים" כפי שהוא מוצג בדמויותיהם של פיטר קיטינג או יתר אנשי החיים המשומשים.

גם מבחינה ספרותית כמעיין המתגבר הוא ספר טוב. אומנם הוא קצת חוזר על עצמו וסובל מאריכות יתר, את אותם רעיונות ניתן היה להביע ביעילות דומה גם בספר קצר בהרבה. אבל בכל זאת הוא מצליח לשמור על עניין לכל אורכו, ויוצר חיבור חזק בין הדמויות לבין הקורא. הספר עם השנים קוטלג כספר שמתאים לבני נעורים. בעיקר בגלל שלמרות מורכבות רעיונית, ומשנה פילוסופית סדורה הוא מצליח לעורר עניין ומושך מאוד לקריאה. לדעתי הוא מתאים לבני נעורים גם בשל העובדה שהוא מציג אפשרות לחיים אחרים ולאמות מידה אחרות להצלחה. הצלחה היא לא איך אתה נתפס בעיניי הסביבה אלא מדד של שביעות רצון פנימית.

לספר אומנם יש חסרונות בולטים אולם הבוז שהוא זוכה לו (ספר נעורים זה בהחלט קיטלוג שלילי) לדעתי כלל לא מוצדק. הוא ספר חכם המאתגר את הקורא לחשוב. מציג תפישות חיים ומבנים מחשבתיים יוצאי דופן, מעניין ומושך לקריאה, ואני חושב שכל אדם ימצא לעצמו משהו לקחת ממנו איתו לשארית חייו, ומעטים הספרים שאפשר לטעון טענה כה נועזת אודותם.

בחטיבת הביניים הייתה לי מורה לפילוסופיה שאמרה לנו לקרוא את "כמעיין", ומהר, כל עוד אנחנו צעירים ועוד לא מאוחר מדי. אולי היא צדקה. כשקראתי אותו, אחרי גיל 20, כבר לא הצלחתי להשתחרר מהביקורתיות, או להתרגש מהמסר הזה שאולי באמת יקסום לבני 16, "לך עם עצמך עד הסוף וישרף העולם". אולי כי בגיל הזה כבר הבנתי שאני לא רוצה שהעולם ישרף. מצד שני, אולי זה לא עניין של גיל - איין ראנד הצליחה לעשות ממסר האגואיזם הזה פילוסופיה שלימה.

כספר, יש במעיין חלקים מעולים. קראתי אותו על כל מאות עמודיו בשלושה ימים. ראנד הצליחה להפוך אדריכלות לפואטיקה ואידאולוגיה, ונדמה לי שחודשים אחרי הקריאה שלו עוד הסתכלתי על בניינים קצת אחרת. מצד שני, האידאולוגיה זועקת מכל דף, והיא לא נעימה: בעולמה של ראנד ההצטיינות היא לא רק תכונה טובה, היא חזות הכל. אין אנשים בינוניים, יש אנשים מצויינים "טובים" ואנשים נחותים "רעים". לשני עמודים מבליח פועל בניין שמח בחלקו, אולי כדי להראות לנו שלהצטיין אפשר בכל דבר, אבל במאסה של הספר הוא הולך לאיבוד. וזה לא מקרי: זה העולם שראנד רוצה לייצר לנו, עולם ניטשיאני שמאדיר את העל-אדם ומלא שנאה תהומית לשאר המין האנושי.

כן, שנאה ממש. זה מה שהרגשתי שעולה מהנאום של ה"בד גיי", כפי שכינה אותו חזקי באחת הביקורות פה, לקראת סוף הרומן: בוז אמיתי למין האנושי, לאדם הממוצע, הרגיל. בוז לכל מי שלא מעפיל לפיסגה של עיסוקו, בוז לכל מי שלא מקריב הכל על מזבח ההצטיינות. אפילו מוטיבים של טרגדיה יוונית יש בספר כדי לחדד את המסר הזה - החוטא החוזר בתשובה יוכל לכפר על חטאו רק במוות.

הבעיה העקרונית באידאולוגיה הזו שהיא לא ישימה. לא יכול להיות עולם שמורכב כולו מרוראקים. לא יכול להיות עולם שבו כולם במקום ראשון. ראנד לא באמת מציגה פיתרון לבעיה הזו. היא לא מדבר על אותנטיות, על המקום הנכון לכל אדם, על מארג חברתי. נדמה שהיא אומרת - זהו טבע הדברים, תמיד יהיו את הטובים יותר והטובים פחות. בכם, קוראיי, אני מאיצה להיות הטובים ביותר.

ובכל זאת, הספר טוב. טוב לקרוא אותו ולהתעצבן, יש בזה משהו מעורר חושים ורגש. כל פעם שיוצא לי לחשוב עליו אני נזכרת בשיר של יהודה עמיחי שמסכם את תחושותיי כלפיו:


לא כברוש / יהודה עמיחי

לֹא כַּבְּרוֹש,
לֹא בְּבַת אֶחָת, לֹא כֻּלִּי,
אֶלָּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת,
לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְחָק
וְאֶחָד מְחַפֵּש.

וְלֹא כַּגֶּבֶר הַיָּחִיד,
כְּבֶן-קִיש, שֶמְּצָאוּהוּ רַבִּים
וְעָשוּ אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ.
אֶלָּא כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת
מֵעֲנָנִים רַבִּים, לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְתוּי
פִּיּוֹת רַבִּים, לִהְיוֹת נָשוּם
כָּאֲוִיר בַּשָּנָה וּמְפֻזָּר כִּפְרִיחָה בָּאָבִיב.

לֹא הַצִּלְצוּל הַחַד, הַמְּעוֹרֵר
בַּשַּעַר הָרוֹפֵא הַתּוֹרָן,
אֶלָּא בִּדְפִיקוֹת, בְּהַרְבֶּה אֶשְנַבִּים
בִּכְנִיסוֹת צְדָדִיּוֹת, בְּהַרְבֶּה דְּפִיקוּת לֵב.

וְאַחַר-כָּךְ הַיְּצִיאָה הַשְּקֵטָה, כֶּעָשָן
בְּלִי תְּרוּעָה, שַר מִתְפַּטֵּר,
יְלָדִים עֲיֵפִים מִמִּשְחָק,
אֶבֶן בַּגִּלְגּוּלִים הָאַחֲרוֹנִים

לְאַחַר הַמּוֹרָד הַתָּלוּל, בַּמָּקוֹם שֶמַּתְחִיל
מִישוֹר הַוִּתּוּר הַגָּדוֹל, אֲשֶר מִמֶּנּוּ,
כַּתְּפִלּוֹת הַמִּתְקַבְּלוֹת,
עוֹלֶה אָבָק בְּהַרְבֶּה רִבּוֹא גַּרְגִּירִים.

כמעיין המתגבר הוא פילוסופיה. הוא מסמך פרובוקטיבי, קיצוני ואכזרי, של תפישת עולם שקצת ירדה מהפסים. לעיתים אנשים טועים לחשוב שמדובר בספר הדרכה, אך שוכחים שבסופו של דבר, "כמעיין המתגבר", הוא רומן. וכרומן הוא מעולה. צריך להתייחס לדעות הנאמרות בספר בעירוב ולא לבלוע אותם, למיין אותם לפי מה נכון לגבי הקורא ומה לא.

הזמן: שנות ה-20 של המאה הקודמת. המקום הוא ניו יורק. הווארד רוארק הוא הנושא, אדריכל צעיר שחותר כנגד המוסכמות ונלחם על עקרונותיו בכל מחיר. הוא לא נותן לדעותיהם של השאר להשפיע עליו, ומפתח סגנון אמנותי משלו, המנוגד למקובל בכל העולם הארכיטקטורה. הספר מתחיל כשאותו רוארק מגורש מהאוניברסיטה בה הוא לומד, על אף כשרונו בתחום, בגלל שירטוטיו ה"מבישים" (בעיני מוריו), ומאותו הרגע הוא סופג מהלומה אחר מהלומה מן הבריות, ויורד לתחתית של התחתית – אבל נשאר בדעתו ולא מוותר.

מנגד, פיטר קיטינג, ההפך הגמור. תלמיד מצטיין של אותה האוניברסיטה, כוכב עולה בעולם הארכיטקטורה. לקיטינג אין ממש דעה – הוא נסחף אחרי הזרם, עובד קשה ומצליח. הוא אדם חברותי שסולח ומתחרט. השניים מתחרים אחד בשני, כאשר הראשון מייצג את המסורת העתיקה, ואילו השני את האינדיבידואליזם – דעת הפרט .

הארכיטקטורה לא באמת חשובה. עלילת הספר יכלה בקלות להתמקד בנושא ובזמן אחר בהיסטוריה. בסופו של דבר, "כמעיין המתגבר" אינו ספר על בנינים, אלא על האנשים שבונים אותם. ואנשים אלה מוצגים במלוא הדרם – וחרפתם – עירומים לעיני כל, חסרי סודות. ראנד לא מרחמת על הקורא – היא מנחיתה עליו את ריבוי צדדיו של האדם ואל מחסירה אף פרט. בתחילת הספר היא אמנם מציגה את הדמויות יותר כרעיונות ופחות כבני אדם, כסמלים התלויות על הקיר של החברה האנושית, אך ככל הספר מתקדם כמו מתמוססים אותם סמלים, מתערבבים זה בזה, משתנים ומתגלים כלא מושלמים כלל וכלל. הקורא מקבל את זהותו של הקורא כמובנת מעליה, ובוחר כבר בעמודיו הראשונים של הספר את הדמויות האהובות עליו ואלה הפחות – אך מגלה שקשה לחלק ככה אותם. הן משתנות מעמוד לעמוד, והקורא מוצא עצמו מבולבל, לא יודע מה לבחור.

האינדיבידואליזם בספר מתגבר ומתגבר ככל שהעלילה רחבת היריעה מתפתחת, עד שיוצר תחושת מחנק וגועל. ככל שאתה מתקדם וקורא על עלילותיהם של הווארד ואהובתו, האינדיבידואליסטים חסרי הפשרות, אתה שואל את עצמך: "האם הם באמת מאמינים במה שהם עושים? או שהם עושים, אפילו טעויות, מורידים עצמם לתחתית על מזבח האינדיבידואליזם, משקרים לעצמם שהם צודקים (בהכרח בגלל זוהי דרכם שלהם), גם כשהם טועים?

דמותו של רוארק היא קרה ולא ידידותית. היא אמנם מחושבת, אך באף אחד מהמקרים היא לא מביאה לא טוב. היא אמנם שומרת על "כבודה", כביכול. לעומת זאת, קיטינג הוא אדם שמתגלה לאורך הספר כאחד שמצליח אך ורק בזכות אחרים. הוא נבוך, רגשן, ומעל לכל – אנושי. תחת שרביטה של הסופרת, הוא נתפס בעיני הקורא כמעין "אפס". הקורא אמנם בעודו, כי הוא דמות כזו שאי אפשר שלא לרצות בטובתה, אך בו באותו הזמן מזלזל בו – כשבעצם הוא זה שמצליח! רוארק, לעומתו, הוא לאמיתו של דבר, לפחות ברוב הספר, לא יוצלח, אך הקורא תופס אותו כדמות נשגבת, למרות שאין באמת סיבה מוצדקת לכך.

וכך מבצעת איין ראנד, אולי בלי שהתכוונה לכך, תרמית: היא גורמת לרוארק להיות דמות מוערכת על הקורא – מוערכת, לוא דווקא אהובה – וכל זאת בשל היותו קר ונוקשה, שחצן מתנשא. אדם אשר מתנהל בקודים של אדישות ובדייקנות. איין ראנד כותבת עליו בצורה כזו שאי אפשר שלא להעריצו ממש על הדרך בה הוא גורם לאנשים איתם הוא מדבר להרגיש חסרי אונים, להעריץ אותו בגלל קודיו ההתנהגותיים – אך למעשה, בסופו של דבר, לא הם שמביאים לו את התהילה. נהפוך הוא- הם רק פוגעים בו, שוב ושוב, מפילים אותו. אך גם כשהוא נופל, הוא בטוח בצדקתו כקדוש מעונה, ואיתו גם הקורא. כל הדמויות שמאכלסות את "כמעיין המתגבר" – וישנן רבות – עוברות שינוי זה או אחר במהלך הספר. רק רוארק נשאר בשלו, נשאר בשלו ובדרך של ייסורים, מצליח.

"כמעיין המתגבר" הוא ספר על אנשים שנתנו לאידיאלים להשתלט עליהם, והופכים – בעיני עצמם – לייצוג הולם של הרעיונות בהם הם מאמינים. אלו אותם אנשים, כנגד הסוג השני, האנשים ה"נורמאלים" , כמתואר בספר "אנשי החיים המשומשים". אותם נורמאלים הם האנשים הבלתי מושלמים, שטועים, לומדים ומרגישים. ענקי-האידיאלים רומסים אותם, משתיקים אותם, משעבדים אותם. אך אנשים הם לא אידיאלים, ואף אחד הוא לא באמת מושלם. הם רק חושבים שהם כאלה. יכול להיות שהסופרת לא התכוונה שאתייחס לדמויות בגישה זאת, ומעל לספר מרחפת אותה הרגשה כולם עושים זאת בצורה ברורה, חוץ מאחד שעיניו גורמות למדבר אליו להרגיש לא בנוח. הוא רק שותק. שותק ובונה בניינים.

לעוד ביקורות והגיגים אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/

טוב, התקדמנו ביחסים שלנו עם איין רנד. אם את "מרד הנפילים" שלה לא הצלחתי לסיים, אז את המעיין המתגבר לא רק שסיימתי אלה אפילו לא כל כך סבלתי.
הראיון שרצתה להגיד בספר נראה לי ברור - רנד בעד אינדיווידואליזם ונגד קולקטיביזם (לא פלא, היא הרי ברחה ברוסיה הסובייטית). לי הייתה קצת בעיה עם הקיצוניות של הדמויות שציירה - ממש ספר לימוד לשהיד מתחיל.
יוצא שכל מי שלא מרוצה ממשהו יכול לבוא ולפוצץ את מה שלא מוצא בעיניו וזה יהיה בסדר כי עומד מאחורי זה איזה רעיון נעלה. בקיצור הגברת קצת הגזימה לדעתי. אבל אני בטוחה שאני אקח איתי כמה דברים מהספר הזה.

ספר מרתק כתוב מצוין. לפני שנים רבות בהיותי נערה קראתי את הספר, ולאחרונה לרגל הזכרת הספר בפורומים שונים החלטתי לקרוא שנית . הקריאה החוזרת גרמה לי להבין שבנעורי ראיתי את הספר כרומן בלבד ולא התעמקתי בתאוריות הטמונות בו. הספר לא קל ולא ניתן לקרוא בו בריפרוף. הסיפור ארוך ומפותל וכל דמות בו מאד עשירה התאוריות הכלכליות הטמונות בספר מהוות כר נירחב למחשבה. והיום הסיפור ניראה לי יותר מענין מבעבר. התירגום החדש מצוין ושומר על אופי הספר בעברית מעודכנת.